בספטמבר 1970, מת הגיטריסט האמריקני ג'ימי הנדריקס והוא בן 27. אלה לא היו הסמים או הפסיכדליה ולא דיכאון או קושי להתמודד עם ההצלחה - האבחנה לסיבת מותו הייתה הרעלה מכדורי שינה וחנק מהקיא של עצמו, לאחר שבלע כדורי שינה, שתה יין אדום וישן על הגב.

זה היה מוות משונה למוסיקאי כהנדריקס, מי שנחשב בעיני רבים לנגן הגיטרה הטוב ביותר אי-פעם. את עדיפותו קובעים סקרים ומשאלים בקרב מומחים וחובבי מוזיקה שוב ושוב בעולם. כך גם קבע בסקר השנתי שלו מגזין המוסיקה החשוב ביותר "רולינג סטון".

אבל יש עוד משהו. הנדריקס לא היה רק הנגן הטוב ביותר. הוא גם היה מהפכן ששינה את נגינת הגיטרה החשמלית לחלוטין ולקח את עולם הרוק למחוזות חדשים.

נתחיל בזה שהנדריקס הצעיר, בן העניים, לא יכול היה לרכוש גיטרה לשמאליים. בהיותו איטר, כלומר שמאלי, הוא קנה בזול גיטרה רגילה והפך את המיתרים שלה. הטכניקה שיצר עם הגיטרה ההפוכה הייתה מנצחת, כי הוא החל ללמד את עצמו לנגן ולרגע לא עצר כדי לברר אם הטכניקה שלו הגיונית. היא הייתה לא הגיונית ולא משום שהיא לא הייתה טובה, אלא מפני שהיא הייתה טובה יותר משל כל נגן גיטרה חשמלית אחר.

הנדריקס המציא טכניקות נגינה וסאונד חדשות ותוך כדי פיתוח טכניקת הנגינה המצוינת שלו, מכיוון שלא היה חבר בלהקה, הוא לימד את עצמו בלית ברירה לנגן גם את הליווי וגם את סולו הגיטרה בו-זמנית. זה יהפוך לאחד היתרונות הגדולים ומקור החדשנות שלו, כי בהמשך הוא יקים לראשונה טריו רוק מהמם, The" Experience", שבו ליוו אותו רק באס ותופים, בעוד הוא לא נזקק לגיטריסט ליווי, כי היא ניגן גם סולו, גם ליווי וגם שר. ואת שלושתם הוא עשה נהדר.

אגב, שני הנגנים שאיתו היו מעולים גם הם במיוחד. המתופף מיץ' היה מתופף ג'אז בעצם ונואל הבסיסט היה בעצם גם גיטריסט סולו מוכשר.

בהמשך גילה ג'ימי הנדריקס גם את הצליל המיוחד של האפקטים לגיטרה שיצרו לו מעין מסך של לווי והרמוניה גם בשמח הסולואים שלו. במיוחד הוא התלהב מהדיסטורשן - הצליל המעוות של הגיטרה שבא במקור ממגבר שמגביר חזק מדי, עד לעיוות, באנגלית "דיסטורשן".

ג'ימי נהג להגביר את המגבר שלו למקסימום ושלט בעוצמה מהגיטרה, כך שבניגוד לכל הנגנים שנרתעו מהדיסטורשן, הוא הפך אותו לחלק מטכניקת הנגינה שלו. בזה הוא פתח דלת מוסיקלית לכל רוק הדיסטורשן שיבוא אחריו, כולל הרוק הכבד ושאר הסגנונות הרועמים שנולדו ממנו. אין נגן רוק שלא הולך בדרכים שג'ימי סלל.

הנדריקס גם ניסה גיטרות רבות, אבל התאהב לבסוף בפנדר סטרטוקסטר. לא פעם הוא שינה את כיוון המיתרים והורידם עד טון וחצי למטה. עד היום רואים בצליל הגיטרה שהציג בשירו הגדול "היי ג'ו", צליל שמן ובעל עומק יותר מכל גיטרה שקדמה לו. בבדיקה שעשו פעם מהנדסי חברת "פנדר", הם נוכחו לתדהמתם שהנדריקס הצליח לכוון טוב מכל אדם אחר את הפיק-אפים (מיקרופוני הגיטרה) של הסטראט שלהם.

כל אלה לא הפריעו להנדריקס לאמץ גימיקים זולים, אבל אפקטיביים מבחינת התהילה, כמו לנגן בשיניים ומאחורי הגב ולשרוף את הגיטרה בסוף ההופעה. לפחות 30 גיטרות פנדר סטרטוקסטר שהיום היו שוות הון הוא שרף. כשרצה להפסיק, גילה הגאון שהמעריצים ממשיכים לדרוש את הטקס הזול הזה בהופעות...

