אָמָּנוּת (הוגים את זה: אוֹמָּנוּת) היא סוג של יצירה שמביעה רגשות, או מציגה תמונה כלשהי. האמנות לא נעשית על פי צורת פעולה שמוגדרת מראש, אלא בהחלטת האמן ועל פי היצירתיות והפרשנות שלו.

לאמנות יש שורשים מאז ימי האדם הקדמון, כשצייר את ציורי המערות של העידן הפרהיסטורי ויצר פסלים זעירים של אלילות (הם נקראים כיום "ונוסים").

עד לפני כמאה שנה תפקיד האמנות היה בעיקר חברתי או דתי. עד אז כמעט ולא נוצרה אמנות לשמה, אמנות למען אמנות, למען היופי או ככלי לביטוי אישי המנותק מתפקידים אחרים.

אמנות כיום נוצרת בתחומים שונים, כולל ציור, מוסיקה, צילום, פיסול, קולנוע ועוד. יש לה מקום חשוב בתרבות האנושית ומעמד מרכזי, בין השאר משום שהיא קשורה באסתטיקה ויופי והיא נוגעת ברגש האנושי.

תפקידו של האמן הוא להסב את תשומת לב האנשים למראות, לתופעות, ליופי ולכאב. הרי השקיעה הייתה כאן תמיד, מאז שהאדם החל להתקיים ולחשוב ולהבין דברים. אבל ככל הנראה לא הבחין איש ביופי של השקיעה עד שהצייר הראשון צייר את השקיעה והסב את תשומת הלב האנושית ליופייה.

כך מציגים האמנים במשך אלפי שנים את מה שהם רואים מסביבם. ברגישות ובעיניים בוחנות הם מאתרים את היופי והסבל, את העליבות וההדר, את הגדולה והנמיכות, את הניצחונות והתבוסות של רוח האדם. כשהם מנציחים את כל אלו באמנות, הם "מכריחים" את הצופה להבחין גם הוא בדברים ולקחת עליהם אחריות.

הכירו את התחומים באמנות בתגית "תחומי האמנות".


הנה הקשר ההיסטורי שבין דת ואמנות (מתורגם):

https://youtu.be/qfITRYcnP84



דיון קולנועי מהסרט "חיוך של מונה ליזה" על מהי אמנות (מתורגם):

http://youtu.be/o1yGGdXUNWU


סיפור על ציור של ויסלר שבו הגדיר על מה בעצם משלמים בה (עברית):

https://youtu.be/eC0Uy58aVqE


דיון פילוסופי יותר על האמנות ומהי בדיוק:

http://youtu.be/76vsMlx43Z4


קבלו את תולדות האמנות ב-3 דקות:

http://youtu.be/oZOsR0TzbJ8


האמנות העתיקה של האבוריג'ינים באוסטרליה, בני התרבות הכי ותיקים שנמצאים באותו מקום לכל אורך ההיסטוריה:

http://youtu.be/oSHKqX8_pqU


ומה הופך דבר לאמנות:

https://youtu.be/vV2cc_fFgmA?long=yes

הברווזון הצהוב הענק שצף מאז שנת 2001 במימי נמלים שונים הוא פרי המצאתו של האומן ההולנדי פלורנטין הופמן. מדובר בברווז גומי ענק שהוא למעשה יצירת פופ ארט מוגדלת של הברווזונים שילדים בכל העולם משחקים בהם באמבטיה.

המסר של האמן הוא שמימי העולם הם האמבטיה של בני-האדם ועלינו לשמור עליהם היטב.

הברווזון הצהוב, שגובהו 15 מטרים ומשקלו כ-500 קילוגרם והוא ניצב על דוברה ששוקלת 10 טון ונועדה למנוע את סחיפתו ברוח.


הנה סרטון של הברווז הענק הצהוב והצף במימי הנמל של הונג קונג:

http://youtu.be/rSo5MqQVwCY


והברווז הצהוב הענקי מגיע לפיטסבורג ארה"ב:

http://youtu.be/affuETWhCPE

מודל הוא בן-אדם שמציג את גופו מול האמן או מול כיתת תלמידי אמנות והם נעזרים בדמותו כדי ליצור יצירת אמנות שמבוססת על דמות המודל, כעזרה לדמיונם.

מודל עירום הוא אדם שמציג את גופו כשהוא עירום, לשם יצירה של תמונת עירום או פסל עירום. מדובר באמנות לכל דבר והמודל והאמנים אינם חשים מבוכה בסדנה כזו, עם מודל עירום.


הנה סרטון אנימציה שמציג אמנים שנעזרים במודל כדי לפסל ולצייר:

http://youtu.be/stOrl-GWhe0

אמנות אוכל, או אמנות מזון (food art) היא שימוש במצרכי מזון שונים כדי ליצור פסלים ועבודות אמנות. מעבודות אמנות בשוקולד, שמציגות שוקולד בצורת קוביות דומינו, לבני לגו, גולגולות וכלי עבודה ועד פיסול בירקות, וציור מורכב מסוגי מזון המסודרים על גבי מגשים בצורה מופתית.

האמנות הזו היא אמנות של הרגע, כיוון שהיא מתכלה ואינה שורדת לזמן רב, אבל אמנות האוכל מצטלמת יפה ונראית מצויין בזכרונות המצולמים שפזורים ברחבי האינטרנט.


