שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה זה ג'אז ומאיפה הוא הגיע?
מוסיקת הג'אז (Jazz music) היא סגנון מוסיקלי שעיקרו במאה ה-20, המתמקד בביצועים חיים, באילתורים ספונטניים ויצירתיים שנוצרים "על המקום" ובדיאלוג בין מבצעיו. הג'אז מתבסס על קצב בהדגשות מרתקות הנקראות סינקופות ועל הרמוניה חכמה ומורכבת יותר ויש בו שלל ז'אנרים והתפתחות מרתקת ביניהם.
הג'אז מתאפיין בקצב שבמידה רבה מבוסס על הפעימות השנייה והרביעית (2 ו-4), על מלודיות עם מקצבים קופצניים ובלתי-יציבים במכוון, הרמוניה עשירה ונגינה רבה של כלים בנגינת אילתורי סולו, כשהנגן ממציא במקום את המוסיקה שהוא מנגן.
מוסיקת הג'אז היא מסורתית, אבל כל הזמן מתפתחת. מתחדשת ומשתנה, אבל מחוברת בשורשים חזקים לבלוז. היא מנגנת את הסטנדרטים הידועים שוב ושוב, אבל מתחדשת בכל סולו, בכל אילתור וריף שמנגנים במאות אלפי מקומות בעולם, כל יום.
הג'אז הוא נדבך במהפכה החברתית של המאבק בגזענות בארה"ב, כשחלק מהמהפכה היא תולדה של הכישרון והיכולת שהפגינו מוסיקאים, ספורטאים ואמנים שחורים לאורך ההיסטוריה של המאה ה-20 בארה"ב וחלק אחר נולד בחוקים שהלכו והוציאו את הגזענות אל מחוץ לחוק, כשהדרך כמובן עוד ארוכה.
המדהים הוא שהג'אז היא מוסיקה שחורה, שהפכה למוסיקה אמריקאית, שהפכה לתופעה מוסיקלית עולמית, של יצירה מורכבת, מרתקת ומשתנה כל הזמן.
#מקורות הג'אז
מקורותיה של מוסיקת הג'אז הם מהמוסיקה האפריקנית, שהביאו עימם העבדים שהובאו מאפריקה לאמריקה.
ראשיתה במוסיקה ובמקצבים אפריקניים, שביחד עם כלי נגינה אירופאים, שירי דת שנקראים "ספיריצ'ואלס" ומוסיקת תזמורות צבאיות, נעימות הרגטיים לפסנתר ושירי הבלוז העצובים של השחורים בארה"ב - נוצר הג'אז.
בתחילת הג'אז הנגנים השחורים לא יכולים היו לחלום על הופעה על במה. בגרושים שחסכו הם קנו כלי נגינה, רק כי ידעו שאולי המוסיקה תפרנס אותם טוב יותר מהעבודות הקשות שעשו, גם בתור אנשים חופשיים.
התשוקה שלהם הייתה כל כך גדולה שהם היו מארגנים הופעות רחוב לקהילה שלהם. החצוצרן היה יוצא, דופק תרועה חזקה והשכנים היו יודעים ש אוטוטו מתחילה הופעה. באים ושומעים, רוקדים ומריעים.
אחרי זה הם יצרו את המועדונים שלהם, אבל לא הורשו לנגן אצל הלבנים. ואז בא לואי ארמסטרונג והפך את הג'אז למוסיקה כל אמריקאית. הם הפכו למלכים לכמה שנים וכשהגיע אלביס פרסלי הרוקנרול השתלט והותיר להם רק את המתוחכמים. זה לא הפריע לג'אז להמשיך ולהתפתח וליצור סוגות מסעירות ומפותחות, בהן כיכבו חלק מהכשרונות המוסיקליים הגדולים של המאה ה-20.
הג'אז התחיל ברחוב - טריו במחווה להתחלות - "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/rPgj3xU0L0Y
המורכבות של הג'אז - התתמודדו איתה? (מתורגם):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הג'אז:
http://youtu.be/BMgKXbtQwoo
מל קלר נותן הסבר חינוכי מאד מהטלוויזיה הלימודית של פעם, על מוסיקת הג'אז:
http://youtu.be/-_HwIpDhx9I?t=3m09s&end=11m16s
מוסיקאי הג'אז הנודע לואי ארמסטרונג מציג את חבריו ללהקה:
https://youtu.be/rlyrBPkkXvY
אספרנסה ספולדינג המדהימה שרה שג'אז הוא רק נשמה:
https://youtu.be/03MXhKZqG9Y
ביג בנד - תזמורת ג'אז בניצוחו של דיוק אלינגטון:
http://youtu.be/qDQpZT3GhDg
יש גם ג'אז ישראלי ואפילו כזה שמשלב מוסיקה יהודית:
https://youtu.be/fYm3iH1YXlg
מוסיקאים אומרים מה זה ג'אז בשבילם:
http://youtu.be/agRHds-35eY
וכתבת טלוויזיה על אמן ג'אז שעובד כמאבטח (עברית):
https://youtu.be/O6sHlG260pU?long=yes
מהם שירי ספיריצ'ואלס?
הספיריצ'ואלס או ספיריטואלז (Spirituals) היו שירי המרד והמחאה הדתיים של השחורים בארה"ב, בזמן שהיו עבדים. על פי רוב, עסקו הספיריטואלס בנושאים תנכ"ים ובהליכה בדרכיו של ישו הנוצרי, אך למעשה היו אלה שירי תקווה לשחרור מעול העבדות. לאחר השחרור מהעבדות בטאו שירי הספיריצ'ואלס תקווה לשיפור בחייהם כעבדים משוחררים בארה"ב הגזענית.
סגנון הג'אז הושפע מאד משירי הספיריטואלס. רבים מהם מושרים עד היום ונחשבים מעין שירי עם אמריקניים, ביניהם "הסתובבו מרכבות מתוקות", ו-"שלח את עמי" התפרסמו בזכות הרכבים קוליים כמו פיסק ג'ובילי (1871).
גם מוסיקת הגוספל נולדה משירי הספיריטואלז. הם נתנו את הבסיס הרגשני ומלא ההתלהבות, שכל כך אופייני לקהילות העבדים מאפריקה, למזמורים הנוצריים שהם שרו בכנסיות שלהם. הספיריטואלז הדתיים, שנתנו מעט נחמה בעיתות המצוקה של העבדים שהם היו, שולבו עם המקצבים והלחנים של סגנונות המוזיקה החילוניים שלהם, כמו הבלוז והרגטיים ויצרו ביחד מצד אחד את הג'אז ומצד שני את מוסיקת "הגוספל השחור".
הנה הספיריטואל הידוע "הסתובבו מרכבות מתוקות":
http://youtu.be/ljup8cIRzIk
עוד ספיריצ'ואל "אני בא אלוהים":
http://youtu.be/OsQ6mxGIjRw
והספיריטואל "שלח נא את עמי" שחיבר בין העבדים לסיפור העבדות היהודית במצרים (עברית):
http://youtu.be/I7iYh88tb58
מהי מוסיקת הבלוז?
מוסיקת הבלוז (Blues) נולדה כשירים עצובים של האפרו-אמריקנים בארה"ב. הסגנון נולד בתקופת השחרור מהעבדות ואחרי מלחמת האזרחים. מצבם של השחורים היה אז של חופש מהעבדות מצד אחד ומהצד השני מחסור כלכלי וגזענות איומה, מצד רבים מהלבנים של אמריקה.
בלוז הוא אחד מיסודות סגנון הג'אז. הדבר הבולט ביותר במוסיקת הבלוז הוא המשפט המוסיקלי החוזר בן 12 התיבות, לרוב בטמפו איטי.
הבלוז נולד הרבה לפניו אבל ויליאם כריסטופר הנדי מהעיר ממפיס נחשב על ידי רבים "אבי הבלוז". יצירות הבלוז הראשונות שזכו לפרסום היו שלו, ביניהן "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914). המוסיקאים החשובים בתולדות הבלוז הם נגנים כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי. בי. קינג "מלך הבלוז". הזמרים הידועים בסי סמית ובילי הולידיי הם מהגדולים בשירת הבלוז.
בשנות ה-60 היה הבלוז כמעט מוסיקה מתה. ואז קרה למוזיקת הבלוז נס של ממש. באופן מוזר ואירוני הביאה "הפלישה הבריטית", אותה הצפה באמריקה של להקות רוק מצוינות מהאי הבריטי, להחזרת הבלוז. אותו בלוז שנולד באמריקה, חזר שוב ובגדול לזרם המרכזי והפופולארי של המוסיקה האמריקאית.
אריק ברדן, סולן להקת "החיות" הבריטית, אמר פעם "הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה ומצאנו בו תרבות"... ואכן, הצעירים הבריטים שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, לימדו והרגילו בשנות ה-60 את המעריצים בכל העולם, אבל במיוחד באמריקה, לצרוך מוסיקה שחורה, על בסיס יומיומי.
לא פלא שבעקבות השינוי הזה יתחילו להתגלות גם באמריקה כוכבי ענק שחורים כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של חיות פרא וכישרון מאלוהים, חיבור שאמריקה כבר שכחה שהולך כל כך יפה ביחד...
מעבר לאופי המוסיקלי הייחודי שלו, המילה "בלוז" כבר מזמן הפכה שם גנרי למוסיקה כואבת ומלנכולית, מעין כותרת לסגנונות דומים בעולם. מהבלוז הפורטוגלי שנקרא "פאדו", דרך הרֶבֶּֿטִיקוֹ (Rebetiko), או הרמבטיקו של היוונים, שמכונה לא פעם "בלוז יווני", ממשיך בפלמנקו של ספרד, הסמבה בברזיל והטנגו בארגנטינה. כולם היו וזכו לכינוי "בלוזים".
מהו הבלוז:
http://youtu.be/JAt0L5TGuEY
הסבר על מוסיקת הבלוז בג'אז:
http://youtu.be/aBg_gQxAShM
תולדות הבלוז:
https://youtu.be/vnaorRAxhmU
"מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן בלוז:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
קצת שירה והסברים על בלוז:
http://youtu.be/DXbclfmvSfU
והסבר מדהים לגיטריסטים איך לנגן סולו בלוז ברמה הגבוהה ביותר:
https://youtu.be/C8EAAVxvB4A?long=yes
מי הגיטריסט רוברט ג'ונסון שכרת ברית עם השטן?
קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק בזמן קצר כל כך...
מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.
רוברט ג'ונסון חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה.
כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.
כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.
רוברט מופיע בסביבה יום אחד, עם נגינה די עלובה בגיטרה ואיש לא סופר אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא מסתגר, חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי.
הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח.
מכלומניק שכולם מזלזלים בו הוא הופך לווירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על. ג'ונסון מנגן כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.
אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל.
בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש לפי האגדה בשטן, שלקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון.
ג'ונסון גילה מיד שזכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, ג'ונסון הפגין את יכולתו והפך כוכב.
סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה.
אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה של ג'ונסון, הזהיר אותו שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם...
זמן קצר אחרי כן התמוטט ג'ונסון. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת, מת גאון הבלוז מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שבין אם כרת ברית עם השטן ובין אם היה מוכשר בצורה קיצונית, קשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועל עולם המוסיקה הפופולרית מאז.
בעל בית המרזח שהרעיל אותו, אגב, מעולם לא נענש על מעשהו.
הנה ג'ונסון:
https://youtu.be/Yd60nI4sa9A
בלוז "אני והשטן":
https://youtu.be/3MCHI23FTP8
על חייו של מלך הבלוז של הדלתא של המיסיסיפי:
https://youtu.be/feIaNfFONWo
ואריק קלפטון שמבצע את "אהבה לשווא" שלו:
https://youtu.be/OZCREueK6OI
מה זה ראפ?
לא רבים יודעים שהמוסיקה שלה אנו קוראים בדרך כלל "היפ הופ" היא בעצם שירת ראפ. ראפ (Rap) והפועל "ראפינג" שפירושו "לעשות ראפ", הם קריאה קצובה, מעין דקלום קצבי של מילים, שירה ללא מנגינה ובקצב ברור ומודגש.
אמנות הראפ ושירת הראפ קדמו לתרבות ההיפ-הופ בשנים רבות. הראפ מבוצע במהירות ובקצב מונוטוני, כשהתוכן שלו הוא לרוב של מוסיקת מחאה בועטת ולא מתפשרת במסרים, שלעיתים קרובות הם בוטים ואף קיצוניים וכוללים לא פעם קללות, גסויות והתרסה כנגד הממסד, האליטות והשלטון.
הסגנון נולד בארצות הברית וזוהה עם התרבות של שכונות העוני וכנופיות הפשע שם. לא מעט מהראפרים היו גאנגסטרים, חברים בכנופיות רחוב בשכונות, שמצאו בראפ דרך מחאה נוספת. רבים מהם היו מעורבים במעשי פשע, כולל כוכבים גדולים, כמו "סנופ דוג" שרצח, טופאק שעמד בראש כנופיית פשע ונרצח, הראפר "50 סנטס" שישב בכלא על סחר בסמים ורבים אחרים.
בשנות ה-90 זכו הפכו ההיפ הופ והראפ במיוחד להצלחה עולמית. לצד טופאק החלו להתפרסם ביגי, סנופ דוג, פיפטי סנט ו-NWA עם הגנגסטה ראפ המשובח שלהם שגם סיבך אותם לא מעט עם המשטרה, במיוחד עם הלהיט "F the police".
אז התפרסמו גם לא מעט ראפרים לבנים וכאלה שאינם אמריקאים. הביסטי בויז הייתה להקת היפ הופ מצליחה במיוחד. אמינם, ראפר לבן גם הוא, הפך לכוכב עולמי והיה לאחד הראפרים המשפיעים, בולטים ובוטים.
כמה מכל אלה בתגית "ראפרים".
במאה ה-21 הפך הראפ למיינסטרים החדש - מוסיקה מסחרית ומצליחה, כשרבים מהכוכבים החדשים הפסיקו למחות והחלו לשקוד על חשבונות בנק משמינים והולכים. שמות כמו קנדריק לאמאר, דרייק ו"דה וויקנד" מפוצצים את הכספות שלהם בסכומי עתק והפרודיוסר "דוקטור דרה", שצמח מהשכונות עם NWA והקים את חברת Beats שנמכרה במיליארדים ל-Apple - הוא בכלל הפך למיליארדר.