אגב, למרות שהיה גיטריסט יוצא דופן, שמאלי שלא ניגן על גיטרה שמאלית, ומוזיקאי מוכשר, הנדריקס מעולם לא למד לקרוא תווים. מצד אחד זה הגביל אותו והוא סרב לשיתופי פעולה עם גאונים ברמה של ענק הג'אז ג'ון קולטריין. אבל מנגד זה גם הפך אצלו ליתרון, כי הוא פיתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו, שהתאפיין בחופש רב, באי-היצמדות לכללים מיושנים, באלתור פתוח ויצירתי ובטכניקת נגינה וירטואוזית, חדשנית וייחודית.

אולי בזכות כל אלה נהגו לכנות אותו "יד הגרזן".


גדולתו של הנדריקס על קצה המזלג (עברית):

https://youtu.be/v6S94GbfJwg


סיפורו של גיטריסט-העל ג'ימי הנדריקס:

https://youtu.be/5ZtJNfNhhLU


קליפ שמציג אותו מנגן בגיטרה אקוסטית, ללא הגברה:

http://youtu.be/IPtv14q9ZDg?t=15s


רשימת הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. בראשם, איך לא, ג'ימי הנדריקס:

http://youtu.be/8ZMOsDT6mfk


המפגש שלו עם אריק קלפטון בלונדון:

https://youtu.be/6t4qXH_YaBs


"לאורך מגדל השמירה" שלו מתורגם, הגיטריסט שלמה מזרחי (עברית):

https://youtu.be/6bnfQIsWFrM


הטכניקה שלו בליווי השירים (עברית):

https://youtu.be/oVLtmMIuYxY


טוטאלי, נערץ ואוהב מוסיקה - חבר שהכיר אותו מספר עליו ועל הטריו האדיר שלו:

https://youtu.be/hbrpcgISFUs?long=yes


וניתוח מוסיקלי על הגאונות של הגיטריסט שלימד את הרוק לנגן גיטרה:

https://youtu.be/hCLxV1JdHlM?long=yes

הוא מכונה "יד איטית" (Slowhand), הטכניקה לא מושלמת ובמשך שנים הוא היה מכור כבד לסמים ואלכוהול ובקושי תפקד מחוץ לבמה. בכל זאת הוא נגן הגיטרה החשמלית המוערך ביותר בעולם והאיש שמכונה בפי רבים "האלוהים של הגיטרה".

זהו אריק קלפטון (Eric Clapton), מי שמאז שנות ה-60 עומד בחזית הרוק העולמי ולא מפסיק לייצר עניין. גם המוסיקה שלו והשינויים שהיא עברה, גם להקות הסופר-ג'רופ המיתולוגיות "Cream" וה"Yardbirds" שבהן כיכב, תולדות חייו האישיים - הסוערים ומלאי התהפוכות, החיבורים שלו למוסיקאים החשובים בהיסטוריה של הרוק ולא מעט גם דמותו המסקרנת כאדם - כל אלו רק מגבירים את ההילה שמסביבו ואת האגדה שלו.

כבר מהתחלה לא היו חייו של קלפטון פשוטים. הוא גודל על ידי סבו וסבתו ובגיל 6 גילה שמי שחשב לאמו היא בעצם סבתו, בעוד שזו שסבר שהיא אחותו הגדולה התגלתה כאמו. היא אגב סרבה תמיד שהוא יקרא לה כך.

אביו היה חייל מקנדה ששירת באנגליה ואריק מעולם לא זכה להכיר אותו. לא פלא שקלפטון חש מילדות נטוש בעולם. עם רקע משפחתי שכזה, כשהוא התפרסם והפך לגיטריסט מצליח, קלפטון לא הפסיק להתנקם בבנות זוגו.

במהלך השנים עבר מי שייחשב לאחד מהגיטריסטים המהוללים תהפוכות רבות בחייו. הוא התאהב באשתו של חברו הטוב ג'ורג' האריסון ולאחר שנות חיזור ארוכות הוא יישא אותה לאישה. הוא נשאר, אגב, חבר נאמן של האריסון. אחר כך התאהב קלפטון באישה אחרת ונולד להם ילד. אבל את בנו בן הארבע הוא עתיד לאבד, בנפילה איומה אל מותו מחלון הדירה בקומה ה-53.

האובדן הגדול הוביל את קלפטון ההמום לגמילה קשה מסמים ומאלכוהול, שהיה מכור להם במשך שנים רבות. בשנים שמאז הצליח קלפטון לשמור על מעמדו כאייקון גיטרה ובמקביל להתפייס עם עברו, חייו הלא פשוטים וההצלחה המתמשכת והתובענית של מי שכבר איננו צעיר. הוא נשאר אגדה. עצובה ונקייה מסמים, אבל אגדה.


