שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי שפת היידיש שצמחה בגולה?
מחוץ לעברית, שפת יידיש או אידיש (Yiddish) היא אולי השפה היהודית הידועה ביותר שיש. היידיש שימשה את יהודי אירופה במהלך כ-1000 שנים, החל מהמאה ה-10 לספירה.
במהלך תקופה זו היא הפכה ללשון שבה דיברו רוב היהודים בעולם המערבי. יהדות אשכנז השתמשה בה באופן מסוים כאמצעי הגנה מפני התבוללות ועם הזמן היא הפכה סמל לזהות ולתרבות היהודית של מזרח אירופה ואירופה בכלל.
היידיש נולדה כשהגיעו קהילות יהודיות מצרפת וצפון איטליה לאזור נהר הריין שבגרמניה. תושבי האזור הנוצרים דיברו גרמנית עתיקה והיהודים למדו אותה. אך מסעי הצלב והאנטישמיות הרבה גרמו ליהודים להסתגר באותה תקופה ובתוך כך הלך ונוצר מבלי משים אצל היהודים ניב של הגרמנית שמסביב, שהיה מיוחד להם. בד בבד התערבבו בו ביחד עם הגרמאנית, אותה גרמנית עתיקה, גם מילים וביטויים עבריים, ארמיים, סלאביים ורומאניים. הניב הזה זכה לשם "יידיש", כלומר "ניב יהודי".
כך הלכה והתפתחה היידיש, אותו שילוב של עברית וגרמנית, במשך כ-300 שנה, עד המאה ה-13.
כשהחלו היהודים להגר מזרחה, בעיקר לפולין ובהמשך לרוסיה וגליציה, נדדה איתם שפת היידיש, או כמו שהיא מכונה לעתים - השפה האידית, למזרח אירופה. השפה הפתלתלה והצבעונית משהו התפשטה אז ברחבי היבשת. בתקופה זו היא הפכה לשפת היהודים בקהילות של מרבית ארצות אירופה.
בשאר המילניום, במחצית האלף השנייה, דיברה יהדות אשכנז, זו של מזרח אירופה, בעיקר יידיש. במאה ה-19 הביאו יהודי אמריקה את היידיש לארצות הברית והיא הייתה לשפתם העיקרית באותה תקופה.
היידיש הפכה לשפה הבלעדית גם בשטייטלים, העיירות היהודיות המיושבות במזרח אירופה. היא הפכה לגורם תרבותי מרכזי, כשגם התיאטרון, השירה, הספרות וההגות ושאר האמנויות והיצירה היהודיות נעשו אז בעיקר בה.
אפילו לשולחן האוכל היהודי תרמה היידיש את שלה, עם מאכלים של ארוחת שבת כמו קרעפאלאך, בעבאלאך וקניידאלאך של פסח.
כיום היידיש הולכת ודועכת כשפת דיבור, במיוחד מאז השואה, שבה נרצחו מיליונים שדיברו אותה. במדינת ישראל הצעירה לא ראו ביידיש שפה רצויה. היא הייתה גלותית ויהודית מדי ולא התאימה ל"ישראליות" שכל כך רצו לטפח כאן. גם כיום, ההתעניינות בשפה העתיקה הזו היא יותר מסיבות רגשיות והיסטוריות ופחות מאמונה שהיא תוכל לחזור ולהפוך נפוצה כבעבר.
כך חדרה היידיש לעברית במלעיל (עברית):
https://youtu.be/-lFVCgXPu8M
שיר ערש באידיש:
https://youtu.be/Os5UeFjBFTs
השפות היהודיות, שגם האידיש נמנית עליהן (עברית):
https://youtu.be/YNKZvuaPaTc
שיר הילדים "אלף בית", ששולב בסצנת הגירוש מהגטו בסט "רשימת שינדלר":
https://youtu.be/j1VL-y9JHuI
והשיר "דונה דונה", שזכה לפרסום עולמי מחדש בשנות ה-60:
https://youtu.be/fAb9EVsEL8w
מהו החדר היהודי?
החדר היהודי הוא סוג עתיק של כיתת תלמידים יהודית. זהו חדר קטן וצר, בו מורה הרבי תורה לתלמידיו את אותיות האלף בית ומלמד אותם לקרוא בה בלשון הקודש.
המורה בחדר, "חיידר" ביידיש, שפת העולם היהודי הישן והשטעטל היהודי, נקרא "מלמד".