הנה כמה עבודות אמנות כאלה:

http://youtu.be/X3vlRtpMZGo


כך יוצרים אותן:

https://youtu.be/Ta7JF78UOn0


אוסף ענקי של עבודות אמנות מזון:

https://youtu.be/MzMCNLUveiQ


וכמו שלניוז יש פייק ניוז הנה פייק אמנות אוכל, או לפחות פייק אוכל משעשע:

https://youtu.be/EWEl8-PHhMI

פוסט-מודרניזם (Postmodernism) או "פוסטמודרניזם" הוא מונח שבא לתאר תגובה או אפילו דחייה מהתקופה המודרנית ומערכי המודרניזם.

הפוסטמודרניזם בולט אמנם בעולם האמנות, אבל הוא כלל לא זרם או סגנון באמנות, אלא יותר פילוסופיה ותפיסה של האמנות.

מנגד, גם אמנים וחוקרים המאמינים שהוא בא מהאמנות, בתור הסגנון הפוסטמודרני, גם הם יסכימו שהפוסט מודרניזם של ימינו מצא את מקומו לא רק באמנות, אלא בתרבות כולה.

כי בעולם הפוסט-מודרני נוצר בבירור טשטוש בין הגבוה לנמוך, בין המציאות לדמיון ובין המוסרי לחסר המוסר. מעליו מרחף גם הקפיטליזם, שנטמע בעולם החדש הזה וקובע את מעמדם של דברים, בכוחו הפיננסי וביכולתו הכלכלית.

גם השיח הפך כזה. אם פעם היו דעות של אנשים מומחים ומשכילים נחשבות הרבה יותר, בימינו יכולים מובילי הדעה להיות דווקא אנשים בעלי מיומנויות חברתיות, תקשורתיות, שיווקיות או טכנולוגיות והם יעצבו את דעות ההמונים הרבה יותר מהמומחים של העבר.

זה כאילו שיש תקופה היסטורית חדשה אחרי התקופה המודרנית או שיח חברתי חדש של העולם החברתי, שיח שנקרא "שיח פוסטמודרני".



יש לפוסט מודרניזם מאפיינים שונים. כאמור, אחד הבולטים שבהם הוא הצמצום של הפער שהיה תמיד, בין אמנות "גבוהה" לאמנות "נמוכה". בהתאם לכך יש גם היבטים של הערכה ואהדה לדברים שבעבר נחשבו נחותים, עילגים, או סתם לא רציניים.

רבים רואים בחברה הפוסט-מודרנית את חברת ה"כאילו", בה לגמרי התמוססו ונגוזו ההבחנות הישנות לגבי איכות. זו חברה שבניגוד לעבר, ההצגה בה והעמדת הפנים הופכים לא פעם למשמעותיים הרבה יותר מערכים מדידים של איכות, לפי ההגדרות של ימי העבר.

גם אם לא נעשו מתוך ידע, מומחיות או כישרון יוצאי דופן, כמו פעם, זוכים בעידן הזה אמונות, רעיונות וסמלים פופולריים לערך גבוה בחברה ובתרבות הפוסטמודרנית, לפעמים גבוה מאוד.

אם הרוב אוהד משהו כזה, הוא גם הופך ל"צודק ונכון".

זה קצת מבלבל כי אין בפוסט-מודרניזם תאוריה אחת שלמה, אלא אוסף רעיונות, שיכולים לבוא לידי ביטוי בעולמות תחומיים מגוונים. יש גם המון ויכוחים על מהו בדיוק ועל הגדרות בפוסט מודרניות.

כמו למשל בעולם העיצוב, בו התחדדה העדפה מסוימת של הצורה על פני התפקוד והשימושיות של המוצר או היצירה, גם אם היא אמורה להיות עיצוב של מוצר שימושי. לא פעם הפוסט מודרניזם מתייחס לעבר ויוצר עצמים חדשים מסגנונות מוקדמים יותר.

בעבר היו רבים שדחו את הפוסט-מודרניזם אבל בשנים האחרונות הוא הולך ונעשה מקובל בתרבות האנושית.


כך התפתח הפוסט מודרניזם ונראה:

http://youtu.be/lKomOqYU4Mw


המסר של הפוסט מודרניזם כלפי התרבות וגיבוריה, כמו שביטאה להקת הפאנק "החונקים":

http://youtu.be/Pg2np37JNEg


ולמה אדריכלות פוסט-מודרנית נראית לנו מוזרה:

https://youtu.be/RW9RfPWevwg?long=yes

בנקסי הוא אמן הגרפיטי החשוב והמוכר בעולם. יצירותיו נמכרות בעשרות ומאות אלפי דולרים. הוא נערץ מאד בניו-יורק ורבים מחשיבים את עבודות הגרפיטי שלו כיצירות חשובות ומזדרזים להנציחן בצילומים, לפני שיימחקו על ידי בעלי הנכסים שעליהם הוא מצייר את הגרפיטי שלו (בעלי הנכסים החכמים באמת משאירים את נכסי האמנות הללו, שמעלים מיד את שווי הבניין שלהם, או מפרקים את הקיר ומוכרים אותו עם הציור במאות אלפי דולרים).