גיטריסט וזמר - הנה הקריירה של אריק קלפטון:

https://youtu.be/dxE5vCEumHw


רגעים מחייו ושיריו של אריק קלפטון:

https://youtu.be/JN5G334_ujA


אחד מלהיטיו הגדולים "קוקאין":

https://youtu.be/tyw8Hg3jpoA


היחיד שהביס אותו מת מזמן וקראו לו ג'ימי הנדריקס:

https://youtu.be/KPJgtQwtVVA


קליפ מהשנים האחרונות:

https://youtu.be/-gKPuxV3MkY


הנה אוסף של 10 השירים הגדולים שלו:

https://youtu.be/UPp9_n4xp_Q?long=yes


סרטון תיעודי על האסון שהביא לגמילה מהתמכרויותיו:

https://youtu.be/Py1VzfqxfW4?long=yes

לא רבים יודעים, אבל יותר מכל מוסיקאי אחר מחלוצי הרוקנרול, מי שאחראי לעיצוב שירי הרוקנרול הוא הזמר והגיטריסט היוצר צ'אק ברי (Chuck Berry). ברי, יליד סיינט לואיס, היה פרפומר אגדי ולדעת רבים הגיטריסט הטוב מבין חלוצי הרוק. נגינת הגיטרה שלו הפכה באופן מסוים להיות ספר הלימוד של גדולי הגיטרה החשמלית.

הוא היה הראשון שהבין שהרוקנ'רול מיועד למתבגרים בני-עשרה וייעד אותו בשבילם. הוא כתב במהלך הקריירה שלו עשרות להיטי ענק קלילים אבל מדויקים וטובים להפליא, שבוצעו על ידי גדולי הרוק מאז.

ברי היה גם פרפורמר מופלא, שנע על הבמה באופן חופשי ומקצועי מאד והמציא תנועות משלו, כמו "הליכת הברווז" שלו, תוך כדי שירה ונגינת סולואי גיטרה וירטואוזיים.

מהביטלס ועד ג'ימי הנדריקס, דרך אריק קלפטון, הרולינג הסטונז ואינספור להקות רוק - כמעט כל מי שכיכב בזירת הרוק העמוסה של שנות ה-60 הושפע ממנו וביצע את הימנוני הרוק שלו בחרדת קודש וקצב מקפיץ.

הקצב הזה, אגב, הוליד סגנון ריקוד חדש ומהפכני אז, שנקרא "שייק". הוא היה הריקוד האינדיבידואלי הראשון, ריקוד ללא בני זוג או שותפים, שגם לא כלל תנועות, אלא בעיקר הרעדה של הראש, הרגליים והידיים.

אבל לצ'אק ברי היה גם חלק אפל באישיותו. הוא ישב בכלא פעמיים, מסיבות שונות. במהלך השנים הוא הפך לאדם לא פשוט, שמוסיקאים התקשו לעבוד איתו והקריירה שלו ידעה עליות וירידות. בכל זאת המשיך לעבוד עד לגיל מתקדם והגיח מעת לעת בהופעות טלוויזיה, עם מוסיקאים גדולים שהמשיכו את דרכו וזכרו לו חסד נעורים.

ההערצה של גדולי הרוק למוסיקאי שג'ון לנון אמר עליו ש"אם היו נותנים לרוקנרול שם אחר, זה בטח היה צ'אק ברי" ממשיכה להיות עצומה. בתקליט הזהב שנשלח על החללית וויאג'ר לחלל החיצון ומכיל דוגמאות של יצירות אמנות של המין האנושי, נכלל להיטו הגדול "ג'וני בי גוד" (Johnny B Good), ביחד עם יצירות של בטהובן, באך ושייקספיר (קראו עליו באאוריקה בתגית "תקליט הזהב של וויאג'ר").

ברשימת 50 האמנים החשובים ביותר בכל הזמנים, שהכין המגזין "רולינג סטון", דורג צ'אק ברי במקום החמישי אי-פעם. הוא ממשיך לעשות רוקנרול גם בגיל זקנה. צ'אק ברי הוא אגדת רוק ואגדת גיטרה מובילה, תרתי משמע..


הנה סיפורו של צ'אק ברי:

https://youtu.be/hq_BT1sd7oc


"הליכת הברווז" שלו:

https://youtu.be/BCsfh5ItkEc


הנה מחווה לאגדת הרוק צ'אק ברי בהמנון הרוק הקלאסי "ג'וני בי גוד":

https://youtu.be/UM_PTJCFCQw


ומי שהושפע ממנו מאד, ג'ון לנון, מופיע איתו באותו שיר:

https://youtu.be/kpTpxbnBWYM


מצגת וידאו של תמונותיו:

https://youtu.be/1vaZnUeZKWY


וכאן מארח את גדולי הגיטריסטים ללהיטו "רוקנרול מיוזיק":

https://youtu.be/Iz3gRNNdUC0

מיהו סטנלי ג'ורדן?