תיאור החדר היהודי הוא לרוב סנטימנטלי ומלא בתמימות וחום אנושי. שיטת ההוראה המסורתית והפשוטה הנהוגה בו מבוססת על חיקוי של "המלמד". את האותיות למשל, הוא מקריא ומדגים בהברה ובהגייה, כשהילדים בתורם מחרים וחוזרים אחריו.
חדרים יהודיים היו נהוגים במרבית הקהילות היהודיות בעבר. כול יהדות מזרח אירופה למדה כך תורה וכך גם יהדות המזרח, מצפון אפריקה ועד תימן הרחוקה, בה לימד "המורי" את ילדי הקהילה התימנית תורה.
גם כיום בישראל יש עדיין חדרים כאלה, למשל בקרב הקהילות החרדיות, בהן לומדים ילדי החרדים בדיוק כך.
כך למדו בחדר היהודי בתימן:
https://youtu.be/plWhU3YnESg
והשיר "אויפן פּריפּעטשיק" של המשורר מרק ורשבסקי, שנכתב על החדר הקטן ולאחר השואה היה לשיר זיכרון (מתורגם):
https://youtu.be/LZ4QZ3Cch48?end=1m14s
מה הסיפור המוזר של הלכודיש העברית מהכפר הנוצרי?
זו שפה מוזרה, יש שיגידו שאפילו לא שפה, אלא ניב מקומי סודי. מדובר בכפר גרמני, או עיירת-רפאים נידחת בשם "שוֹפְּפְלוֹך" (Schopfloch), שנמצאת בין שטוטגרט לנירנברג, מדרום לפרנקפורט. בכפר הזה חייתה פעם קהילה יהודית ענפה, שיחסיה עם הנוצרים שבכפר היו הרמוניים והדדיים. למעשה, הקהילה היהודית הזו השפיעה על התושבים הנוצרים שבו כל כך, עד שאלה אימצו לעצמם שפת סתרים מיוחדת, שהיא בעצם הכלאה בין עברית לאידיש.
נראה ששמה של השפה "לכודיש" (Lachodisch) הוא שיבוש של הביטוי "לשון קודש" בעברית.
מקורה ההיסטורי של התופעה היחודית הזו, בכל אירופה, בסוחרי בקר יהודיים, שהתיישבו בכפר במאה ה-14. הללו דיברו ביניהם עברית, בכדי שהגויים לא יבינו את סודות הסחר-מכר שעשו איתם. במשך השנים למדו המקומיים הרבה מהמילים של "השפה הסודית" שלהם והיא הפכה לניב מקומי. בראשית המאה ה-19 היו שליש מתושבי הכפר יהודים. חלקם היגר מהכפר בתקופת האמנציפציה והגיע לערים הגדולות. אחרים היגרו מעבר לים.
עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, התגוררה בשופפלוך הקהילה היהודית הענפה, שתור הזהב שלה מתחיל עוד בימי הביניים. בשיאה היא הגיעה למספר תושבים, עד כדי שליש מבני המקום ויש בה בית עלמין יהודי, שהחלו לקבור בו בשנת 1612.
בשנות ה-60 של המאה הקודמת פרסם קארל פיליפ, המורה המקומי שלימד בשופפלוך במשך 40 שנה, ספרון שמהווה מעין מחקר על שפת הלכודיש, הכולל גם מילון קטן.
במחקר הוא סיפר על קומץ קשישים נוצרים, המדקלמים מילים בשפה מסתורית וייחודית לכפר. השפה מזכירה שילוב מוזר בין עברית ליידיש. קשישי העיירה יודעים גם להגות, במבטא גרמני כבד, את כל האלף-בית העברי.
בני הדור המבוגר שבמקום, אלו שראו בלכודיש מעין שפת סתרים, הולכים כיום לעולמם. כמו היהודים בשואה ועל אף הנסיונות להצילה, הולכת גם הלכודש ונעלמת בדרך כל שפה... בבית המועצה המקומית ניתן עדיין למצוא חומר מחקרי על "שפת הלכודש" ואפשר גם לתאם פגישה עם קשישים דוברי השפה, או לקחת בהשאלה את המפתח לבית הקברות היהודי המקומי.
באוצר המלים של ה"לכודיש", ניתן למצוא מילים כמו "מלמד" שהוא מורה, "כיילף" שזה כלב, "מכשי'פלה", שפירושה המעט נבזי הוא "אשתי", "ויים" הוא יין, "שופל" לשפל, "בוסר" הוא "בשר" ויש עוד כמה מאות של מילים כאלה. ביניהן "שופט", שכך מכנים עד ימינו את ראש העיר בשופפלוך ו"מזל דוף" שזה מזל טוב.