הנה סגנון הראפ של כנופיות הגנגסטרים בניו יורק והמחאה נגד ההתנשאות הלבנה:
https://youtu.be/WbFGdM3mryc
כך לימדו מה זה ראפ באירופה:
https://youtu.be/RPtcE49360U
מי שהפך את הראפ להצלחה עולמית וכונה "אלוהי הראפ" - הראפר אמינם:
https://youtu.be/gOMhN-hfMtY
הנה 27 סגנונות הראפ מודגמים על ידי ראפר מדהים:
https://youtu.be/izgsppAKtjE
כך עושים ראפ בעריכה חכמה מטקסטים של תכנית טלוויזיה עם מדענים:
https://youtu.be/Ws6HPTom2AY
לוג'יק, ראפר שפרש כדי לטפל בתינוק שנולד לו, משחרר שיר:
https://youtu.be/9u5w44l16eI
כך מייצרים היום ראפ באמצעות AI:
https://youtu.be/H-iTu0C3Bd8
ותכנית חינוכית על ראפ וראפרים (עברית):
https://youtu.be/3MkwVdsdy-k?long=yes
מה תרם ליטל ריצ'ארד לרוקנרול?
הוא היה בסך הכל בן 25, כשבאמצע הופעה באוסטרליה הביט ריצ'רד הקטן (Little Richard) לשמיים וראה שם "כדור אש ענקי שפוצץ לי את הראש". כדור האש היה הלוויין הסובייטי ספוטניק ששרידיו נכנסו לאטמוספרה ונשרפו. אבל לליטל ריצ'ארד, זמר הרוקנרול המצליח בעולם, זה הספיק כדי להפסיק ב-1957 את הקריירה המצליחה שלו ולהפוך למאמין נוצרי, שנרשם ללימודי דת והקפיד לשיר רק שירי גוספל ואמונה.
החזרה של ליטל ריצ'ארד לאלוהים היא זו שגם הפכה אותו לפחות נחשב בקרב האבות המייסדים של הרוקנרול, המוסיקה ששינתה את פני התרבות הפופולארית במחצית השניה של המאה ה-20.
אמנם כמה שנים לאחר מכן הוא ישוב להופיע. להקות החימום שלו בהופעותיו הבריטיות יהיו אז שתי הלהקות שעתידות להיות הכורים האטומיים של הרוקנרול בשנות ה-60, "הביטלס" ב-1963 ושנה אחר-כך גם ה"רולינג סטונז". אבל בשלב הזה יהיה כבר ריצ'רד הקטן אחרי השיא שלו ומעריציו יבואו להופעותיו בעיקר כדי להיזכר בימים צעירים יותר.
הזמר עם האנרגיה הלא תיאמן שתרם כמה שנים לפני כן לרוקנרול את הצרחה המטורפת והפראית שלו היה אחד מראשוני הרוקנרול ומהחשובים שבהם. הוא היה צעיר, כריזמתי, סוער ומוכשר להפליא. בשנים הראשונות, לפני החזרה בתשובה, הוא הפציץ שוב ושוב את הרדיו בלהיטי ענק ממכרים, שהפכו את הנוער של אז למעריצים גדולים.
באותה תקופה הוא גם עשה מהפכה חברתית של ממש, שתרמה תרומה משמעותית לביטול ההפרדה הגזעית באמריקה. מבלי משים הוא גרם גם לבני נוער לבנים לקנות תקליטים עם מוסיקה שחורה. עד אז הם קנו תקליטי שירים מתקתקים, של זמרים לבנים ומלוקקים שהג'ל בשיער היה הדבר הכי מבריק בהם.
אבל ליטל ריצ'ארד הוא זה שהוביל את המהפכה המוסיקלית שהביאה את כולם, צעירים לבנים ושחורים גם יחד, להעריץ את אותה המוסיקה, לקנות את אותם להיטים ולרקוד ביחד על רחבת הריקודים, כאילו לא היו אלה צאצאים של עבדים והאחרים - של בעליהם.
"בשתיים וחצי דקות אמר השיר 'טוטי פרוטי' את כל מה שצריך לדעת על אהבה, תשוקה וחופש", הטעים ההיסטוריון המעריץ דייוויד קירבי שכתב ספר על הריצ'רד והתופעה. ואכן, השיר שנפתח בצעקת ג'יבריש לא ברורה אבל נחרצת "א וופ באפ אלומה אלאפ בם בום!" וממשיך בגניחות "טוטי פרוטי!" היה מהפכת השחרור של הרוקנרול מהמוסיקה של סבתא. הוא היה להיט הרוקנרול הכי פרוע ומזמין של הפיפטיז אבל גם סימן את המטאור ששרף את עצמו בכניסה אל האטמוספרה של הרוק המסעיר עוד יותר, זה של שנות השישים.
הנה סיפורו של ליטל ריצ'ארד:
http://youtu.be/XzIXPt7aNAs
בלהיטו הגדול "טוטי פרוטי":
http://youtu.be/3kM1khne_sg
ליטל ריצ'רד ב"סאלי הארוכה והגבוהה":
https://youtu.be/jqxNSvFMkag
וביום ההולדת של מוחמד עלי:
http://youtu.be/AK_jm3Hz1Wk
איך הפכו שירי עבדים לשירת הגוספל?
גוספל (Gospel) במקור הוא סגנון מוסיקלי דתי-כנסייתי של המנוני דת נוצריים, המושרים על ידי הקהילה כולה. המרכזיים בו הם המטיף והמקהלה, שמגישים את המזמורים הדתיים, במהלך המפגש הקהילתי בכנסייה. בהמשך מצטרפים אליהם חברי הקהילה בשירה.
מוסיקת הגוספל ינקה משירי העבדים השחורים באמריקה, שירי הספיריצ'ואלס שהם המציאו על סיפורי הדת הנוצרית, לאחר שהוכרחו להמיר את דתם לנצרות. השירים הלחו התחברו למקצבי הבלוז והרגטיים ולמזמורי הכנסייה האופייניים לכנסיות הפרוטסטנטיות של אמריקה והכניסו את ההשפעה של הסגנון האפריקאי למזמורי הכנסייה, מה שיהפוך עם הזמן למוסיקת הגוספל המוכרת בעולם כולו.
סגנון הגוספל, שהושפע ממוסיקה אפריקאית, שהייתה שורשיהם של העבדים הללו, הפך במהירות לסגנון התפילה והשירה בכנסיות של הקהילות הדתיות השחורות בארצות הברית. הוא כל כך "תפס" באמריקה, עד שאומץ, עם השנים, גם על ידי קהילות לבנות אמריקאיות רבות.
המסר של מוסיקת הגוספל הוא אופטימי וחיובי בדרך כלל. הוא מתבסס על טקסטים מהתנ"ך והברית החדשה ומרבה להמשיל את מצב המאמין לסיפורים משם. כך, לדוגמה, ראו העבדים בסיפור יציאת מצרים כמשל לחירות שתבוא אליהם, מה שבסופו של דבר אכן קרה. גם "הארץ המובטחת" בשירי הגוספל ביטאה לא פעם את הכמיהה לארצם ולחירות וכן הלאה.
המאפיין המוכר ביותר של שירת הגוספל הוא הרגש העצום שמפגינים המתפללים, שמקורו הוא בהזדהות המוחלטת והאמונה החזקה שלהם. הרעיונות החזקים ומלאי התקווה שבטקסטים הדתיים מביאים אותם למעורבות כה עמוקה, עד שלא פעם הם נכנסים ממש ל"טראנס" בשירה, מצב אקסטטי שלא אופייני למצבים אחרים של תפילה.
לא פעם השתמשו הכנסיות בכלי נגינה לליווי שירת הגוספל. כלים כמו תופים וגיטרה בס, כלי קלידים כפסנתר ואורגן האמונד ואפילו כלי נשיפה וגיטרה חשמלית ששימשה בגוספל המודרני, שינק מהסגנון שנולד ממנו - הרוקנ'רול.
שכן הגוספל נחשב לאחת ההשפעות המשמעותיות על סגנון הרוקנ'רול והרוק שנבעו ממנו. סולני הגוספל היו בדרך כלל זמרים מעולים ובעלי יכולת קולית, גם בעוצמה וגם במנעד השירה הרחב, כאלה שיכולים היו לבלוט על רקע המקהלה כולה, שגם היא שרה בקול גדול ובעוצמה רבה. כזה היה גם אלביס פרסלי, חובב גוספל ומי שעתיד להפוך לראשון הרוקרים ולכוכב הגדול של הרוקנ'רול. הקלטות הגוספל שלו, אחרי שהתפרסם, הפכו את הסגנון למוכר ואהוב בכל אמריקה. אחריו הקליטו שירי גוספל עוד כוכבים נוספים, כמו ריי צ'ארלס, ארית'ה פרנקלין, ואחרים. כל אלה הפכו את הסגנון לכל אמריקאי וכמו הג'אז, הבלוז והרוק - גם הוא הפך להצלחה תרבותית אמריקאית, שהתפשטה לכל העולם.
נפתח בשילוב של ריאליטי עם התלהבות אמיתית:
https://youtu.be/N7rCIr-fcr0
גוספל בכנסיה רגילה, עם "ישו יכול לעשות את זה":
https://youtu.be/KP2BergxPNQ
הגוספל וההיסטוריה שלו מפי ברק אובמה:
https://youtu.be/TnNxnQ1zZ3I
"גע בי לורד ישו!" - מהמנוני הדת הנוצריים:
https://youtu.be/CC8SxbxpzOI
יש לנו את זה בעברית:
https://youtu.be/TP2iLNUZGcI
מהי מוסיקת הנשמה?
מוסיקת הסול האמריקאית, או מוסיקת הנשמה (Soul music) של אמריקה, היא מוסיקה שחורה, שצמחה מהמצוקה הכלכלית והחברתית של הקהילה האפרו-אמריקנית והפכה לאחד הז'אנרים הפופולאריים בארצות הברית ובמידה רבה גם בעולם.
לא כולם יודעים שמוסיקת הסול "תפסה" כמעט במקרה. זה קרה כשמספר סגנונות התחברו להם לאחד חדש. אחד היה סגנון הרית'ם אנד בלוז, באנגלית: בלוז וקצב, השני מוסיקת ה-"Doo Wop", המצליחה באמריקה של שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. אלו התמזגו עם סגנון ה"גוֹסְפֶּל", שצבר תאוצה גם הוא באותו זמן. המיזוג בין הז'אנרים הללו יצר את סגנון הסול מיוזיק, או "מוסיקת הנשמה".
בהמשך המוסיקה הזו זכתה בשנות ה-60 לעידוד מכיוון בלתי צפוי. זה היה מכיוון "הפלישה הבריטית", של להקות רוק אנגליות, שהגיעו לאמריקה והופיעו בהצלחה רבה. דווקא הלהקות הלבנות הללו, מהאיים הבריטיים, במיוחד הרולינג סטונז, החזירו לתרבות הפופ האמריקנית סגנונות שנולדו באמריקה, כמו הבלוז, הרית'ם אנד בלוז ומוסיקת הנשמה השחורה.
מהימים שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד למאה ה-21, היו כוכבים רבים בסגנון הסול מיוזיק. היו את זמרי הנשמה המלטפים, כמו סם קוק ושלישיית הסופרימס, היו המחוספסים, כולל ג'יימס בראון או וילסון פיקט ועוד.
מענקי סול כמו בּוֹ דִידְלִי, ארתה פרנקלין, מרווין גיי וסם קוק, דרך סגנון מוטאון שעליו נמנו אמנים כמו אוטיס רדינג וסמוקי רובינסון, ועד אַל גרין, אדֶל, ביונסה ואלישיה קיז - הרשימה מכובדת ומרכיבה אחדים מהמרגשים שבקולות של המאה האחרונה.
אין נציג טוב למוסיקת הנשמה מסם קוק ששר "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הכישרון הגדול של מוטאון שנדם, מרווין גיי:
https://youtu.be/9vAiESu5wrA
שלישיית הסופרימס:
https://youtu.be/lxny2KMd0TI?t=9s
"הפיתויים":
https://youtu.be/nXiQtD5gcHU
בארי ווייט, אגדת הסול עם קול הבאס של שנות ה-70:
https://youtu.be/V6NVnKFyY24
ואייזק הייז עם מוסיקת הפסקול שיצר עבור הסרט "שאפט":
https://youtu.be/rYriOuyJU5I
ג'וס סטון הבריטית היא אחת מהמפתיעות שבזמרות הנשמה העכשוויות, כאן עם ענק הגיטרה ג'ף בק:
https://youtu.be/bunNRu4mBbY
מה היה מיוחד במוסיקת ה-Fאנק?
פאנק (Funk), פאנקי או Fאנק, כמו שאנו רושמים כדי שלא לבלבל עם סגנון ה-Punk השונה כל כך, הוא סגנון מוסיקלי ריקודי וקצבי במיוחד, שהעניין בו הוא המקצב הקופצני אך לא מהיר ולא רועש.
הוא מאופיין בגיטרות קצב דומיננטיות שמצטרפות לבאס ותופים ברקע מאוד יציב, שעליו מצטרפים לא פעם כלי נשיפה במשפטים ופראזות קצביים, מהירים ולא פעם מורכבים.
מבחינה מוסיקלית מדובר במעבר להדגשת הפעימה הראשונה, במקום השנייה והרביעית, כמו שהיה מקובל בסגנונות הקודמים של מוזיקאים שחורים, דוגמת הסול, רית'ם אנד בלוז והרוקנ'רול ובהמשך מעבר גם להדגשה על השלישית מתוך 4.
ה-Fאנק התפתח במהלך שנות ה-60-70 ברבעים השחורים של ערי ארצות הברית הגדולות. הסגנון הזה הוא שילוב של המון השפעות מוזיקליות מרתקות. ההתחלה ברורה למדי - כמו סגנונות רבים של האפרו אמריקאים בארצות הברית, שורשיו המקוריים הם כמובן מאפריקה ואם להיות מדויקים אז ממערב אפריקה. אבל יש בו השפעות ברורות של סגנונות נוספים ומאוחרים הרבה יותר, כמו הרית'ם אנד בלוז האמריקאי ולא מעט השפעות של מוסיקת ג'אז ורוק של שנות ה-60. אנו נעיז ונעריך שאם ג'ימי הנדריקס היה מאריך ימים, הוא היה אוהב את סגנון הFאנק ובטח תורם לו כמה פנינים משלו.
ליוצר הסגנון נחשב המוזיקאי ג'יימס בראון כבר ב-1964, שיצר אותו כסוג של פיתוח ממוסיקת הנשמה (Soul). הFאנקי מיוזיק נוצרה כשהוא החל לחבר את כל מרכיבי הנגינה והמוסיקה על ולטובת המקצב.
בהמשך כיכבו בו לא מעט אושיות פופ, כמו הנסיך המוכשר ורב הפנים של המוסיקה הפופולרית - פרינס, להקות פופ כמו "אדמה רוח ואש" ואפילו מהנדסי המוסיקה העילאיים והמוכשרים בטירוף של להקת "סטילי דן".
