מהי מלחמת השפות בארץ ישראל?
מלחמת השפות (War of the Languages) הייתה אירוע היסטורי שהתרחש ביישוב היהודי בארץ בשנת 1913 וזכה לכינויים נוספים כמו "ריב הלשונות".
מדובר היה בסערה ציבורית שקמה סביב סביב מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ.
המאבק התנהל כנגד חברת "עזרה" של יהודי גרמניה. מצד אחד עמדו נציגי חברת "עזרה" הגרמנית, שרצו להקים מוסד לחינוך טכנולוגי ראשון בארץ, שמו "טכניקום", לימים הטכניון של היום. החברה הודיעה שלימודי המדעים בו יתקיימו בשפה הגרמנית.
חייבים להודות שהיה הגיון מסוים בהחלטה. העברית של אותם ימים היא שפה שחסרים בה מונחים מקצועיים, מדעיים והנדסיים רבים. הגרמנית היא שפה מפותחת ומובילה בעולמות הללו באותן שנים.
אבל למול אנשי "עזרה" הגרמנים נאבקו סטודנטים ציוניים להוראה, מורים ואנשי חינוך, כולם חלק מהיישוב היהודי בארץ. כולם רצו ששפת הלימוד היחידה, גם במוסד האקדמי טכניקום וגם בבית הספר התיכון שלידו, תהיה עברית.
הפגנות, שביתות, מאמרים ונאומים - הוויכוח בין הצדדים היה קשה. הוא עבר שלבים רבים עד שהוכרע. במהלכו התפטר מתפקידו מנהל פרויקט הקמת "טכניקום", ד"ר שמריהו לוין. הוא מונה על ידי חברת "עזרה", אבל תמך דווקא בעברית כשפה עיקרית בבית הספר.
מ"עזרה" פרשו גם רבים מהמורים במוסדותיה, במה שהיה אקט של השתחררות מה"אפוטרופסות" שלה ושל ארגונים דומים מהגולה ומעבר לעצמאות של החינוך בארץ ישראל.
המאבק הוכרע ב-1914, כשהודיעה חברה "עזרה" שהלימודים יעברו בהדרגה להתקיים בעברית. זה היה נצחון חשוב לתפיסת השפה העברית ותפקידה בציונות. בעקבותיו החל תהליך של הקמת מוסדות חינוך עבריים, דוגמת בית הספר הריאלי בחיפה ובית המדרש העברי למורים.
מלחמת השפות עתידה להיות אבן דרך במסע להקמת המדינה והמאיץ של התפתחות רשת חינוך עברי, בחסותו של ועד ציבורי הדוגל בערכים לאומיים וציוניים.
במערב אירופה ובצפון אמריקה, לעומת זאת, דחקו את העברית דווקא שפות ההשכלה והמקום, כמו גרמנית, פולנית, צרפתית, ספרדית ואנגלית.
לכן היה ויכוח של ממש בין הציונים של מזרח אירופה ושל מערבה לגבי השפה שתיבחר להחליף את היידיש בארץ.
מצד אחד ניצבו הציונים של מערב אירופה, בהנהגת דמויות מפתח בציונות המדינית דוגמת הרצל ונורדאו. הם סברו שהיידיש היא שפה מאובנת שראויה להיעלם. היא מכשילה ומקשה על "היהודי החדש", באימוץ ההכרחי בעיניהם של ההשכלה, כדי לעמוד באתגרי העולם המודרני. לשיטתם צריכה השפה הציונית החדשה להיות שפה מודרנית, מעודכנת ומשכילה כמו גרמנית, צרפתית והאנגלית - שפת המדינה שממנה בא אותו יהודי חדש.
מצד שני עמדו עד העלייה השנייה שוחרי העברית וסופרים שהקפידו לכתוב בה. הם היו חדורים בתחושת נחיתות וחשש מפני השכחה ובידוד. "השפה העברית נותרה ללא דוברים וקוראים. אין לנו עם ואין ספרות ואין תנועה ואין תחייה. אין לנו דבר" - כתב בשנת 1901 דוד פרישמן.