הנה תושבי הכפר הגרמני שופפלוך חוגגים:
https://youtu.be/LdOpygc6qPQ
כיצד הפך השיר "אלף-בית" למצמרר כל כך?
השיר "אלף-בית", שמוכר הרבה יותר כ"חדר קטן" הוא שיר של המשורר מרק ורשבסקי. הוא פורסם לראשונה בפולין בשנת 1901, כשיר באידיש שנקרא "אויפן פירפעטשיק", או בעברית "חדר קטן". הוא מספר על "החדר" הקטן שבו בוערת האש באח ובו מלמד הרבי את הילדים, הקינדערלך, את האלף בית בלשון הקודש, כדי שיידעו לקרוא בתורה.
אווירתו המתנגנת והפשוטה של השיר, שהושפע מאד ממקורות עממיים, הפכה אותו לשיר תקווה, שניחם את רוחם של היהודים במזרח אירופה, בימיהם הקשים לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. לא סתם סימל השיר היהודי הנוגע ללב, את העיירה, או "השטעטל" היהודי. לרבים הוא הזכיר את חיי היהודים בגולה של מזרח אירופה, בזמנים שלפני השואה והאסון היהודי. מכאן מעמדו הנוסטלגי ומה שהפך אותו לשיר זיכרון לחיים שנכחדו.
הוא גם זכה לשלל תרגומים לעברית, בשמות נוספים כמו "צריף פשוט ודל", "חדר קטן צר" או סתם "חדר קטן".
בגרסת היידיש, השיר הזה ליווה את אחת הסצינות הקשות בסרט "רשימת שינלדר". בסצינה שמכונה על ידי רבים "הילדה באדום" צופה אוסקר שינדלר מראש הגבעה בזוועות שמתרחשות בגטו היהודי בקרקוב, כשהחיילים הנאצים מפנים את היהודים באלימות, אל הרכבות למחנות.
ילדה קטנה המופיעה רק היא בשמלה אדומה, רק היא בצבע בסרט שלם שכולו שחור לבן, ממקדת את עיני הצופים בטרגדיה ובשואה מנקודת המבט של היחיד, הרך מכל.
הילדה באדום מ"רשימת שינדלר":
https://youtu.be/no8jsmInwBQ
השיר אויפן פּריפּעטשיק (מתורגם):
https://youtu.be/LZ4QZ3Cch48?end=1m14s
וביצוע של אסתר עופרים:
https://youtu.be/OaZtt89fYAc
אידיש
מחוץ לעברית, שפת יידיש או אידיש (Yiddish) היא אולי השפה היהודית הידועה ביותר שיש. היידיש שימשה את יהודי אירופה במהלך כ-1000 שנים, החל מהמאה ה-10 לספירה.
במהלך תקופה זו היא הפכה ללשון שבה דיברו רוב היהודים בעולם המערבי. יהדות אשכנז השתמשה בה באופן מסוים כאמצעי הגנה מפני התבוללות ועם הזמן היא הפכה סמל לזהות ולתרבות היהודית של מזרח אירופה ואירופה בכלל.
היידיש נולדה כשהגיעו קהילות יהודיות מצרפת וצפון איטליה לאזור נהר הריין שבגרמניה. תושבי האזור הנוצרים דיברו גרמנית עתיקה והיהודים למדו אותה. אך מסעי הצלב והאנטישמיות הרבה גרמו ליהודים להסתגר באותה תקופה ובתוך כך הלך ונוצר מבלי משים אצל היהודים ניב של הגרמנית שמסביב, שהיה מיוחד להם. בד בבד התערבבו בו ביחד עם הגרמאנית, אותה גרמנית עתיקה, גם מילים וביטויים עבריים, ארמיים, סלאביים ורומאניים. הניב הזה זכה לשם "יידיש", כלומר "ניב יהודי".
כך הלכה והתפתחה היידיש, אותו שילוב של עברית וגרמנית, במשך כ-300 שנה, עד המאה ה-13.
כשהחלו היהודים להגר מזרחה, בעיקר לפולין ובהמשך לרוסיה וגליציה, נדדה איתם שפת היידיש, או כמו שהיא מכונה לעתים - השפה האידית, למזרח אירופה. השפה הפתלתלה והצבעונית משהו התפשטה אז ברחבי היבשת. בתקופה זו היא הפכה לשפת היהודים בקהילות של מרבית ארצות אירופה.
בשאר המילניום, במחצית האלף השנייה, דיברה יהדות אשכנז, זו של מזרח אירופה, בעיקר יידיש. במאה ה-19 הביאו יהודי אמריקה את היידיש לארצות הברית והיא הייתה לשפתם העיקרית באותה תקופה.