אבל כשבנקסי פתח בחשאי דוכן ברחוב בניו יורק ולמכור את יצירותיו ב-60 דולרים בלבד, מבלי לספר מיהו ומה שווי היצירות שהוא מוכר, הוא עורר את הדיון הקבוע על מקומו של הכסף באמנות והשווי האמיתי של היצירה האמנותית, כשלא יודעים מי יצר אותה.

בנקסי, שם העט של הצייר ואמן הרחוב, שהוא גם פעיל חברתי, הוא שם שמוכר יצירות לאספנים, על אף שזהותו האמיתית לא ידועה. כשאמן בסדר גודל כזה מחליט למכור בסכומים זעומים את יצירותיו ורק 6 אנשים רוכשים אותן, הוא מצליח להראות עד כמה שווי האמנות תלוי בשמו של היוצר ובמה שאנו יודעים עליו, על הצלחתו ועל שווי עבודותיו.


הנה הדוכן עם הרישומים החתומים של בנקסי וכמה מעט מהם נמכרו:

http://youtu.be/7mxJT2uXtrE


האישה ברת המזל שקנתה תמונות של בנקסי באותה מכירה ברחוב:

https://youtu.be/D0ajKa5GGy0


והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):

https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes

כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.

היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".

דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.

הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.

ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.

אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.

אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".

אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..

מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.

פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.

הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.


הנה הדאדא בקצרה:

http://youtu.be/cx_ilOM_n9A


כל סגנון הדאדא:

https://youtu.be/ABNwtDyx7T4


סקירה מקיפה יותר על הדאדא:

http://youtu.be/8yxBLrEhdHk


הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:

http://youtu.be/oB2e9CNsId4


מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):

https://youtu.be/uErkTGL8_p0


ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):

https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes

הדפס (Printmaking) הוא יצירת אמנות שנוצרה בטכניקה של דפוס. שנים רבות טרם להמצאת הצילום היה ההדפס שונה מציור או רישום, בכך שהוא אפשר ליצור יצירת אמנות שניתן לשכפל בעותקים רבים, מבלי שיהיה הבדל כלשהו באיכות האמנותית שלהם. כך ניתן היה להפיץ יצירות אלה במחיר נמוך ביחס ליצירות שנוצרו כעותק יחיד, כמו הציורים והרישומים המוכרים והרגילים.

על אף האפשרות ליצור המוני הדפסים, נהוג ליצור הדפסים במהדורה מוגבלת. כל הדפס מסומן במספר סידורי מתוך מספר העותקים הכולל. כך, מייצג הסימון "30/100", את העותק ה-30 מתוך 100 עותקים שנוצרו בסך הכל. בדרך כלל תופיע על כל אחד מעותקי ההדפס חתימת האמן. החתימה האישית מהווה הוכחה שההדפס הוא מקורי ונוצר על ידי האמן. חתימה כזו תיעדר מהדפסים מקוריים רק במקרה שהם נוצרו לאחר מות האמן.

הדפס אמנותי יכול להיות בצורה של הדפסים בשחור-לבן או הדפסים בצבע. לא פעם יכולים הדפסים אמנותיים לכלול גם צילומים. הטכניקות המסורתיות ליצירת הדפסים התבססו על תחריט וחיתוך עץ, או על הדפס אבן בליתוגרפיה - בעוד שהדפסים מודרניים מתבססים על טכניקות חדשות של הדפס רשת. כיום טכניקות וסוגי התחריטים הם מגוונים מאד וכוללים גם טכניקות קלאסיות וגם מודרניות - מהדפס תחריט, הדפס בלט, תצריב, אקווטינטה, קולוגרף, יציקת נייר ועוד.


הנה עולם ההדפסים:

https://youtu.be/vRSWYefbdSM


כך יוצרים הדפסי צבע, עם תבנית נפרדת לכל צבע:

https://youtu.be/F4ZXuVyHxx4


בשיטת המונוטייפ כל הדפס הוא יחיד במינו - צובעים לוח זכוכית ומצמידים לגיליון שמקבל הטבעה יחודית:

https://youtu.be/C2pJaaR3Km0


אמנית יוצרת הדפס בהילוך מהיר:

https://youtu.be/a07fmC2ezBU


וליתוגרפיה, שיטה נוספת של הדפס, בה נוצרו הדפסים היסטוריים רבים:

https://youtu.be/cQ12pzAFNmE

איורים (illustrations) משמשים במגוון תחומים בעולם המודרני. מתחום הספרות, דרך תקשורת, מידע, פרסום, מדע ופוליטיקה ועד לאמנויות כמו קומיקס, קולנוע ואנימציה.

האיור נועד להמחיש רעיון, מושג ומלל, באופן שאינו מילולי. בניגוד לציור, המשויך אך ורק לאמנות, איור משרת צרכים אחרים והוא נשען על טקסט שאותו הוא מבטא באופן גרפי. מסיבות אלה, חייב האיור להיות תקשורתי ובעל מסר ברור לצופה בו.

לכן מכיל בדרך כלל האיור מרכיבים יצירתיים ואף אמנותיים, שנועדו להעביר באופן מקורי ומעניין את הרעיון שבבסיסו ובתחומים מסוימים גם את ביקורתו של המאייר.


