מהי שבירת הקיר הרביעי?
הקיר הרביעי (Fourth wall) הוא מושג שמתאר קיר דמיוני שמפריד בין שחקן לקהל. בעוד שהצופים מסוגלים לראות את השחקן, השחקן לא רואה אותם ונמצא בעולם שלו. יש ביניהם מעין מראה חד-צדדית, שמאפשרת רק לצופים לראות את השחקנים, בעוד הם אינם רואים את הצופים. הרעיון הזה נמצא גם בקולנוע וגם בתיאטרון, שממנו הוא בכלל הגיע. עד לפני כמה עשורים היה "הקיר הרביעי" מרכיב יסוד באמנויות הבמה, שלפיו השחקנים אינם מתייחסים לקהל במהלך הפעולה האמנותית.
אבל שבירת ה"קיר הרביעי" בקולנוע הייתה עניין של זמן. הקולנוע המודרני שבר את המחיצה שבין הסרט לצופה, כשדמויות החלו להישיר מבט אל הצופים ולא פעם גם לפנות אליהם בדברים. המראה החד-צדדית שעמדה בין השחקן לקהל שלו הפכה בסרטים שונים לחלון רגיל, שבו השחקן מביט אל הצופה ואף מדבר איתו. היו אמצעים נוספים ל"שבירת הקיר הרביעי", כמו הרעדה מוגזמת של המצלמה ברגעי טלטלה או סערה, או שינויים ושבירה של חוקי עריכת הסרטים, שהיו מקובלים בקולנוע עד אז.
בתיאטרון נשבר הקיר הרביעי כשקהל הצופים, שפעם היה צופה בהצגות, כאילו הוא מציץ לתוך חדר, מצא עצמו מעורב בו. אם פעם הייתה התפאורה מורכבת משלושה קירות והקיר הרביעי היה קיר מדומה, שהפריד בין הבמה לאולם, היום מוצא עצמו הקהל בהצגות רבות, כשהוא באולם קטן, הולך ומתקרב לבמה, הולך ונסחף לתוך המתרחש ואל הבמה. אם בעבר לא התייחס השחקן כלל אל הקהל המציץ בעלילה והקיר הרביעי היה מעין קיר שקוף מצד אחד, אך אטום מצד השחקנים, כיום הולכת ונפרצת האטימה מצד הבמה. לא פעם "רואים" השחקנים ומשתפים את הקהל.
גם בטלוויזיה ניתן לראות יותר ויותר את התופעה. סדרות לילדים, למשל, הפכו את האינטראקטיביות המפורסמת, שבה פונים המנחים אל הילדים הצופים, לחלק מהאופן שבו סדרות ילדים עובדות. בסדרות כמו "הפיג'מות" עשו את זה, בשלב מסוים, כמעט באופן קבוע והרעיון שהדמויות יודעות שהן בטלוויזיה, הפך לחלק מהרעיון של הסדרה. בסדרת "הפיג'מות" זה היה אמצעי קומי ששימש את יוצרי הסדרה, אבל גם סוג של אמירה רפלקסיבית (מתבוננת בעצמה) על עולם הטלוויזיה והאופן שבו מוצגות בו הדמויות בסדרות שונות. באופן שונה ולצרכים חינוכיים, יכולה גם דמות מצוירת, כמו דורה, לפנות אל הצופים הצעירים, העונים בתורם לשאלותיה. דורה אולי לא באמת שומעת, אבל דומה שהילדים לא מוטרדים מכך. מבחינתם ומבחינת העולם הדמיוני שלהם, ה"קיר הרביעי" מעולם לא היה ממש קיים.
עם "שבירת הקיר הרביעי", הופכת החוויה האמנותית למודעת לעצמה. נשבר ההסכם הקבוע שבין הצופה למצלמה. חוויית הצפייה בסרט קולנוע ובהצגת תיאטרון עוברת תהליך דומה לשבירת הכללים שחולל המודרניזם בתחומי האמנות השונים. כשהסרט מודע לעצמו שהוא סרט, יש בכך אולי הפחתה של האשליה שאנו הצופים חוזים במציאות הממשית, אבל מצד שני יש בכך הרחבה של השיח האמנותי, כך שהצופה יכול לחוש חלק מהעלילה, גם אם זו אשליה נוספת.