היידיש הפכה לשפה הבלעדית גם בשטייטלים, העיירות היהודיות המיושבות במזרח אירופה. היא הפכה לגורם תרבותי מרכזי, כשגם התיאטרון, השירה, הספרות וההגות ושאר האמנויות והיצירה היהודיות נעשו אז בעיקר בה.
אפילו לשולחן האוכל היהודי תרמה היידיש את שלה, עם מאכלים של ארוחת שבת כמו קרעפאלאך, בעבאלאך וקניידאלאך של פסח.
כיום היידיש הולכת ודועכת כשפת דיבור, במיוחד מאז השואה, שבה נרצחו מיליונים שדיברו אותה. במדינת ישראל הצעירה לא ראו ביידיש שפה רצויה. היא הייתה גלותית ויהודית מדי ולא התאימה ל"ישראליות" שכל כך רצו לטפח כאן. גם כיום, ההתעניינות בשפה העתיקה הזו היא יותר מסיבות רגשיות והיסטוריות ופחות מאמונה שהיא תוכל לחזור ולהפוך נפוצה כבעבר.
כך חדרה היידיש לעברית במלעיל (עברית):
https://youtu.be/-lFVCgXPu8M
שיר ערש באידיש:
https://youtu.be/Os5UeFjBFTs
השפות היהודיות, שגם האידיש נמנית עליהן (עברית):
https://youtu.be/YNKZvuaPaTc
שיר הילדים "אלף בית", ששולב בסצנת הגירוש מהגטו בסט "רשימת שינדלר":
https://youtu.be/j1VL-y9JHuI
והשיר "דונה דונה", שזכה לפרסום עולמי מחדש בשנות ה-60:
https://youtu.be/fAb9EVsEL8w
החדר היהודי הוא סוג עתיק של כיתת תלמידים יהודית. זהו חדר קטן וצר, בו מורה הרבי תורה לתלמידיו את אותיות האלף בית ומלמד אותם לקרוא בה בלשון הקודש.
המורה בחדר, "חיידר" ביידיש, שפת העולם היהודי הישן והשטעטל היהודי, נקרא "מלמד".
תיאור החדר היהודי הוא לרוב סנטימנטלי ומלא בתמימות וחום אנושי. שיטת ההוראה המסורתית והפשוטה הנהוגה בו מבוססת על חיקוי של "המלמד". את האותיות למשל, הוא מקריא ומדגים בהברה ובהגייה, כשהילדים בתורם מחרים וחוזרים אחריו.
חדרים יהודיים היו נהוגים במרבית הקהילות היהודיות בעבר. כול יהדות מזרח אירופה למדה כך תורה וכך גם יהדות המזרח, מצפון אפריקה ועד תימן הרחוקה, בה לימד "המורי" את ילדי הקהילה התימנית תורה.
גם כיום בישראל יש עדיין חדרים כאלה, למשל בקרב הקהילות החרדיות, בהן לומדים ילדי החרדים בדיוק כך.
כך למדו בחדר היהודי בתימן:
https://youtu.be/plWhU3YnESg
והשיר "אויפן פּריפּעטשיק" של המשורר מרק ורשבסקי, שנכתב על החדר הקטן ולאחר השואה היה לשיר זיכרון (מתורגם):
https://youtu.be/LZ4QZ3Cch48?end=1m14s
זו שפה מוזרה, יש שיגידו שאפילו לא שפה, אלא ניב מקומי סודי. מדובר בכפר גרמני, או עיירת-רפאים נידחת בשם "שוֹפְּפְלוֹך" (Schopfloch), שנמצאת בין שטוטגרט לנירנברג, מדרום לפרנקפורט. בכפר הזה חייתה פעם קהילה יהודית ענפה, שיחסיה עם הנוצרים שבכפר היו הרמוניים והדדיים. למעשה, הקהילה היהודית הזו השפיעה על התושבים הנוצרים שבו כל כך, עד שאלה אימצו לעצמם שפת סתרים מיוחדת, שהיא בעצם הכלאה בין עברית לאידיש.
נראה ששמה של השפה "לכודיש" (Lachodisch) הוא שיבוש של הביטוי "לשון קודש" בעברית.
מקורה ההיסטורי של התופעה היחודית הזו, בכל אירופה, בסוחרי בקר יהודיים, שהתיישבו בכפר במאה ה-14. הללו דיברו ביניהם עברית, בכדי שהגויים לא יבינו את סודות הסחר-מכר שעשו איתם. במשך השנים למדו המקומיים הרבה מהמילים של "השפה הסודית" שלהם והיא הפכה לניב מקומי. בראשית המאה ה-19 היו שליש מתושבי הכפר יהודים. חלקם היגר מהכפר בתקופת האמנציפציה והגיע לערים הגדולות. אחרים היגרו מעבר לים.
עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, התגוררה בשופפלוך הקהילה היהודית הענפה, שתור הזהב שלה מתחיל עוד בימי הביניים. בשיאה היא הגיעה למספר תושבים, עד כדי שליש מבני המקום ויש בה בית עלמין יהודי, שהחלו לקבור בו בשנת 1612.
בשנות ה-60 של המאה הקודמת פרסם קארל פיליפ, המורה המקומי שלימד בשופפלוך במשך 40 שנה, ספרון שמהווה מעין מחקר על שפת הלכודיש, הכולל גם מילון קטן.
במחקר הוא סיפר על קומץ קשישים נוצרים, המדקלמים מילים בשפה מסתורית וייחודית לכפר. השפה מזכירה שילוב מוזר בין עברית ליידיש. קשישי העיירה יודעים גם להגות, במבטא גרמני כבד, את כל האלף-בית העברי.
בני הדור המבוגר שבמקום, אלו שראו בלכודיש מעין שפת סתרים, הולכים כיום לעולמם. כמו היהודים בשואה ועל אף הנסיונות להצילה, הולכת גם הלכודש ונעלמת בדרך כל שפה... בבית המועצה המקומית ניתן עדיין למצוא חומר מחקרי על "שפת הלכודש" ואפשר גם לתאם פגישה עם קשישים דוברי השפה, או לקחת בהשאלה את המפתח לבית הקברות היהודי המקומי.
באוצר המלים של ה"לכודיש", ניתן למצוא מילים כמו "מלמד" שהוא מורה, "כיילף" שזה כלב, "מכשי'פלה", שפירושה המעט נבזי הוא "אשתי", "ויים" הוא יין, "שופל" לשפל, "בוסר" הוא "בשר" ויש עוד כמה מאות של מילים כאלה. ביניהן "שופט", שכך מכנים עד ימינו את ראש העיר בשופפלוך ו"מזל דוף" שזה מזל טוב.
הנה תושבי הכפר הגרמני שופפלוך חוגגים:
https://youtu.be/LdOpygc6qPQ
השיר "אלף-בית", שמוכר הרבה יותר כ"חדר קטן" הוא שיר של המשורר מרק ורשבסקי. הוא פורסם לראשונה בפולין בשנת 1901, כשיר באידיש שנקרא "אויפן פירפעטשיק", או בעברית "חדר קטן". הוא מספר על "החדר" הקטן שבו בוערת האש באח ובו מלמד הרבי את הילדים, הקינדערלך, את האלף בית בלשון הקודש, כדי שיידעו לקרוא בתורה.
אווירתו המתנגנת והפשוטה של השיר, שהושפע מאד ממקורות עממיים, הפכה אותו לשיר תקווה, שניחם את רוחם של היהודים במזרח אירופה, בימיהם הקשים לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. לא סתם סימל השיר היהודי הנוגע ללב, את העיירה, או "השטעטל" היהודי. לרבים הוא הזכיר את חיי היהודים בגולה של מזרח אירופה, בזמנים שלפני השואה והאסון היהודי. מכאן מעמדו הנוסטלגי ומה שהפך אותו לשיר זיכרון לחיים שנכחדו.
הוא גם זכה לשלל תרגומים לעברית, בשמות נוספים כמו "צריף פשוט ודל", "חדר קטן צר" או סתם "חדר קטן".
בגרסת היידיש, השיר הזה ליווה את אחת הסצינות הקשות בסרט "רשימת שינלדר". בסצינה שמכונה על ידי רבים "הילדה באדום" צופה אוסקר שינדלר מראש הגבעה בזוועות שמתרחשות בגטו היהודי בקרקוב, כשהחיילים הנאצים מפנים את היהודים באלימות, אל הרכבות למחנות.
ילדה קטנה המופיעה רק היא בשמלה אדומה, רק היא בצבע בסרט שלם שכולו שחור לבן, ממקדת את עיני הצופים בטרגדיה ובשואה מנקודת המבט של היחיד, הרך מכל.
הילדה באדום מ"רשימת שינדלר":
https://youtu.be/no8jsmInwBQ
השיר אויפן פּריפּעטשיק (מתורגם):
https://youtu.be/LZ4QZ3Cch48?end=1m14s
וביצוע של אסתר עופרים:
https://youtu.be/OaZtt89fYAc