הנה אמנות האיור:

https://youtu.be/ZPQ-8Kty8X4


איור לספרי ילדים (עברית):

https://youtu.be/ra7DpiSSusw


כך מאיירים בעזרת מחשב:

https://youtu.be/3A_rXJgDxGI


לא פעם מאיירים איורים למטרות שיווק (עברית):

https://youtu.be/z_SAnnAqX88


תערוכת איור בתל אביב יפו (עברית):

https://youtu.be/6LwlMvKU2r8


ואיורי הסטוריבורד, שיוצרים לסרט או קליפ, מתארים באיור את ה"שוטים" שיצולמו (עברית):

https://youtu.be/QHXhX3f_Dg4

פרספקטיבה (Perspective), אותה טכניקת ציור שבה נוצרת אשליה של מרחק ושל עומק, נולדה בתקופת הרנסאנס. זה התרחש כשנוצרה בפירנצה שיטה ליצירת עומק בציור. השיטה הזו. זכתה לשם "הפרספקטיבה המדעית". כיום היא מכונה לעתים "פרספקטיבת הרנסאנס".

היה זה האדריכל האיטלקי הגאון ברונלסקי שתרם לעולם האמנות את הפרספקטיבה המתמטית. זה היה פיתוח של כלים חישוביים ותכנוניים ליצירת פרספקטיבה מדוייקת להפליא, בתכניות ושרטוטים. בזכות הפיתוח הזה יכולים היו האדריכלים אחריו לבחון ולהדגים לאחרים מבנים אדריכליים שתכננו, עוד בשלבי התכנון והשרטוט שלהם.

כך נתנו השיטות לציור הפרספקטיבה יכולת לתאר את העולם הממשי בדרך של יצירת אשליית עומק ונפח. לאמני הרנסנס והאמנים שבאו אחריהם הייתה הפרספקטיבה כלי מצוין לתיעוד העולם בדיוק רב.

אנשי הרנסאנס השתמשו אז בשיטה החדשה, בכדי להתנתק ממסורת הציור של ימי הביניים. בעזרתה הם תיארו טוב יותר את העולם המציאותי, הטבעי, האובייקטיבי והחילוני. תיאורים אלו החליפו את התיאורים שנלקחו מספרי הקודש ולא הוכרחו להיות דומים למה שהאדם רואה במציאות. משום כך היא מכונה לעתים "פרספקטיבת הרנסאנס".

דוגמאות לפרספקטיבה של הרנסאנס לא חסרות. אחת הטובות היא ציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. בציור זה הפרספקטיבה הגאומטרית, או המתמטית, שיוצרת בו תחושה של עומק ומושכת את המבט של הצופה אל דמותו של ישו.

דוגמה אחרת היא זו של הפרספקטיבה האטמוספירית, המשמשת בציור "המונה ליזה" של לאונרדו. כאן היא מסייעת להבדיל בין מוקד התמונה, המונה ליזה, ובין הנוף שמאחור.


על הפרספקטיבה שהתפתחה בתקופת הרנסאנס (מתורגם):

https://youtu.be/wujEE3PRVUo


ועל הפרספקטיבה באנגלית:

https://youtu.be/WQUi5Ue_fLY


גילוי הפרספקטיבה הלינארית בידי ברונלסקי:

https://youtu.be/xgHTXMEhE2k


ממנה יצר ברונלסקי את הפרספקטיבה המתמטית:

https://youtu.be/X80kxg2YAEc


והפרספקטיבה בסעודה האחרונה של לאונרדו:

https://youtu.be/ODEvCINTADs

"הכינור של אינגרס" משנת 1927 היא יצירה של הצלם והאמן מאן ריי. ריי שהושפע מאד מעבודתו של הצייר ג'ין אינגרס צילם כמה תמונות בהשראת תמונות העירום שלו.

בתמונה המפורסמת ביותר הדביק מאן ריי לצילום של הדוגמנית קיקי כשהיא חובשת טורבן, את חורי ה-f. חורים אלה בצורת האות F המהווים את פתח תיבת התהודה של כלי הקשת המוסיקליים, כמו הכינור והצ'לו.

התמונה האייקונית התחברה לדימוי ותיק בהיסטוריה האנושית, שרואה בכלי הקשת את מראה גופה של האישה. היא גם התחברה לאמנות הסוריאליסטית, הלועגת לעתים לאמנות הקלאסית, או סתם מעוותת בחיוך את העבודות הגדולות בתולדות האמנות. משהו כמו ידידו של ריי מאן, מרסל דושאן, שצייר בזמנו שפם ל"מונה ליזה".

בתור מחווה, אנו הצבנו תמונה שמחייכת למאן ריי.


הנה סרטון קצר על "הכינור של אינגרס":

http://youtu.be/eCZxv0TnUBE

קליגרפיה (Calligraphy), או כתיבה תמה, היא אמנות הכתיבה ובדרך כלל היא מתייחסת לכתיבה מסוגננת. זוהי אמנות הכתיבה הקישוטית.

