שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי שפת היידיש שצמחה בגולה?
מחוץ לעברית, שפת יידיש או אידיש (Yiddish) היא אולי השפה היהודית הידועה ביותר שיש. היידיש שימשה את יהודי אירופה במהלך כ-1000 שנים, החל מהמאה ה-10 לספירה.
במהלך תקופה זו היא הפכה ללשון שבה דיברו רוב היהודים בעולם המערבי. יהדות אשכנז השתמשה בה באופן מסוים כאמצעי הגנה מפני התבוללות ועם הזמן היא הפכה סמל לזהות ולתרבות היהודית של מזרח אירופה ואירופה בכלל.
היידיש נולדה כשהגיעו קהילות יהודיות מצרפת וצפון איטליה לאזור נהר הריין שבגרמניה. תושבי האזור הנוצרים דיברו גרמנית עתיקה והיהודים למדו אותה. אך מסעי הצלב והאנטישמיות הרבה גרמו ליהודים להסתגר באותה תקופה ובתוך כך הלך ונוצר מבלי משים אצל היהודים ניב של הגרמנית שמסביב, שהיה מיוחד להם. בד בבד התערבבו בו ביחד עם הגרמאנית, אותה גרמנית עתיקה, גם מילים וביטויים עבריים, ארמיים, סלאביים ורומאניים. הניב הזה זכה לשם "יידיש", כלומר "ניב יהודי".
כך הלכה והתפתחה היידיש, אותו שילוב של עברית וגרמנית, במשך כ-300 שנה, עד המאה ה-13.
כשהחלו היהודים להגר מזרחה, בעיקר לפולין ובהמשך לרוסיה וגליציה, נדדה איתם שפת היידיש, או כמו שהיא מכונה לעתים - השפה האידית, למזרח אירופה. השפה הפתלתלה והצבעונית משהו התפשטה אז ברחבי היבשת. בתקופה זו היא הפכה לשפת היהודים בקהילות של מרבית ארצות אירופה.
בשאר המילניום, במחצית האלף השנייה, דיברה יהדות אשכנז, זו של מזרח אירופה, בעיקר יידיש. במאה ה-19 הביאו יהודי אמריקה את היידיש לארצות הברית והיא הייתה לשפתם העיקרית באותה תקופה.
היידיש הפכה לשפה הבלעדית גם בשטייטלים, העיירות היהודיות המיושבות במזרח אירופה. היא הפכה לגורם תרבותי מרכזי, כשגם התיאטרון, השירה, הספרות וההגות ושאר האמנויות והיצירה היהודיות נעשו אז בעיקר בה.
אפילו לשולחן האוכל היהודי תרמה היידיש את שלה, עם מאכלים של ארוחת שבת כמו קרעפאלאך, בעבאלאך וקניידאלאך של פסח.
כיום היידיש הולכת ודועכת כשפת דיבור, במיוחד מאז השואה, שבה נרצחו מיליונים שדיברו אותה. במדינת ישראל הצעירה לא ראו ביידיש שפה רצויה. היא הייתה גלותית ויהודית מדי ולא התאימה ל"ישראליות" שכל כך רצו לטפח כאן. גם כיום, ההתעניינות בשפה העתיקה הזו היא יותר מסיבות רגשיות והיסטוריות ופחות מאמונה שהיא תוכל לחזור ולהפוך נפוצה כבעבר.
כך חדרה היידיש לעברית במלעיל (עברית):
https://youtu.be/-lFVCgXPu8M
שיר ערש באידיש:
https://youtu.be/Os5UeFjBFTs
השפות היהודיות, שגם האידיש נמנית עליהן (עברית):
https://youtu.be/YNKZvuaPaTc
שיר הילדים "אלף בית", ששולב בסצנת הגירוש מהגטו בסט "רשימת שינדלר":
https://youtu.be/j1VL-y9JHuI
והשיר "דונה דונה", שזכה לפרסום עולמי מחדש בשנות ה-60:
https://youtu.be/fAb9EVsEL8w
מה הסיפור של שיר הפרטיזנים "בלה צ'או"?
בשנים האחרונות התפוצצה הסדרה הספרדית של נטפליקס "בית הנייר" ("La Casa de Papel"), עם הצלחה גדולה. בעונה האחרונה שלה היא הציגה לעולם מחדש את בלה צ'או (Bella Ciao), שיר עממי איטלקי שמקורו בפועלות ה"מונדינה" עובדות שדות האורז של אגן נהר הפו במאה ה-19 כנגד ה"פדרוני", בעלי החוות המתעמרים בהן.
אז הסיפור המעניין לכשעצמו של השיר הזה, שנולד כשיר מחאה של איכרות בצפון איטליה, הספיק מאז להיוולד שוב ושוב באירועים והקשרים חברתיים שונים ומשונים. המחאה שבשיר הייתה של הנשים שמחו כנגד תנאי עבודתן הקשים, אבל עם השנים היא הפכה לזעקה שתהדהד באינספור מחאות, כולל "אוקיופיי וול סטריט" ומחאת החיג'אב באיראן.