הנה יסודות הפאנקי כפי שיצר אותם ג'יימס בראון:
https://youtu.be/wUVs9JAI3jg
לידתו של הפאנק השחור:
https://youtu.be/AihgZv1D5-4
ג'יימס בראון עם Fאנק:
https://youtu.be/c5BL4RNFr58
סליי ומשפחת סטון:
https://youtu.be/YUUhDoCx8zc
לארי גרהם הבסיסט של סליי והפמילי סטון המציא ל-fאנק את ההקפצות בבאס:
https://youtu.be/Cusns4PcUcM
אדמה רוח ואש:
https://youtu.be/rl-WSmryfSY
אחד משירי הFאנק הטובים שנעשו אצלנו בהפקת יוסי פיין:
https://youtu.be/Syjb99ed5xg
ופאנק יהודי וכיפי עם כיפה:
https://youtu.be/1SHLLLnykXw
מוסיקת הג'אז (Jazz music) היא סגנון מוסיקלי שעיקרו במאה ה-20, המתמקד בביצועים חיים, באילתורים ספונטניים ויצירתיים שנוצרים "על המקום" ובדיאלוג בין מבצעיו. הג'אז מתבסס על קצב בהדגשות מרתקות הנקראות סינקופות ועל הרמוניה חכמה ומורכבת יותר ויש בו שלל ז'אנרים והתפתחות מרתקת ביניהם.
הג'אז מתאפיין בקצב שבמידה רבה מבוסס על הפעימות השנייה והרביעית (2 ו-4), על מלודיות עם מקצבים קופצניים ובלתי-יציבים במכוון, הרמוניה עשירה ונגינה רבה של כלים בנגינת אילתורי סולו, כשהנגן ממציא במקום את המוסיקה שהוא מנגן.
מוסיקת הג'אז היא מסורתית, אבל כל הזמן מתפתחת. מתחדשת ומשתנה, אבל מחוברת בשורשים חזקים לבלוז. היא מנגנת את הסטנדרטים הידועים שוב ושוב, אבל מתחדשת בכל סולו, בכל אילתור וריף שמנגנים במאות אלפי מקומות בעולם, כל יום.
הג'אז הוא נדבך במהפכה החברתית של המאבק בגזענות בארה"ב, כשחלק מהמהפכה היא תולדה של הכישרון והיכולת שהפגינו מוסיקאים, ספורטאים ואמנים שחורים לאורך ההיסטוריה של המאה ה-20 בארה"ב וחלק אחר נולד בחוקים שהלכו והוציאו את הגזענות אל מחוץ לחוק, כשהדרך כמובן עוד ארוכה.
המדהים הוא שהג'אז היא מוסיקה שחורה, שהפכה למוסיקה אמריקאית, שהפכה לתופעה מוסיקלית עולמית, של יצירה מורכבת, מרתקת ומשתנה כל הזמן.
#מקורות הג'אז
מקורותיה של מוסיקת הג'אז הם מהמוסיקה האפריקנית, שהביאו עימם העבדים שהובאו מאפריקה לאמריקה.
ראשיתה במוסיקה ובמקצבים אפריקניים, שביחד עם כלי נגינה אירופאים, שירי דת שנקראים "ספיריצ'ואלס" ומוסיקת תזמורות צבאיות, נעימות הרגטיים לפסנתר ושירי הבלוז העצובים של השחורים בארה"ב - נוצר הג'אז.
בתחילת הג'אז הנגנים השחורים לא יכולים היו לחלום על הופעה על במה. בגרושים שחסכו הם קנו כלי נגינה, רק כי ידעו שאולי המוסיקה תפרנס אותם טוב יותר מהעבודות הקשות שעשו, גם בתור אנשים חופשיים.
התשוקה שלהם הייתה כל כך גדולה שהם היו מארגנים הופעות רחוב לקהילה שלהם. החצוצרן היה יוצא, דופק תרועה חזקה והשכנים היו יודעים ש אוטוטו מתחילה הופעה. באים ושומעים, רוקדים ומריעים.
אחרי זה הם יצרו את המועדונים שלהם, אבל לא הורשו לנגן אצל הלבנים. ואז בא לואי ארמסטרונג והפך את הג'אז למוסיקה כל אמריקאית. הם הפכו למלכים לכמה שנים וכשהגיע אלביס פרסלי הרוקנרול השתלט והותיר להם רק את המתוחכמים. זה לא הפריע לג'אז להמשיך ולהתפתח וליצור סוגות מסעירות ומפותחות, בהן כיכבו חלק מהכשרונות המוסיקליים הגדולים של המאה ה-20.
הג'אז התחיל ברחוב - טריו במחווה להתחלות - "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/rPgj3xU0L0Y
המורכבות של הג'אז - התתמודדו איתה? (מתורגם):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הג'אז:
http://youtu.be/BMgKXbtQwoo
מל קלר נותן הסבר חינוכי מאד מהטלוויזיה הלימודית של פעם, על מוסיקת הג'אז:
http://youtu.be/-_HwIpDhx9I?t=3m09s&end=11m16s
מוסיקאי הג'אז הנודע לואי ארמסטרונג מציג את חבריו ללהקה:
https://youtu.be/rlyrBPkkXvY
אספרנסה ספולדינג המדהימה שרה שג'אז הוא רק נשמה:
https://youtu.be/03MXhKZqG9Y
ביג בנד - תזמורת ג'אז בניצוחו של דיוק אלינגטון:
http://youtu.be/qDQpZT3GhDg
יש גם ג'אז ישראלי ואפילו כזה שמשלב מוסיקה יהודית:
https://youtu.be/fYm3iH1YXlg
מוסיקאים אומרים מה זה ג'אז בשבילם:
http://youtu.be/agRHds-35eY
וכתבת טלוויזיה על אמן ג'אז שעובד כמאבטח (עברית):
https://youtu.be/O6sHlG260pU?long=yes
הספיריצ'ואלס או ספיריטואלז (Spirituals) היו שירי המרד והמחאה הדתיים של השחורים בארה"ב, בזמן שהיו עבדים. על פי רוב, עסקו הספיריטואלס בנושאים תנכ"ים ובהליכה בדרכיו של ישו הנוצרי, אך למעשה היו אלה שירי תקווה לשחרור מעול העבדות. לאחר השחרור מהעבדות בטאו שירי הספיריצ'ואלס תקווה לשיפור בחייהם כעבדים משוחררים בארה"ב הגזענית.
סגנון הג'אז הושפע מאד משירי הספיריטואלס. רבים מהם מושרים עד היום ונחשבים מעין שירי עם אמריקניים, ביניהם "הסתובבו מרכבות מתוקות", ו-"שלח את עמי" התפרסמו בזכות הרכבים קוליים כמו פיסק ג'ובילי (1871).
גם מוסיקת הגוספל נולדה משירי הספיריטואלז. הם נתנו את הבסיס הרגשני ומלא ההתלהבות, שכל כך אופייני לקהילות העבדים מאפריקה, למזמורים הנוצריים שהם שרו בכנסיות שלהם. הספיריטואלז הדתיים, שנתנו מעט נחמה בעיתות המצוקה של העבדים שהם היו, שולבו עם המקצבים והלחנים של סגנונות המוזיקה החילוניים שלהם, כמו הבלוז והרגטיים ויצרו ביחד מצד אחד את הג'אז ומצד שני את מוסיקת "הגוספל השחור".
הנה הספיריטואל הידוע "הסתובבו מרכבות מתוקות":
http://youtu.be/ljup8cIRzIk
עוד ספיריצ'ואל "אני בא אלוהים":
http://youtu.be/OsQ6mxGIjRw
והספיריטואל "שלח נא את עמי" שחיבר בין העבדים לסיפור העבדות היהודית במצרים (עברית):
http://youtu.be/I7iYh88tb58
מוסיקת הבלוז (Blues) נולדה כשירים עצובים של האפרו-אמריקנים בארה"ב. הסגנון נולד בתקופת השחרור מהעבדות ואחרי מלחמת האזרחים. מצבם של השחורים היה אז של חופש מהעבדות מצד אחד ומהצד השני מחסור כלכלי וגזענות איומה, מצד רבים מהלבנים של אמריקה.
בלוז הוא אחד מיסודות סגנון הג'אז. הדבר הבולט ביותר במוסיקת הבלוז הוא המשפט המוסיקלי החוזר בן 12 התיבות, לרוב בטמפו איטי.
הבלוז נולד הרבה לפניו אבל ויליאם כריסטופר הנדי מהעיר ממפיס נחשב על ידי רבים "אבי הבלוז". יצירות הבלוז הראשונות שזכו לפרסום היו שלו, ביניהן "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914). המוסיקאים החשובים בתולדות הבלוז הם נגנים כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי. בי. קינג "מלך הבלוז". הזמרים הידועים בסי סמית ובילי הולידיי הם מהגדולים בשירת הבלוז.
בשנות ה-60 היה הבלוז כמעט מוסיקה מתה. ואז קרה למוזיקת הבלוז נס של ממש. באופן מוזר ואירוני הביאה "הפלישה הבריטית", אותה הצפה באמריקה של להקות רוק מצוינות מהאי הבריטי, להחזרת הבלוז. אותו בלוז שנולד באמריקה, חזר שוב ובגדול לזרם המרכזי והפופולארי של המוסיקה האמריקאית.
אריק ברדן, סולן להקת "החיות" הבריטית, אמר פעם "הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה ומצאנו בו תרבות"... ואכן, הצעירים הבריטים שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, לימדו והרגילו בשנות ה-60 את המעריצים בכל העולם, אבל במיוחד באמריקה, לצרוך מוסיקה שחורה, על בסיס יומיומי.
לא פלא שבעקבות השינוי הזה יתחילו להתגלות גם באמריקה כוכבי ענק שחורים כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של חיות פרא וכישרון מאלוהים, חיבור שאמריקה כבר שכחה שהולך כל כך יפה ביחד...
מעבר לאופי המוסיקלי הייחודי שלו, המילה "בלוז" כבר מזמן הפכה שם גנרי למוסיקה כואבת ומלנכולית, מעין כותרת לסגנונות דומים בעולם. מהבלוז הפורטוגלי שנקרא "פאדו", דרך הרֶבֶּֿטִיקוֹ (Rebetiko), או הרמבטיקו של היוונים, שמכונה לא פעם "בלוז יווני", ממשיך בפלמנקו של ספרד, הסמבה בברזיל והטנגו בארגנטינה. כולם היו וזכו לכינוי "בלוזים".
מהו הבלוז:
http://youtu.be/JAt0L5TGuEY
הסבר על מוסיקת הבלוז בג'אז:
http://youtu.be/aBg_gQxAShM
תולדות הבלוז:
https://youtu.be/vnaorRAxhmU
"מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן בלוז:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
קצת שירה והסברים על בלוז:
http://youtu.be/DXbclfmvSfU
והסבר מדהים לגיטריסטים איך לנגן סולו בלוז ברמה הגבוהה ביותר:
https://youtu.be/C8EAAVxvB4A?long=yes
קראו לו רוברט ג'ונסון (Robert Johnson) והוא חי 27 שנים בלבד. אבל כמה שהוא הספיק בזמן קצר כל כך...
מאריק קלפטון, דרך קית' ריצ'ארד והרולינג סטונז, מאדי ווטרס, לד זפלין, בוב דילן ואחרים - אגדות גיטרה ורוק מעריצים אותו ורואים בו את גדול הבלוז הראשון.
רוברט ג'ונסון חי במחצית הראשונה של המאה העשרים. שחור שלא רצה לעבוד בשדות וגילה שהגיטרה והנדודים ברחובות יכולים לתת לו פרנסה. הוא הבטיח לאשתו שינטוש את הגיטרה, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחה.
כשמתה בעת הלידה, הוא לא היה שם. משפחתה האשימה אותו במותה. אותו ואת השטן.
כי זו תקופה שבה הבלוז במיסיסיפי נחשב למוסיקה של השטן. מי שאחראים לזה הם כנראה כמרים שגילו שמוסיקאי הבלוז מרוויחים כסף טוב במועדונים, בעוד הכנסייה מדולדלת מתרומות של השחורים במיסיסיפי. הם הטיפו על מוסיקת השטן והנשים החלו להאשים את בעליהן, שלא באו לכנסייה, שהם סוגדים לשטן בהעדפה שלהם את המוסיקה שלו.
רוברט מופיע בסביבה יום אחד, עם נגינה די עלובה בגיטרה ואיש לא סופר אותו. הזלזול פוגע בו אבל מות אהובתו וילדו שבבטנה זורק אותו לתקופה של דיכאון וחיפוש עצמי. הוא מסתגר, חוזר אל הגיטרה ומגיח בחזרה אחרי שנה וחצי.
הפעם כולם מזהים שנפל דבר. ההערצה אליו אדירה. הוא הופך למלך הבלוז של אזור הדלתא של המיסיסיפי. רוברט ג'ונסון ניגן גיטרה כמו שאיש לא הצליח.
מכלומניק שכולם מזלזלים בו הוא הופך לווירטואוז, מלחין, מהרמן ונגן-על. ג'ונסון מנגן כמו שאיש לא ידע שאפשר. קלפטון אמר עליו פעם שכדי לנגן כמוהו צריך 2 נגנים. אחרים סיפרו שהוא ניגן כמו 3 נגנים ביחד. האמת היא שהוא השקיע בלימוד חרוץ של הטכניקות של אמני בלוז גדולים והתאים אותם לסגנונו הוא.
אחרי מותו סיפרו עליו שכמו פאוסט של גתה, הוא עשה עסקה עם השטן. לפי האגדה, ג'ונסון, ששאף מצעירותו להיות מוזיקאי בלוז מעולה, "הודרך" להגיע עם הגיטרה לצומת דרכים בחצות הליל.
בצומת שבעיר קלארקסדייל, בין Highway 61 ו-Highway 49 של ימינו, הוא פגש לפי האגדה בשטן, שלקח את הגיטרה שלו מידיו וכיוון אותה, ניגן בה מעט ואז החזיר אותה לג'ונסון.
ג'ונסון גילה מיד שזכה בשליטה וירטואוזית בכלי ובנגינת הבלוז. כשחזר למועדון שבו הושפל בעבר כנגן עלוב, ג'ונסון הפגין את יכולתו והפך כוכב.
סיפור ההתרחשות בצומת הזו, שעד היום היא מוקד של עלייה לרגל בקרב חובבי בלוז, קשור באמונות הוודו, שבאזור הדלתה של המיסיסיפי זכה לשם "הודו". הוא חיבר בין אמונות שבטיות מאפריקה למסורת הנוצרית של אמריקה.
אבל לא הרבה שנים זכה ג'ונסון ליהנות מכישרונו העצום. בגיל 27 הוא שתה ויסקי מבקבוק פתוח שהוגש לו בבר. מי ששלח לו את הבקבוק היה בעל המקום, שקלט שג'ונסון חיזר אחרי אשתו. חברו לנגינה של ג'ונסון, הזהיר אותו שלא ישתה מבקבוק פתוח. אבל הוא ביטל את הדברים בזלזול. בקבוק כזה היה שווה 7 דולר בימים ההם...