מקורה של אמנות הקליגרפיה הוא באמנות קדומה של סין ומזרח אסיה במאה ה-4 לספירה. משם היא התפתחה והתפשטה לפרס ולארצות האיסלאם, שבה תופס הכתב המסוגנן מקום מקודש והתפתחה מסורת קליגרפית עשירה. גם ביהדות התייחסו לסופרי הסת"ם, מי שכתבו את ספרי התורה, בכבוד רב. בצד מעמדם הדתי, הם נחשבו גם בעלי סגנון אישי ואמנותי.

גם בעולם המערבי התפתחה הקליגרפיה, בתוך המעבר מאותיות יווניות לאותיות לטיניות וכתיבה של כתבי-דת לטיניים מעוטרים ומאוירים. בימי הביניים פותחו סגנונות כתיבה, כמו האותיות האוּנקִייליוֹת שהיו נהוגות באי האנגלי, המינוסקול הקרולינגי והכתב הגותי שפותחו בגרמניה והכתב הנטוי שפותח באיטליה.

במאה ה-19, לאחר שמאז המצאת הדפוס ירדה קרנה של הקליגרפיה, חזרו אמני קליגרפיה לפעול. במאה ה-20 חזרה הקליגרפיה לפרוח בציורי גרפיטי ובעולם המחשבים. זה קרה בעיקר מאז המצאת המחשב האישי ומעבדי התמלילים, על מגוון הגופנים (פונטים) שפותחו בשבילם.

דמות מרכזית בקידום הנושא היה סטיב ג'ובס, מנכ"ל אפל האגדי, שבצעירותו קיבל קורס קליגרפיה באוניברסיטה והושפע מהיופי של עולם האותיות והעיצוב. כשפיתח ג'ובס את מחשב המקינטוש, הוא הפך אותו למחשב גרפי שגופנים מעוצבים ומעוררי השראה ויופי תפסו בו מקום מרכזי.

קליגרפיה נקראת לעיתים בעברית "כתיבה תמה". מקור המילה בשפה היוונית: המלה "קאלוס" פירושה ביוונית "יופי" ו"גראפוס" היא ביוונית "כתיבה".


הנה הקליגרפיה הסינית הקדומה:

https://youtu.be/ppZWIwZsRdU


על קליגרף סיני שעשה לו שם בעולם (עברית):

https://youtu.be/d68TIY2_4H4


אוסף קליגרפיות מרהיבות:

https://youtu.be/zg7QLW0KrQw


קליגרפיה במחשב המקינטוש - הראשון שהעמיד במרכז את העיצוב הגרפי והקליגרפיה:

http://youtu.be/2B-XwPjn9YY?t=1m15s


יופייה של הקליגרפיה ביפאן (עברית):

http://youtu.be/cUI9PPeUCmI


והדגמה של הקליגרפיה היפנית (עברית):

http://youtu.be/geQtLi66W-A

צילום מאקרו (Macro photography) הוא צילום מקרוב מאד (תקריב) של עצמים זעירים, אקסטרים קלוז אפ, שמראה את המצולם בגודל יותר משמעותי מגודלו במציאות.

טכניקה זו חביבה על צלמים המצלמים בטבע, המצלמים אובייקטים קטנים מאוד, תוך התקרבות ושימוש בעדשות מיוחדות למאקרו.

גם בזיהוי הפלילי עושים שימוש רב בצילום מאקרו. כך ניתן לתעד פרטים קטנים בזירת הפשע או בזירות של תאונה, כאלו שעשויים להיות מאוד חשובים לפענוח פשעים ותאונות.

עומק השדה נוטה להיות קטן בצילום מאקרו. כדי להימנע מטשטוש ושיבוש של הפוקוס בצילום כזה, נהגו הצלמים לצלם את העצם, כשכל פעם עומק השדה שונה. כיום ניתן לראות מיד את התוצאה, על מסך המצלמה, כי בעידן המצלמות הדיגיטליות עם החיישן המשוכלל, צילום המאקרו מציע עומק השדה רחב במיוחד.


הנה צילום מאקרו:

https://youtu.be/U-nU1hYrexs


צלם מספר על צילומי המאקרו שלו:

https://youtu.be/aCj7lTRCyyo


דוגמאות לצילומי מאקרו נאים:

https://youtu.be/EZvGvc-f1Ro


יש אפילו צילומי סופר מאקרו:

https://youtu.be/K8rpo9e7tvg


על עומק השדה במאקרו:

https://youtu.be/975qd5SgVgU


הפכו את הטלפון שלכם למצלמת מאקרו בעזרת טיפת מים:

https://youtu.be/lt0N9t-j34k


ועוד טיפים לצילום מאקרו עם הטלפון החכם שלכם:

https://youtu.be/REG1i9tGRH4

הצייר ההולנדי יאן וֵֶרמֶר התפרסם במאה ה-17 בהתמחותו בציור של סצינות בית מחיי המעמד הבינוני בהולנד.

במרבית ציוריו מתוארים נשים או גברים בביתם, כשהם עובדים, מנגנים או משוחחים זה עם זה.

יותר מציורים רגילים, נראים ציורים המדהימים של יאן ורמיר יותר כמו צילומים. שום טכנולוגיה ידועה במאה ה-17 לא איפשרה דיוק שכזה. לכן נחשב ורמיר גאון ויש הרואים בו אפילו את הצייר הגדול בכל הזמנים.

