מהו הנאו-ריאליזם האיטלקי?
ניאו ריאליזם איטלקי (Italian neo-realism) היה ז'אנר בתולדות הקולנוע, שבניגוד לצורת העשייה ההוליוודית של הקולנוע תיאר את החיים באופן אמיתי, שונה וחדש (המילה "ניאו" משמעותה "חדש") מזה של הוליווד.
זהו ז'אנר פוליטי, מוחה, שבשנות ה-40 וה-50 של המאה העשרים תקף בעיות חברתיות, מראה את הכאב, העוולות, העוני והפערים ומצביע על הצורך בשינוי.
ה"ריאליזם", שנולד במאה ה-19 כזרם בספרות, באמנות ובתיאטרון - שניסה לתאר את החיים כפי שהם. בקולנוע, אמנות צעירה מאוד, שלט עד אז סוג של "ריאליזם הוליוודי". סרטים צולמו בו באולפנים, עם שחקנים כוכבים, תסריט, תפאורה, עדשות, פילטרים ואיפור.
אחרי המלחמה, באיטליה הענייה והחריבה ובלית ברירה, יוצא הקולנוע האיטלקי אל הרחובות, פשוטו כמשמעו - מספרים על הרחובות, מצלמים ברחובות ובכפרים ומשתפים אנשים פשוטים בתור שחקנים.
כי הקולנוענים של הניאוריאליזם מתחילים לצלם סיפורים אנושיים, על אנשים פשוטים ועל צרות של איטלקים מהעם, רבים מהם עניים ובני המעמד העובד, שמתמודדים עם איטליה במצב הכלכלי והחברתי הקשה של אחרי המלחמה.
אם לפני התבוסה במלחמה עסקו הסרטים האיטלקים בחיי העשירים והמוצלחים, מה שקיבל את הכינוי "הטלפון הלבן", הגישה של יוצרי הניאו-ריאליזם הפכה ל"הצגת הדברים כפי שהם". הכל בזרם הזה חשוף ומצולם "לפנים". העליבות, העוני, הצרות והרחובות ההרוסים - כל אלה הם חלק מהאמת המצולמת, ללא פרשנות, מה שלימים ייקרא בתנועת הגל החדש הצרפתי "Cinéma vérité".
היוצרים המרכזיים הם רוברטו רוסליני, ויטוריו דה סיקה, לוצ'ינו ויסקונטי, פדריקו פליני, מיכלאנג'לו אנטוניוני, רוברטו רוסליני ואחרים. גם אם הז'אנר היה קצר יחסית בשנים, השפעתו הברורה על הקולנוע היא אדירה. יוצרי ענק מאוחרים יותר, כמו גודאר וסקורסזה הושפעו ממנו מאוד.
בניאוריאליזם רוב השחקנים אינם כוכבים, כמו מי שהקולנוע נהג לטפח לפני המלחמה. כי נאלצים ואז גם נהנים לעשות שימוש רב ב"נון אקטורז", שחקנים שאינם שחקנים של ממש. בהיעדר ממון, מגלמים בסרטים הללו אנשים אמיתיים ופשוטים את מי שהם. עובד מפעל אמיתי נבחר לגלם עובד מפעל שחושש על פרנסתו. איש רגיל נבחר לגלם איש רגיל ומובטל, אחד שגונבים לו את האופניים הדרושים לו לפרנסתו וכך הלאה.
בדיעבד, צמח באיטליה המוכה והענייה ז'אנר אמנותי מדהים, שהוליד את הקולנוע האיטלקי מחדש ויצר את תור הזהב שלו.
לפני המלחמה הייתה איטליה מדינה בעלת מסורת של הפקה קולנועית, ברמה של הוליווד. השליט הפשיסטי מוסוליני ראה בקולנוע כלי חשוב לגיבוש העם האיטלקי ובשנים שלפני המלחמה נוסד בה גם פסטיבל ונציה. עם מרכז העשייה המצליח של אולפני צ'ינה צ'יטה, המקבילה האיטלקית להוליווד, זכה הקולנוע האיטלקי בפרסום עולמי.
אך איטליה המובסת במלחמה, מוצאת את עצמה עם תעשיית קולנוע הרוסה וכלכלה על הפנים. במהלך שנות המלחמה חרבו האולפנים המפוארים שפעלו בה והקולנוע האיטלקי מוצא את עצמו עם כסף מועט.
אז בלי אולפנים ובלי כסף רב יוצאים הקולנוענים של איטליה לצלם ברחובות ובבתים פרטיים. בתור שחקנים, הם לקחו בעיקר חובבים וצעירים, שנראו להם זקוקים לכסף וסיפקו את הכישרון המספיק כדי לספר סיפור.
כך שאחרי המלחמה יוליד ויציג הניאו-ריאליזם האיטלקי סרטים עם מציאות שונה מזו של הוליווד וידבר דווקא על פשוטי העם והחלשים שבו, מי שבלאו הכי סיפוריהם הכי רלוונטיים, משכנעים ומרגשים.