זמן קצר אחרי כן התמוטט ג'ונסון. אחרי 3 ימים של גסיסה מייסרת וכואבת, מת גאון הבלוז מהרעל שהיה בבקבוק. היה זה מוות מיותר של גאון צעיר, שבין אם כרת ברית עם השטן ובין אם היה מוכשר בצורה קיצונית, קשה שלא לראות את השפעתו האדירה על הבלוז, הרוק ועל עולם המוסיקה הפופולרית מאז.
בעל בית המרזח שהרעיל אותו, אגב, מעולם לא נענש על מעשהו.
הנה ג'ונסון:
https://youtu.be/Yd60nI4sa9A
בלוז "אני והשטן":
https://youtu.be/3MCHI23FTP8
על חייו של מלך הבלוז של הדלתא של המיסיסיפי:
https://youtu.be/feIaNfFONWo
ואריק קלפטון שמבצע את "אהבה לשווא" שלו:
https://youtu.be/OZCREueK6OI
מוסיקה שחורה
לא רבים יודעים שהמוסיקה שלה אנו קוראים בדרך כלל "היפ הופ" היא בעצם שירת ראפ. ראפ (Rap) והפועל "ראפינג" שפירושו "לעשות ראפ", הם קריאה קצובה, מעין דקלום קצבי של מילים, שירה ללא מנגינה ובקצב ברור ומודגש.
אמנות הראפ ושירת הראפ קדמו לתרבות ההיפ-הופ בשנים רבות. הראפ מבוצע במהירות ובקצב מונוטוני, כשהתוכן שלו הוא לרוב של מוסיקת מחאה בועטת ולא מתפשרת במסרים, שלעיתים קרובות הם בוטים ואף קיצוניים וכוללים לא פעם קללות, גסויות והתרסה כנגד הממסד, האליטות והשלטון.
הסגנון נולד בארצות הברית וזוהה עם התרבות של שכונות העוני וכנופיות הפשע שם. לא מעט מהראפרים היו גאנגסטרים, חברים בכנופיות רחוב בשכונות, שמצאו בראפ דרך מחאה נוספת. רבים מהם היו מעורבים במעשי פשע, כולל כוכבים גדולים, כמו "סנופ דוג" שרצח, טופאק שעמד בראש כנופיית פשע ונרצח, הראפר "50 סנטס" שישב בכלא על סחר בסמים ורבים אחרים.
בשנות ה-90 זכו הפכו ההיפ הופ והראפ במיוחד להצלחה עולמית. לצד טופאק החלו להתפרסם ביגי, סנופ דוג, פיפטי סנט ו-NWA עם הגנגסטה ראפ המשובח שלהם שגם סיבך אותם לא מעט עם המשטרה, במיוחד עם הלהיט "F the police".
אז התפרסמו גם לא מעט ראפרים לבנים וכאלה שאינם אמריקאים. הביסטי בויז הייתה להקת היפ הופ מצליחה במיוחד. אמינם, ראפר לבן גם הוא, הפך לכוכב עולמי והיה לאחד הראפרים המשפיעים, בולטים ובוטים.
כמה מכל אלה בתגית "ראפרים".
במאה ה-21 הפך הראפ למיינסטרים החדש - מוסיקה מסחרית ומצליחה, כשרבים מהכוכבים החדשים הפסיקו למחות והחלו לשקוד על חשבונות בנק משמינים והולכים. שמות כמו קנדריק לאמאר, דרייק ו"דה וויקנד" מפוצצים את הכספות שלהם בסכומי עתק והפרודיוסר "דוקטור דרה", שצמח מהשכונות עם NWA והקים את חברת Beats שנמכרה במיליארדים ל-Apple - הוא בכלל הפך למיליארדר.
הנה סגנון הראפ של כנופיות הגנגסטרים בניו יורק והמחאה נגד ההתנשאות הלבנה:
https://youtu.be/WbFGdM3mryc
כך לימדו מה זה ראפ באירופה:
https://youtu.be/RPtcE49360U
מי שהפך את הראפ להצלחה עולמית וכונה "אלוהי הראפ" - הראפר אמינם:
https://youtu.be/gOMhN-hfMtY
הנה 27 סגנונות הראפ מודגמים על ידי ראפר מדהים:
https://youtu.be/izgsppAKtjE
כך עושים ראפ בעריכה חכמה מטקסטים של תכנית טלוויזיה עם מדענים:
https://youtu.be/Ws6HPTom2AY
לוג'יק, ראפר שפרש כדי לטפל בתינוק שנולד לו, משחרר שיר:
https://youtu.be/9u5w44l16eI
כך מייצרים היום ראפ באמצעות AI:
https://youtu.be/H-iTu0C3Bd8
ותכנית חינוכית על ראפ וראפרים (עברית):
https://youtu.be/3MkwVdsdy-k?long=yes
הוא היה בסך הכל בן 25, כשבאמצע הופעה באוסטרליה הביט ריצ'רד הקטן (Little Richard) לשמיים וראה שם "כדור אש ענקי שפוצץ לי את הראש". כדור האש היה הלוויין הסובייטי ספוטניק ששרידיו נכנסו לאטמוספרה ונשרפו. אבל לליטל ריצ'ארד, זמר הרוקנרול המצליח בעולם, זה הספיק כדי להפסיק ב-1957 את הקריירה המצליחה שלו ולהפוך למאמין נוצרי, שנרשם ללימודי דת והקפיד לשיר רק שירי גוספל ואמונה.
החזרה של ליטל ריצ'ארד לאלוהים היא זו שגם הפכה אותו לפחות נחשב בקרב האבות המייסדים של הרוקנרול, המוסיקה ששינתה את פני התרבות הפופולארית במחצית השניה של המאה ה-20.
אמנם כמה שנים לאחר מכן הוא ישוב להופיע. להקות החימום שלו בהופעותיו הבריטיות יהיו אז שתי הלהקות שעתידות להיות הכורים האטומיים של הרוקנרול בשנות ה-60, "הביטלס" ב-1963 ושנה אחר-כך גם ה"רולינג סטונז". אבל בשלב הזה יהיה כבר ריצ'רד הקטן אחרי השיא שלו ומעריציו יבואו להופעותיו בעיקר כדי להיזכר בימים צעירים יותר.
הזמר עם האנרגיה הלא תיאמן שתרם כמה שנים לפני כן לרוקנרול את הצרחה המטורפת והפראית שלו היה אחד מראשוני הרוקנרול ומהחשובים שבהם. הוא היה צעיר, כריזמתי, סוער ומוכשר להפליא. בשנים הראשונות, לפני החזרה בתשובה, הוא הפציץ שוב ושוב את הרדיו בלהיטי ענק ממכרים, שהפכו את הנוער של אז למעריצים גדולים.
באותה תקופה הוא גם עשה מהפכה חברתית של ממש, שתרמה תרומה משמעותית לביטול ההפרדה הגזעית באמריקה. מבלי משים הוא גרם גם לבני נוער לבנים לקנות תקליטים עם מוסיקה שחורה. עד אז הם קנו תקליטי שירים מתקתקים, של זמרים לבנים ומלוקקים שהג'ל בשיער היה הדבר הכי מבריק בהם.
אבל ליטל ריצ'ארד הוא זה שהוביל את המהפכה המוסיקלית שהביאה את כולם, צעירים לבנים ושחורים גם יחד, להעריץ את אותה המוסיקה, לקנות את אותם להיטים ולרקוד ביחד על רחבת הריקודים, כאילו לא היו אלה צאצאים של עבדים והאחרים - של בעליהם.
"בשתיים וחצי דקות אמר השיר 'טוטי פרוטי' את כל מה שצריך לדעת על אהבה, תשוקה וחופש", הטעים ההיסטוריון המעריץ דייוויד קירבי שכתב ספר על הריצ'רד והתופעה. ואכן, השיר שנפתח בצעקת ג'יבריש לא ברורה אבל נחרצת "א וופ באפ אלומה אלאפ בם בום!" וממשיך בגניחות "טוטי פרוטי!" היה מהפכת השחרור של הרוקנרול מהמוסיקה של סבתא. הוא היה להיט הרוקנרול הכי פרוע ומזמין של הפיפטיז אבל גם סימן את המטאור ששרף את עצמו בכניסה אל האטמוספרה של הרוק המסעיר עוד יותר, זה של שנות השישים.
הנה סיפורו של ליטל ריצ'ארד:
http://youtu.be/XzIXPt7aNAs
בלהיטו הגדול "טוטי פרוטי":
http://youtu.be/3kM1khne_sg
ליטל ריצ'רד ב"סאלי הארוכה והגבוהה":
https://youtu.be/jqxNSvFMkag
וביום ההולדת של מוחמד עלי:
http://youtu.be/AK_jm3Hz1Wk
גוספל (Gospel) במקור הוא סגנון מוסיקלי דתי-כנסייתי של המנוני דת נוצריים, המושרים על ידי הקהילה כולה. המרכזיים בו הם המטיף והמקהלה, שמגישים את המזמורים הדתיים, במהלך המפגש הקהילתי בכנסייה. בהמשך מצטרפים אליהם חברי הקהילה בשירה.
מוסיקת הגוספל ינקה משירי העבדים השחורים באמריקה, שירי הספיריצ'ואלס שהם המציאו על סיפורי הדת הנוצרית, לאחר שהוכרחו להמיר את דתם לנצרות. השירים הלחו התחברו למקצבי הבלוז והרגטיים ולמזמורי הכנסייה האופייניים לכנסיות הפרוטסטנטיות של אמריקה והכניסו את ההשפעה של הסגנון האפריקאי למזמורי הכנסייה, מה שיהפוך עם הזמן למוסיקת הגוספל המוכרת בעולם כולו.
סגנון הגוספל, שהושפע ממוסיקה אפריקאית, שהייתה שורשיהם של העבדים הללו, הפך במהירות לסגנון התפילה והשירה בכנסיות של הקהילות הדתיות השחורות בארצות הברית. הוא כל כך "תפס" באמריקה, עד שאומץ, עם השנים, גם על ידי קהילות לבנות אמריקאיות רבות.
המסר של מוסיקת הגוספל הוא אופטימי וחיובי בדרך כלל. הוא מתבסס על טקסטים מהתנ"ך והברית החדשה ומרבה להמשיל את מצב המאמין לסיפורים משם. כך, לדוגמה, ראו העבדים בסיפור יציאת מצרים כמשל לחירות שתבוא אליהם, מה שבסופו של דבר אכן קרה. גם "הארץ המובטחת" בשירי הגוספל ביטאה לא פעם את הכמיהה לארצם ולחירות וכן הלאה.
המאפיין המוכר ביותר של שירת הגוספל הוא הרגש העצום שמפגינים המתפללים, שמקורו הוא בהזדהות המוחלטת והאמונה החזקה שלהם. הרעיונות החזקים ומלאי התקווה שבטקסטים הדתיים מביאים אותם למעורבות כה עמוקה, עד שלא פעם הם נכנסים ממש ל"טראנס" בשירה, מצב אקסטטי שלא אופייני למצבים אחרים של תפילה.
לא פעם השתמשו הכנסיות בכלי נגינה לליווי שירת הגוספל. כלים כמו תופים וגיטרה בס, כלי קלידים כפסנתר ואורגן האמונד ואפילו כלי נשיפה וגיטרה חשמלית ששימשה בגוספל המודרני, שינק מהסגנון שנולד ממנו - הרוקנ'רול.
שכן הגוספל נחשב לאחת ההשפעות המשמעותיות על סגנון הרוקנ'רול והרוק שנבעו ממנו. סולני הגוספל היו בדרך כלל זמרים מעולים ובעלי יכולת קולית, גם בעוצמה וגם במנעד השירה הרחב, כאלה שיכולים היו לבלוט על רקע המקהלה כולה, שגם היא שרה בקול גדול ובעוצמה רבה. כזה היה גם אלביס פרסלי, חובב גוספל ומי שעתיד להפוך לראשון הרוקרים ולכוכב הגדול של הרוקנ'רול. הקלטות הגוספל שלו, אחרי שהתפרסם, הפכו את הסגנון למוכר ואהוב בכל אמריקה. אחריו הקליטו שירי גוספל עוד כוכבים נוספים, כמו ריי צ'ארלס, ארית'ה פרנקלין, ואחרים. כל אלה הפכו את הסגנון לכל אמריקאי וכמו הג'אז, הבלוז והרוק - גם הוא הפך להצלחה תרבותית אמריקאית, שהתפשטה לכל העולם.
נפתח בשילוב של ריאליטי עם התלהבות אמיתית:
https://youtu.be/N7rCIr-fcr0
גוספל בכנסיה רגילה, עם "ישו יכול לעשות את זה":
https://youtu.be/KP2BergxPNQ
הגוספל וההיסטוריה שלו מפי ברק אובמה:
https://youtu.be/TnNxnQ1zZ3I
"גע בי לורד ישו!" - מהמנוני הדת הנוצריים:
https://youtu.be/CC8SxbxpzOI
יש לנו את זה בעברית:
https://youtu.be/TP2iLNUZGcI
מוסיקת הסול האמריקאית, או מוסיקת הנשמה (Soul music) של אמריקה, היא מוסיקה שחורה, שצמחה מהמצוקה הכלכלית והחברתית של הקהילה האפרו-אמריקנית והפכה לאחד הז'אנרים הפופולאריים בארצות הברית ובמידה רבה גם בעולם.
לא כולם יודעים שמוסיקת הסול "תפסה" כמעט במקרה. זה קרה כשמספר סגנונות התחברו להם לאחד חדש. אחד היה סגנון הרית'ם אנד בלוז, באנגלית: בלוז וקצב, השני מוסיקת ה-"Doo Wop", המצליחה באמריקה של שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. אלו התמזגו עם סגנון ה"גוֹסְפֶּל", שצבר תאוצה גם הוא באותו זמן. המיזוג בין הז'אנרים הללו יצר את סגנון הסול מיוזיק, או "מוסיקת הנשמה".
בהמשך המוסיקה הזו זכתה בשנות ה-60 לעידוד מכיוון בלתי צפוי. זה היה מכיוון "הפלישה הבריטית", של להקות רוק אנגליות, שהגיעו לאמריקה והופיעו בהצלחה רבה. דווקא הלהקות הלבנות הללו, מהאיים הבריטיים, במיוחד הרולינג סטונז, החזירו לתרבות הפופ האמריקנית סגנונות שנולדו באמריקה, כמו הבלוז, הרית'ם אנד בלוז ומוסיקת הנשמה השחורה.
מהימים שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד למאה ה-21, היו כוכבים רבים בסגנון הסול מיוזיק. היו את זמרי הנשמה המלטפים, כמו סם קוק ושלישיית הסופרימס, היו המחוספסים, כולל ג'יימס בראון או וילסון פיקט ועוד.