מי שיצירותיו עמדו במשך שנים רבות בצילן של עבודות גדולי הציירים ההולנדים דוגמת רמברנדט או פיטר דה הוך, קנה במאה ה-19 את מקומו כאחד מגדולי הציירים.

מרכיב הדגל בשינוי מעמדו של ורמיר היה הציור המפורסם ביותר שלו, "נערה עם עגיל פנינה" - ציור שזכה לכינוי "המונה ליזה ההולנדית".

במאה ה-20 הועצם המיתוס של ורמיר. זאת לאחר שבדיקות רנטגן של ציוריו הניבו מסקנה שאין מתחת לצבעים שום רישומי עיפרון או סקיצות של הכנה לציור עצמו.

אבל לאורך שנים רבות מסתובבת השערה שוורמיר השתמש בטכנולוגיה סודית כלשהי כדי ליצור את ציוריו המושלמים. ספק של ממש עוררה היכולת שלו לפענח את נפילת האור על עצמים שונים ולשחזר זאת בציור מדויק להפליא של המציאות.

רבים חשבו שכדי לצייר בדיוק מופלא שכזה, הוא השתמש בעיקרון ה"קמרה אובסקורה" (בעברית "לשכה אפלה"), הקופסה האפלה ששימשה גם לצילום המוקדם.

היה זה ממציא ואיש עסקים אמריקאי בשם טים ג'ניסון, חובב אמנות שהתעשר בעסקי הייטק, החליט לחקור את העניין ולמצוא את הטכנולוגיה ששימשה את האמן המוערך. הוא הצליח לייצר אותה מחדש, בעזרת מראות ועדשות אופטיות ולצייר את הציור המפורסם של האמן "שיעור במוזיקה".

הפרויקט שלו תועד בסרט והתוצאה המדהימה שצייר ג'ניסון, אדם שאינו צייר מקצועי, העלתה שאלות מעניינות לגבי מקומה של הטכנולוגיה ביצירת אמנות גדולה - האם אדם הוא פחות גאון כיוון שנעזר במכשירים שאיפשרו לו להעתיק את המציאות או שפיתוח הטכנולוגיה היא חלק מהגאונות שלו.

ואם זה בעייתי אצלו אז מה ניתן לומר על לאונרדו דה וינצ'י, שהיה לא פחות ממציא ומדען מאשר אמן וששני התחומים הללו פרחו אצלו דווקא משום שעסק בשניהם (כמו עוד 10 תחומים לפחות) והם תרמו אלה לאלה.


הנה קדימון לסרט של ג'ניסון, שבו הוא לומד לצייר כמו יאן או יוהנס ורמיר:

http://youtu.be/94pCNUu6qFY


הדגמה של טים מצייר עם המראות והעדשות הללו:

http://youtu.be/foG1NIdak7Y


השערות מוקדמות לסוד של ציורי ורמיר, בהם השתמש ככל הנראה בסוג של קאמרה אובסקורה:

http://youtu.be/jruwMMT_bc8


האם כך השתמש ורמיר בקאמרה אובסקורה כדי לצייר חלק מציוריו הגדולים?

https://youtu.be/5SpaJtCv1hI


וסרט תיעודי על יכולותיו המיוחדות של ורמיר לעבוד עם אור בציוריו:

https://youtu.be/DEior-0inxU?long=yes

שמו הרשמי של הצילום הידוע ביותר של האמן עדי נס הוא "ללא כותרת", אבל כולם מכירים אותו בתור "הסעודה האחרונה". מוצגת בו קבוצת חיילים בישיבה לשולחן האוכל הצה"לי. החיילים מבויימים בצורה שמזכירה את "הסעודה האחרונה" - הציור המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י.

זהו אחד התצלומים המפורסמים ביותר באמנות הישראלית המודרנית. הוא נמנה על סדרת "החיילים", של האמן. עדי נס נוהג לצלם תצלומים מבויימים ומומחזים בקפידה, העוסקים לא מעט בגבריות ישראלית. יש לו גם סדרה של "סיפורי התנך" ועוד.

צילום הסעודה האחרונה של נס הוא גם הצילום הישראלי היקר ביותר שנמכר אי-פעם. הוא מוצג במוזיאון ישראל בירושלים.


דפדוף בספר צילומים של עדי נס:

https://youtu.be/YWSGF3CN_8o


ספר מצילומיו:

https://youtu.be/2W90WddZlEI


מצגת וידאו על עבודתו האמנותית של עדי נס:

http://youtu.be/GoKajmd7uDI


וסרט תיעודי עליו (עברית):

https://youtu.be/83MAkYjvvEQ?long=yes

זו אמנות מטורפת, שבה האמן צריך לעבוד מהר ומדויק, יותר בהזזה של חומר מאשר בעיצוב על ידי שימוש בכמויות, בהוספה וכדומה. כמו ציור במשטח חול, זו אמנות מונוכרומטית, ללא גוונים.

אבל זו גם בפירוש האמנות הכי זמנית שיש - יצירת אמנות קפה (Coffee art) תשרוד במקרה הטוב דקות אחדות בלבד.

הקופי ארט, אמנות הקפה, היא אמנות של ציור ועיצוב בחלב המוקצף שמעל לקפה הקפוצ'ינו או הקפה-לאטה.