ניאו ריאליזם איטלקי (Italian neo-realism) היה ז'אנר בתולדות הקולנוע, שבניגוד לצורת העשייה ההוליוודית של הקולנוע תיאר את החיים באופן אמיתי, שונה וחדש (המילה "ניאו" משמעותה "חדש") מזה של הוליווד.
זהו ז'אנר פוליטי, מוחה, שבשנות ה-40 וה-50 של המאה העשרים תקף בעיות חברתיות, מראה את הכאב, העוולות, העוני והפערים ומצביע על הצורך בשינוי.
ה"ריאליזם", שנולד במאה ה-19 כזרם בספרות, באמנות ובתיאטרון - שניסה לתאר את החיים כפי שהם. בקולנוע, אמנות צעירה מאוד, שלט עד אז סוג של "ריאליזם הוליוודי". סרטים צולמו בו באולפנים, עם שחקנים כוכבים, תסריט, תפאורה, עדשות, פילטרים ואיפור.
אחרי המלחמה, באיטליה הענייה והחריבה ובלית ברירה, יוצא הקולנוע האיטלקי אל הרחובות, פשוטו כמשמעו - מספרים על הרחובות, מצלמים ברחובות ובכפרים ומשתפים אנשים פשוטים בתור שחקנים.
כי הקולנוענים של הניאוריאליזם מתחילים לצלם סיפורים אנושיים, על אנשים פשוטים ועל צרות של איטלקים מהעם, רבים מהם עניים ובני המעמד העובד, שמתמודדים עם איטליה במצב הכלכלי והחברתי הקשה של אחרי המלחמה.
אם לפני התבוסה במלחמה עסקו הסרטים האיטלקים בחיי העשירים והמוצלחים, מה שקיבל את הכינוי "הטלפון הלבן", הגישה של יוצרי הניאו-ריאליזם הפכה ל"הצגת הדברים כפי שהם". הכל בזרם הזה חשוף ומצולם "לפנים". העליבות, העוני, הצרות והרחובות ההרוסים - כל אלה הם חלק מהאמת המצולמת, ללא פרשנות, מה שלימים ייקרא בתנועת הגל החדש הצרפתי "Cinéma vérité".
היוצרים המרכזיים הם רוברטו רוסליני, ויטוריו דה סיקה, לוצ'ינו ויסקונטי, פדריקו פליני, מיכלאנג'לו אנטוניוני, רוברטו רוסליני ואחרים. גם אם הז'אנר היה קצר יחסית בשנים, השפעתו הברורה על הקולנוע היא אדירה. יוצרי ענק מאוחרים יותר, כמו גודאר וסקורסזה הושפעו ממנו מאוד.
בניאוריאליזם רוב השחקנים אינם כוכבים, כמו מי שהקולנוע נהג לטפח לפני המלחמה. כי נאלצים ואז גם נהנים לעשות שימוש רב ב"נון אקטורז", שחקנים שאינם שחקנים של ממש. בהיעדר ממון, מגלמים בסרטים הללו אנשים אמיתיים ופשוטים את מי שהם. עובד מפעל אמיתי נבחר לגלם עובד מפעל שחושש על פרנסתו. איש רגיל נבחר לגלם איש רגיל ומובטל, אחד שגונבים לו את האופניים הדרושים לו לפרנסתו וכך הלאה.
בדיעבד, צמח באיטליה המוכה והענייה ז'אנר אמנותי מדהים, שהוליד את הקולנוע האיטלקי מחדש ויצר את תור הזהב שלו.
רקע היסטורי
הז'אנר, כלומר הזרם הזה בקולנוע, נולד באיטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה.
לפני המלחמה הייתה איטליה מדינה בעלת מסורת של הפקה קולנועית, ברמה של הוליווד. השליט הפשיסטי מוסוליני ראה בקולנוע כלי חשוב לגיבוש העם האיטלקי ובשנים שלפני המלחמה נוסד בה גם פסטיבל ונציה. עם מרכז העשייה המצליח של אולפני צ'ינה צ'יטה, המקבילה האיטלקית להוליווד, זכה הקולנוע האיטלקי בפרסום עולמי.
אך איטליה המובסת במלחמה, מוצאת את עצמה עם תעשיית קולנוע הרוסה וכלכלה על הפנים. במהלך שנות המלחמה חרבו האולפנים המפוארים שפעלו בה והקולנוע האיטלקי מוצא את עצמו עם כסף מועט.
אז בלי אולפנים ובלי כסף רב יוצאים הקולנוענים של איטליה לצלם ברחובות ובבתים פרטיים. בתור שחקנים, הם לקחו בעיקר חובבים וצעירים, שנראו להם זקוקים לכסף וסיפקו את הכישרון המספיק כדי לספר סיפור.
כך שאחרי המלחמה יוליד ויציג הניאו-ריאליזם האיטלקי סרטים עם מציאות שונה מזו של הוליווד וידבר דווקא על פשוטי העם והחלשים שבו, מי שבלאו הכי סיפוריהם הכי רלוונטיים, משכנעים ומרגשים.
