"הכינור של אינגרס" משנת 1927 היא יצירה של הצלם והאמן מאן ריי. ריי שהושפע מאד מעבודתו של הצייר ג'ין אינגרס צילם כמה תמונות בהשראת תמונות העירום שלו.

בתמונה המפורסמת ביותר הדביק מאן ריי לצילום של הדוגמנית קיקי כשהיא חובשת טורבן, את חורי ה-f. חורים אלה בצורת האות F המהווים את פתח תיבת התהודה של כלי הקשת המוסיקליים, כמו הכינור והצ'לו.

התמונה האייקונית התחברה לדימוי ותיק בהיסטוריה האנושית, שרואה בכלי הקשת את מראה גופה של האישה. היא גם התחברה לאמנות הסוריאליסטית, הלועגת לעתים לאמנות הקלאסית, או סתם מעוותת בחיוך את העבודות הגדולות בתולדות האמנות. משהו כמו ידידו של ריי מאן, מרסל דושאן, שצייר בזמנו שפם ל"מונה ליזה".

בתור מחווה, אנו הצבנו תמונה שמחייכת למאן ריי.


הנה סרטון קצר על "הכינור של אינגרס":

http://youtu.be/eCZxv0TnUBE

כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.

היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".

דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.

הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.

ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.

אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.

אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".

אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..

מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.

פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.

הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.


הנה הדאדא בקצרה:

https://youtu.be/ABNwtDyx7T4


על המקור לסגנון הדאדא:

https://youtu.be/zSkwtCDYVSU


דוגמאות בקצרה של יצירות דאדא (ללא מילים):

http://youtu.be/8yxBLrEhdHk


הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:

http://youtu.be/oB2e9CNsId4


מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):

https://youtu.be/uErkTGL8_p0


ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):

https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes

פרספקטיבה (Perspective), אותה טכניקת ציור שבה נוצרת אשליה של מרחק ושל עומק, נולדה בתקופת הרנסאנס. זה התרחש כשנוצרה בפירנצה שיטה ליצירת עומק בציור. השיטה הזו. זכתה לשם "הפרספקטיבה המדעית". כיום היא מכונה לעתים "פרספקטיבת הרנסאנס".

היה זה האדריכל האיטלקי הגאון ברונלסקי שתרם לעולם האמנות את הפרספקטיבה המתמטית. זה היה פיתוח של כלים חישוביים ותכנוניים ליצירת פרספקטיבה מדוייקת להפליא, בתכניות ושרטוטים. בזכות הפיתוח הזה יכולים היו האדריכלים אחריו לבחון ולהדגים לאחרים מבנים אדריכליים שתכננו, עוד בשלבי התכנון והשרטוט שלהם.

כך נתנו השיטות לציור הפרספקטיבה יכולת לתאר את העולם הממשי בדרך של יצירת אשליית עומק ונפח. לאמני הרנסנס והאמנים שבאו אחריהם הייתה הפרספקטיבה כלי מצוין לתיעוד העולם בדיוק רב.

אנשי הרנסאנס השתמשו אז בשיטה החדשה, בכדי להתנתק ממסורת הציור של ימי הביניים. בעזרתה הם תיארו טוב יותר את העולם המציאותי, הטבעי, האובייקטיבי והחילוני. תיאורים אלו החליפו את התיאורים שנלקחו מספרי הקודש ולא הוכרחו להיות דומים למה שהאדם רואה במציאות. משום כך היא מכונה לעתים "פרספקטיבת הרנסאנס".

דוגמאות לפרספקטיבה של הרנסאנס לא חסרות. אחת הטובות היא ציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. בציור זה הפרספקטיבה הגאומטרית, או המתמטית, שיוצרת בו תחושה של עומק ומושכת את המבט של הצופה אל דמותו של ישו.

דוגמה אחרת היא זו של הפרספקטיבה האטמוספירית, המשמשת בציור "המונה ליזה" של לאונרדו. כאן היא מסייעת להבדיל בין מוקד התמונה, המונה ליזה, ובין הנוף שמאחור.


על הפרספקטיבה שהתפתחה בתקופת הרנסאנס (מתורגם):

https://youtu.be/wujEE3PRVUo


ועל הפרספקטיבה באנגלית:

https://youtu.be/WQUi5Ue_fLY


גילוי הפרספקטיבה הלינארית בידי ברונלסקי:

https://youtu.be/xgHTXMEhE2k


ממנה יצר ברונלסקי את הפרספקטיבה המתמטית:

https://youtu.be/X80kxg2YAEc


והפרספקטיבה בסעודה האחרונה של לאונרדו:

https://youtu.be/ODEvCINTADs

הציור הנאיבי הוא ציור עם אופי תמים, שנראה כאילו צויר על ידי ילד מוכשר או מישהו מבוגר שאינו צייר מקצועי. זהו סגנון ציור חם, עז הבעה וצבעוני מאד. חוץ מהצורות והצבעים שמזכירים בה את הציור הילדותי, בולט בה הציור הדו-ממדי, ללא עומק ופרספקטיבה ומלא בפשטות כמעט מוגזמת שבו.

