מי היה טולוז לוטרק שתיעד את חיי הבוהמה הפריזאית?
בירת צרפת, פריז של סוף המאה ה-19 הייתה אחת הערים החשובות באמנות העולמית. אחד האמנים המיוחדים והמרתקים בה היה אנרי דה טולוז-לוטרק (Henry De Toulouse-Lautrec), צייר שאינו דומה בדבר לאף אמן אחר בתולדות האמנות.
הוא צייר שעסק בעיקר באמנות שהנציחה את החצר האחורית של חיי הלילה של פריז. לא מעט מציוריו הנציחו נשים לא צנועות במועדונים ובבתי בושת של רובע האמנים של פריז, באזור הסקרה-קר שעל גבעת מונמרטר.
לעיסוק זה הגיע מתוך מראהו הננסי והנלעג, רק 1.50 מטר גובהו, הילוכו המקרטע ואפו העבה. זה לא מראה מצודד מדי, בעיר שמהלכים בה אנשים מהיפים באירופה.
העיוות הגופני שלו הוא לא מקרי. אנרי הצעיר נולד להורים שהיו בני דודים, הרוזן אלפונס והרוזנת אדל דה טולוז-לוטרק, שניהם ממשפחת אצילים מהעיר טולוז.
הם נישאו זה לזו כדי לשמור על הכסף והרכוש בתוך המשפחה.
ביג מיסטייק... הוא נולד עם התאחות לא תקינה של עצמותיו וסבל מפריכות בהן. בילדותו אהב לצייר ולרכוב על סוסים. שני שברים ברגליו גרמו לעצירה של התפתחות פלג גופו התחתון, בעוד הפלג העליון ממשיך להתפתח נורמלית ומעוות בכך את גופו.
בגיל 17 ולאחר שנכשל בבחינות הבגרות, אנרי נוטש את לימודיו ועובר לגור בפריז. בתחילה הוא מושפע מציורי הנשים והרקדניות של אדגר דגה שהעריץ, אבל עם הזמן מסתבר לו שמראהו ונכותו לא אפשרו לו ליהנות כראוי מחיי האמנות התוססים של פריז ולהשתלב בקהילת האמנים.
הזמן הוא סוף המאה ה-19, זמן שבו חיי הלילה של פריז עמוסי אפשרויות. אז די מהר מוצא את עצמו אנרי מבלה במקומות זולים, מרבה באלכוהול ומצייר מראות מחיי הלילה המפוקפקים שמסביבו. הוא רוכש לו שם של מי שמתעד את חיי הבוהמה של פריז ומפרסם איורים נהדרים במגזין הומור וסאטירה בשם "לה ריר", בעברית "הצחוק".
גופו אולי פגום, אבל ראשו מכיל מוח מהיר, חד ורגיש להפליא לאמנות. הוא מהציירים המשכילים והחכמים של התקופה, בעל השכלה ממשית של בן אצילים ותבונה של מי שיודע להתבונן ולקלוט, כי הוא עצמו לא ממש לוקח חלק בקלחת החברתית עצמה.
מושפע מהדפסים יפניים שנתלו כאותה תקופה ברחובות פריז והשפיעו מאוד בחוגים האמנותיים של הבירה הצרפתית, לוטרק מתחיל לצייר את הכרזות הפרסומיות שלו, אלה שמזוהות איתו עד היום ונשארו אופנתיות גם היום, בעידן אמנות הפופולרית העכשווית.
אם את ציורי השמן והאקרילי חווים בעיקר בורגנים ואצילים עשירים, הכרזות שלו מביאות את האמנות לרחוב הפריזאי. טולוז-לוטרק נהנה מזה והפריזאים, מסתבר, אוהבים את הפוסטרים שלו, עם סגנון האר-נובו האופנתי שלהם.
זה לא הופך אותו למאושר. מצבו הבריאותי של האמן האומלל, תוצאה של בילויים ליליים לא שמרניים במיוחד, הלך והחמיר. הרי ריבוי של אפשרויות רומנטיות בעיר האורות לא היו לננס עם גוף מעוות, שסבל כבר מאלכוהוליזם ומעגבת, מחלת מין לא פשוטה.
בשלב מסוים הוא אושפז בבית חולים לחולי רוח וסיים את חייו, בן 36 בלבד, באחוזת משפחתו שבדרום צרפת.
כיום אנרי טולוז לוטרק תופס את אחד המקומות המשמעותיים בתנועה האמנותית של שלהי המאה ה-19. הוא נחשב לאחד מחשובי הציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים והוא ככל הנראה מאייר האר נובו המפורסם ביותר. אבל הישגו האמיתי הוא בכך שהכרזות שלו עדיין מתנוססות גם בימינו, לא רק במוזיאונים וגלריות, אלא גם בבתי הצעירים, במועדונים, בסלונים ובמרכזי הבילוי של פריז שלו.