היא נולדה ככל הנראה מהברקה יצירתית של בריסטה, מוזג קפה מקצועי (מקצוע שמקביל לברטנדר, שהוא הברמן המומחה באלכוהול, או לדף, מומחה במזון). אותו בריסטה אלמוני היה בעל חוש יצירתי ואמנותי ובהברקה שיש בה מן הגאונות, ניסה לצייר בקצף שמעל לכוס.

הוא הצליח. בריסטות יצירתיים ובעלי כישרון אמנותי מעצבים ומציירים כבר שנים בכוסות קפוצ'ינו. מעלי שלכת ועצים דימיוניים ועד לבתים, טירות, פרצופים דמיוניים ואפילו דיוקנאות של ידוענים. הכל אפשרי.

כי בכוס קפה עם קצף אפשר לצייר כמעט הכל. עושים כאן שימוש בשלל טכניקות, החל מהמזיגה המעוצבת ועד לקיסם שמשמש כמכחול, שפיכת אבקת קפה בפיזור שהוא אמנותי, מזיגה של שוקולד, הוספת ערימת קצף מפוסלת ועוד.

כל הדרכים כשרות בדרך ליצירת האמנות הרגעית הזו, שמתמוססת לנו בפה והורגת את עצמה ברגע השתייה.


הנה הקופי ארטיסט מייק בריץ', שמצייר דיוקנאות מפורסמים כמו לאונרדו דה קפוצ'ינו ועוד:

https://youtu.be/zKv6DsO4beQ


על אמנות הציור בחלב מוקצף:

https://youtu.be/qQn-_01zsT8


אמן קפה בעבודה:

https://youtu.be/z70ibj_skgM


טכניקות בסיס - קופי ארט למתחילים:

https://youtu.be/jYq1pHJYQmw


אמני הלאטה שעושים אמנות קפה בתלת ממד:

https://youtu.be/tbFQpGjHBjE


וכך תציירו עלה בקפה (עברית):

https://youtu.be/WncF1iUncI8

אחד הציורים המפורסמים בעולם הוא זה של "הטייל מעל לים הערפילים" (Wanderer above the Sea of Fog). זהו ציור שמן של הצייר הגרמני קספר דוד פרידריך. בשנת 1818 הוא הפליא לצייר את ההשתאות של מטייל העומד נפעם למול הנוף ההררי וים העננים והערפל שלמולו.

הציור מביע בצורה שקטה ויפה את ההתפעלות מהטבע, שרבים מהאמנים בתקופה הרומנטית חשו. זו הסיבה ש"הטייל אל מול ים הערפילים" נחשב לאחת היצירות הידועות והמוכרות מהזרם הרומנטי בתולדות האמנות ורבים רואים בו מייצג של הסגנון והתקופה.


הנה הציור "הטייל מעל לים ערפילים" מקרוב, כך שתוכלו לבחון ולראות את כל חלקיו:

http://youtu.be/HopfapK7DIE


סרטון שמסביר מעט על הציור המופלא:

http://youtu.be/QJEwyARMIXI


אמן שמראה בהעתקה כיצד בנוי הציור:

http://youtu.be/nU5-Dnk3Vic


וסרטון על יוצרי התקופה הרומנטית, כולל הצייר קספר דויד פרידריך:

http://youtu.be/9SEZ8FAXlEI

סצנה היא המרכיב הבסיסי של התסריט הקולנועי ובעצם של הסרט (או סדרת טלוויזיה).

הסצנה היא קטע קולנועי, המכיל שוט אחד או כמה שוטים ומתרחש במקום ובזמן אחד. שינוי מקום או זמן וזו כבר סצנה אחרת.

יש סצינות המציגות כמה אירועים שמתרחשים במקביל, כלומר באותו הזמן. הם משובצים זה בזה באותה סצינה. זה נעשה באמצעות עריכה צולבת, שמשבצת שוטים מהאירועים השונים, אחד אחרי השני.


#לכותרת בתסריט יהיו תמיד 3 מרכיבים:
בתסריט נותנים לכל סצנה כותרת, כמו: פנים. חצר בית הספר - יום.

אלה המרכיבים:

פנים או חוץ - האם זו סצנה שמתרחשת בחלל סגור או בחוץ?

המיקום - בית או מתנ"ס, שדה קרב וכו'.

יום או לילה - לרוב אלה ולעתים, כשזה חשוב להבנת הסיפור, ייכתב זמן מדויק יותר, כמו שעת שקיעה או שעת זריחה.


הנה סרטון של סצנות קולנועיות ודמיון מתרגיל של תלמידים (עברית):

http://youtu.be/j3ZcddZG5iQ


כך בונים סצנה גאונית - צפייה ולימוד מהסרט "קזבלנקה":

https://youtu.be/5dX64cBuPbw

הציור הנאיבי הוא ציור עם אופי תמים, שנראה כאילו צויר על ידי ילד מוכשר או מישהו מבוגר שאינו צייר מקצועי. זהו סגנון ציור חם, עז הבעה וצבעוני מאד. חוץ מהצורות והצבעים שמזכירים בה את הציור הילדותי, בולט בה הציור הדו-ממדי, ללא עומק ופרספקטיבה ומלא בפשטות כמעט מוגזמת שבו.