#תולדות השיר העתיק
נראה שהלחן של השיר קיבל השראה ממקור יהודי יידישאי, כפי שאפשר לשמוע בשיר כלייזמרים הידוע "קוילען", בעברית "פחם". ההקלטה הכי קדומה שלו נעשתה שנת 1919 בניו-יורק, על ידי מישה זיגנהוף (Mishka Ziganoff).
הטקסט כנראה מבוסס על "הפרח על הקבר", שיר עם איטלקי מימי הביניים, שמילות "בלה צ'או" מאוד דומות לו.
השיר נולד מחדש במהלך מלחמת העולם השנייה, כשאומץ על ידי תנועת ההתנגדות האיטלקית נגד הממשלה הפאשיסטית של מוסוליני באיטליה וגרמניה הנאצית. למתנגדי הפאשיזם השיר שימש כסמל לחופש והתנגדות, כשהוא מושר על ידי פרטיזנים שנלחמו כנגד הכובשים הגרמנים.
באותה תקופה הותאמו מילות השיר כדי שישקפו את ההקשר החדש של המלחמה, תוך התייחסות למאבק הפרטיזנים בפאשיזם ולתקווה לחירות וחופש מדיכוי.
הפזמון עם המילים "Bella ciao, bella ciao, bella ciao ciao ciao" (יפה להתראות, להתראות יפה, להתראות יפה להתראות), הפך אז לזעקה הולכת ומתעצמת כנגד הרודנות והרצון של ההתנגדות לנצח.
לאחר המלחמה אימצו הקומוניסטים והסוציאליסטים האיטלקים את "בלה צ'או" והוא הפך פופולרי, תוך שהם מאמצים אותו כהמנון של השמאל האיטלקי.
מאז זכה השיר לקאברים רבים, שבוצעו על ידי אמנים רבים. הוא גם תורגם לשפות רבות, ביניהן עברית.
גם בשנים האחרונות זוכה שוב "בלה צ'או" לפופולריות מחודשת כסמל להתנגדות וסולידריות. תנועות צדק חברתי ברחבי העולם חזרו ואימצו אותו והשיר מושמע ומושר בהפגנות רבות נגד עליית תנועות ימין קיצוני, נגד צעדי צנע של ממשלות ובעד תמיכה בפליטים ובמהגרים.
כך הפך שיא איכרות איטלקי למה שהוא כיום המנון החופש וההתנגדות לפאשיזם ברחבי העולם.
#מילות השיר בעברית (תרגום לא ידוע)
בוקר אחד, התעוררתי.
להתראות יפהפיה,
להתראות יפהפייה,
להתראות יפהפיה,
להתראות, להתראות.
בוקר אחד, התעוררתי,
ומצאתי את הפולש.
הו פרטיזן, קח אותי.
הו להתראות יפהפייה...
הו פרטיזן,קח אותי.
כי אני מרגיש מוות מתקרב.
ואם אני אמות כפרטיזן,
הו להתראות יפהפייה...
ואם אני אמות כפרטיזן,
אז את חייבת לקבור אותי.
תקברי אותי במעלה ההר.
הו להתראות יפהפייה...
תקברי אותי במעלה ההר,
מתחת לצילו של פרח יפה.
והאנשים שיעברו,
הו להתראות יפהפייה...
והאנשים שיעברו, יאמרו לי
"איזה פרח יפה".
הו פרטיזן, קח אותי.
להתראות יפהפייה...
והאנשים שיעברו,יאמרו לי
"איזה פרח יפה".
זה הפרח של הפרטיזן.
להתראות יפהפייה...
זה הפרח של הפרטיזן,
שמת למען החופש.
זה הפרח של הפרטיזן,
שמת למען החופש.
סיפורו של השיר "בלה צ'או" ממלחמת העולם:
https://youtu.be/GHpU7fBbc-w
ועד הסדרה "בית הנייר":
https://youtu.be/c9d1ycuCoVg
השיר בסדרה:
https://youtu.be/46cXFUzR9XM
ביצוע קולי בקורונה:
https://youtu.be/4ldpQbBAfRM
ביצוע מתורגם ונהדר בעברית:
https://youtu.be/fOTH_6Sq7es
ועוד ביצוע של "בלה צ'או":
https://youtu.be/t4QHdlKomOc
מהי ההטעמה בשפה, עם המלעיל והמלרע?
לכל שפה יש ניגון משלה, מוסיקה שנוצרת במשך אלפי שנים של התפתחות, השפעות זרות ושינויים שנכנסים במהלך הדורות.
לכל שפה גם יש הטעמה ובמקרה של העברית גם שתי הטעמות שונות משלה. מִלְּעֵל ומִלְּרַע הן ההטעמות הראשיות.
מרבית המילים בעברית מוטעמות בהטעמת מלרע, אבל לא כולן. יש לנו מילים עם הטעמה מלרעית ומילים מלעליות. גלגל או קופסה הן מילים בהטעמת מלרע. רכב או סקר הן מלעליות.
את זה שאנו מבדילים בין המלעיל והמלרע אפשר להמחיש באמצעות שתי מילים שנכתבות אותו דבר אבל נהגים אחרת. מדובר במילים "בוקר", עבור תחילתו של היום ו"בוקר", עבור מי שמגדל בקר.