בירת צרפת, פריז של סוף המאה ה-19 הייתה אחת הערים החשובות באמנות העולמית. אחד האמנים המיוחדים והמרתקים בה היה אנרי דה טולוז-לוטרק (Henry De Toulouse-Lautrec), צייר שאינו דומה בדבר לאף אמן אחר בתולדות האמנות.
הוא צייר שעסק בעיקר באמנות שהנציחה את החצר האחורית של חיי הלילה של פריז. לא מעט מציוריו הנציחו נשים לא צנועות במועדונים ובבתי בושת של רובע האמנים של פריז, באזור הסקרה-קר שעל גבעת מונמרטר.
לעיסוק זה הגיע מתוך מראהו הננסי והנלעג, רק 1.50 מטר גובהו, הילוכו המקרטע ואפו העבה. זה לא מראה מצודד מדי, בעיר שמהלכים בה אנשים מהיפים באירופה.
העיוות הגופני שלו הוא לא מקרי. אנרי הצעיר נולד להורים שהיו בני דודים, הרוזן אלפונס והרוזנת אדל דה טולוז-לוטרק, שניהם ממשפחת אצילים מהעיר טולוז.
הם נישאו זה לזו כדי לשמור על הכסף והרכוש בתוך המשפחה.
ביג מיסטייק... הוא נולד עם התאחות לא תקינה של עצמותיו וסבל מפריכות בהן. בילדותו אהב לצייר ולרכוב על סוסים. שני שברים ברגליו גרמו לעצירה של התפתחות פלג גופו התחתון, בעוד הפלג העליון ממשיך להתפתח נורמלית ומעוות בכך את גופו.
בגיל 17 ולאחר שנכשל בבחינות הבגרות, אנרי נוטש את לימודיו ועובר לגור בפריז. בתחילה הוא מושפע מציורי הנשים והרקדניות של אדגר דגה שהעריץ, אבל עם הזמן מסתבר לו שמראהו ונכותו לא אפשרו לו ליהנות כראוי מחיי האמנות התוססים של פריז ולהשתלב בקהילת האמנים.
הזמן הוא סוף המאה ה-19, זמן שבו חיי הלילה של פריז עמוסי אפשרויות. אז די מהר מוצא את עצמו אנרי מבלה במקומות זולים, מרבה באלכוהול ומצייר מראות מחיי הלילה המפוקפקים שמסביבו. הוא רוכש לו שם של מי שמתעד את חיי הבוהמה של פריז ומפרסם איורים נהדרים במגזין הומור וסאטירה בשם "לה ריר", בעברית "הצחוק".
גופו אולי פגום, אבל ראשו מכיל מוח מהיר, חד ורגיש להפליא לאמנות. הוא מהציירים המשכילים והחכמים של התקופה, בעל השכלה ממשית של בן אצילים ותבונה של מי שיודע להתבונן ולקלוט, כי הוא עצמו לא ממש לוקח חלק בקלחת החברתית עצמה.
מושפע מהדפסים יפניים שנתלו כאותה תקופה ברחובות פריז והשפיעו מאוד בחוגים האמנותיים של הבירה הצרפתית, לוטרק מתחיל לצייר את הכרזות הפרסומיות שלו, אלה שמזוהות איתו עד היום ונשארו אופנתיות גם היום, בעידן אמנות הפופולרית העכשווית.
אם את ציורי השמן והאקרילי חווים בעיקר בורגנים ואצילים עשירים, הכרזות שלו מביאות את האמנות לרחוב הפריזאי. טולוז-לוטרק נהנה מזה והפריזאים, מסתבר, אוהבים את הפוסטרים שלו, עם סגנון האר-נובו האופנתי שלהם.
זה לא הופך אותו למאושר. מצבו הבריאותי של האמן האומלל, תוצאה של בילויים ליליים לא שמרניים במיוחד, הלך והחמיר. הרי ריבוי של אפשרויות רומנטיות בעיר האורות לא היו לננס עם גוף מעוות, שסבל כבר מאלכוהוליזם ומעגבת, מחלת מין לא פשוטה.
בשלב מסוים הוא אושפז בבית חולים לחולי רוח וסיים את חייו, בן 36 בלבד, באחוזת משפחתו שבדרום צרפת.
כיום אנרי טולוז לוטרק תופס את אחד המקומות המשמעותיים בתנועה האמנותית של שלהי המאה ה-19. הוא נחשב לאחד מחשובי הציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים והוא ככל הנראה מאייר האר נובו המפורסם ביותר. אבל הישגו האמיתי הוא בכך שהכרזות שלו עדיין מתנוססות גם בימינו, לא רק במוזיאונים וגלריות, אלא גם בבתי הצעירים, במועדונים, בסלונים ובמרכזי הבילוי של פריז שלו.