העברית עדיין לא נתפסה כשפה שאפשר להנחיל לציבור הרחב ולהפוך אותה לחלק מההגשמה של החזון הציוני. בתקופת העלייה השנייה היא עדיין שפה דלה במילים.
השפה העברית בשנת 1904 הייתה שפת הוראה רק ב-6 מתוך 29 בתי ספר מאורגנים בארץ ישראל.
משום כך קשה היה אז לוותר על שפת האם, בדרך כלל יידיש, או על שפת מדינות המוצא של הציונים.
בוויכוח החריף והמתמשך בין תומכי היידיש ושפות המוצא ובין תומכי העברית נדרשה הכרעה.
כי העברית לא התכוונה לוותר. אחד מראשי הלוחמים עליה היה אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית. זאת על אף שהיה תלוי בעזרה במימון של חברת "עזרה" להוצאה של המילון העברי שלו לאור.
זה היה חיזוק משמעותי עבור הלאומיות היהודית בארץ ישראל. התוצאה הייתה התפתחות של רשת חינוך עברי, שטיפחה ערכים לאומיים וציוניים. גם השלטונות הטורקיים הכירו בהמשך בעברית כשפת הוראה לגיטימית ואחריהם יבוא גם שלטון המנדט הבריטי בארץ, שיכריז, לצד האנגלית והערבית, גם על העברית כשפה רשמית. היישוב העברי הלך והשתחרר מהשפעת השפות זרות ומתלות תרבותית בהן.
הניצחון במאבק היה בסופו של דבר נחלתם של המצדדים בשימוש בארץ בשפה העברית. עד היום משמש המאבק על השפות בארץ כסמל לניצחון של ההתחדשות היהודית הלאומית ותחיית הלשון העברית.
מלחמת השפות (War of the Languages) הייתה אירוע היסטורי שהתרחש ביישוב היהודי בארץ בשנת 1913 וזכה לכינויים נוספים כמו "ריב הלשונות".
מדובר היה בסערה ציבורית שקמה סביב סביב מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ.
המאבק התנהל כנגד חברת "עזרה" של יהודי גרמניה. מצד אחד עמדו נציגי חברת "עזרה" הגרמנית, שרצו להקים מוסד לחינוך טכנולוגי ראשון בארץ, שמו "טכניקום", לימים הטכניון של היום. החברה הודיעה שלימודי המדעים בו יתקיימו בשפה הגרמנית.
חייבים להודות שהיה הגיון מסוים בהחלטה. העברית של אותם ימים היא שפה שחסרים בה מונחים מקצועיים, מדעיים והנדסיים רבים. הגרמנית היא שפה מפותחת ומובילה בעולמות הללו באותן שנים.
אבל למול אנשי "עזרה" הגרמנים נאבקו סטודנטים ציוניים להוראה, מורים ואנשי חינוך, כולם חלק מהיישוב היהודי בארץ. כולם רצו ששפת הלימוד היחידה, גם במוסד האקדמי טכניקום וגם בבית הספר התיכון שלידו, תהיה עברית.
הפגנות, שביתות, מאמרים ונאומים - הוויכוח בין הצדדים היה קשה. הוא עבר שלבים רבים עד שהוכרע. במהלכו התפטר מתפקידו מנהל פרויקט הקמת "טכניקום", ד"ר שמריהו לוין. הוא מונה על ידי חברת "עזרה", אבל תמך דווקא בעברית כשפה עיקרית בבית הספר.
מ"עזרה" פרשו גם רבים מהמורים במוסדותיה, במה שהיה אקט של השתחררות מה"אפוטרופסות" שלה ושל ארגונים דומים מהגולה ומעבר לעצמאות של החינוך בארץ ישראל.
המאבק הוכרע ב-1914, כשהודיעה חברה "עזרה" שהלימודים יעברו בהדרגה להתקיים בעברית. זה היה נצחון חשוב לתפיסת השפה העברית ותפקידה בציונות. בעקבותיו החל תהליך של הקמת מוסדות חינוך עבריים, דוגמת בית הספר הריאלי בחיפה ובית המדרש העברי למורים.
