איך השתמשו במוטיב "יום הדין" מהמיסה הנוצרית בכל כך הרבה סרטים?
האם זה לא מופלא בעיניכם שלחן נוצרי עתיק מלווה את התרבות מאז ימי הביניים ועד ימינו ומככב באינספור סרטי קולנוע הוליוודיים?
שמו בלטינית "'דיאֶס אירֶה'" (Dies Irae), שפירושו "יום הזעם" או "יום עברה", מתוך המיסה הקתולית. המוטיב הזה לקוח במקור מתוך מזמור גריגוריאני עתיק, מהמאה ה-13 ואולי אף עתיק יותר. במיסה הנוצרית הקתולית הוא מתאר את "יום הדין האחרון", היום בו גוזר אלוהים את דינם של בני האדם - לגיהנום או לגן העדן.
מוסיקלית, ה-Dies Irae הוא מוטיב יורד, מינורי ונמוך - מתכון מוצלח למהלך מלודי פסימי ואפילו מאיים. הוא הולחן כאמור בימי הביניים, על ידי נזירים קתוליים. יש חוקרים המשערים שהמלחין הוא נזיר פרנציסקני בשם תומא מצ'לאנו, אבל יש כל כך מעט מידע שזו יכולה להיות אמת באותה מידה שזה יכול להיות לא אמת.
כך או כך, למלחינים של הקטע לא היה מושג מה יקרה אבל הם ידעו מה הם עושים. הלחן הזה היה אפקטיבי מהרגע הראשון והוא היה רגע מרכזי במיסה הנוצרית מאז.
למעשה, כבר 800 שנה שהמוטיב הזה מלווה את התרבות המערבית. הוא שב והופיע ביצירות קלאסיות. בין השאר ניתן למצוא אותו ברקוויאם של מוצרט, מסוף המאה ה-18, אצל ורדי ברקוויאם הנודע שלו ובסימפוניה הפנטסטית של ברליוז, במחצית הראשונה של המאה ה-19.
גם הקולנוע, אמנות צעירה יחסית, שאוהבת מוטיבים אפקטיביים, התחבר מאוד ובמיוחד לארבעת הצלילים הראשונים של המוטיב השימושי. כך עתיד ה"דיאס אירה" להפוך עם השנים למוטיב קולנועי שכיח. התפקיד שלו בסרטים ברור - לנבא מוות, זעם, יום הדין.
כבר בסרט הדיסטופי "מטרופוליס" משנות ה-30, הדיאס אירה עבד מצוין. הניכור והנבואה של פריץ לאנג, יוצר הסרט, התחברו היטב עם הצליל הקודר של ה'דיאֶס אירֶה' המופלא הזה.
מאז הוא לא מפסיק לחזור לפסקולים. הבמאי הגאון אינגמר ברגמן השתמש בו בסרט "החותם השביעי". הוא נוגן גם בפסקול "הגיבן מנוטרדאם" של וולט דיסני. מאוחר יותר זה יהפוך לנחשול. כמו בסרט האימה המובחר "הניצוץ", באחד מסרטי "מלחמת הכוכבים" ואפילו ב"מלך האריות" הנהדר של דיסני - בעשרות סרטים המוטיב המצמרר הזה שימש את מלחיני הסרטים לתת את נבואת המוות שלהם לצופים.
בחלקם הוא שקוף וברור, כמו ב"יום שישי ה-13", "הגולגולת הזועקת" ו"גרמלינס 2". באחרים, כמו "ואלס מפיסטו" או "מגרש השדים" המזוויע, הוא נסתר יותר ורק אוזן מנוסה יותר תצליח לזהותו.
אבל ממש כמו יום הדין הנוצרי, הדיאס אירה שם וממתין לכולנו שננהג יפה ונהיה בני אדם טובים. אחרת, מי יודע אם לא נצטרך לסבול את הלחן הזה גם בעולם הבא, כפסקול מותנו...
האם זה לא מופלא בעיניכם שלחן נוצרי עתיק מלווה את התרבות מאז ימי הביניים ועד ימינו ומככב באינספור סרטי קולנוע הוליוודיים?
שמו בלטינית "'דיאֶס אירֶה'" (Dies Irae), שפירושו "יום הזעם" או "יום עברה", מתוך המיסה הקתולית. המוטיב הזה לקוח במקור מתוך מזמור גריגוריאני עתיק, מהמאה ה-13 ואולי אף עתיק יותר. במיסה הנוצרית הקתולית הוא מתאר את "יום הדין האחרון", היום בו גוזר אלוהים את דינם של בני האדם - לגיהנום או לגן העדן.
מוסיקלית, ה-Dies Irae הוא מוטיב יורד, מינורי ונמוך - מתכון מוצלח למהלך מלודי פסימי ואפילו מאיים. הוא הולחן כאמור בימי הביניים, על ידי נזירים קתוליים. יש חוקרים המשערים שהמלחין הוא נזיר פרנציסקני בשם תומא מצ'לאנו, אבל יש כל כך מעט מידע שזו יכולה להיות אמת באותה מידה שזה יכול להיות לא אמת.
כך או כך, למלחינים של הקטע לא היה מושג מה יקרה אבל הם ידעו מה הם עושים. הלחן הזה היה אפקטיבי מהרגע הראשון והוא היה רגע מרכזי במיסה הנוצרית מאז.
למעשה, כבר 800 שנה שהמוטיב הזה מלווה את התרבות המערבית. הוא שב והופיע ביצירות קלאסיות. בין השאר ניתן למצוא אותו ברקוויאם של מוצרט, מסוף המאה ה-18, אצל ורדי ברקוויאם הנודע שלו ובסימפוניה הפנטסטית של ברליוז, במחצית הראשונה של המאה ה-19.
גם הקולנוע, אמנות צעירה יחסית, שאוהבת מוטיבים אפקטיביים, התחבר מאוד ובמיוחד לארבעת הצלילים הראשונים של המוטיב השימושי. כך עתיד ה"דיאס אירה" להפוך עם השנים למוטיב קולנועי שכיח. התפקיד שלו בסרטים ברור - לנבא מוות, זעם, יום הדין.
כבר בסרט הדיסטופי "מטרופוליס" משנות ה-30, הדיאס אירה עבד מצוין. הניכור והנבואה של פריץ לאנג, יוצר הסרט, התחברו היטב עם הצליל הקודר של ה'דיאֶס אירֶה' המופלא הזה.
מאז הוא לא מפסיק לחזור לפסקולים. הבמאי הגאון אינגמר ברגמן השתמש בו בסרט "החותם השביעי". הוא נוגן גם בפסקול "הגיבן מנוטרדאם" של וולט דיסני. מאוחר יותר זה יהפוך לנחשול. כמו בסרט האימה המובחר "הניצוץ", באחד מסרטי "מלחמת הכוכבים" ואפילו ב"מלך האריות" הנהדר של דיסני - בעשרות סרטים המוטיב המצמרר הזה שימש את מלחיני הסרטים לתת את נבואת המוות שלהם לצופים.
בחלקם הוא שקוף וברור, כמו ב"יום שישי ה-13", "הגולגולת הזועקת" ו"גרמלינס 2". באחרים, כמו "ואלס מפיסטו" או "מגרש השדים" המזוויע, הוא נסתר יותר ורק אוזן מנוסה יותר תצליח לזהותו.
אבל ממש כמו יום הדין הנוצרי, הדיאס אירה שם וממתין לכולנו שננהג יפה ונהיה בני אדם טובים. אחרת, מי יודע אם לא נצטרך לסבול את הלחן הזה גם בעולם הבא, כפסקול מותנו...