האמנות הנאיבית, התמימה, או "אמנות פרימיטיבית" כמו שלעיתים קראו לה, הייתה בדרך כלל בתחום הציור וגם מעט בפיסול. סימניה הם הפשטות והקסם שבה. יש בה מרכיבים הנראים "פשוטים" במכוון והיא מזכירה אמנות פרהיסטורית או פרימיטיבית, שאינה דומה לאמנות המערבית המתקדמת.

מפורסמים במיוחד בציור הנאיבי הם ציוריו של אנרי רוסו שהרבה לצייר ג'ונגלים אקזוטיים וצמחייה של ג'ונגל. בלט בזרם הנאיבי גם בן תקופתו פול גוגן, שצייר בטהיטי נשים מקומיות ויפות, על רקע הנוף המיוחד והצמחיה של איי הים הדרומי.


הנה האמנות הנאיבית:

http://youtu.be/8pmBJasutGY


וציוריו בסגנון זה של אנרי רוסו:

http://youtu.be/nZUfdcgkKRQ

הפריים הוא צילום יחיד בסרט קולנוע (שמכיל הרבה פריימים. כשהם מוצגים במהירות הם נראים כמו תנועה - זו כמובן אשליה).

עם זאת, כשמדברים על פריים, פעמים רבות מתכוונים לגבולות של התמונה הקולנועית.



הנה קליפ שהורכב מפריימים רבים שנשלחו ליוצר הקליפ מגולשים שונים ברשת:

http://youtu.be/hr9L_1S3Z4M


ואוסף פריימים מהיפים בתולדות הקולנוע:

https://youtu.be/c8rCgrGPQwM

האגדה מספרת שלפני שהוא התחיל לפסל אותו, ישב הפסל המפורסם מיכלאנג'לו במשך חודשים וחשב. הפטרון שמימן אותו חשב שהוא מתבטל על חשבונו. כששאל אותו למעשיו ענה לו מיכלאנג'לו בפשטות "אני עובד"...

ואכן, הפסל שנקרא "דוד" היה ליצירת אמנות מושלמת. הוא פוסל בתחילת המאה ה-16, בתקופת הרנסאנס ומציג את דמותו של דוד הצעיר, מי שלימים יהיה למלך ישראל, מחזיק בידו קלע, כשהוא יוצא לקראת גוליית הפלישתי.

"דוד" נוצר כסמל לעצמאותה של פירנצה, העיר האיטלקית הנודעת, בזמן ששלט בה בית מדיצ'י. "דוד" היה לאחד מהפסלים הידועים בעולם ובמיוחד לאחת היצירות החשובות של תקופת הרנסאנס.

המעניין שעל אף מושלמותו של "דוד", מיכלאנג'לו יצר את הפסל הנודע, כשהפרופורציות שלו אינן מדויקות בכוונה. הוא פיסל את הראש והכתפיים, כשהם גדולים יותר ביחס לשאר חלקי הגוף. הסיבה: מיכלאנג'לו רצה שמי שיעמוד אל מול הפסל הגבוה, יראה את חלקו העליון, הרחוק מעיני הצופה, בגודל דומה לזה של החלק התחתון של גופו.


הנה סיפורו המתורגם של הפסל דוויד של מיכלאנג'לו (מתורגם):

http://youtu.be/o9Kum_Jijdk


סרטון שמסביר על הפסל:

https://youtu.be/JypiUiXFl-I


סיפורו של האמן ופסלו המפורסם דויד:

http://youtu.be/_u8LDXhFzPo


סרטון אנימציה משעשע על מה שקורה כשדוד מתבייש בכך שהוא עירום:

https://youtu.be/7hzLVBKAXHo


והסבר מעמיק על היצירה:

https://youtu.be/-e16DmKH01s?long=yes

סצנה היא המרכיב הבסיסי של התסריט הקולנועי ובעצם של הסרט (או סדרת טלוויזיה).

הסצנה היא קטע קולנועי, המכיל שוט אחד או כמה שוטים ומתרחש במקום ובזמן אחד. שינוי מקום או זמן וזו כבר סצנה אחרת.

יש סצינות המציגות כמה אירועים שמתרחשים במקביל, כלומר באותו הזמן. הם משובצים זה בזה באותה סצינה. זה נעשה באמצעות עריכה צולבת, שמשבצת שוטים מהאירועים השונים, אחד אחרי השני.