קשה להסביר את הצלילים הבלתי אפשריים שלו, אבל קל להעריץ את החדשנות המרגשת של גאון גיטרת הג'אז סטנלי ג'ורדן (Stanley Jordan). כבר עשרות שנים שהוא מוציא מהגיטרות שלו צלילים אחרים מכל מה שאנו מכירים - גם בעולם הגיטרה וגם בעולם הג'אז.

ג'ורדן, וירטואוז ג'אז בעל שם עולמי, פיתח טכניקה שבאמצעותה הוא מנגן על הגיטרה ממש כמו בפסנתר. הוא ממש מקליד עליה, רק בלי קלידים. ביד אחת עושים זאת גיטריסטים כבר שנים רבות, אבל הוא הפך את הטכניקה הזו למתוחכמת הרבה יותר.

אם נגני גיטרה מנגנים רוב הזמן הרמוניה או מלודיה, השיטה של ג'ורדן היא לנגן את שני התפקידים על הגיטרה, כשביד שמאל הוא מקיש על המיתרים מהלכי באס ואקורדים וביד ימין - מקיש את המנגינה, בצלילים גבוהים. זה מרתק והוא רכש בטכניקה המקורית הזו מיומנות בלתי נתפסת. אין עוד נגן שמנצל כך את הכלי הזה.

יפה עוד יותר לצפות בג'ורדן, כשהוא מנגן על גיטרה עם שני צווארים, כשכל יד מנגנת על צוואר אחר. אבל לעיתים זה הופך ממש שומט-לסתות, כשהוא אוחז בשתי גיטרות שונות ומגנן בהן בו-זמנית. אם ההופעות הללו מזכירות משהו, זה את הקונצרטים האגדיים שבהם התפרסם הכנר המיתולוגי פגניני. לא שהיינו נוכחים בהם, מאות שנים עברו מאז...

משום מה ג'ורדן עוד לא מופיע בפנתיאון של ענקי הגיטרה וברשימות הגיטריסטים הגדולים. מי שעורך אותם הם לרוב חובבי רוק וזה אולי מסביר את זה, אבל נראה שלעיתים מתייחסים אליו קצת כמו ללהטוטן גיטרה ולא לגיטריסט מעמיק. זו תפיסה מעוותת, במיוחד כשמדברים על מוזיקאי כל כך יצירתי ומוסיקלי, שכושר ההמצאה המוסיקלי וההרמוניה שלו אינם נופלים מכישוריו הטכניים.


ג'ורדן מציג את הטכניקה שלו ומספר עליה:

https://youtu.be/j2q1dCTmy_s


היצירה Stairway to Heaven בהופעה:

https://youtu.be/NeooHiX4oH0


והביצוע שלו לשיר Over the Rainbow:

https://youtu.be/wzHSJSJ_ias

קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק בזמן קצר כל כך...

מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.

רוברט ג'ונסון חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה.

כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.

כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.

רוברט מופיע בסביבה יום אחד, עם נגינה די עלובה בגיטרה ואיש לא סופר אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא מסתגר, חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי.

הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח.

מכלומניק שכולם מזלזלים בו הוא הופך לווירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על. ג'ונסון מנגן כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.

אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל.

בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש לפי האגדה בשטן, שלקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון.

ג'ונסון גילה מיד שזכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, ג'ונסון הפגין את יכולתו והפך כוכב.

סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה.

אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה של ג'ונסון, הזהיר אותו שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם...

זמן קצר אחרי כן התמוטט ג'ונסון. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת, מת גאון הבלוז מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שבין אם כרת ברית עם השטן ובין אם היה מוכשר בצורה קיצונית, קשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועל עולם המוסיקה הפופולרית מאז.

בעל בית המרזח שהרעיל אותו, אגב, מעולם לא נענש על מעשהו.


הנה ג'ונסון:

https://youtu.be/Yd60nI4sa9A


בלוז "אני והשטן":

https://youtu.be/3MCHI23FTP8


על חייו של מלך הבלוז של הדלתא של המיסיסיפי:

https://youtu.be/feIaNfFONWo


ואריק קלפטון שמבצע את "אהבה לשווא" שלו:

https://youtu.be/OZCREueK6OI

מיהו ג'ורג' בנסון?