מענקי סול כמו בּוֹ דִידְלִי, ארתה פרנקלין, מרווין גיי וסם קוק, דרך סגנון מוטאון שעליו נמנו אמנים כמו אוטיס רדינג וסמוקי רובינסון, ועד אַל גרין, אדֶל, ביונסה ואלישיה קיז - הרשימה מכובדת ומרכיבה אחדים מהמרגשים שבקולות של המאה האחרונה.
אין נציג טוב למוסיקת הנשמה מסם קוק ששר "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הכישרון הגדול של מוטאון שנדם, מרווין גיי:
https://youtu.be/9vAiESu5wrA
שלישיית הסופרימס:
https://youtu.be/lxny2KMd0TI?t=9s
"הפיתויים":
https://youtu.be/nXiQtD5gcHU
בארי ווייט, אגדת הסול עם קול הבאס של שנות ה-70:
https://youtu.be/V6NVnKFyY24
ואייזק הייז עם מוסיקת הפסקול שיצר עבור הסרט "שאפט":
https://youtu.be/rYriOuyJU5I
ג'וס סטון הבריטית היא אחת מהמפתיעות שבזמרות הנשמה העכשוויות, כאן עם ענק הגיטרה ג'ף בק:
https://youtu.be/bunNRu4mBbY
פאנק (Funk), פאנקי או Fאנק, כמו שאנו רושמים כדי שלא לבלבל עם סגנון ה-Punk השונה כל כך, הוא סגנון מוסיקלי ריקודי וקצבי במיוחד, שהעניין בו הוא המקצב הקופצני אך לא מהיר ולא רועש.
הוא מאופיין בגיטרות קצב דומיננטיות שמצטרפות לבאס ותופים ברקע מאוד יציב, שעליו מצטרפים לא פעם כלי נשיפה במשפטים ופראזות קצביים, מהירים ולא פעם מורכבים.
מבחינה מוסיקלית מדובר במעבר להדגשת הפעימה הראשונה, במקום השנייה והרביעית, כמו שהיה מקובל בסגנונות הקודמים של מוזיקאים שחורים, דוגמת הסול, רית'ם אנד בלוז והרוקנ'רול ובהמשך מעבר גם להדגשה על השלישית מתוך 4.
ה-Fאנק התפתח במהלך שנות ה-60-70 ברבעים השחורים של ערי ארצות הברית הגדולות. הסגנון הזה הוא שילוב של המון השפעות מוזיקליות מרתקות. ההתחלה ברורה למדי - כמו סגנונות רבים של האפרו אמריקאים בארצות הברית, שורשיו המקוריים הם כמובן מאפריקה ואם להיות מדויקים אז ממערב אפריקה. אבל יש בו השפעות ברורות של סגנונות נוספים ומאוחרים הרבה יותר, כמו הרית'ם אנד בלוז האמריקאי ולא מעט השפעות של מוסיקת ג'אז ורוק של שנות ה-60. אנו נעיז ונעריך שאם ג'ימי הנדריקס היה מאריך ימים, הוא היה אוהב את סגנון הFאנק ובטח תורם לו כמה פנינים משלו.
ליוצר הסגנון נחשב המוזיקאי ג'יימס בראון כבר ב-1964, שיצר אותו כסוג של פיתוח ממוסיקת הנשמה (Soul). הFאנקי מיוזיק נוצרה כשהוא החל לחבר את כל מרכיבי הנגינה והמוסיקה על ולטובת המקצב.
בהמשך כיכבו בו לא מעט אושיות פופ, כמו הנסיך המוכשר ורב הפנים של המוסיקה הפופולרית - פרינס, להקות פופ כמו "אדמה רוח ואש" ואפילו מהנדסי המוסיקה העילאיים והמוכשרים בטירוף של להקת "סטילי דן".
הנה יסודות הפאנקי כפי שיצר אותם ג'יימס בראון:
https://youtu.be/wUVs9JAI3jg
לידתו של הפאנק השחור:
https://youtu.be/AihgZv1D5-4
ג'יימס בראון עם Fאנק:
https://youtu.be/c5BL4RNFr58
סליי ומשפחת סטון:
https://youtu.be/YUUhDoCx8zc
לארי גרהם הבסיסט של סליי והפמילי סטון המציא ל-fאנק את ההקפצות בבאס:
https://youtu.be/Cusns4PcUcM
אדמה רוח ואש:
https://youtu.be/rl-WSmryfSY
אחד משירי הFאנק הטובים שנעשו אצלנו בהפקת יוסי פיין:
https://youtu.be/Syjb99ed5xg
ופאנק יהודי וכיפי עם כיפה:
https://youtu.be/1SHLLLnykXw
מי המציא את ההקפצות בגיטרה באס?
ראיתם פעם נגן גיטרה באס מצליף באגודל שלו, ממש מכה באגודל על מיתרי הגיטרה באס ומייצר מהלכי באס בקצב מדויק ומודגש?
להצלפה הזו על המיתרים יש היסטוריה. קוראים לטכניקה הזו "סלאפינג" והמציא אותה לארי גרהם, הבסיסט של להקת סליי ומשפחת סטון. ההמצאה הנפלאה הזו הפכה לנחלת נגני באס בכל העולם, אבל היא נולדה כתוצאה מבעיה.
את הסלאפינג, הקפצות האגודל (Slap bass) גרהם פיתח עוד בילדותו, כשליווה את אימו בגיטרה באס. זה נולד ביום אחד שבו גילה שהיא פיטרה את המתופף. לא היה ברור אם זה בגלל מחסור בכסף או שלא אהבה את הבחור, אבל לארי הרגיש שהקצב של תוף הבאס והסנייר חסרים לו. הוא צריך קצב שיעבוד עם ועל הבאס שלו.
גרהם חשב וחיפש פתרון. די מהר הוא עלה על טריק. כשהקיש באגודל שלו על מיתרי הבאס, הוא שם לב שהוא הצליח להפיק צליל של באס שנשמע כאילו הוא מנוגן בו זמנית עם תוף הבאס. כך מצא עצמו לארי מתחיל להקיש על גיטרת הבאס שלו, במקום לפרוט סתם. כשהוסיף הקפצות עם האצבע על המיתרים הנוספים, הוא שם לב שנוצר גם תחליף מסוים לסאונד של תוף הסנייר.
לארי גרהם הצליח ליצור קצב כמו של תופים - ללא תופים!
הטכניקה הזו שימשה אותו בילדות אבל בבגרותו הוא מיעט לנגן בה. הרי היו בכל ההרכבים מתופפים... אבל כשניגן עם להקת הFאנק האגדית "סליי ומשפחת סטון", הוא החל לשעשע את חברי הלהקה בנגינה כזו. הם התלהבו והחמיאו לו. כך יצא שכשחשף את הנגינה הזו על הבמה, כנגן מקצועי, היא התאימה בול לסגנון הFאנק הקצבי.
די מהר החלו נגני באס בכל העולם לחקות אותו. כולם החלו לנגן בה וההתלהבות הייתה אדירה. גם בלייב וגם בהקלטות, ה"סלאפינג" הפך לאחת השיטות הפופולריות לתת גרוב וסאונד באס גרובי לביצועי פאנקי מיוזיק. סאונד נולד!
הבסיסט לארי גרהם מספר על לידת הסלאפינג:
https://youtu.be/_lIbvj2EBqM
סלאפינג מטורף:
https://youtu.be/eteFo483GUs
להקת סליי ומשפחת סטון:
https://youtu.be/yH1FHrwLYZw
בשנות ה-70 וה-80 הבאסיסטים הרבו להקפיץ בטכניקת Slap:
http://youtu.be/wVtRDxm0txw
יוסי פיין בתזמורת הג'אז הישראלית:
https://youtu.be/xCG5bPF7EGs
אושיית הטיק טוק באס בלו דטייגר:
https://youtu.be/waQbA2hB67w
ושיעור ראשון בסלאפינג:
https://youtu.be/En1U1P9di64
ראיתם פעם נגן גיטרה באס מצליף באגודל שלו, ממש מכה באגודל על מיתרי הגיטרה באס ומייצר מהלכי באס בקצב מדויק ומודגש?
להצלפה הזו על המיתרים יש היסטוריה. קוראים לטכניקה הזו "סלאפינג" והמציא אותה לארי גרהם, הבסיסט של להקת סליי ומשפחת סטון. ההמצאה הנפלאה הזו הפכה לנחלת נגני באס בכל העולם, אבל היא נולדה כתוצאה מבעיה.
את הסלאפינג, הקפצות האגודל (Slap bass) גרהם פיתח עוד בילדותו, כשליווה את אימו בגיטרה באס. זה נולד ביום אחד שבו גילה שהיא פיטרה את המתופף. לא היה ברור אם זה בגלל מחסור בכסף או שלא אהבה את הבחור, אבל לארי הרגיש שהקצב של תוף הבאס והסנייר חסרים לו. הוא צריך קצב שיעבוד עם ועל הבאס שלו.
גרהם חשב וחיפש פתרון. די מהר הוא עלה על טריק. כשהקיש באגודל שלו על מיתרי הבאס, הוא שם לב שהוא הצליח להפיק צליל של באס שנשמע כאילו הוא מנוגן בו זמנית עם תוף הבאס. כך מצא עצמו לארי מתחיל להקיש על גיטרת הבאס שלו, במקום לפרוט סתם. כשהוסיף הקפצות עם האצבע על המיתרים הנוספים, הוא שם לב שנוצר גם תחליף מסוים לסאונד של תוף הסנייר.
לארי גרהם הצליח ליצור קצב כמו של תופים - ללא תופים!
הטכניקה הזו שימשה אותו בילדות אבל בבגרותו הוא מיעט לנגן בה. הרי היו בכל ההרכבים מתופפים... אבל כשניגן עם להקת הFאנק האגדית "סליי ומשפחת סטון", הוא החל לשעשע את חברי הלהקה בנגינה כזו. הם התלהבו והחמיאו לו. כך יצא שכשחשף את הנגינה הזו על הבמה, כנגן מקצועי, היא התאימה בול לסגנון הFאנק הקצבי.
די מהר החלו נגני באס בכל העולם לחקות אותו. כולם החלו לנגן בה וההתלהבות הייתה אדירה. גם בלייב וגם בהקלטות, ה"סלאפינג" הפך לאחת השיטות הפופולריות לתת גרוב וסאונד באס גרובי לביצועי פאנקי מיוזיק. סאונד נולד!
הבסיסט לארי גרהם מספר על לידת הסלאפינג:
https://youtu.be/_lIbvj2EBqM
סלאפינג מטורף:
https://youtu.be/eteFo483GUs
להקת סליי ומשפחת סטון:
https://youtu.be/yH1FHrwLYZw
בשנות ה-70 וה-80 הבאסיסטים הרבו להקפיץ בטכניקת Slap:
http://youtu.be/wVtRDxm0txw
יוסי פיין בתזמורת הג'אז הישראלית:
https://youtu.be/xCG5bPF7EGs
אושיית הטיק טוק באס בלו דטייגר:
https://youtu.be/waQbA2hB67w
ושיעור ראשון בסלאפינג:
https://youtu.be/En1U1P9di64
מהו סיפורו העצוב של מרווין גיי האגדי?
מרווין גיי (Marvin Gaye) היה סינגר סונגרייטר, זמר יוצר ומוסיקאי, ממוסיקאי הפופ הבולטים בעולם בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים.
הוא היה מוסיקאי סול מדהים שנרצח בירייה על ידי אביו, יום לפני יום ההולדת שלו, בגיל 45. זה היה לאחר שהתערב בוויכוח בין הוריו וניסה לפתור אותו. איזה בזבוז של חיים אתם ודאי תגידו ותהיו לחלוטין צודקים. איזה הפסד לעולם המוסיקה ולתרבות האפרו-אמריקאית והעולמית כולה.
מי שכונה "הנסיך של מוטאון" היה אגדה בחייו בקריירה שלו ובמותו. הוא זה שהאלבום פורץ הדרך שלו "What's going on" נבחר לאלבום הגדול ביותר בכל הזמנים ועבר לראשונה את סרג'נט פפר של הביטלס ואת "Pet Sounds" של הביץ' בויז - המתמודדים הקבועים בראש הדירוג המופלא ורב השנים הזה.
גיי, שהיה גם מפיק מוסיקלי מוכשר במיוחד, הצליח ליצור כמה מהתקליטים הטובים בסגנון שלו, חלקם אף פורצי דרך של ממש. קשה לחשוב על זמר נשמה (Soul) מרתק ומוכשר ממנו. אולי סטיבי וונדר, אבל זהו.
ב-1960, לאחר שהחל את הקריירה שלו כזמר בלהקות "דו-וופ" שונות, כולל "The Marquees", בה זימר עם בוֹ דידלי, החתימה אותו חברת התקליטים "מוטאון". במהירות שיא הוא הפך לאחד הזמרים המצליחים שלה. הוא ביצע להיטי ריתם נ' בלוז ונשמה מצוינים והיה חלק מהזינוק של הסול למרכז המיינסטרים של הפופ העולמי.
נשמה של זמר. אבל גיי לא הסתפק בתואר "זמר מצליח", בעל קול קטיפה ומראה מצודד. הוא רצה יותר. הרבה יותר. הוא החל להיאבק בנוהג של חברות התקליטים להפריד בין כותבי השירים והמבצעים שלהם, שלא לדבר על ההפקה המוסיקלית שבוצעה תמיד בידי אנשים נוספים. השיטה הצליחה להנפיק להיטי ענק ובכמויות - הכותבים כתבו והלחינו, הזמרים זימרו והמפיקים הפיקו. אבל האמן שבו, ממש כמו סטיבי וונדר הגדול שעשה מלחמה דומה, רצה ליצור ולבצע את שיריו ואף להפיק אותם. צריך להזכיר שבאותה תקופה סינגר-סונגרייטרים הפכו לאגדות מהלכות. דמויות כמו בוב דילן והביטלס הפכו לקולו של הדור החדש והעבירו את עולם הפופ והרוק בשנות ה-60 לכיוון של זמרים-יוצרים. זה היה הטרנד הבלתי הפיך והכיוון שאליו הלכה מוסיקת הפופ.
לא אצל אמני סול שחורים. שם נשמרת ההפרדה בשלב ההוא. אבל מרווין גיי לא ויתר ולבסוף ניצח במאבק. הוא הוציא ב"מוטאון" את אלבום הקונספט הנפלא ופורץ הדרך "What's Going On". זה לא היה רק תקליט עם שירים, שהוא כתב והלחין וביצע, אלא גם אלבום קונספט, שבו העביר גיי מסרים חברתיים, אקולוגיים וסביבתיים, דברים שהיה לו לומר. במקום לעשות עוד אוסף להיטים נמכר, מרווין רצה לומר דברים שחשובים לו.