איך אנחנו יודעים לאיזה בוקר הכוונה? - את הראשונה אומרים במלעיל ואת השנייה במלרע וכך אנו מבינים אותן כשהן נאמרות. יש עוד כמה מילים כאלה, כמו א֫ורז המאכל ואור֫ז לאריזה. יש אפילו שמות כמו "עפולה" או "מטולה", שניתן להגות גם במלעיל וגם במלרע.
כלומר, בכל מילה יש הברה שהוגים בהטעמה, ביתר הבלטה משאר ההברות בה. הברה זו נקראת "הברה מוטעמת". במִלְּרַע ההברה המוטעמת היא ההברה האחרונה. במלעיל - הההברה הלפני אחרונה.
הנה דוגמה למלרע המזרחי ולמלעיל היידישאי שחדר אל השפה (עברית):
https://youtu.be/-lFVCgXPu8M
ביאליק הוא דוגמה לכתיבה במלעיל ושלמה ארצי היטיב להשאירו בלחן שלו (עברית):
https://youtu.be/fJvycuknrU0
וכשבשנות ה-80 משתלט ההומור של כוורת ומכניס את המילעול המוגזם של השמות (עברית):
https://youtu.be/O3L7FzoMFJs
מה הסיפור המוזר של הלכודיש העברית מהכפר הנוצרי?
זו שפה מוזרה, יש שיגידו שאפילו לא שפה, אלא ניב מקומי סודי. מדובר בכפר גרמני, או עיירת-רפאים נידחת בשם "שוֹפְּפְלוֹך" (Schopfloch), שנמצאת בין שטוטגרט לנירנברג, מדרום לפרנקפורט. בכפר הזה חייתה פעם קהילה יהודית ענפה, שיחסיה עם הנוצרים שבכפר היו הרמוניים והדדיים. למעשה, הקהילה היהודית הזו השפיעה על התושבים הנוצרים שבו כל כך, עד שאלה אימצו לעצמם שפת סתרים מיוחדת, שהיא בעצם הכלאה בין עברית לאידיש.
נראה ששמה של השפה "לכודיש" (Lachodisch) הוא שיבוש של הביטוי "לשון קודש" בעברית.
מקורה ההיסטורי של התופעה היחודית הזו, בכל אירופה, בסוחרי בקר יהודיים, שהתיישבו בכפר במאה ה-14. הללו דיברו ביניהם עברית, בכדי שהגויים לא יבינו את סודות הסחר-מכר שעשו איתם. במשך השנים למדו המקומיים הרבה מהמילים של "השפה הסודית" שלהם והיא הפכה לניב מקומי. בראשית המאה ה-19 היו שליש מתושבי הכפר יהודים. חלקם היגר מהכפר בתקופת האמנציפציה והגיע לערים הגדולות. אחרים היגרו מעבר לים.
עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, התגוררה בשופפלוך הקהילה היהודית הענפה, שתור הזהב שלה מתחיל עוד בימי הביניים. בשיאה היא הגיעה למספר תושבים, עד כדי שליש מבני המקום ויש בה בית עלמין יהודי, שהחלו לקבור בו בשנת 1612.
בשנות ה-60 של המאה הקודמת פרסם קארל פיליפ, המורה המקומי שלימד בשופפלוך במשך 40 שנה, ספרון שמהווה מעין מחקר על שפת הלכודיש, הכולל גם מילון קטן.
במחקר הוא סיפר על קומץ קשישים נוצרים, המדקלמים מילים בשפה מסתורית וייחודית לכפר. השפה מזכירה שילוב מוזר בין עברית ליידיש. קשישי העיירה יודעים גם להגות, במבטא גרמני כבד, את כל האלף-בית העברי.
בני הדור המבוגר שבמקום, אלו שראו בלכודיש מעין שפת סתרים, הולכים כיום לעולמם. כמו היהודים בשואה ועל אף הנסיונות להצילה, הולכת גם הלכודש ונעלמת בדרך כל שפה... בבית המועצה המקומית ניתן עדיין למצוא חומר מחקרי על "שפת הלכודש" ואפשר גם לתאם פגישה עם קשישים דוברי השפה, או לקחת בהשאלה את המפתח לבית הקברות היהודי המקומי.
באוצר המלים של ה"לכודיש", ניתן למצוא מילים כמו "מלמד" שהוא מורה, "כיילף" שזה כלב, "מכשי'פלה", שפירושה המעט נבזי הוא "אשתי", "ויים" הוא יין, "שופל" לשפל, "בוסר" הוא "בשר" ויש עוד כמה מאות של מילים כאלה. ביניהן "שופט", שכך מכנים עד ימינו את ראש העיר בשופפלוך ו"מזל דוף" שזה מזל טוב.
הנה תושבי הכפר הגרמני שופפלוך חוגגים:
https://youtu.be/LdOpygc6qPQ
מה הייתה מלחמת השפות?
מלחמת השפות (War of the Languages) הייתה אירוע היסטורי שהתרחש ביישוב היהודי בארץ בשנת 1913 וזכה לכינויים נוספים כמו "ריב הלשונות".
מדובר היה בסערה ציבורית שקמה סביב סביב מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ.