ג'ורג' בנסון (George Benson) הוא גיטריסט ומוסיקאי ג'אז ורית'ם אנד בלוז ענק. מאז שנות ה-60 הוא לא מפסיק להוציא אלבומים משובחים. עוד לפני גיל 20 הספיק בנסון לנגן עם ענקי ג'אז כהרבי הנקוק, ווס מונטגומרי ואחרים.

אבל שום דבר לא הכין אותו להצלחה שלה יזכה עם אלבומו Breezin. האלבום שיצא בשנת 1976, כלל לראשונה את שירתו של בנסון. הוא הפך להצלחה חסרת תקדים בעולם הג'אז. בנסון שר בו בסגנון ה"סקאט", שבו הנגן שר בו-זמנית עם סולו הגיטרה שלו.

האלבום הזה, Breezin, היה לתקליט הג'אז הראשון שמכר פלטינה (למעשה שלוש פעמים פלטינה). הוא הגיע למקום הראשון במצעדי המכירות של מוסיקת הפופ האמריקנית. "בריזין" זכה גם בפרס הגראמי של 1976. גם התקליטים הבאים שלו הצליחו והפכו אותו לאחד ממוסיקאי הג'אז המצליחים בעולם. במהלך השנים הוא הקליט יותר מ-30 אלבומים וזכה בהמון פרסים, בתוכם פרסי גראמי רבים.

מאז הוא כבר הספיק לחזור לג'אז התקני. הוא עדיין עשיר ומרוויח המון מהאלבומים והיצירות המצליחות ההן, של "בריזין" הממשיך לזרום ולהזרים, אבל הוא עצמו חזר לנגן ג'אז אינטימי וממוקד יותר. באולמות גדולים, אבל בנגיעות ג'אזיות עדינות.


הנה ג'ורג' בנסון מארח את הגיטריסט קרלוס סנטנה בלהיטו "זורם" (Breezin):

https://youtu.be/bqBsqlqZuto


ומגיע גם לרית'ם אנד בלוז פופי ב"תני לי את הלילה" (Give Me The Night):

https://youtu.be/kbrZykDCkj0

אם אתם מביטים במורים שלכם ונראה לכם שלא מסתתר בהם כישרון השואף להתפרץ, אולי כדאי שתחשבו שוב..

בשנות ה-70 הוקמה להקת "דייר סטרייטס" (באנגלית צרות גדולות) על ידי מורה אנגלי בשם מארק קנופלר (כן סבתא, אצלו מבטאים את האות ק שבהתחלה). קנופלר, ששימש בלהקה כסולן וכגיטריסט מוביל, לקח את חבריו ללהקה, בין השאר אחיו והשותף שלו לדירה, אל עולם הרוק של שנות ה-80. בזכות השירים, השירה ונגינת הגיטרה הייחודית שלו, הם זכו לפרסום עצום ולהצלחה מסחררת.

רשימת היכולות שלו הייתה מהרגע הראשון בלתי נתפסת, אפילו בשביל הדור שחווה זה עתה את דיוויד בואי ואת לנון ומקרטני. הוא היה גיטריסט מבריק ובעל סגנון שונה מכל מה שהכירו מעריצי הרוק לפניו, כותב טקסטים שנון ורגיש, מלחין בחסד, פרפורמר מדהים עם קול בריטון מחוספס כמו שצריך, נגן עם טכניקה חמה ומיוחדת וסולואים חכמים ויפים להפליא. הייתה לו מוסיקליות וירטואוזית, אבל הפוכה מהוירטואוזיות המנוכרת של כל כך הרבה נגנים, שחפרו בסולואים ארוכים שלא אמרו דבר. הוא ניגן באצבעות ללא מפרט והצליל שלו הפך לסמל של ניקיון צלילי וגובל בשלמות, מושפע מנגינת גיטרה בשירי עם אמריקאים וקצת שקט אחרי הרעש של הרוק הכבד והמוסיקה המתוחכמת של הרוק המתקדם של שנות ה-70.

כמעט כל נגן גיטרה ברחבי העולם ניסה בסוונטיז לחקות את הידיים המופלאות של קנופלר ואת הרוך שהוא הוציא מהכלי ששימש את כולם דווקא להפציץ. בספר הפולחן "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" הפליא הסופר דאגלאס אדמס לכתוב שהגיטרה של קנופלר נשמעת כמו הצליל של המלאכים כשהם יוצאים לבלות...

והם אכן יצאו לבלות. תוך שנים ספורות הפך קנופלר את "דייר סטרייטס" ללהקת הרוק הפופולארית בעולם. הגיטריסט המבריק, שהיה פעם מורה ומבקר מוסיקה בעיתון מקומי, השפיע באותה תקופה כמעט על כל גיטריסט רוק בעולם והחזיר למוסיקה האנגלית לרגע את המעמד המוביל, של מלכת הרוק העולמי, החדשני והחכם. המעמד הזה, שדומה היה שהתעמעם מעט בשנות ה-MTV, המתין לאמנים כמוהו וכמו סטינג, שיהפכו שוב את הרוק למשהו מרגש באמת.