#לכותרת בתסריט יהיו תמיד 3 מרכיבים:
בתסריט נותנים לכל סצנה כותרת, כמו: פנים. חצר בית הספר - יום.

אלה המרכיבים:

פנים או חוץ - האם זו סצנה שמתרחשת בחלל סגור או בחוץ?

המיקום - בית או מתנ"ס, שדה קרב וכו'.

יום או לילה - לרוב אלה ולעתים, כשזה חשוב להבנת הסיפור, ייכתב זמן מדויק יותר, כמו שעת שקיעה או שעת זריחה.


הנה סרטון של סצנות קולנועיות ודמיון מתרגיל של תלמידים (עברית):

http://youtu.be/j3ZcddZG5iQ


כך בונים סצנה גאונית - צפייה ולימוד מהסרט "קזבלנקה":

https://youtu.be/5dX64cBuPbw

ציור המדרכה הכי גדול בתלת מימד בעולם כולו צויר בלונדון ב-2011. זהו ציור בגודל עצום של קצת יותר מ-1,160 מטרים רבועים!

לצערנו אין סרטון של ציור המדרכה הגדול ביותר בעולם, שצויר בתלת ממד.

אמני הפה והרגל הם אנשים שיש להם מגבלה גופנית או נכות, שלא מאפשרים להם לצייר בעזרת הידיים, כמו כל צייר או אמן אחר. על ידי אחיזת המברשת בפה או בין אצבעות כף הרגל הם יכולים לצייר במיומנות מדהימה. זה לא קל, אבל אחרי שנים של תרגול וציור, אמני כף הרגל והפה יכולים להגיע לשליטה מצוינת בציור ומציירים ציורים שקשה להאמין שלא צוירו ביד.

בישראל קיים ארגון אמני הציור בפה או ברגל, שמוכר את ציוריהם של אמנים אלה לציבור הרחב.


הנה סרטון על אמני הציור ברגל ובפה (עברית):

http://youtu.be/1LE0tViO8SQ?t=4s


חייו של צייר בפה (עברית):

http://youtu.be/ZQjsaaa1wh4


ילד שמצייר מגיל צעיר ברגלו:

http://youtu.be/tYlQgyXuoHc


אמנית ציור בפה וחייה עם השיתוק שלקתה בו בלידתה:

http://youtu.be/TTLGPh_Q3Lo


וכדי שלא יישארו רק בציור - הנה אמן דגול ללא ידיים, שמנגן בגיטרה ברגליו:

https://youtu.be/lGm96vFvmxk

שמו הרשמי של הצילום הידוע ביותר של האמן עדי נס הוא "ללא כותרת", אבל כולם מכירים אותו בתור "הסעודה האחרונה". מוצגת בו קבוצת חיילים בישיבה לשולחן האוכל הצה"לי. החיילים מבויימים בצורה שמזכירה את "הסעודה האחרונה" - הציור המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י.

זהו אחד התצלומים המפורסמים ביותר באמנות הישראלית המודרנית. הוא נמנה על סדרת "החיילים", של האמן. עדי נס נוהג לצלם תצלומים מבויימים ומומחזים בקפידה, העוסקים לא מעט בגבריות ישראלית. יש לו גם סדרה של "סיפורי התנך" ועוד.

צילום הסעודה האחרונה של נס הוא גם הצילום הישראלי היקר ביותר שנמכר אי-פעם. הוא מוצג במוזיאון ישראל בירושלים.


דפדוף בספר צילומים של עדי נס:

https://youtu.be/YWSGF3CN_8o


ספר מצילומיו:

https://youtu.be/2W90WddZlEI


מצגת וידאו על עבודתו האמנותית של עדי נס:

http://youtu.be/GoKajmd7uDI


וסרט תיעודי עליו (עברית):

https://youtu.be/83MAkYjvvEQ?long=yes

אחד הציורים המפורסמים בעולם הוא זה של "הטייל מעל לים הערפילים" (Wanderer above the Sea of Fog). זהו ציור שמן של הצייר הגרמני קספר דוד פרידריך. בשנת 1818 הוא הפליא לצייר את ההשתאות של מטייל העומד נפעם למול הנוף ההררי וים העננים והערפל שלמולו.

הציור מביע בצורה שקטה ויפה את ההתפעלות מהטבע, שרבים מהאמנים בתקופה הרומנטית חשו. זו הסיבה ש"הטייל אל מול ים הערפילים" נחשב לאחת היצירות הידועות והמוכרות מהזרם הרומנטי בתולדות האמנות ורבים רואים בו מייצג של הסגנון והתקופה.