המאבק התנהל כנגד חברת "עזרה" של יהודי גרמניה. מצד אחד עמדו נציגי חברת "עזרה" הגרמנית, שרצו להקים מוסד לחינוך טכנולוגי ראשון בארץ, שמו "טכניקום", לימים הטכניון של היום. החברה הודיעה שלימודי המדעים בו יתקיימו בשפה הגרמנית.
חייבים להודות שהיה הגיון מסוים בהחלטה. העברית של אותם ימים היא שפה שחסרים בה מונחים מקצועיים, מדעיים והנדסיים רבים. הגרמנית היא שפה מפותחת ומובילה בעולמות הללו באותן שנים.
אבל למול אנשי "עזרה" הגרמנים נאבקו סטודנטים ציוניים להוראה, מורים ואנשי חינוך, כולם חלק מהיישוב היהודי בארץ. כולם רצו ששפת הלימוד היחידה, גם במוסד האקדמי טכניקום וגם בבית הספר התיכון שלידו, תהיה עברית.
הפגנות, שביתות, מאמרים ונאומים - הוויכוח בין הצדדים היה קשה. הוא עבר שלבים רבים עד שהוכרע. במהלכו התפטר מתפקידו מנהל פרויקט הקמת "טכניקום", ד"ר שמריהו לוין. הוא מונה על ידי חברת "עזרה", אבל תמך דווקא בעברית כשפה עיקרית בבית הספר.
מ"עזרה" פרשו גם רבים מהמורים במוסדותיה, במה שהיה אקט של השתחררות מה"אפוטרופסות" שלה ושל ארגונים דומים מהגולה ומעבר לעצמאות של החינוך בארץ ישראל.
המאבק הוכרע ב-1914, כשהודיעה חברה "עזרה" שהלימודים יעברו בהדרגה להתקיים בעברית. זה היה נצחון חשוב לתפיסת השפה העברית ותפקידה בציונות. בעקבותיו החל תהליך של הקמת מוסדות חינוך עבריים, דוגמת בית הספר הריאלי בחיפה ובית המדרש העברי למורים.
מלחמת השפות עתידה להיות אבן דרך במסע להקמת המדינה והמאיץ של התפתחות רשת חינוך עברי, בחסותו של ועד ציבורי הדוגל בערכים לאומיים וציוניים.
#הרקע למלחמת השפות
אם רוצים להבין את מאבק השפות הזה, חשוב לדעת מה הייתה התפיסה הציונית כלפי היידיש. היידיש הייתה אז שפה עשירה, עמוקה יותר ורבת רבדים, שדחקה את העברית במזרח אירופה. אבל שפת אמם של מרבית יהודי ארצות אירופה ייצגה אצל הציונים את התרבות היהודית המנוונת והמתרפסת של הגולה. היות והתרבות הגלותית הזו גם שללה את הציונות הם ראו את היידיש באופן שלילי. הרצל ראה בה את שפת הגיטו וכתב על "שפות המסתרים, שמדברים האסורים בבתי כלאם".
במערב אירופה ובצפון אמריקה, לעומת זאת, דחקו את העברית דווקא שפות ההשכלה והמקום, כמו גרמנית, פולנית, צרפתית, ספרדית ואנגלית.
לכן היה ויכוח של ממש בין הציונים של מזרח אירופה ושל מערבה לגבי השפה שתיבחר להחליף את היידיש בארץ.
מצד אחד ניצבו הציונים של מערב אירופה, בהנהגת דמויות מפתח בציונות המדינית דוגמת הרצל ונורדאו. הם סברו שהיידיש היא שפה מאובנת שראויה להיעלם. היא מכשילה ומקשה על "היהודי החדש", באימוץ ההכרחי בעיניהם של ההשכלה, כדי לעמוד באתגרי העולם המודרני. לשיטתם צריכה השפה הציונית החדשה להיות שפה מודרנית, מעודכנת ומשכילה כמו גרמנית, צרפתית והאנגלית - שפת המדינה שממנה בא אותו יהודי חדש.
מצד שני עמדו עד העלייה השנייה שוחרי העברית וסופרים שהקפידו לכתוב בה. הם היו חדורים בתחושת נחיתות וחשש מפני השכחה ובידוד. "השפה העברית נותרה ללא דוברים וקוראים. אין לנו עם ואין ספרות ואין תנועה ואין תחייה. אין לנו דבר" - כתב בשנת 1901 דוד פרישמן.
העברית עדיין לא נתפסה כשפה שאפשר להנחיל לציבור הרחב ולהפוך אותה לחלק מההגשמה של החזון הציוני. בתקופת העלייה השנייה היא עדיין שפה דלה במילים.
השפה העברית בשנת 1904 הייתה שפת הוראה רק ב-6 מתוך 29 בתי ספר מאורגנים בארץ ישראל.
משום כך קשה היה אז לוותר על שפת האם, בדרך כלל יידיש, או על שפת מדינות המוצא של הציונים.
בוויכוח החריף והמתמשך בין תומכי היידיש ושפות המוצא ובין תומכי העברית נדרשה הכרעה.
כי העברית לא התכוונה לוותר. אחד מראשי הלוחמים עליה היה אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית. זאת על אף שהיה תלוי בעזרה במימון של חברת "עזרה" להוצאה של המילון העברי שלו לאור.