מה אתם חושבים שקרה? - הניצחון היה ענק. האלבום נמכר היטב והפך לקונצנזוס גם בקרב המבקרים. לא זו בלבד שהוא נחשב לטוב ביותר בקריירה שלו, התקליט הזה נחשב לאחד האלבומים החשובים והטובים במוסיקת הנשמה בכלל. מגזין ה"רולינג סטון" דירג אותו בשנת 2003 במקום ה-6 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים". לפעמים אלוהים שותל אלבומים גדולים אצל זמרים טובים שרוצים יותר...
אז עכשיו שנות ה-70 ומרווין גיי, מי שנזרק מהצבא לאחר שסירב למלא פקודה, הפך לאיש שיש לו מה לומר והוא אומר. האם אמריקה יכולה הייתה לרשום לעצמה שבוב דילן השחור הולך ומתגלה כאן? האם תהיה לו הזדמנות לגדול עד כדי כך?
לא. בשנות ה-80, בשיא הצלחתו, מרווין גיי מסיים סיבוב הופעות, נכנס לדיכאון ועובר לגור עם הוריו. הריבים עם עצמו הפכו לריבים עם אביו. היו שם ניסיונות אובדניים, היה כאב גדול, נשמה פצועה ובטח גם סמים או אלכוהול או שניהם. אבל איש לא שיער אז עד כמה זה ייגמר בדם. גיי אמנם סיפר על חששותיו. חברו, הזמר ריצ'רד הקטן, עתיד לספר שבשנים האחרונות לחייו הייתה למרווין תחושה מוקדמת שהוא עתיד להירצח.
האיש שכתב את השורות המצמררות והחשובות כל כך: "אבא אבא, איננו חייבים לדרדר את המצב. מלחמה היא לא התשובה, רק האהבה תנצח את השנאה" פחד מהמוות. הוא קנה לאביו אקדח, כדי שיוכל להגן על הבית אם יקרה משהו.
וכולם יודעים מה קורה עם אקדח שמופיע במערכה הראשונה במחזה. זה בדיוק מה שקרה כשחייו קופדו בידי אביו מולידו. חייו של האיש שהיה כוכב ענק, מוסיקאי גדול ואדם שמשפיע כל כך עד שהיום מסמפלים ומשלבים את הקול והמקצבים שלו בעשרות להיטי היפ הופ ענקיים.
איך מתאדה לפתע מי שהיה חלוץ חברתי ומנהיג מוסיקלי שחור וגאה בכך, איש בעל רצון והצלחה בשינוי מעמד הזמרים אל מול חברות התקליטים, אדם שפרץ ברכות ובהחלטיות כל דלת שהייתה נעולה בפני האדם השחור.
איזה בזבוז.
הנה סיפורו של מרווין גיי:
https://youtu.be/V6gYcdQSIG4
תקציר חייו:
https://youtu.be/7VAk4JLUsOQ
הכישרון הגדול של מוטאון בקליפ רלוונטי מימינו:
https://youtu.be/o5TmORitlKk
אין הר גבוה מזה:
https://youtu.be/IC5PL0XImjw
מה שקורה או What's Going On:
https://youtu.be/ppvBWIzvPvU
Heard It Through The Grapevine:
https://youtu.be/Y7dGdrP3pms
בטלוויזיה:
https://youtu.be/rjlSiASsUIs
השיר "איש השוקולד" שנכתב לזכר גיי, על ידי אלונה קמחי, לאלבומו הראשון של יזהר אשדות:
https://youtu.be/sCKQV9UlQpc
מרווין גיי (Marvin Gaye) היה סינגר סונגרייטר, זמר יוצר ומוסיקאי, ממוסיקאי הפופ הבולטים בעולם בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים.
הוא היה מוסיקאי סול מדהים שנרצח בירייה על ידי אביו, יום לפני יום ההולדת שלו, בגיל 45. זה היה לאחר שהתערב בוויכוח בין הוריו וניסה לפתור אותו. איזה בזבוז של חיים אתם ודאי תגידו ותהיו לחלוטין צודקים. איזה הפסד לעולם המוסיקה ולתרבות האפרו-אמריקאית והעולמית כולה.
מי שכונה "הנסיך של מוטאון" היה אגדה בחייו בקריירה שלו ובמותו. הוא זה שהאלבום פורץ הדרך שלו "What's going on" נבחר לאלבום הגדול ביותר בכל הזמנים ועבר לראשונה את סרג'נט פפר של הביטלס ואת "Pet Sounds" של הביץ' בויז - המתמודדים הקבועים בראש הדירוג המופלא ורב השנים הזה.
גיי, שהיה גם מפיק מוסיקלי מוכשר במיוחד, הצליח ליצור כמה מהתקליטים הטובים בסגנון שלו, חלקם אף פורצי דרך של ממש. קשה לחשוב על זמר נשמה (Soul) מרתק ומוכשר ממנו. אולי סטיבי וונדר, אבל זהו.
ב-1960, לאחר שהחל את הקריירה שלו כזמר בלהקות "דו-וופ" שונות, כולל "The Marquees", בה זימר עם בוֹ דידלי, החתימה אותו חברת התקליטים "מוטאון". במהירות שיא הוא הפך לאחד הזמרים המצליחים שלה. הוא ביצע להיטי ריתם נ' בלוז ונשמה מצוינים והיה חלק מהזינוק של הסול למרכז המיינסטרים של הפופ העולמי.
נשמה של זמר. אבל גיי לא הסתפק בתואר "זמר מצליח", בעל קול קטיפה ומראה מצודד. הוא רצה יותר. הרבה יותר. הוא החל להיאבק בנוהג של חברות התקליטים להפריד בין כותבי השירים והמבצעים שלהם, שלא לדבר על ההפקה המוסיקלית שבוצעה תמיד בידי אנשים נוספים. השיטה הצליחה להנפיק להיטי ענק ובכמויות - הכותבים כתבו והלחינו, הזמרים זימרו והמפיקים הפיקו. אבל האמן שבו, ממש כמו סטיבי וונדר הגדול שעשה מלחמה דומה, רצה ליצור ולבצע את שיריו ואף להפיק אותם. צריך להזכיר שבאותה תקופה סינגר-סונגרייטרים הפכו לאגדות מהלכות. דמויות כמו בוב דילן והביטלס הפכו לקולו של הדור החדש והעבירו את עולם הפופ והרוק בשנות ה-60 לכיוון של זמרים-יוצרים. זה היה הטרנד הבלתי הפיך והכיוון שאליו הלכה מוסיקת הפופ.
לא אצל אמני סול שחורים. שם נשמרת ההפרדה בשלב ההוא. אבל מרווין גיי לא ויתר ולבסוף ניצח במאבק. הוא הוציא ב"מוטאון" את אלבום הקונספט הנפלא ופורץ הדרך "What's Going On". זה לא היה רק תקליט עם שירים, שהוא כתב והלחין וביצע, אלא גם אלבום קונספט, שבו העביר גיי מסרים חברתיים, אקולוגיים וסביבתיים, דברים שהיה לו לומר. במקום לעשות עוד אוסף להיטים נמכר, מרווין רצה לומר דברים שחשובים לו.
מה אתם חושבים שקרה? - הניצחון היה ענק. האלבום נמכר היטב והפך לקונצנזוס גם בקרב המבקרים. לא זו בלבד שהוא נחשב לטוב ביותר בקריירה שלו, התקליט הזה נחשב לאחד האלבומים החשובים והטובים במוסיקת הנשמה בכלל. מגזין ה"רולינג סטון" דירג אותו בשנת 2003 במקום ה-6 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים". לפעמים אלוהים שותל אלבומים גדולים אצל זמרים טובים שרוצים יותר...
אז עכשיו שנות ה-70 ומרווין גיי, מי שנזרק מהצבא לאחר שסירב למלא פקודה, הפך לאיש שיש לו מה לומר והוא אומר. האם אמריקה יכולה הייתה לרשום לעצמה שבוב דילן השחור הולך ומתגלה כאן? האם תהיה לו הזדמנות לגדול עד כדי כך?
לא. בשנות ה-80, בשיא הצלחתו, מרווין גיי מסיים סיבוב הופעות, נכנס לדיכאון ועובר לגור עם הוריו. הריבים עם עצמו הפכו לריבים עם אביו. היו שם ניסיונות אובדניים, היה כאב גדול, נשמה פצועה ובטח גם סמים או אלכוהול או שניהם. אבל איש לא שיער אז עד כמה זה ייגמר בדם. גיי אמנם סיפר על חששותיו. חברו, הזמר ריצ'רד הקטן, עתיד לספר שבשנים האחרונות לחייו הייתה למרווין תחושה מוקדמת שהוא עתיד להירצח.
האיש שכתב את השורות המצמררות והחשובות כל כך: "אבא אבא, איננו חייבים לדרדר את המצב. מלחמה היא לא התשובה, רק האהבה תנצח את השנאה" פחד מהמוות. הוא קנה לאביו אקדח, כדי שיוכל להגן על הבית אם יקרה משהו.
וכולם יודעים מה קורה עם אקדח שמופיע במערכה הראשונה במחזה. זה בדיוק מה שקרה כשחייו קופדו בידי אביו מולידו. חייו של האיש שהיה כוכב ענק, מוסיקאי גדול ואדם שמשפיע כל כך עד שהיום מסמפלים ומשלבים את הקול והמקצבים שלו בעשרות להיטי היפ הופ ענקיים.
איך מתאדה לפתע מי שהיה חלוץ חברתי ומנהיג מוסיקלי שחור וגאה בכך, איש בעל רצון והצלחה בשינוי מעמד הזמרים אל מול חברות התקליטים, אדם שפרץ ברכות ובהחלטיות כל דלת שהייתה נעולה בפני האדם השחור.
איזה בזבוז.
הנה סיפורו של מרווין גיי:
https://youtu.be/V6gYcdQSIG4
תקציר חייו:
https://youtu.be/7VAk4JLUsOQ
הכישרון הגדול של מוטאון בקליפ רלוונטי מימינו:
https://youtu.be/o5TmORitlKk
אין הר גבוה מזה:
https://youtu.be/IC5PL0XImjw
מה שקורה או What's Going On:
https://youtu.be/ppvBWIzvPvU
Heard It Through The Grapevine:
https://youtu.be/Y7dGdrP3pms
בטלוויזיה:
https://youtu.be/rjlSiASsUIs
השיר "איש השוקולד" שנכתב לזכר גיי, על ידי אלונה קמחי, לאלבומו הראשון של יזהר אשדות:
https://youtu.be/sCKQV9UlQpc
מאיפה אהבת המוסיקה של ג'מייקה?
האי ג'מייקה (Jamaica) הוא ממלכת אוהבי מוסיקה. כן, ג'מייקה היא ממלכה שנמנית על חבר העמים הבריטי. זוהי מדינת אי השוכנת בים הקריבי, ליד מרכז אמריקה. מצפון לה נמצאת קובה, גם היא שוכנת על אי וממזרח האי היספניולה, אי שבמערב שלו נמצאת האיטי ובמזרח הרפובליקה הדומיניקנית.
אבל ג'מייקה היא גם המדינה המוסיקלית ביותר בעולם, לפחות במספר אולפני ההקלטה שבה. יש בג'מייקה הכי הרבה אולפנים, המון מוסיקאים ודומה שכל אחד שם עושה מוסיקה בשלב כלשהו.
בג'מייקה יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו, כשמוסיקאים מקומיית ערבבו בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. באבולוציה הזו של הסגנונות הללו ואחרים נולד גם הראפ המקומי.
אמנים מקומיים באי ביצעו אז, בסוף שנות ה-60, מעין ראפ על מקצב הרגאיי. לא רבים יודעים שמשם יצא הראפ, בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק. זו הייתה מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
ואז בא המפץ הגדול של האי הקטן, מפץ מוסיקלי עולמי כמעט בלתי נתפס במונחים של הצלחה והשפעה, גם מוסיקלית וגם חברתית - קראו לו בוב מארלי. למשך כמה שנים הוא הפך את ג'מייקה למרכז העולם המוסיקלי הפופולרי.
בשנות ה-90 נכנס הסקא לתרבות המערבית במספר גלים, ולמשך כמה שנים הוא נכנס למיינסטרים. אבל עוד לפניו, מאז שנות ה-80, הפך הרגאיי למקצב עולמי והרגאיי שבוב מארלי הוציא לעולם מג'מייקה הפך למוסיקה פופולרית בצורה שלא תאומן.
עד כדי כך השפעתו חדרה עד שבנובמבר 2018 הכריז ארגון אונסק"ו על מוסיקת הרגאיי כנכס תרבות עולמי. זה היה הישג סמלי אמנם, אבל כזה שההצלחה והכריזמה של מארלי הם הגורמים העיקריים לו.
על האי ג'מייקה וה"רגאיי" - המוסיקה שלו:
https://www.youtube.com/watch?v=olYYISLYLiU
ראפ על רגאיי בסגנון הג'מייקני:
https://youtu.be/ATobFYV4jQ0
גם הרגאטון יצא מג'מייקה (עברית):
https://youtu.be/AzsrDmMzKBA
והדאב הג'מייקני:
https://youtu.be/5Ci5XTpPq94
קליפ אופייני למוסיקה מהאי:
https://youtu.be/p8HoEvDh70Y
ממראות האי ג'מייקה:
https://youtu.be/fQNp1UTFh50
וסרט תיעודי על המוסיקה של ג'מייקה:
https://youtu.be/wv1Iy26qlLk?long=yes
האי ג'מייקה (Jamaica) הוא ממלכת אוהבי מוסיקה. כן, ג'מייקה היא ממלכה שנמנית על חבר העמים הבריטי. זוהי מדינת אי השוכנת בים הקריבי, ליד מרכז אמריקה. מצפון לה נמצאת קובה, גם היא שוכנת על אי וממזרח האי היספניולה, אי שבמערב שלו נמצאת האיטי ובמזרח הרפובליקה הדומיניקנית.
אבל ג'מייקה היא גם המדינה המוסיקלית ביותר בעולם, לפחות במספר אולפני ההקלטה שבה. יש בג'מייקה הכי הרבה אולפנים, המון מוסיקאים ודומה שכל אחד שם עושה מוסיקה בשלב כלשהו.
בג'מייקה יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו, כשמוסיקאים מקומיית ערבבו בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. באבולוציה הזו של הסגנונות הללו ואחרים נולד גם הראפ המקומי.
אמנים מקומיים באי ביצעו אז, בסוף שנות ה-60, מעין ראפ על מקצב הרגאיי. לא רבים יודעים שמשם יצא הראפ, בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק. זו הייתה מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
ואז בא המפץ הגדול של האי הקטן, מפץ מוסיקלי עולמי כמעט בלתי נתפס במונחים של הצלחה והשפעה, גם מוסיקלית וגם חברתית - קראו לו בוב מארלי. למשך כמה שנים הוא הפך את ג'מייקה למרכז העולם המוסיקלי הפופולרי.