האמנות הנאיבית, התמימה, או "אמנות פרימיטיבית" כמו שלעיתים קראו לה, הייתה בדרך כלל בתחום הציור וגם מעט בפיסול. סימניה הם הפשטות והקסם שבה. יש בה מרכיבים הנראים "פשוטים" במכוון והיא מזכירה אמנות פרהיסטורית או פרימיטיבית, שאינה דומה לאמנות המערבית המתקדמת.

מפורסמים במיוחד בציור הנאיבי הם ציוריו של אנרי רוסו שהרבה לצייר ג'ונגלים אקזוטיים וצמחייה של ג'ונגל. בלט בזרם הנאיבי גם בן תקופתו פול גוגן, שצייר בטהיטי נשים מקומיות ויפות, על רקע הנוף המיוחד והצמחיה של איי הים הדרומי.


הנה האמנות הנאיבית:

http://youtu.be/8pmBJasutGY


וציוריו בסגנון זה של אנרי רוסו:

http://youtu.be/nZUfdcgkKRQ

האגדה מספרת שלפני שהוא התחיל לפסל אותו, ישב הפסל המפורסם מיכלאנג'לו במשך חודשים וחשב. הפטרון שמימן אותו חשב שהוא מתבטל על חשבונו. כששאל אותו למעשיו ענה לו מיכלאנג'לו בפשטות "אני עובד"...

ואכן, הפסל שנקרא "דוד" היה ליצירת אמנות מושלמת. הוא פוסל בתחילת המאה ה-16, בתקופת הרנסאנס ומציג את דמותו של דוד הצעיר, מי שלימים יהיה למלך ישראל, מחזיק בידו קלע, כשהוא יוצא לקראת גוליית הפלישתי.

"דוד" נוצר כסמל לעצמאותה של פירנצה, העיר האיטלקית הנודעת, בזמן ששלט בה בית מדיצ'י. "דוד" היה לאחד מהפסלים הידועים בעולם ובמיוחד לאחת היצירות החשובות של תקופת הרנסאנס.

המעניין שעל אף מושלמותו של "דוד", מיכלאנג'לו יצר את הפסל הנודע, כשהפרופורציות שלו אינן מדויקות בכוונה. הוא פיסל את הראש והכתפיים, כשהם גדולים יותר ביחס לשאר חלקי הגוף. הסיבה: מיכלאנג'לו רצה שמי שיעמוד אל מול הפסל הגבוה, יראה את חלקו העליון, הרחוק מעיני הצופה, בגודל דומה לזה של החלק התחתון של גופו.


הנה סיפורו המתורגם של הפסל דוויד של מיכלאנג'לו (מתורגם):

http://youtu.be/o9Kum_Jijdk


סרטון שמסביר על הפסל:

https://youtu.be/JypiUiXFl-I


סיפורו של האמן ופסלו המפורסם דויד:

http://youtu.be/_u8LDXhFzPo


סרטון אנימציה משעשע על מה שקורה כשדוד מתבייש בכך שהוא עירום:

https://youtu.be/7hzLVBKAXHo


והסבר מעמיק על היצירה:

https://youtu.be/-e16DmKH01s?long=yes

האמן הצרפתי אדגר דגה ידוע מאד בציורי הרקדניות והמחול שלו. אבל לא רבים מכירים את הפסל היחידי של דגה "רקדנית צעירה בת ארבע עשרה" (Little Dancer of Fourteen Years). הפסל נוצר בשנת 1880 והוא היצירה הפיסולית היחידה שהציג דגה בימי חייו. את שאר פסליו יצר כמודלים לצורך הציור ורק בזכות חברו ששמר תבניות שלהם הם שוחזרו אחרי מותו לפסלי ברונזה מרהיבים.

הפסל המקורי, בגובה של כ-99 ס"מ, מציג את דמותה של רקדנית בלט צעירה העומדת על כן נמוך העשוי עץ. גופה של הרקדנית עשוי שעווה צבועה שנועדה לחקות צבע של עור אנושי. דגה הוסיף לפסל פריטים נוספים כמו חצאית הבאלט האמיתית, פאה וסרט לשיער.

מבחינתו נועדו הפריטים הללו להוסיף מראה אמיתי לדמות הרקדנית. אמנם "רקדנית קטנה בת ארבע עשרה" אינו פסל ששייך לסגנון ה"רדי מייד", בו נאספים חפצים יומיומיים ליצירות אמנות, אבל הוא הקדים את הרעיון הזה במעט.

כיום יודעים חוקרי האמנות לספר שהדמות בפסל היא תלמידת באלט בשם מריה ון גותהם. הוא הוצג בתערוכה השישית של קבוצת האמנים האימפרסיוניסטיים בשנת 1881. מבקרי האמנות ביקרו אותו קשות כפסל "מכוער" ו"מגוחך".

בשנים שלאחר הצגתו של הפסל, יצרו ממנו עותקים רבים, שפוזרו מוזיאונים בעולם. כיום שווה הפסל המקורי מיליוני דולרים.


הנה סרטון על הפסל המהפנט "רקדנית קטנה בת ארבע עשרה" מאת אדגר דגה:

https://youtu.be/Swh6pYdeR_8


עוד הסבר קצר:

https://youtu.be/ioAd1_KwZ2M


וסרטון נוסף של פסל הרקדנית:

http://youtu.be/Nrimokda5Mo