מלחמת השפות עתידה להיות אבן דרך במסע להקמת המדינה והמאיץ של התפתחות רשת חינוך עברי, בחסותו של ועד ציבורי הדוגל בערכים לאומיים וציוניים.
הרקע למלחמת השפות
אם רוצים להבין את מאבק השפות הזה, חשוב לדעת מה הייתה התפיסה הציונית כלפי היידיש. היידיש הייתה אז שפה עשירה, עמוקה יותר ורבת רבדים, שדחקה את העברית במזרח אירופה. אבל שפת אמם של מרבית יהודי ארצות אירופה ייצגה אצל הציונים את התרבות היהודית המנוונת והמתרפסת של הגולה. היות והתרבות הגלותית הזו גם שללה את הציונות הם ראו את היידיש באופן שלילי. הרצל ראה בה את שפת הגיטו וכתב על "שפות המסתרים, שמדברים האסורים בבתי כלאם".
במערב אירופה ובצפון אמריקה, לעומת זאת, דחקו את העברית דווקא שפות ההשכלה והמקום, כמו גרמנית, פולנית, צרפתית, ספרדית ואנגלית.
לכן היה ויכוח של ממש בין הציונים של מזרח אירופה ושל מערבה לגבי השפה שתיבחר להחליף את היידיש בארץ.
מצד אחד ניצבו הציונים של מערב אירופה, בהנהגת דמויות מפתח בציונות המדינית דוגמת הרצל ונורדאו. הם סברו שהיידיש היא שפה מאובנת שראויה להיעלם. היא מכשילה ומקשה על "היהודי החדש", באימוץ ההכרחי בעיניהם של ההשכלה, כדי לעמוד באתגרי העולם המודרני. לשיטתם צריכה השפה הציונית החדשה להיות שפה מודרנית, מעודכנת ומשכילה כמו גרמנית, צרפתית והאנגלית - שפת המדינה שממנה בא אותו יהודי חדש.
מצד שני עמדו עד העלייה השנייה שוחרי העברית וסופרים שהקפידו לכתוב בה. הם היו חדורים בתחושת נחיתות וחשש מפני השכחה ובידוד. "השפה העברית נותרה ללא דוברים וקוראים. אין לנו עם ואין ספרות ואין תנועה ואין תחייה. אין לנו דבר" - כתב בשנת 1901 דוד פרישמן.
העברית עדיין לא נתפסה כשפה שאפשר להנחיל לציבור הרחב ולהפוך אותה לחלק מההגשמה של החזון הציוני. בתקופת העלייה השנייה היא עדיין שפה דלה במילים.
השפה העברית בשנת 1904 הייתה שפת הוראה רק ב-6 מתוך 29 בתי ספר מאורגנים בארץ ישראל.
משום כך קשה היה אז לוותר על שפת האם, בדרך כלל יידיש, או על שפת מדינות המוצא של הציונים.
בוויכוח החריף והמתמשך בין תומכי היידיש ושפות המוצא ובין תומכי העברית נדרשה הכרעה.
כי העברית לא התכוונה לוותר. אחד מראשי הלוחמים עליה היה אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית. זאת על אף שהיה תלוי בעזרה במימון של חברת "עזרה" להוצאה של המילון העברי שלו לאור.
זה היה חיזוק משמעותי עבור הלאומיות היהודית בארץ ישראל. התוצאה הייתה התפתחות של רשת חינוך עברי, שטיפחה ערכים לאומיים וציוניים. גם השלטונות הטורקיים הכירו בהמשך בעברית כשפת הוראה לגיטימית ואחריהם יבוא גם שלטון המנדט הבריטי בארץ, שיכריז, לצד האנגלית והערבית, גם על העברית כשפה רשמית. היישוב העברי הלך והשתחרר מהשפעת השפות זרות ומתלות תרבותית בהן.
הניצחון במאבק היה בסופו של דבר נחלתם של המצדדים בשימוש בארץ בשפה העברית. עד היום משמש המאבק על השפות בארץ כסמל לניצחון של ההתחדשות היהודית הלאומית ותחיית הלשון העברית.