בשנות ה-90 נכנס הסקא לתרבות המערבית במספר גלים, ולמשך כמה שנים הוא נכנס למיינסטרים. אבל עוד לפניו, מאז שנות ה-80, הפך הרגאיי למקצב עולמי והרגאיי שבוב מארלי הוציא לעולם מג'מייקה הפך למוסיקה פופולרית בצורה שלא תאומן.
עד כדי כך השפעתו חדרה עד שבנובמבר 2018 הכריז ארגון אונסק"ו על מוסיקת הרגאיי כנכס תרבות עולמי. זה היה הישג סמלי אמנם, אבל כזה שההצלחה והכריזמה של מארלי הם הגורמים העיקריים לו.
על האי ג'מייקה וה"רגאיי" - המוסיקה שלו:
https://www.youtube.com/watch?v=olYYISLYLiU
ראפ על רגאיי בסגנון הג'מייקני:
https://youtu.be/ATobFYV4jQ0
גם הרגאטון יצא מג'מייקה (עברית):
https://youtu.be/AzsrDmMzKBA
והדאב הג'מייקני:
https://youtu.be/5Ci5XTpPq94
קליפ אופייני למוסיקה מהאי:
https://youtu.be/p8HoEvDh70Y
ממראות האי ג'מייקה:
https://youtu.be/fQNp1UTFh50
וסרט תיעודי על המוסיקה של ג'מייקה:
https://youtu.be/wv1Iy26qlLk?long=yes
למה נינה סימון לא הפכה לפסנתרנית קלאסית?
נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היכ התגלתה ככשרון גדול.
בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.
כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות. כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש. האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.
נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.
אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם. היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש. במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.
מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה. מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את. המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לזו של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.
חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים. לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.
ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה. היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.
התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן, אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.
יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה. אבל שום פרס לא לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים, אך. עם מורשת מעוררת השראה, של חופש, כישרון וגאווה.
הנה סיפורה של נינה סימון:
https://youtu.be/yqo8RVjLaLg
הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":
https://youtu.be/s7RoA-JI6Us
סימון ב-I put a spell on your:
https://youtu.be/W7mBQhfkqHs
שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":
https://youtu.be/hBiAtwQZnHs
"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:
https://youtu.be/L5jI9I03q8E
"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:
https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc
וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:
https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes
נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היכ התגלתה ככשרון גדול.
בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.
כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות. כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש. האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.
נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.
אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם. היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש. במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.
מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה. מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את. המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לזו של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.
חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים. לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.
ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה. היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.
התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן, אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.
יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה. אבל שום פרס לא לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים, אך. עם מורשת מעוררת השראה, של חופש, כישרון וגאווה.
הנה סיפורה של נינה סימון:
https://youtu.be/yqo8RVjLaLg
הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":
https://youtu.be/s7RoA-JI6Us
סימון ב-I put a spell on your:
https://youtu.be/W7mBQhfkqHs
שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":
https://youtu.be/hBiAtwQZnHs
"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:
https://youtu.be/L5jI9I03q8E
"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:
https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc
וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:
https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes
איך נולד הראפ?
נראה שהמקור והשורשים של שירת הראפ נעוצים בטקסים שבטיים אפריקאים שקדמו לעבדות. בטקסי השבטים באפריקה נהגו משוררי השבט לספר סיפורים על גבורת הלוחמים ובני השבט. ממש כמו הראפרים של היום, נהגו המשוררים האפריקאים בשבט לספר אותם בקצב ובליווי של תופים.
אחרי שחרור העבדים באמריקה, התפתחו סגנונות שונים שתמכו בשירת הדיבור הקצבית שתהפוך לראפ. הבלוז של השחורים, אותה שירה יומיומית עתירת סבל ותסכול, הכילה לא פעם קטעי ראפ. זה היה כבר בתחילת המאה ה-20.
מאוחר יותר באי ג'מייקה, ערבבו מוסיקאים מקומיית בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. הם יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו. באבולוציה הזו על הסגנונות עבר גם הראפ המקומי והיו אמנים שבסוף שנות ה-60 בצעו ראפ על מקצב הרגאיי. משם יוולד הראפ בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק, מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
המילה "ראפ" עצמה הייתה בשימוש כבר באנגליה של המאה ה-16. אז הייתה משמעותה "לומר" (to say). בשנות השישים היא אומצה על ידי השחורים באמריקה. הם החלו להשתמש במונח "לעשות ראפ" כדי לתאר בסלנג את השיחה (אם תרצו, זה משהו כמו "הדיבור" של תל-אביב 2014). משם המילה נכנסה לדיבור של כנופיות הנערים והפשע מהשכונות.
הצעירים האלה הולידו את זרם ההיפ-הופ בניו-יורק ובערים של אמריקה. עם צמיחתה של תרבות ההיפ הופ וכניסתה למועדונים, הם שימשו כ-MC, קיצור של "מאסטר אוף דה סרמוני", או בקצרה - המנחים... תפקידם העיקרי היה אז להזמין אל הבמה את המלך של המועדון - הדי ג'יי. אבל בהמשך קרה משהו מדהים, כשהם הפכו למלכי הבמה והמסיבה. היה להם מה לומר והצעירים התאהבו במסרים ובגרוב שלהם. הראפר הפך מהמגיש למעדן. כך הפך הראפ לסגנון המוסיקלי הפופולארי כל כך, שאנו מכירים בתור היפ הופ.
הנה המעבר מהמקורות של הראפ אל המרכזיות שלו בהיפ הופ:
https://youtu.be/OvxaALJRB7g
הנה תולדות הראפ ושורשיו:
https://youtu.be/RVL_gHjVn5w
אחר כך ד"ר דרה יגלה את אמינם בקלטת אקראית באולפן מבולגן, יאזין לה והראפ יעוף לחלל:
https://youtu.be/wgztAU7p-WM?long=yes
והנה ניתוח של תבניות ראפ מעולות ומה הופך אותן לכל כך טובות:
https://youtu.be/QWveXdj6oZU?long=yes
נראה שהמקור והשורשים של שירת הראפ נעוצים בטקסים שבטיים אפריקאים שקדמו לעבדות. בטקסי השבטים באפריקה נהגו משוררי השבט לספר סיפורים על גבורת הלוחמים ובני השבט. ממש כמו הראפרים של היום, נהגו המשוררים האפריקאים בשבט לספר אותם בקצב ובליווי של תופים.
אחרי שחרור העבדים באמריקה, התפתחו סגנונות שונים שתמכו בשירת הדיבור הקצבית שתהפוך לראפ. הבלוז של השחורים, אותה שירה יומיומית עתירת סבל ותסכול, הכילה לא פעם קטעי ראפ. זה היה כבר בתחילת המאה ה-20.
מאוחר יותר באי ג'מייקה, ערבבו מוסיקאים מקומיית בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. הם יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו. באבולוציה הזו על הסגנונות עבר גם הראפ המקומי והיו אמנים שבסוף שנות ה-60 בצעו ראפ על מקצב הרגאיי. משם יוולד הראפ בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק, מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
המילה "ראפ" עצמה הייתה בשימוש כבר באנגליה של המאה ה-16. אז הייתה משמעותה "לומר" (to say). בשנות השישים היא אומצה על ידי השחורים באמריקה. הם החלו להשתמש במונח "לעשות ראפ" כדי לתאר בסלנג את השיחה (אם תרצו, זה משהו כמו "הדיבור" של תל-אביב 2014). משם המילה נכנסה לדיבור של כנופיות הנערים והפשע מהשכונות.
הצעירים האלה הולידו את זרם ההיפ-הופ בניו-יורק ובערים של אמריקה. עם צמיחתה של תרבות ההיפ הופ וכניסתה למועדונים, הם שימשו כ-MC, קיצור של "מאסטר אוף דה סרמוני", או בקצרה - המנחים... תפקידם העיקרי היה אז להזמין אל הבמה את המלך של המועדון - הדי ג'יי. אבל בהמשך קרה משהו מדהים, כשהם הפכו למלכי הבמה והמסיבה. היה להם מה לומר והצעירים התאהבו במסרים ובגרוב שלהם. הראפר הפך מהמגיש למעדן. כך הפך הראפ לסגנון המוסיקלי הפופולארי כל כך, שאנו מכירים בתור היפ הופ.
הנה המעבר מהמקורות של הראפ אל המרכזיות שלו בהיפ הופ:
https://youtu.be/OvxaALJRB7g
הנה תולדות הראפ ושורשיו:
https://youtu.be/RVL_gHjVn5w
אחר כך ד"ר דרה יגלה את אמינם בקלטת אקראית באולפן מבולגן, יאזין לה והראפ יעוף לחלל:
https://youtu.be/wgztAU7p-WM?long=yes
והנה ניתוח של תבניות ראפ מעולות ומה הופך אותן לכל כך טובות:
https://youtu.be/QWveXdj6oZU?long=yes
מהי מוסיקת ההיפ הופ?
היפ הופ (Hip hop) הוא סגנון מוסיקלי איטי יחסית, שמתבסס על דגימות צליל ושירת ראפ, שהיא מעין דיבור מחורז. הכל התחיל מתקליטן, די ג'יי מניו-יורק, שיצר את הסגנון בסוף שנות ה-70, על בסיס "סקרצ'ינג" מתקליטים ישנים והפסקות פתאומיות של הנגינה.
אבל לפני הכל היפ-הופ הוא שם כולל לתת-התרבות שבה נוצר הראפ. להיפ-הופ ארבעה יסודות מרכזיים: ציור הגרפיטי על הקירות, ריקודי הברייקדאנס, אמנות הדי-ג'יי (חיתוך וסקרצ'ינג) ושירת-דיבור הראפ.
היא גם מחוברת לתת-התרבות של הסקייטבורדינג שהתפתחה במקביל אליה, במפגש שבין ילדי ונערי דאונטאון מנהטן והחבר'ה מהברונקס, בין "ראפרים", "ברייקרים" (רקדני ברייקדאנס) ו"סקייטרים" (שעושים סקייטבורד), שלפני שעיריית ניו יורק נכנסה בהם חלקם היו בכלל ציירי גרפיטי.
ההיפ-הופ נולד באמריקה על ידי חברי כנופיות ונערי רחוב שחיפשו דרך ביטוי. היסטוריונים של פופ ממספרים שהם פיתחו את הסגנון המרדני הזה כתגובה למוסיקת הדיסקו המסחרית ששלטה באירופה של שנות ה-70 במאה הקודמת והשתלטה על העולם, אבל האמת היא שהם עשו מוסיקה שהם אהבו בלי קשר לכלום.
רבים מאמני הברייקדאנס והראפרים הראשונים היו למעשה חברי כנופיות שמצאו אפיק פעילות חדש. מצוידים במקצבים שהוקלטו על מכשירי בום בוקס גדולים ועתירי באסים, הם היו שרים ראפ ברחוב, אחר כך במועדון "מארס", הבכור והראשון במועדוני מסיבות ההיפ הופ בעולם ובתכנית הרדיו המיתולוגית של סטרץ' ובאביטו ברדיו של אוניברסיטת קולומביה ב-NYC, תכנית פורצת דרך שהייתה הראשונה בעולם ששידרה היפ הופ.
הנערים וההיפרים המשיכו לעשות באטלים, קרבות ראפ, פרי סטייל ולשפר כל הזמן את היכולת שלהם לחרוז, לדברר ולכתוב את הרעיונות, הביקורת והמחאה שלהם על החיים.
אחר כך באו סרטים כמו "קידס" שעשה לארי קלארק ובו תיעד את סצנת הרחוב ותת-התרבות של ההיפ-הופ בגדול ואז הסרט "מיקסטייפ", בו שימש המיקסטייפ היפ-הופ מהתכניות של סטרץ' ובאביטו כפסקול מדהים לתרבות הסקייטבורדינג, שהצטלמה נהדר והפכה את שני התחומים ללוהטים בכל העולם.
בהמשך נוסדו חברת "Zoo York" האלטרנטיבית, שהייתה החברה הראשונה של ההיפ הופ, וחנות "Supreme", שהייתה חנות הסקייטרים הראשונה בעולם והפכה למעצמת אופנת סקייטרים ואופנת רחוב. שתיהן, אגב, הפכו לאימפריות של מיליארדים, ממש כמו הכוכבים שצמחו מהרחוב למיינסטרים העולמי שהחליף את הרוק בתור המוסיקה המצליחה ביותר.
כך נולד ההיפ הופ (עברית):
https://youtu.be/qKOyGu5hY-s
התפתחות ההיפ הופ:
https://youtu.be/qKkUCwxRWAM
תולדות ההיפ הופ מסופר בסגנון היפ הופ:
http://youtu.be/waHXUdlsuLU
כוכב ההיפ הופ העצום אמינם שהוסיף את הזמרת דיידו:
http://youtu.be/aSLZFdqwh7E
התפתחות ריקודי ההיפ הופ לאורך השנים:
http://youtu.be/_BKXn6vb6gA
היפ הופ ישראלי:
https://youtu.be/eC3EGXuhy6k
ילדים באוגנדה שהפנימו וחיברו לתרבות שלהם:
https://youtu.be/GJm1gnQKxWY
וטריילר הסרט "כל הרחובות שקטים" על לידת ההיפ הופ והסקייטבורדינג בניו יורק:
https://youtu.be/I47ZfSDoZcQ
היפ הופ (Hip hop) הוא סגנון מוסיקלי איטי יחסית, שמתבסס על דגימות צליל ושירת ראפ, שהיא מעין דיבור מחורז. הכל התחיל מתקליטן, די ג'יי מניו-יורק, שיצר את הסגנון בסוף שנות ה-70, על בסיס "סקרצ'ינג" מתקליטים ישנים והפסקות פתאומיות של הנגינה.
אבל לפני הכל היפ-הופ הוא שם כולל לתת-התרבות שבה נוצר הראפ. להיפ-הופ ארבעה יסודות מרכזיים: ציור הגרפיטי על הקירות, ריקודי הברייקדאנס, אמנות הדי-ג'יי (חיתוך וסקרצ'ינג) ושירת-דיבור הראפ.
היא גם מחוברת לתת-התרבות של הסקייטבורדינג שהתפתחה במקביל אליה, במפגש שבין ילדי ונערי דאונטאון מנהטן והחבר'ה מהברונקס, בין "ראפרים", "ברייקרים" (רקדני ברייקדאנס) ו"סקייטרים" (שעושים סקייטבורד), שלפני שעיריית ניו יורק נכנסה בהם חלקם היו בכלל ציירי גרפיטי.