זה היה חיזוק משמעותי עבור הלאומיות היהודית בארץ ישראל. התוצאה הייתה התפתחות של רשת חינוך עברי, שטיפחה ערכים לאומיים וציוניים. גם השלטונות הטורקיים הכירו בהמשך בעברית כשפת הוראה לגיטימית ואחריהם יבוא גם שלטון המנדט הבריטי בארץ, שיכריז, לצד האנגלית והערבית, גם על העברית כשפה רשמית. היישוב העברי הלך והשתחרר מהשפעת השפות זרות ומתלות תרבותית בהן.
הניצחון במאבק היה בסופו של דבר נחלתם של המצדדים בשימוש בארץ בשפה העברית. עד היום משמש המאבק על השפות בארץ כסמל לניצחון של ההתחדשות היהודית הלאומית ותחיית הלשון העברית.
הנה סיפורה של מלחמת השפות (עברית):
https://youtu.be/DwQSTvDdMW0
עמדות הצדדים במלחמת השפות (עברית):
https://youtu.be/3VdBcMKWQz8
ותפקידו של אליעזר בן יהודה במלחמת השפות (עברית):
https://youtu.be/0cowtfdYb2k
למה לאנשים לפרגן?
פרגון (Firgun) היא הבעה חיובית של הערכה, אהדה, תמיכה או עידוד כללי אדם אחר, המחזקת את הרגשתו או הרגשתה הטובה.
הפועל "לפרגן" מתאר פעולה שלרוב מטרתה היא לחזק אדם ולגרום לו להרגיש טוב עם עצמו, ללא הבעת ביקורת שלילית ובלי מניעים נסתרים או מניפולטיביים כלשהם.
מטרת הפירגון היא הפגנה של אמפתיה, חיבה, ונדיבות רוח כלפי האדם לו מחמיאים, לרוב על שום מעשה שעשה, תכונה טובה שלו או התנהגות יפה שרוצים לציין לחיוב.
אגב, בעברית יש גם את הפירגון העצמי, בו המפרגן מעניק לעצמו דבר מה נחשק, בילוי מהנה עליו חלם וכדומה.
מקור המילה "פירגון" הוא מהמילה הגרמנית Vergoennen. מגרמנית לקחה אותה היידיש למילה "פארגינען", סלנג של הפועל "פרגן'" ושם הפעולה "פירגון".
מה המחקר ופרופסור דן אריאלי אומרים על פרגון ואהבה (מתורגם):
https://youtu.be/8wGCVXrFSZg
מאמן שמדגיש כמה פרגון יתרום לחיים של המפרגן, לא רק של המפורגן (עברית):
https://youtu.be/USGLhkdFt14
נאום מפרגן ונדיר של השחקן דנזל וושינגטון תוך דרבון צעירים למוטיבציה (מתורגם):
https://youtu.be/GvhqfSrj1Ic
וביונסה, כוכבת עולמית, מפרגנת לטינה טרנר, הכוכבת שהיא העריצה מאז ילדותה:
https://youtu.be/A-ioGgZhgNI
מהי מקלדת ה-QWERTY?
הסיפור שמאחורי qwerty, או מקלדת ה-qwerty, הוא סיפור של הרגלים ותעשייה, היצע וביקוש, טכנולוגיה שמשתנה והאדם, המין האנושי, שלא מוכן להסתגל ולשנות הרגלים, כדי לשפר את השימוש בטכנולוגיה שהוא כל כך אוהב.
כל זה במקלדת המחשב? - ובכן, כן גדול.
הכל מתחיל מסידור האותיות במקלדת האנגלית. זהו מערך קלידים הנקרא "qwerty", על-שם הצד השמאלי של שורת האותיות העליונה. רואים את הקלידים QWERT ו-Y?
סידור הקלידים הכאילו אקראי הזה הוא תרומתו של ממציא אמריקאי בשם כריסטופר שולס (Sholes), שבאמצע המאה ה-19 פיתח את מכונת הכתיבה המסחרית שלו. היא, אגב, לא הייתה מכונת הכתיבה הראשונה בעולם, אבל היא עתידה להפוך לראשונה שתהפוך למוצר מסחרי של ממש. זאת בניגוד לכמה מכונות כתיבה מתחרות, שלא התרוממו להפוך למוצרים נמכרים. אחד מהם היה "כדור הכתיבה" של האנסן (Hansen), מוצר חביב שנשאר בגדר מוצר קונספט.
מכונת הכתיבה של שולס כללה לוח מקשים מלא, בו חובר כל מקש למנוף, שבקצהו הותקנה גלופה של האות המתאימה, כלומר האות בלטה מעט, בכדי שהיא תדפיס את הדיו מסרט הדיו שבו נגעה קודם לכן, על גבי הנייר.
בתחילה ניסה שולס לסדר את האותיות במקלדת מכונת הכתיבה, לפי סדר האלפבית. אבל די מהר הוא שם לב לכך שבזמן הקלדה מהירה של צירופי אותיות מסוימים, במקרה של לחיצה על שתי אותיות במקביל, המנופים שלהן, שהתרוממו ביחד, נתקעו זה בזה.