הנה דייר סטרייטס בשיר "סולטני הסווינג", להיטם הראשון והגדול ביותר:

http://youtu.be/h0ffIJ7ZO4U


בהופעה חיה עם הסקסופוניסט מל קולינס:

http://youtu.be/AKiVttFnqkY


אלוהי הגיטרה האנגלית, אריק קלפטון, משתתף בצניעות בביצוע "רומיאו ויוליה" ומנגן רק ליווי בלי אף סולו:

http://youtu.be/6-P4DVCsd70


דייר סטרייטס במופע Live Aid לעזרה לאפריקה ב-1985:

https://youtu.be/JVZTP_kX5BE


מרק קנופלר שינה את נגינת הגיטרה החשמלית שלו בהמשך:

http://youtu.be/wTP2RUD_cL0


קנופלר זוכה לליווי של סטינג, קלפטון ופיל קולינס בהופעה:

https://youtu.be/6CB9OrGZ7-c


ב-2018 בשיר "אחים לנשק":

https://youtu.be/EMRJT2ebvAk


וסרט תיעודי על קנופלר שחוזר למקומות ולאנשים בסקוטלנד שהפכו אותו למי שהוא:

https://youtu.be/nwOzONsGGLo?long=yes

מעט מאד מוסיקאים מוצאים פנאי ורצון לעסוק במדע. אבל בריאן מיי, הגיטריסט של להקת קווין ומי שנחשב בעיני רבים לגיטריסט רוק מהגדולים בהיסטוריה, הוא גם דוקטור לאסטרופיזיקה ונשיא אוניברסיטה בליברפול, שאפילו פרסם ספר על ההיסטוריה של היקום.

אבל גיטריסט-העל הזה והמדען המוכשר (פחות ממוסיקה, לטענתו) הוא לא רק אגדה, אלא גם היה נער מוכשר וחרוץ במיוחד. לא רבים יודעים שבגיל 16 הוא בנה עם אביו, מהנדס האלקטרוניקה, את הגיטרה הראשונה והאדומה שלו שזכתה לכינוי "The Red Special", האדומה המיוחדת.

בשל המחסור הכספי בביתו, בן העניים ואביו האנגלי בנו את הגיטרה שלו מרכיבים מעניינים, שכללו עץ משולחן, חלקים מאופניים ואח ישנים. הגיטרה כולה עלתה לו 8 פאונד, המון שעות עבודה וגאונות בשפע.

ה"רד ספיישל" מזכירה גיטרות של פנדר וגיבסון, שלא היה לו כסף לקנות אז ואחר-כך הוא כבר לא רצה.. הצליל האלוהי שלה הפך לסימן ההיכר של הסולואים המדהימים של קווין. כל הניסיונות ליצור גיטרות חדשות שיחליפו את ה"רד" לא צלחו והוא ממשיך לנגן עליה עד היום.


הנה סיפור הגיטרה שלו:

http://youtu.be/cPD7_hQk7hk


הספיישל רד בהופעה:

http://youtu.be/nZ2uMhi3fu4


בריאן מאי מספר על הקריירה האקדמית שלו ואיך אביו החכם בנה גיטרה ונתן לו השראה לשלב את המדע עם המוסיקה:

https://youtu.be/W7s4bEfPq6g


כאן הוא מסביר על המחקר לתכנית עתידית להסיט אסטרואיד שמסכן את כדור הארץ:

https://youtu.be/sJ0wQg_o9Io


כך חבריו המדענים חולקים לו כבוד במקצב מלהיט של קווין:

https://youtu.be/1VoQ49HN-gg


וסיפור הגיטרה האדומה מפיו של מאי על חגיגות ה-50 לגיטרה האגדית:

https://youtu.be/TFssjJKqSQY?long=yes

הוא מת צעיר מדי אבל הותיר מורשת אדירה, במיוחד לאור העובדה שלא הספיק להקליט כמעט כלום. קראו לו באדי הולי והוא לא ידע את זה אבל הוא עתיד להיות האדריכל של הביטלס, הלהקה הגדולה בהיסטוריה, מקור ההשפעה של הרולינג סטונז וזה שיום מותו יהיה "היום שהמוזיקה מתה".

