מי היה הגיטריסט הגדול של הקאונטרי בלוז?
קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק בזמן קצר כל כך...
מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.
רוברט ג'ונסון חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה.
כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.
כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.
רוברט מופיע בסביבה יום אחד, עם נגינה די עלובה בגיטרה ואיש לא סופר אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא מסתגר, חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי.
הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח.
מכלומניק שכולם מזלזלים בו הוא הופך לווירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על. ג'ונסון מנגן כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.
אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל.
בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש לפי האגדה בשטן, שלקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון.
ג'ונסון גילה מיד שזכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, ג'ונסון הפגין את יכולתו והפך כוכב.
סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה.
אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה של ג'ונסון, הזהיר אותו שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם...
זמן קצר אחרי כן התמוטט ג'ונסון. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת, מת גאון הבלוז מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שבין אם כרת ברית עם השטן ובין אם היה מוכשר בצורה קיצונית, קשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועל עולם המוסיקה הפופולרית מאז.
בעל בית המרזח שהרעיל אותו, אגב, מעולם לא נענש על מעשהו.
קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק בזמן קצר כל כך...
מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.
רוברט ג'ונסון חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה.
כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.
כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.
רוברט מופיע בסביבה יום אחד, עם נגינה די עלובה בגיטרה ואיש לא סופר אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא מסתגר, חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי.
הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח.
מכלומניק שכולם מזלזלים בו הוא הופך לווירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על. ג'ונסון מנגן כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.
אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל.
בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש לפי האגדה בשטן, שלקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון.
ג'ונסון גילה מיד שזכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, ג'ונסון הפגין את יכולתו והפך כוכב.
סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה.
אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה של ג'ונסון, הזהיר אותו שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם...
זמן קצר אחרי כן התמוטט ג'ונסון. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת, מת גאון הבלוז מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שבין אם כרת ברית עם השטן ובין אם היה מוכשר בצורה קיצונית, קשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועל עולם המוסיקה הפופולרית מאז.
בעל בית המרזח שהרעיל אותו, אגב, מעולם לא נענש על מעשהו.
