מי היה אמיל זולא וכיצד סיכן את שמו בהגנה על יהודי שלא הכיר?
הוא היה עיתונאי נודע בצרפת של המאה ה-19. הוא סיכן את כל המוניטין והיוקרה שלו ונלחם למען זיכויו של דרייפוס, קצין יהודי שלא הכיר ונתפס באותם ימים כמרגל ובוגד בצרפת. נתחיל בסוף: זולא ניצח ודרייפוס זוכה ושוחרר מאשמה.
אבל רגע להתחלה האמיצה. שמו היה אמיל זולא (Emile Zola). בן אדם. עיתונאי נחשב.
סיפורו מתחיל כשהוא מפרסם את המאמר "אני מאשים...". הנושא הוא פרשת דרייפוס. זו עדיין לא כל כך פרשה אלא יותר משפט, שהסתיים בהרשעה משפילה בבגידה של הקצין היהודי. המורשע הוא קצין נאמן לאומה הצרפתית ולערכיה, אבל בעת שהמאמר מתפרסם הוא מושמץ ונחשב בוגד. על המשפט תוכלו לקרוא בתגית משפט דרייפוס.
לנשיא צרפת זולא כותב במאמר בין השאר את המשפט (בתרגום חופשי) "התדמית של צרפת כולה מוכתמת בזוהמה זאת ובדפי ההיסטוריה עוד יירשם שפשע זה נגד החברה קרה בתקופתך כנשיא."
חשוב לשים לב לניסוח שלו. זה אינו פשע נגד יהודי או נגד היהודים - זה "פשע נגד החברה".
וכך, במכתב גלוי לנשיא צרפת, שהתפרסם בעיתון המכובד "ל'אורור", מאשים זולא את המאשימה, את ממשלת צרפת. הוא מוקיע את המשפט כולו וטוען, בלי סימני שאלה כלשהם, לחפותו של הקצין היהודי המורשע.
לא מחמת הספק ולא בהיעדר מספיק הוכחות, אלא מהיותו זכאי לחלוטין, מאשים זולא, טפלו על דרייפוס אשמה והמרגל האמיתי מסתובב חופשי!
זו הייתה רעידת אדמה של ממש. צרפת של אותם ימים היא אנטישמית והדעות כלפי היהודים הן שליליות ביותר. כחובבי היסטוריה או כיהודים אנו מכירים את התעמולה האנטישמית של הממשל הנאצי כחצי מאה אחר כך. אבל לא כולנו מודעים לכך שגם את ההשראה וגם את החומרים האיומים לתעמולה הארסית והמקוממת שלהם נגד היהודים, יכולים היו גבלס והיטלר לקחת מהתקשורת הצרפתית של ימי משפט דרייפוס.
אגב נאציזם, זולא הצביע מבלי לדעת על הקשר ההיסטורי בין העבר ובין מה שעתיד לקרות בעוד כמה עשורים. הוא ראה את האנטישמיות כתוצאה של כמעט אלפיים שנה של מה שכינה "רדיפה טיפשית ודעות קדומות על היהודים מצד אומות העולם".
אז הנה בא עיתונאי סופר נחשב, אובייקטיבי, מלב האליטה הצרפתית, בשר מבשרה של הבורגנות הסולדת מיהודי הרפובליקה, וטוען שהקצין היהודי חף מפשע.
אצלו האומה עצמה היא הנאשמת.
הסערה הציבורית שמאמרו חולל הייתה עצומה. כמו בסרט טוב (ובאמת עשו על זה סרט), הגלגל התהפך וזולה עצמו הואשם עתה בהוצאת דיבה. בעצת ידידיו הוא מיהר ונמלט לאנגליה. אפילו זו הצהרה מתריסה כי השנאה בין צרפת ואנגליה של אותם ימים גם היא לא קטנה.
לקח זמן וזיכוי שלם של דרייפוס, עד שזולא ינצח וישוב לצרפת. הוא עתיד להתקבל כגיבור לאומי. אבל חורשי הרע והנוקמים לא שכחו את הקטגוריה הקשה שלימד על הממשלה הצרפתית. האם ישיבו לו כגמולו?
נראה שכן. בשנת 1902 מת אמיל זולא במפתיע ולא ממחלה. הסיבה הייתה הרעלת פחמן חד-חמצני, מעשן תנור העצים שבדירתו. צריך להבין שמוות כזה הוא נדיר ביותר. ארובות לא נחסמות, ודאי לא בפריז, בה מגיע מנקה ארובות ומסיר אחת לזמן את הפחם שמצטבר בארובה. מישהו, נסו לחשוב מאיזה צד של המתרס האנטישמי, עלה על גג הבניין שלו וחסם את ארובת דירתו. החסימה בארובה הובילה לחנק של העיתונאי הישן ומותו מהעשן היה רצח פוליטי לכל דבר.