מותו של באדי הולי (Buddy Holly) בהתרסקות מטוס קטן, עם עוד שני זמרים צעירים שאיתם הופיע שעה לפני כן, נראה בזמן אמת כעוד מוות עצוב של אמן פופולארי. אבל זה היה רגע משמעותי בתולדות הרוק. הולי היה אחד מגדולי הרוק ומי שפילס דרך למהפכה קטנה ובו-זמנית עצומה בכתיבת הרוק. הוא היה הזמר הראשון שכתב והלחין את להיטיו בעצמו.

היום רוב זמרי הרוק הם זמרים-יוצרים, אבל הולי, כראשון הרוקרים שביצע שירים שהוא עצמו כתב, היה סוג של מהפכן במוסיקת הרוק. עד אז הייתה חלוקה ברורה בין מבצעים ובין מחברי שירים. בהחלטה "החדשנית" הזו, לשיר את השירים שהוא כותב, הוא שינה את מוסיקת הרוק לתמיד. תודות לבאדי הולי השתחררו אינספור מוסיקאים, ביניהם שניים מהגדולים בכותבי מוסיקת הרוק, ג'ון לנון ופול מקרטני, והפכו ליוצרים-מבצעים, אנשים שהפלייליסט של הופעותיהם הוא ברובו פרי עטם.

השפעתו של באדי הולי על מוסיקאי רוק אחרים הייתה עצומה. כמו כולם בפיפטיז, הוא החל כמעריץ של אלביס פרסלי. אבל מרגע שהחליט להיות רוקר, בטקסס שבה גדל ועד שנהרג בתאונת מטוס, עברה בקושי שנה וחצי. במהלך קריירה קצרצרה הוא הקים את להקתו, הקְריקֶטס, בעברית "הצרצרים", ולהפוך למוסיקאי הראשון שהקליט שיר שהוא עצמו כתב.

תאונת המטוס שגדעה את חייו, לקחה לרוקנרול את אחד מכוכבי הענק בהתהוות, עם עוד שני זמרים מצליחים ומוכשרים להפליא. הזמר דון מקלין כתב בשיר "אמריקן פאי" על התאונה הזו בשורה הנפלאה-כואבת - שהיא הייתה "היום שבו מתה המוסיקה".

ואם באדי הולי היה פופולארי באמריקה, באנגליה הוא היה לוהט. ההערצה אליו עברה בשלבים שונים את זו של אלביס. העריצו אותו למשל הרולינג סטונז, מי שיהפכו ללהקת ענק בריטית. מיק ג'אגר וקית ריצ'ארדס המנהיגים של הסטונז העריצו אותו וכתבו בהשראתו לא מעט מלהיטיהם.

על שם "הצרצרים" של באדי הולי שכה העריצו, החליטה להקה צעירה אחרת לקרוא לעצמה "החיפושיות". הביטלס ראו עצמם כממשיכיו של באדי הולי המת. אחד משניהם, פול מקרטני, אף רכש בהמשך חייו את אוצר השירים שהספיק הולי לכתוב בקריירה הקצרה שלו, שהסתיימה בגיל 26.


הנה סיפור המטוס שהרג את באדי הולי וחבריו למוסיקה (עברית):

https://youtu.be/LKePuY-_h58


סיפורו של באדי הולי:

http://youtu.be/oNvtDuaIAjY


"בוכה, ממתין, מקווה" של באדי הולי:

http://youtu.be/LWdJ7Dy-3iY


תמונות מהתרסקות המטוס של באדי הולי:

http://youtu.be/AzgSFJEsg1I


והשברולט אימפלה, מהמכוניות האחרונות של באדי הולי:

http://youtu.be/mppMPqfe1FY

נסו להיזכר מתי שמעתם שיר של פרנק זאפה ברדיו או בטלוויזיה. כנראה שלא תצליחו וגם אם כן, זה יהיה כמעט בוודאות אירוע נדיר או חד-פעמי.

פרנק זאפה, או בקיצור זאפה, היה גאון בלתי רגיל, רב סגנוני בצורה מפחידה, בעל יצירות חריפות ומבריקות, אחד המוסיקאים הפוריים במאה ה-20, תופעה מוסיקלית נדירה, אמן במה שאין דומה לו ולא היה מוסיקאי דומה לו או מקביל עד היום.

בן לאם אמריקאית ממוצא צרפתי-סיציליאני ולאב ממשפחה סיצילאנית ממוצא יווני-ערבי, זאפה היה גיטריסט שנגינת הגיטרה בידיו הייתה לאמנות שהיא הרבה יותר מנגינה ברוכת כישרון. הנגינה שלו הייתה תמיד חלק מעומק אישיותי בלתי רגיל, של יוצר עם שורשים מגוונים ועשירים במיוחד, מי שמאמין וחוקר רעיונות פילוסופיים, אג'נדות חברתיות, תפיסות סוציולוגיות ותיאוריות מדעיות שונות.