שולס הבין שמהירות ההקלדה גורמת למנופים להסתבך. הייתה לו אפשרות לשפר את המנגנון של ההקלדה, מה שהצריך ממנו הרבה עבודה. אבל שולס היצירתי החליט פשוט לפזר את הקלידים של האותיות הנפוצות באנגלית, על גבי לוח המקשים, באופן שיקטין את הסבירות להתנגשויות והסתבכויות של מנופי האותיות.
כך הגיע סידור QWERTY של הקלידים לעולם. הוא הוכיח את עצמו. פקידות ומזכירות למדו להקליד במהירויות מטורפות וב"הקלדה עיוורת" ושיפורים מתמידים במנגנוני מכונות הכתיבה הלכו והמעיטו את התנגשויות המנופים.
אבל אלו לא נמנעו לחלוטין. כריסטופר שולס הלא מרוצה הציע בעצמו, בשלב מסוים, סידור חדש לאותיות על המקלדת. אבל המקלידים ובמיוחד המזכירות, התרגלו לסידור הישן. הוצע עוד סידור קלידים חילופי, ה-dvorak, שחוקרים רבים אמרו שהוא נוח וטוב הרבה יותר ממנו, אבל גם הוא לא הצליח להחליף את הנעילה של ה-qwerty בציבור.
האבסורד הגיע לשיאו כשהמציאו את מקלדת המחשב. לכאורה, היות ומחשב אינו מכונת כתיבה ואין לו מנופים שייתקעו זה בזה, ניתן היה לבחור מערך מקשים חדש ומוצלח. אבל היצרנים מיהרו אל המוכר ולמה שכולם התרגלו אליו, ההרגל בחר ב-QWERTY.
כך הביא ההרגל ההמוני לכך שאנו מקלידים במערכת שיעילותה פחותה משמעותית, מזו שיכולנו לעשות בה שימוש. אגב, סידור QWERTY לא עצר במקלדת המחשב והמשיך למכשירים רבים, ביניהם טלפונים חכמים, טבלטים, טלפרינטר ועוד. יחי ההרגל הגדול!
הנה סיפורה של מקלדת ה-QWERTY:
https://youtu.be/c8f6us-Sjlo
שעברה גם לעברית דרך סידור הקלידים לשפת היידיש (עברית):
https://youtu.be/OySK3gHnlkE
ממציא מקלדת ה-QWERTY הוא שולץ, הממציא של מכונת הכתיבה:
https://youtu.be/NCnbIcGQvsQ
סידור הקלידים לפי עיקרון הקוורטי ניצח:
https://youtu.be/QJ23jmHz0lM
מהו החדר היהודי?
החדר היהודי הוא סוג עתיק של כיתת תלמידים יהודית. זהו חדר קטן וצר, בו מורה הרבי תורה לתלמידיו את אותיות האלף בית ומלמד אותם לקרוא בה בלשון הקודש.
המורה בחדר, "חיידר" ביידיש, שפת העולם היהודי הישן והשטעטל היהודי, נקרא "מלמד".
תיאור החדר היהודי הוא לרוב סנטימנטלי ומלא בתמימות וחום אנושי. שיטת ההוראה המסורתית והפשוטה הנהוגה בו מבוססת על חיקוי של "המלמד". את האותיות למשל, הוא מקריא ומדגים בהברה ובהגייה, כשהילדים בתורם מחרים וחוזרים אחריו.
חדרים יהודיים היו נהוגים במרבית הקהילות היהודיות בעבר. כול יהדות מזרח אירופה למדה כך תורה וכך גם יהדות המזרח, מצפון אפריקה ועד תימן הרחוקה, בה לימד "המורי" את ילדי הקהילה התימנית תורה.
גם כיום בישראל יש עדיין חדרים כאלה, למשל בקרב הקהילות החרדיות, בהן לומדים ילדי החרדים בדיוק כך.
כך למדו בחדר היהודי בתימן:
https://youtu.be/plWhU3YnESg
והשיר "אויפן פּריפּעטשיק" של המשורר מרק ורשבסקי, שנכתב על החדר הקטן ולאחר השואה היה לשיר זיכרון (מתורגם):
https://youtu.be/LZ4QZ3Cch48?end=1m14s
כיצד הפך השיר "אלף-בית" למצמרר כל כך?
השיר "אלף-בית", שמוכר הרבה יותר כ"חדר קטן" הוא שיר של המשורר מרק ורשבסקי. הוא פורסם לראשונה בפולין בשנת 1901, כשיר באידיש שנקרא "אויפן פירפעטשיק", או בעברית "חדר קטן". הוא מספר על "החדר" הקטן שבו בוערת האש באח ובו מלמד הרבי את הילדים, הקינדערלך, את האלף בית בלשון הקודש, כדי שיידעו לקרוא בתורה.
אווירתו המתנגנת והפשוטה של השיר, שהושפע מאד ממקורות עממיים, הפכה אותו לשיר תקווה, שניחם את רוחם של היהודים במזרח אירופה, בימיהם הקשים לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. לא סתם סימל השיר היהודי הנוגע ללב, את העיירה, או "השטעטל" היהודי. לרבים הוא הזכיר את חיי היהודים בגולה של מזרח אירופה, בזמנים שלפני השואה והאסון היהודי. מכאן מעמדו הנוסטלגי ומה שהפך אותו לשיר זיכרון לחיים שנכחדו.