ההיפ-הופ נולד באמריקה על ידי חברי כנופיות ונערי רחוב שחיפשו דרך ביטוי. היסטוריונים של פופ ממספרים שהם פיתחו את הסגנון המרדני הזה כתגובה למוסיקת הדיסקו המסחרית ששלטה באירופה של שנות ה-70 במאה הקודמת והשתלטה על העולם, אבל האמת היא שהם עשו מוסיקה שהם אהבו בלי קשר לכלום.
רבים מאמני הברייקדאנס והראפרים הראשונים היו למעשה חברי כנופיות שמצאו אפיק פעילות חדש. מצוידים במקצבים שהוקלטו על מכשירי בום בוקס גדולים ועתירי באסים, הם היו שרים ראפ ברחוב, אחר כך במועדון "מארס", הבכור והראשון במועדוני מסיבות ההיפ הופ בעולם ובתכנית הרדיו המיתולוגית של סטרץ' ובאביטו ברדיו של אוניברסיטת קולומביה ב-NYC, תכנית פורצת דרך שהייתה הראשונה בעולם ששידרה היפ הופ.
הנערים וההיפרים המשיכו לעשות באטלים, קרבות ראפ, פרי סטייל ולשפר כל הזמן את היכולת שלהם לחרוז, לדברר ולכתוב את הרעיונות, הביקורת והמחאה שלהם על החיים.
אחר כך באו סרטים כמו "קידס" שעשה לארי קלארק ובו תיעד את סצנת הרחוב ותת-התרבות של ההיפ-הופ בגדול ואז הסרט "מיקסטייפ", בו שימש המיקסטייפ היפ-הופ מהתכניות של סטרץ' ובאביטו כפסקול מדהים לתרבות הסקייטבורדינג, שהצטלמה נהדר והפכה את שני התחומים ללוהטים בכל העולם.
בהמשך נוסדו חברת "Zoo York" האלטרנטיבית, שהייתה החברה הראשונה של ההיפ הופ, וחנות "Supreme", שהייתה חנות הסקייטרים הראשונה בעולם והפכה למעצמת אופנת סקייטרים ואופנת רחוב. שתיהן, אגב, הפכו לאימפריות של מיליארדים, ממש כמו הכוכבים שצמחו מהרחוב למיינסטרים העולמי שהחליף את הרוק בתור המוסיקה המצליחה ביותר.
כך נולד ההיפ הופ (עברית):
https://youtu.be/qKOyGu5hY-s
התפתחות ההיפ הופ:
https://youtu.be/qKkUCwxRWAM
תולדות ההיפ הופ מסופר בסגנון היפ הופ:
http://youtu.be/waHXUdlsuLU
כוכב ההיפ הופ העצום אמינם שהוסיף את הזמרת דיידו:
http://youtu.be/aSLZFdqwh7E
התפתחות ריקודי ההיפ הופ לאורך השנים:
http://youtu.be/_BKXn6vb6gA
היפ הופ ישראלי:
https://youtu.be/eC3EGXuhy6k
ילדים באוגנדה שהפנימו וחיברו לתרבות שלהם:
https://youtu.be/GJm1gnQKxWY
וטריילר הסרט "כל הרחובות שקטים" על לידת ההיפ הופ והסקייטבורדינג בניו יורק:
https://youtu.be/I47ZfSDoZcQ
מי רצח את גדול הראפרים טופאק שאקור?
זה קרה בעיר ההימורים לאס וגאס כשטופאק שאקור (Tupac Shakur), אגדת הראפ משנות ה-90, סמל ההתנגדות והפעילות נגד אפליית האדם השחור באמריקה, מי שנחשב הראפר המשפיע בכל הזמנים והראפר החשוב ביותר בעשור שלו נורה מתוך מכונית ומת.
שנים רבות חלפו מאז מותו של טופאק שקור. מרתק לחשוב שהוא נרצח דווקא בווגאס. לרוב לאס וגאס נתפסת כמקום אליו מגיעים אמנים בסוף דרכם, כדי להופיע בהופעות נוצצות וחלולות, שנועדו ללטף ולספק את הזיכרונות של המיליונרים המשועממים ולשיר להם שוב ושוב את אותו חומר שמספק להם את הנוסטלגיה המתבקשת.
טופאק לא היה כזה. האיש שילדותו עברה עליו עם סבא שהיה מבכירי תנועת הפנתרים השחורים, אימא מהפכנית, פנתרה שחורה וחזקה, שעברה עם ילדיה מניו יורק לבולטימור ומשם לקליפורניה, לא פרגן לאמריקה. כשכוכבו דרך הוא ביקר אותה בלי גבולות, קרא לאמריקה "הכנופיה הגדולה בעולם" ופיזר ללא הפסקה מסרים חתרניים נגד הגזענות, האפליה, האליטה הלבנה, האילומינטי והרדיפה של השחורים.
האיש שעתיד להפוך לאחד האייקונים הגדולים של הראפ לא עשה ראפ שכונות קטן ועגמומי. הוא נתן בראש, בסגנון ה"גנגסטה ראפ" הכוחני. אבל הוא הירבה גם לתרום המון מהכנסותיו מהופעות, עבור קהילות עניות של שחורים.
בעיני הממסד הלבן הוא הופך במקביל יותר ויותר מסוכן מסתם ראפר. טופאק היה משכיל וחכם הרבה יותר מהקולגות שלו בעולם הראפ. מיום ליום, משיר לשיר ואלבום אחרי אלבום טופאק שאקור הפך להיות הקול של השחורים באמריקה של הניינטיז, אמריקה הגזענית והמפלה אותם.
בסיקסטיז זה היה מרטין לותר קינג. בניינטיז זה טופאק.
כשסגן הנשיא של רייגן, דן קווייל, גינה אותו בטלוויזיה, על רצח שוטר שנעשה לכאורה בהשפעת שיר שלו, טופאק הבטיח לשלוח לו דיסק מתנה, עם הקדשה על קידום המכירות שעשה לו. בסרט על חייו הוא מבטיח לקהל שלו שיכתוב את זה עם שגיאות, כדי "שהטמבל יבין..."
אבל טופאק הסתבך שוב ושוב, עם שוטרים לבנים שמענים ברחוב "אחים שחורים", בעבירות מין שטפלו עליו מפה ומשם ושלל עניינים משפטיים וגם מאסר. בכלא הוא קרא הרבה מספרו של ניקולו מקיאבלי, הפילוסוף שכתב את "הנסיך", אולי ספר המנהיגות המשפיע בהיסטוריה.
הוא הלך והסתבך גם במאבקים של חברות תקליטים והחליט להקים את "מקיאבלי רקורדס", חברת התקליטים שלו, שתקדם אמנים צעירים ותיקרא על שמו של אהובו מקיאבלי. בינתיים הוא מקים את הסניף של "דת' רואו" בשביל שוג, המנהל שלו.
ב-1996 קרה מה שרבים בקהילה השחורה חששו שיקרה. טופאק, שביקר בלאס וגאס כדי לראות קרב איגרוף של מייק טייסון, נורה במכוניתו ממכונית חולפת. הרצח של אחד הראפרים הגדולים בהיסטוריה נגרם, לפי הטענה, כחלק ממלחמת הראפ בין כנופיות החוף המערבי והמזרחי. טופאק היה חלק מהמאבק הזה ונראה שההסבר מניח את הדעת, אבל הרוצחים לא נתפסו מעולם וידוע שלא מעט גורמים אחרים "לא ממש אהבו אותו".
טופאק שאקור מת מזמן. האיש שעד מותו בגיל 25 הוציא 9 אלבומי פלטינה, שהמכירות שלו כבר עברו מזמן את 100 מיליון האלבומים ושהולוגרמות שלו מככבות כיום בהופעות חיות שהוא לא זכה לקיים.
שמו הפך מזמן לאגדה. גם תיאוריות הקונספירציה על חייו הממשיכים וגם מיתוס מותו והמסתורין סביבו, שניהם חלק ממיתולוגיית ההיפ-הופ. עד היום השאלה הכי מסתורית וזו שמעסיקה את עולם ההיפ הופ יותר מכל היא "מי רצח את טופאק?"
הנה שחזור מדויק של אירועי הרצח של טופאק שאקור:
https://youtu.be/ODgWWPDwddA
קדימון לסרט על חייו ומותו של אגדת הראפ והלוחם השחור (מתורגם):
https://youtu.be/aJyR2AV9HlQ
טופאק מדבר (מתורגם):
https://youtu.be/5g56DbHQEE4
שינויים (מתורגם):
https://youtu.be/V2k3ScQeSAI
All Eyez on Me - שיר הנושא מהאלבום האחרון (מתורגם):
https://youtu.be/3OZ_yZKN53w
ההתוודות של בחור שהיה במכונית ממנה טופאק נורה אבל נאמן לקוד הרחוב ולא מגלה מי הרוצח:
https://youtu.be/vY3Y6m16J-I
When Thugz Cry, בעברית: "כשערסים בוכים" (מתורגם):
https://youtu.be/tH3jdMU_Qeg
וחוזר במקום לחיים ללייב - בתור הולוגרמות (עברית):
https://youtu.be/kf-cEFnSQAs
זה קרה בעיר ההימורים לאס וגאס כשטופאק שאקור (Tupac Shakur), אגדת הראפ משנות ה-90, סמל ההתנגדות והפעילות נגד אפליית האדם השחור באמריקה, מי שנחשב הראפר המשפיע בכל הזמנים והראפר החשוב ביותר בעשור שלו נורה מתוך מכונית ומת.
שנים רבות חלפו מאז מותו של טופאק שקור. מרתק לחשוב שהוא נרצח דווקא בווגאס. לרוב לאס וגאס נתפסת כמקום אליו מגיעים אמנים בסוף דרכם, כדי להופיע בהופעות נוצצות וחלולות, שנועדו ללטף ולספק את הזיכרונות של המיליונרים המשועממים ולשיר להם שוב ושוב את אותו חומר שמספק להם את הנוסטלגיה המתבקשת.
טופאק לא היה כזה. האיש שילדותו עברה עליו עם סבא שהיה מבכירי תנועת הפנתרים השחורים, אימא מהפכנית, פנתרה שחורה וחזקה, שעברה עם ילדיה מניו יורק לבולטימור ומשם לקליפורניה, לא פרגן לאמריקה. כשכוכבו דרך הוא ביקר אותה בלי גבולות, קרא לאמריקה "הכנופיה הגדולה בעולם" ופיזר ללא הפסקה מסרים חתרניים נגד הגזענות, האפליה, האליטה הלבנה, האילומינטי והרדיפה של השחורים.
האיש שעתיד להפוך לאחד האייקונים הגדולים של הראפ לא עשה ראפ שכונות קטן ועגמומי. הוא נתן בראש, בסגנון ה"גנגסטה ראפ" הכוחני. אבל הוא הירבה גם לתרום המון מהכנסותיו מהופעות, עבור קהילות עניות של שחורים.
בעיני הממסד הלבן הוא הופך במקביל יותר ויותר מסוכן מסתם ראפר. טופאק היה משכיל וחכם הרבה יותר מהקולגות שלו בעולם הראפ. מיום ליום, משיר לשיר ואלבום אחרי אלבום טופאק שאקור הפך להיות הקול של השחורים באמריקה של הניינטיז, אמריקה הגזענית והמפלה אותם.
בסיקסטיז זה היה מרטין לותר קינג. בניינטיז זה טופאק.
כשסגן הנשיא של רייגן, דן קווייל, גינה אותו בטלוויזיה, על רצח שוטר שנעשה לכאורה בהשפעת שיר שלו, טופאק הבטיח לשלוח לו דיסק מתנה, עם הקדשה על קידום המכירות שעשה לו. בסרט על חייו הוא מבטיח לקהל שלו שיכתוב את זה עם שגיאות, כדי "שהטמבל יבין..."
אבל טופאק הסתבך שוב ושוב, עם שוטרים לבנים שמענים ברחוב "אחים שחורים", בעבירות מין שטפלו עליו מפה ומשם ושלל עניינים משפטיים וגם מאסר. בכלא הוא קרא הרבה מספרו של ניקולו מקיאבלי, הפילוסוף שכתב את "הנסיך", אולי ספר המנהיגות המשפיע בהיסטוריה.
הוא הלך והסתבך גם במאבקים של חברות תקליטים והחליט להקים את "מקיאבלי רקורדס", חברת התקליטים שלו, שתקדם אמנים צעירים ותיקרא על שמו של אהובו מקיאבלי. בינתיים הוא מקים את הסניף של "דת' רואו" בשביל שוג, המנהל שלו.
ב-1996 קרה מה שרבים בקהילה השחורה חששו שיקרה. טופאק, שביקר בלאס וגאס כדי לראות קרב איגרוף של מייק טייסון, נורה במכוניתו ממכונית חולפת. הרצח של אחד הראפרים הגדולים בהיסטוריה נגרם, לפי הטענה, כחלק ממלחמת הראפ בין כנופיות החוף המערבי והמזרחי. טופאק היה חלק מהמאבק הזה ונראה שההסבר מניח את הדעת, אבל הרוצחים לא נתפסו מעולם וידוע שלא מעט גורמים אחרים "לא ממש אהבו אותו".
טופאק שאקור מת מזמן. האיש שעד מותו בגיל 25 הוציא 9 אלבומי פלטינה, שהמכירות שלו כבר עברו מזמן את 100 מיליון האלבומים ושהולוגרמות שלו מככבות כיום בהופעות חיות שהוא לא זכה לקיים.
שמו הפך מזמן לאגדה. גם תיאוריות הקונספירציה על חייו הממשיכים וגם מיתוס מותו והמסתורין סביבו, שניהם חלק ממיתולוגיית ההיפ-הופ. עד היום השאלה הכי מסתורית וזו שמעסיקה את עולם ההיפ הופ יותר מכל היא "מי רצח את טופאק?"
הנה שחזור מדויק של אירועי הרצח של טופאק שאקור:
https://youtu.be/ODgWWPDwddA
קדימון לסרט על חייו ומותו של אגדת הראפ והלוחם השחור (מתורגם):
https://youtu.be/aJyR2AV9HlQ
טופאק מדבר (מתורגם):
https://youtu.be/5g56DbHQEE4
שינויים (מתורגם):
https://youtu.be/V2k3ScQeSAI
All Eyez on Me - שיר הנושא מהאלבום האחרון (מתורגם):
https://youtu.be/3OZ_yZKN53w
ההתוודות של בחור שהיה במכונית ממנה טופאק נורה אבל נאמן לקוד הרחוב ולא מגלה מי הרוצח:
https://youtu.be/vY3Y6m16J-I
When Thugz Cry, בעברית: "כשערסים בוכים" (מתורגם):
https://youtu.be/tH3jdMU_Qeg
וחוזר במקום לחיים ללייב - בתור הולוגרמות (עברית):
https://youtu.be/kf-cEFnSQAs