כ-30 שנה זאפה פעל ויצר עם סקרנות, יצירתיות, ידע, ביחד עם מרד והטלת ספק, בכל מה שמקובל באמנות ובקשר שלה אל החברה והפוליטיקה. הוא בחן כל הזמן את גבולות השוליים והרחבתם אל המיינסטרים. באופן לא מפתיע הפך הכיוון המוסיקלי שביטא זאפה ב-70 אלבומיו לכמעט קונצנזוס. אך יצא שהוא לא הספיק וזכה להנות מההכרה בחדשנותו בדיעבד.

מי ש"הרולינג סטון" דירג במקום ה-71 ברשימת 100 המוסיקאים הגדולים של כל הזמנים נכנס ב-1995 להיכל התהילה של הרוקנרול ושנתיים אחר כך זכה בגראמי על מפעל חיים. המורשת המוסיקלית והרעיונית שלו הקדימה ללא ספק את זמנה ומאז שהוא עזב את העולם התממשו הרבה דברים שהוא עשה.

עד שמת הגאון המטורף של עולם הפופ מסרטן הערמונית הוא הספיק להוציא 70 אלבומים שעשו לו שם של מוסיקאי ענק וגיבור גיטרה של ממש, תופעה מוסיקלית מרתקת ולא מפוענחת עד הסוף - מוסיקאי שמוסיקאים מעריצים ונשבעים בו מכל עבר.


#מוסיקלית
כמוסיקאי, זאפה היה חלוץ שמיזג בסגנונו מעין מיקס מרהיב ווירטואוזי של עולמות ויכולות טכניות מדהימות. עם לחנים מעולם אחר, משקלים מתחלפים ומורכבים, סולואים שמכשפים את האוזן וכמובן מלודיות מתפתלות ולא פעם בלתי אפשריות, הוא הביא לעולם נגינת גיטרה מהפנטת. הנגינה הזו נעטפה בלהקתו היעילה "אימהות האמצאה" (The Mothers Of Invention), שליוותה אותו בעושר סגנונות - מג'אז ובלוז, דרך רוק ועד השפעות של מוסיקה קלאסית ואוונגרד, מוסיקה מתקדמת וחוקרת.

בתוכן שלו, בטקסטים והחריזה, הוא היה גם מבקר חריף, נשכני ואמיץ של כמה מהרעות החולות שאפיינו את החברה והתרבות האמריקאית, קפיטליסטית. כי הרבה מעבר למוסיקאי רגיל, פרנק זאפה היה ממציא אנטי-קונפורמיסט ובעל כשרונות רבים, מוסיקאי, יוצר ונגן מחונן, פילוסוף, אתאיסט, קולנוען, איש-דאדא ומעין מדען, עם מעבדה בצורת גיטרה ושלל רעיונות עמוקים.

גם אם מסחרית הוא לא זכה להצלחה גדולה, זאפה קנה לו מעריצים רבים ולא מעט מאלבומיו זכו למעמד פולחני. הוא השפיע על אמנים מהגדולים ביותר במוסיקת הפופ, כמו הביטלס וג'ימי הנדריקס. ג'ון לנון, סיפר פעם שגדול אלבומי הביטלס "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" הושפע מאוד מסגנונו של זאפה ומיצירותיו.

הגאון האמיץ השתמש במוסיקה באופן מבריק, ככלי להעברה של מסרים חברתיים ופוליטיים, להתנגדות לשחיתות ולקפיטליזם מושחת של פוליטיקאים. כששאלו אותו פעם למה בחר דווקא ברוק ופופ ככלי ביטוי ולא באוונגרד בנוסח סטרווינסקי וג’ון קייג, הוא ענה ביובש "הבנתי שאיש לא יקשיב למוסיקה כזו".

וכך יצר זאפה, כשבכל שיר, יצירה וסולו שלו אין למאזין ברירה אלא להקשיב לכל צליל, כי המשפט חשוב, אבל גם המילה והאות - וכשהגיטרה שלו מדברת, העולם עצמו חייב להאזין.


הנה סיפורו של פרנק זאפה:

https://youtu.be/S2NSYmzyxSY


"צרות באות כל יום":

https://youtu.be/sOGydWBJ1mE


"הו בשמיים":

https://youtu.be/-hjU2GCKx4g


השיר America Drinks בהקלטה מהופעה:

https://youtu.be/0BXTdThz1ZA


וגם Duke Of Prunes המדהים:

https://youtu.be/rZJg8431i3I


זאפה בהופעה חיה:

https://youtu.be/r7fyyhhuE7c?long=yes


וסרטון תיעודי על החיים הטרגיים של פרנק זאפה:

https://youtu.be/F1zx1Jc9wZI?long=yes