הקיר הרביעי (Fourth wall) הוא מושג שמתאר קיר דמיוני שמפריד בין שחקן לקהל. בעוד שהצופים מסוגלים לראות את השחקן, השחקן לא רואה אותם ונמצא בעולם שלו. יש ביניהם מעין מראה חד-צדדית, שמאפשרת רק לצופים לראות את השחקנים, בעוד הם אינם רואים את הצופים. הרעיון הזה נמצא גם בקולנוע וגם בתיאטרון, שממנו הוא בכלל הגיע. עד לפני כמה עשורים היה "הקיר הרביעי" מרכיב יסוד באמנויות הבמה, שלפיו השחקנים אינם מתייחסים לקהל במהלך הפעולה האמנותית.
אבל שבירת ה"קיר הרביעי" בקולנוע הייתה עניין של זמן. הקולנוע המודרני שבר את המחיצה שבין הסרט לצופה, כשדמויות החלו להישיר מבט אל הצופים ולא פעם גם לפנות אליהם בדברים. המראה החד-צדדית שעמדה בין השחקן לקהל שלו הפכה בסרטים שונים לחלון רגיל, שבו השחקן מביט אל הצופה ואף מדבר איתו. היו אמצעים נוספים ל"שבירת הקיר הרביעי", כמו הרעדה מוגזמת של המצלמה ברגעי טלטלה או סערה, או שינויים ושבירה של חוקי עריכת הסרטים, שהיו מקובלים בקולנוע עד אז.
בתיאטרון נשבר הקיר הרביעי כשקהל הצופים, שפעם היה צופה בהצגות, כאילו הוא מציץ לתוך חדר, מצא עצמו מעורב בו. אם פעם הייתה התפאורה מורכבת משלושה קירות והקיר הרביעי היה קיר מדומה, שהפריד בין הבמה לאולם, היום מוצא עצמו הקהל בהצגות רבות, כשהוא באולם קטן, הולך ומתקרב לבמה, הולך ונסחף לתוך המתרחש ואל הבמה. אם בעבר לא התייחס השחקן כלל אל הקהל המציץ בעלילה והקיר הרביעי היה מעין קיר שקוף מצד אחד, אך אטום מצד השחקנים, כיום הולכת ונפרצת האטימה מצד הבמה. לא פעם "רואים" השחקנים ומשתפים את הקהל.
גם בטלוויזיה ניתן לראות יותר ויותר את התופעה. סדרות לילדים, למשל, הפכו את האינטראקטיביות המפורסמת, שבה פונים המנחים אל הילדים הצופים, לחלק מהאופן שבו סדרות ילדים עובדות. בסדרות כמו "הפיג'מות" עשו את זה, בשלב מסוים, כמעט באופן קבוע והרעיון שהדמויות יודעות שהן בטלוויזיה, הפך לחלק מהרעיון של הסדרה. בסדרת "הפיג'מות" זה היה אמצעי קומי ששימש את יוצרי הסדרה, אבל גם סוג של אמירה רפלקסיבית (מתבוננת בעצמה) על עולם הטלוויזיה והאופן שבו מוצגות בו הדמויות בסדרות שונות. באופן שונה ולצרכים חינוכיים, יכולה גם דמות מצוירת, כמו דורה, לפנות אל הצופים הצעירים, העונים בתורם לשאלותיה. דורה אולי לא באמת שומעת, אבל דומה שהילדים לא מוטרדים מכך. מבחינתם ומבחינת העולם הדמיוני שלהם, ה"קיר הרביעי" מעולם לא היה ממש קיים.
עם "שבירת הקיר הרביעי", הופכת החוויה האמנותית למודעת לעצמה. נשבר ההסכם הקבוע שבין הצופה למצלמה. חוויית הצפייה בסרט קולנוע ובהצגת תיאטרון עוברת תהליך דומה לשבירת הכללים שחולל המודרניזם בתחומי האמנות השונים. כשהסרט מודע לעצמו שהוא סרט, יש בכך אולי הפחתה של האשליה שאנו הצופים חוזים במציאות הממשית, אבל מצד שני יש בכך הרחבה של השיח האמנותי, כך שהצופה יכול לחוש חלק מהעלילה, גם אם זו אשליה נוספת.