הנה הציור "הטייל מעל לים ערפילים" מקרוב, כך שתוכלו לבחון ולראות את כל חלקיו:

http://youtu.be/HopfapK7DIE


סרטון שמסביר מעט על הציור המופלא:

http://youtu.be/QJEwyARMIXI


אמן שמראה בהעתקה כיצד בנוי הציור:

http://youtu.be/nU5-Dnk3Vic


וסרטון על יוצרי התקופה הרומנטית, כולל הצייר קספר דויד פרידריך:

http://youtu.be/9SEZ8FAXlEI

התסריט הוא התיאור בכתב של השיחות בסרט (דיאלוגים) והפעולות שבו. זהו השלד של הסרט, שעליו יולבשו שאר מרכיביו. לרוב כולל התסריט גם הוראות צילום והסברים לגבי המקום והזמן של כל סצינה והתרחשות בסרט.

התסריט מחולק לסצנות, כשהסצנה היא האלמנט הבסיסי של כל תסריט. סצנה מצומצמת לזמן ספציפי ולמקום ספציפי. אם אחד מהם משתנה, אז עברנו לסצנה חדשה.

בתסריט מופיע הסיפור, עם העלילה שלו (מה שנקרא 'נרטיב'), הדמויות שבו, היחסים שלהן זו עם זו והשיחות (דיאלוגים) ביניהן.

תסריט טוב, בדיוק כמו ספר, או מחזה טובים, כמעט תמיד יהיה ניתן לחלק ל-3 חלקים, או מה שמכונה "מערכות": התחלה, אמצע וסוף. זה ככה כבר מאות שנים ועדיין עובד טוב יותר כמעט תמיד. ההתחלה מייצרת משהו שדוחף את ההתרחשות או עלילת הסרט קדימה ומובילה להתרחשות שתקרה באמצע הסרט ואז מגיעה בסופו של דבר אל השיא.

כשהתסריטאי חושב על כתיבת התסריט הוא ממקם במרכזו את הגיבור או הגיבורה ומעביר אותם ב-3 החלקים הללו. למשל סרט על בלש שחוקר פרשה, הפושעים פוגעים במשפחתו ואז הוא נוקם. או תסריט על נער אבוד ולא מחובר לחיים, שמתאהב בנערה שלא מעוניינת בו ואז הוא מממש את חלומו הופך לכוכב רוק, שזוכה בה לבסוף.

בכל אחד מאלה ניתן לזהות בקלות את 3 החלקים הבסיסיים. אם הרעיון של הסרט לא כולל אותם, צריך לבדוק את זה היטב. מעט מאד סרטים עובדים בלי "השילוש הקדוש" הזה ומעט מאד משקיעים ישקיעו כסף בסרט כזה. זה נכון שיוצרים גאונים יכולים לספר סיפור מצוין או ליצור סרט בלעדיהם, אבל האמת היא שגם להם קל יותר עם החלקים הללו.


הנה סרטון שמראה איך לכתוב תסריט או לפחות איך לעשות צחוק מכתיבת תסריט:

http://youtu.be/yyXpFn4SWW0


השוואת סצנות משני סרטים שנעשו על אסון וחילוץ הניצולים של "הנס באנדים":

https://youtu.be/jw7cnZpRC5U


ותסריטאית מקצועית שמסבירה כיצד למצוא נושאים לכתיבה של תסריטים:

http://youtu.be/xNCzzEo8rak

יצירת הרדי-מייד שיצר מאן ריי בשנת 1925, "חפץ להריסה" (באנגלית Object to be destroyed או Indestructible Object) הייתה מטרונום שאליו חוברה עין מצולמת. הפעלה של המטרונום מניעה את העין מצד לצד ויוצרת נקודת מבט חוזרת אל המביט בה. מאן ריי הנחה כיצד לבנות את היצירה וממליץ להצמיד למטרונום תמונת עין של "אהוב שאינו אתך יותר". הוא ראה ביצירה כזו הפחת-חיים במישהו שאינו בחיים יותר או שהתרחק אבל רוחו עדיין נמצאת ודרכה הוא צופה ומביט אליכם.

אגב, כשמה של היצירה, היא אכן נהרסה בשנת 1957. עם זאת, נוצרו שכפולים רבים שלה, אולי בזכות הוראות הבניה שצרף לה האמן. ציטוטים אמנותיים והתייחסויות רבות באמנות מזכירות אותה.



הנה סרטון של ה"חפץ המיועד להריסה":

http://youtu.be/37YoeO6RgWQ



סרט שנוצר בהשראת ה-Indestructible Object:

http://youtu.be/T6XxyKpOltk


וקליפ של הצמד Hurts שהשתמש בדימוי של המטרונום עם העין:

http://youtu.be/zQ1v1pMdIoQ