הוא גם זכה לשלל תרגומים לעברית, בשמות נוספים כמו "צריף פשוט ודל", "חדר קטן צר" או סתם "חדר קטן".
בגרסת היידיש, השיר הזה ליווה את אחת הסצינות הקשות בסרט "רשימת שינלדר". בסצינה שמכונה על ידי רבים "הילדה באדום" צופה אוסקר שינדלר מראש הגבעה בזוועות שמתרחשות בגטו היהודי בקרקוב, כשהחיילים הנאצים מפנים את היהודים באלימות, אל הרכבות למחנות.
ילדה קטנה המופיעה רק היא בשמלה אדומה, רק היא בצבע בסרט שלם שכולו שחור לבן, ממקדת את עיני הצופים בטרגדיה ובשואה מנקודת המבט של היחיד, הרך מכל.
הילדה באדום מ"רשימת שינדלר":
https://youtu.be/no8jsmInwBQ
השיר אויפן פּריפּעטשיק (מתורגם):
https://youtu.be/LZ4QZ3Cch48?end=1m14s
וביצוע של אסתר עופרים:
https://youtu.be/OaZtt89fYAc
מחוץ לעברית, שפת יידיש או אידיש (Yiddish) היא אולי השפה היהודית הידועה ביותר שיש. היידיש שימשה את יהודי אירופה במהלך כ-1000 שנים, החל מהמאה ה-10 לספירה.
במהלך תקופה זו היא הפכה ללשון שבה דיברו רוב היהודים בעולם המערבי. יהדות אשכנז השתמשה בה באופן מסוים כאמצעי הגנה מפני התבוללות ועם הזמן היא הפכה סמל לזהות ולתרבות היהודית של מזרח אירופה ואירופה בכלל.
היידיש נולדה כשהגיעו קהילות יהודיות מצרפת וצפון איטליה לאזור נהר הריין שבגרמניה. תושבי האזור הנוצרים דיברו גרמנית עתיקה והיהודים למדו אותה. אך מסעי הצלב והאנטישמיות הרבה גרמו ליהודים להסתגר באותה תקופה ובתוך כך הלך ונוצר מבלי משים אצל היהודים ניב של הגרמנית שמסביב, שהיה מיוחד להם. בד בבד התערבבו בו ביחד עם הגרמאנית, אותה גרמנית עתיקה, גם מילים וביטויים עבריים, ארמיים, סלאביים ורומאניים. הניב הזה זכה לשם "יידיש", כלומר "ניב יהודי".
כך הלכה והתפתחה היידיש, אותו שילוב של עברית וגרמנית, במשך כ-300 שנה, עד המאה ה-13.
כשהחלו היהודים להגר מזרחה, בעיקר לפולין ובהמשך לרוסיה וגליציה, נדדה איתם שפת היידיש, או כמו שהיא מכונה לעתים - השפה האידית, למזרח אירופה. השפה הפתלתלה והצבעונית משהו התפשטה אז ברחבי היבשת. בתקופה זו היא הפכה לשפת היהודים בקהילות של מרבית ארצות אירופה.
בשאר המילניום, במחצית האלף השנייה, דיברה יהדות אשכנז, זו של מזרח אירופה, בעיקר יידיש. במאה ה-19 הביאו יהודי אמריקה את היידיש לארצות הברית והיא הייתה לשפתם העיקרית באותה תקופה.
היידיש הפכה לשפה הבלעדית גם בשטייטלים, העיירות היהודיות המיושבות במזרח אירופה. היא הפכה לגורם תרבותי מרכזי, כשגם התיאטרון, השירה, הספרות וההגות ושאר האמנויות והיצירה היהודיות נעשו אז בעיקר בה.
אפילו לשולחן האוכל היהודי תרמה היידיש את שלה, עם מאכלים של ארוחת שבת כמו קרעפאלאך, בעבאלאך וקניידאלאך של פסח.
כיום היידיש הולכת ודועכת כשפת דיבור, במיוחד מאז השואה, שבה נרצחו מיליונים שדיברו אותה. במדינת ישראל הצעירה לא ראו ביידיש שפה רצויה. היא הייתה גלותית ויהודית מדי ולא התאימה ל"ישראליות" שכל כך רצו לטפח כאן. גם כיום, ההתעניינות בשפה העתיקה הזו היא יותר מסיבות רגשיות והיסטוריות ופחות מאמונה שהיא תוכל לחזור ולהפוך נפוצה כבעבר.
כך חדרה היידיש לעברית במלעיל (עברית):
https://youtu.be/-lFVCgXPu8M
שיר ערש באידיש:
https://youtu.be/Os5UeFjBFTs
השפות היהודיות, שגם האידיש נמנית עליהן (עברית):
https://youtu.be/YNKZvuaPaTc
שיר הילדים "אלף בית", ששולב בסצנת הגירוש מהגטו בסט "רשימת שינדלר":
https://youtu.be/j1VL-y9JHuI
והשיר "דונה דונה", שזכה לפרסום עולמי מחדש בשנות ה-60:
https://youtu.be/fAb9EVsEL8w
בשנים האחרונות התפוצצה הסדרה הספרדית של נטפליקס "בית הנייר" ("La Casa de Papel"), עם הצלחה גדולה. בעונה האחרונה שלה היא הציגה לעולם מחדש את בלה צ'או (Bella Ciao), שיר עממי איטלקי שמקורו בפועלות ה"מונדינה" עובדות שדות האורז של אגן נהר הפו במאה ה-19 כנגד ה"פדרוני", בעלי החוות המתעמרים בהן.
