מי היה מקרתי שרדף את הקומוניסטים באמריקה?
אחת התופעות החברתיות של המלחמה הקרה בשנות החמישים של המאה הקודמת היו הרדיפות של ג'וזף מקארתי (Joseph McCarthy), סנטור אמריקאי נלהב וימני, אחרי קומוניסטים בארה"ב, או אזרחי ארה"ב שאחזו בדעות ועמדות קומוניסטיות.
הרדיפה הזו, שהתרחשה משנת 1948 ועד אמצע שנות ה-50, הייתה מסע אנטי-קומוניסטי מתוחכם ומיומן, שצבר "הצלחות" בלתי נתפסות. הסנטור הפעיל שיטה שזכתה לשם "מקארתיזם" והייתה "ציד מכשפות" של ממש.
האיש היא בנאומים חוצבי להבות בנושא, אך. גם בחקירות ושימועים שערכה "ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית" (House Un-American Activities Committee) שבראשה הוא עמד.
במהלך אותה תקופה, הואשמו על ידי מקארתי אלפים מאזרחי ארצות הברית, או בחברות במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית או בתמיכה ואהדה בה וברעיון הקומוניסטי. נחשדו בכך, בין השאר, מאות אמנים, מורים, אנשי קולנוע ודמויות מובילות בהוליווד, פעילים של איגודי עובדים, עיתונאים ואנשי תקשורת, אנשי צבא ועובדי ואף בכירים יחסית בממשל האמריקאי.
הדבר הביא רבים מהם למצב בו אותם נאשמים פוטרו ואיבדו את הקריירה שלהם, רבים נכלאו ובודדו חברתית. אנשי קולנוע שנכללו ב"רשימה השחורה של הוליווד" לא זכו להיכלל בהפקות כלשהן וחייהם נהרסו.
טענת הסנטור הייתה שאותם אנשים הסתננו לממשל האמריקאי ופוגעים באומה מבפנים. הוא גרם לציבור להאמין שיש סיכוי לכך, מה שהביא לחשש עצום מהשפעה קומוניסטית וממרגלים סובייטיים בכל פינה. אפילו ה-FBI וראשו המיתולוגי ג'ון אדגר הובר פצחו בשורה של פעולות אנטי-קומוניסטיות, שרק חיזקו את אמינותם של ג'וזף מקארתי ומסע ההפחדה והרדיפה שלו.
גם מתנגדיו הודו אז שמקארתי היה מוכשר בתקשורת ותמיד הקדים אותם. לא פעם הוא נקט בשיטות מפוקפקות, שלקח זמן רב עד שהתגלו במלא היקפם.
אז נולד הסדק הראשון במקרתיזם. הסדק הזה נולד כשבאחד מנאומיו הידועים הוא זכה לאמון המאזינים לו, כשנפנף בדף נייר והכריז: "בידי 205 שמות של קומוניסטים שחדרו למשרד החוץ שלנו". עיתונאי חרוץ חיטט לאחר הנאום הזה בדוכן הנואמים וחיפש את שמותיהם של הקומוניסטים הללו. להפתעתו הוא גילה שהנייר שבו נפנף הסנטור היה ריק לחלוטין. לא היה כתוב בו דבר.
בהמשך לכך, חשפה ב-1954 סדרה של אד מורו בטלוויזיה, תגלית מרעישה. הסתבר שאת מרבית, אם לא את כל העובדות שהציג הסנטור, הוא בדה לחלוטין וללא כל בסיס עובדתי.
בכך החל סופם של הסנטור והמקרתיזם. עוד ועוד נתונים התגלו וחיזקו את הסברה שהאיש היה נוכל עם אג'נדה. עם הזמן ולאחר שהוכרזו כמנוגדים לחוקת ארצות הברית, בוטלו החוקים שהכניסו בתקופתו אנשים לכלא והביאו לפיטוריהם.
מאז הפך המושג "מקארתיזם" כינוי לשיטה שבה מאשימים אנשים על סמך עדויות מפוקפקות, או ללא סיבה כלל, בהשתייכות לקבוצות שנדחו והפכו מגונות בחברה.
הרדיפה שניהל הסנאטור ג'וזף מקארתי אחרי אמריקאים שנחשדו כקומוניסטים, ניצלה את הפחד הגדול של אזרחי אמריקה מהאויב הסובייטי, עם פצצות האטום, הסוכנים והמרגלים שלו. כך יכול היה האיש, עם לא מעט שקרים והמצאות, שהיום היו ודאי מתויגים כ"פייק ניוז", לתדלק את השנאה והפחד מהקומוניזם. הוא כל כך הצליח במלאכתו האיומה, עד שאיש לא יכול היה לעצור אותו מההרס שחולל בזכויות הביטוי של האמריקאים הפשוטים, שחשבו אחרת על הקפיטליזם ורמיסתו את החלשים והעניים בחברה.
המקארתיזם תייג נאשמים כקומוניסטים ופגע לא רק בהם אלא גם במקורביהם ובמשפחותיהם. דוגמה לכך הוא הקומיקאי הטוב בעולם, צ'ארלי צ'פלין, שנאלץ לעזוב את ארה"ב בשל האשמות הסנטור ועבר להתגורר עד סוף חייו בשווייץ.