הוא היה עיתונאי נודע בצרפת של המאה ה-19. הוא סיכן את כל המוניטין והיוקרה שלו ונלחם למען זיכויו של דרייפוס, קצין יהודי שלא הכיר ונתפס באותם ימים כמרגל ובוגד בצרפת. נתחיל בסוף: זולא ניצח ודרייפוס זוכה ושוחרר מאשמה.
אבל רגע להתחלה האמיצה. שמו היה אמיל זולא (Emile Zola). בן אדם. עיתונאי נחשב.
סיפורו מתחיל כשהוא מפרסם את המאמר "אני מאשים...". הנושא הוא פרשת דרייפוס. זו עדיין לא כל כך פרשה אלא יותר משפט, שהסתיים בהרשעה משפילה בבגידה של הקצין היהודי. המורשע הוא קצין נאמן לאומה הצרפתית ולערכיה, אבל בעת שהמאמר מתפרסם הוא מושמץ ונחשב בוגד. על המשפט תוכלו לקרוא בתגית משפט דרייפוס.
לנשיא צרפת זולא כותב במאמר בין השאר את המשפט (בתרגום חופשי) "התדמית של צרפת כולה מוכתמת בזוהמה זאת ובדפי ההיסטוריה עוד יירשם שפשע זה נגד החברה קרה בתקופתך כנשיא."
חשוב לשים לב לניסוח שלו. זה אינו פשע נגד יהודי או נגד היהודים - זה "פשע נגד החברה".
וכך, במכתב גלוי לנשיא צרפת, שהתפרסם בעיתון המכובד "ל'אורור", מאשים זולא את המאשימה, את ממשלת צרפת. הוא מוקיע את המשפט כולו וטוען, בלי סימני שאלה כלשהם, לחפותו של הקצין היהודי המורשע.
לא מחמת הספק ולא בהיעדר מספיק הוכחות, אלא מהיותו זכאי לחלוטין, מאשים זולא, טפלו על דרייפוס אשמה והמרגל האמיתי מסתובב חופשי!
זו הייתה רעידת אדמה של ממש. צרפת של אותם ימים היא אנטישמית והדעות כלפי היהודים הן שליליות ביותר. כחובבי היסטוריה או כיהודים אנו מכירים את התעמולה האנטישמית של הממשל הנאצי כחצי מאה אחר כך. אבל לא כולנו מודעים לכך שגם את ההשראה וגם את החומרים האיומים לתעמולה הארסית והמקוממת שלהם נגד היהודים, יכולים היו גבלס והיטלר לקחת מהתקשורת הצרפתית של ימי משפט דרייפוס.
אגב נאציזם, זולא הצביע מבלי לדעת על הקשר ההיסטורי בין העבר ובין מה שעתיד לקרות בעוד כמה עשורים. הוא ראה את האנטישמיות כתוצאה של כמעט אלפיים שנה של מה שכינה "רדיפה טיפשית ודעות קדומות על היהודים מצד אומות העולם".
אז הנה בא עיתונאי סופר נחשב, אובייקטיבי, מלב האליטה הצרפתית, בשר מבשרה של הבורגנות הסולדת מיהודי הרפובליקה, וטוען שהקצין היהודי חף מפשע.
אצלו האומה עצמה היא הנאשמת.
הסערה הציבורית שמאמרו חולל הייתה עצומה. כמו בסרט טוב (ובאמת עשו על זה סרט), הגלגל התהפך וזולה עצמו הואשם עתה בהוצאת דיבה. בעצת ידידיו הוא מיהר ונמלט לאנגליה. אפילו זו הצהרה מתריסה כי השנאה בין צרפת ואנגליה של אותם ימים גם היא לא קטנה.
לקח זמן וזיכוי שלם של דרייפוס, עד שזולא ינצח וישוב לצרפת. הוא עתיד להתקבל כגיבור לאומי. אבל חורשי הרע והנוקמים לא שכחו את הקטגוריה הקשה שלימד על הממשלה הצרפתית. האם ישיבו לו כגמולו?
נראה שכן. בשנת 1902 מת אמיל זולא במפתיע ולא ממחלה. הסיבה הייתה הרעלת פחמן חד-חמצני, מעשן תנור העצים שבדירתו. צריך להבין שמוות כזה הוא נדיר ביותר. ארובות לא נחסמות, ודאי לא בפריז, בה מגיע מנקה ארובות ומסיר אחת לזמן את הפחם שמצטבר בארובה. מישהו, נסו לחשוב מאיזה צד של המתרס האנטישמי, עלה על גג הבניין שלו וחסם את ארובת דירתו. החסימה בארובה הובילה לחנק של העיתונאי הישן ומותו מהעשן היה רצח פוליטי לכל דבר.