אחת התופעות החברתיות של המלחמה הקרה בשנות החמישים של המאה הקודמת היו הרדיפות של ג'וזף מקארתי (Joseph McCarthy), סנטור אמריקאי נלהב וימני, אחרי קומוניסטים בארה"ב, או אזרחי ארה"ב שאחזו בדעות ועמדות קומוניסטיות.
הרדיפה הזו, שהתרחשה משנת 1948 ועד אמצע שנות ה-50, הייתה מסע אנטי-קומוניסטי מתוחכם ומיומן, שצבר "הצלחות" בלתי נתפסות. הסנטור הפעיל שיטה שזכתה לשם "מקארתיזם" והייתה "ציד מכשפות" של ממש.
האיש היא בנאומים חוצבי להבות בנושא, אך. גם בחקירות ושימועים שערכה "ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית" (House Un-American Activities Committee) שבראשה הוא עמד.
במהלך אותה תקופה, הואשמו על ידי מקארתי אלפים מאזרחי ארצות הברית, או בחברות במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית או בתמיכה ואהדה בה וברעיון הקומוניסטי. נחשדו בכך, בין השאר, מאות אמנים, מורים, אנשי קולנוע ודמויות מובילות בהוליווד, פעילים של איגודי עובדים, עיתונאים ואנשי תקשורת, אנשי צבא ועובדי ואף בכירים יחסית בממשל האמריקאי.
הדבר הביא רבים מהם למצב בו אותם נאשמים פוטרו ואיבדו את הקריירה שלהם, רבים נכלאו ובודדו חברתית. אנשי קולנוע שנכללו ב"רשימה השחורה של הוליווד" לא זכו להיכלל בהפקות כלשהן וחייהם נהרסו.
טענת הסנטור הייתה שאותם אנשים הסתננו לממשל האמריקאי ופוגעים באומה מבפנים. הוא גרם לציבור להאמין שיש סיכוי לכך, מה שהביא לחשש עצום מהשפעה קומוניסטית וממרגלים סובייטיים בכל פינה. אפילו ה-FBI וראשו המיתולוגי ג'ון אדגר הובר פצחו בשורה של פעולות אנטי-קומוניסטיות, שרק חיזקו את אמינותם של ג'וזף מקארתי ומסע ההפחדה והרדיפה שלו.
גם מתנגדיו הודו אז שמקארתי היה מוכשר בתקשורת ותמיד הקדים אותם. לא פעם הוא נקט בשיטות מפוקפקות, שלקח זמן רב עד שהתגלו במלא היקפם.
אז נולד הסדק הראשון במקרתיזם. הסדק הזה נולד כשבאחד מנאומיו הידועים הוא זכה לאמון המאזינים לו, כשנפנף בדף נייר והכריז: "בידי 205 שמות של קומוניסטים שחדרו למשרד החוץ שלנו". עיתונאי חרוץ חיטט לאחר הנאום הזה בדוכן הנואמים וחיפש את שמותיהם של הקומוניסטים הללו. להפתעתו הוא גילה שהנייר שבו נפנף הסנטור היה ריק לחלוטין. לא היה כתוב בו דבר.
בהמשך לכך, חשפה ב-1954 סדרה של אד מורו בטלוויזיה, תגלית מרעישה. הסתבר שאת מרבית, אם לא את כל העובדות שהציג הסנטור, הוא בדה לחלוטין וללא כל בסיס עובדתי.
בכך החל סופם של הסנטור והמקרתיזם. עוד ועוד נתונים התגלו וחיזקו את הסברה שהאיש היה נוכל עם אג'נדה. עם הזמן ולאחר שהוכרזו כמנוגדים לחוקת ארצות הברית, בוטלו החוקים שהכניסו בתקופתו אנשים לכלא והביאו לפיטוריהם.
מאז הפך המושג "מקארתיזם" כינוי לשיטה שבה מאשימים אנשים על סמך עדויות מפוקפקות, או ללא סיבה כלל, בהשתייכות לקבוצות שנדחו והפכו מגונות בחברה.
הרדיפה שניהל הסנאטור ג'וזף מקארתי אחרי אמריקאים שנחשדו כקומוניסטים, ניצלה את הפחד הגדול של אזרחי אמריקה מהאויב הסובייטי, עם פצצות האטום, הסוכנים והמרגלים שלו. כך יכול היה האיש, עם לא מעט שקרים והמצאות, שהיום היו ודאי מתויגים כ"פייק ניוז", לתדלק את השנאה והפחד מהקומוניזם. הוא כל כך הצליח במלאכתו האיומה, עד שאיש לא יכול היה לעצור אותו מההרס שחולל בזכויות הביטוי של האמריקאים הפשוטים, שחשבו אחרת על הקפיטליזם ורמיסתו את החלשים והעניים בחברה.
המקארתיזם תייג נאשמים כקומוניסטים ופגע לא רק בהם אלא גם במקורביהם ובמשפחותיהם. דוגמה לכך הוא הקומיקאי הטוב בעולם, צ'ארלי צ'פלין, שנאלץ לעזוב את ארה"ב בשל האשמות הסנטור ועבר להתגורר עד סוף חייו בשווייץ.