אז הסיפור המעניין לכשעצמו של השיר הזה, שנולד כשיר מחאה של איכרות בצפון איטליה, הספיק מאז להיוולד שוב ושוב באירועים והקשרים חברתיים שונים ומשונים. המחאה שבשיר הייתה של הנשים שמחו כנגד תנאי עבודתן הקשים, אבל עם השנים היא הפכה לזעקה שתהדהד באינספור מחאות, כולל "אוקיופיי וול סטריט" ומחאת החיג'אב באיראן.
#תולדות השיר העתיק
נראה שהלחן של השיר קיבל השראה ממקור יהודי יידישאי, כפי שאפשר לשמוע בשיר כלייזמרים הידוע "קוילען", בעברית "פחם". ההקלטה הכי קדומה שלו נעשתה שנת 1919 בניו-יורק, על ידי מישה זיגנהוף (Mishka Ziganoff).
הטקסט כנראה מבוסס על "הפרח על הקבר", שיר עם איטלקי מימי הביניים, שמילות "בלה צ'או" מאוד דומות לו.
השיר נולד מחדש במהלך מלחמת העולם השנייה, כשאומץ על ידי תנועת ההתנגדות האיטלקית נגד הממשלה הפאשיסטית של מוסוליני באיטליה וגרמניה הנאצית. למתנגדי הפאשיזם השיר שימש כסמל לחופש והתנגדות, כשהוא מושר על ידי פרטיזנים שנלחמו כנגד הכובשים הגרמנים.
באותה תקופה הותאמו מילות השיר כדי שישקפו את ההקשר החדש של המלחמה, תוך התייחסות למאבק הפרטיזנים בפאשיזם ולתקווה לחירות וחופש מדיכוי.
הפזמון עם המילים "Bella ciao, bella ciao, bella ciao ciao ciao" (יפה להתראות, להתראות יפה, להתראות יפה להתראות), הפך אז לזעקה הולכת ומתעצמת כנגד הרודנות והרצון של ההתנגדות לנצח.
לאחר המלחמה אימצו הקומוניסטים והסוציאליסטים האיטלקים את "בלה צ'או" והוא הפך פופולרי, תוך שהם מאמצים אותו כהמנון של השמאל האיטלקי.
מאז זכה השיר לקאברים רבים, שבוצעו על ידי אמנים רבים. הוא גם תורגם לשפות רבות, ביניהן עברית.
גם בשנים האחרונות זוכה שוב "בלה צ'או" לפופולריות מחודשת כסמל להתנגדות וסולידריות. תנועות צדק חברתי ברחבי העולם חזרו ואימצו אותו והשיר מושמע ומושר בהפגנות רבות נגד עליית תנועות ימין קיצוני, נגד צעדי צנע של ממשלות ובעד תמיכה בפליטים ובמהגרים.
כך הפך שיא איכרות איטלקי למה שהוא כיום המנון החופש וההתנגדות לפאשיזם ברחבי העולם.
#מילות השיר בעברית (תרגום לא ידוע)
בוקר אחד, התעוררתי.
להתראות יפהפיה,
להתראות יפהפייה,
להתראות יפהפיה,
להתראות, להתראות.
בוקר אחד, התעוררתי,
ומצאתי את הפולש.
הו פרטיזן, קח אותי.
הו להתראות יפהפייה...
הו פרטיזן,קח אותי.
כי אני מרגיש מוות מתקרב.
ואם אני אמות כפרטיזן,
הו להתראות יפהפייה...
ואם אני אמות כפרטיזן,
אז את חייבת לקבור אותי.
תקברי אותי במעלה ההר.
הו להתראות יפהפייה...
תקברי אותי במעלה ההר,
מתחת לצילו של פרח יפה.
והאנשים שיעברו,
הו להתראות יפהפייה...
והאנשים שיעברו, יאמרו לי
"איזה פרח יפה".
הו פרטיזן, קח אותי.
להתראות יפהפייה...
והאנשים שיעברו,יאמרו לי
"איזה פרח יפה".
זה הפרח של הפרטיזן.
להתראות יפהפייה...
זה הפרח של הפרטיזן,
שמת למען החופש.
זה הפרח של הפרטיזן,
שמת למען החופש.
סיפורו של השיר "בלה צ'או" ממלחמת העולם:
https://youtu.be/GHpU7fBbc-w
ועד הסדרה "בית הנייר":
https://youtu.be/c9d1ycuCoVg
השיר בסדרה:
https://youtu.be/46cXFUzR9XM
ביצוע קולי בקורונה:
https://youtu.be/4ldpQbBAfRM
ביצוע מתורגם ונהדר בעברית:
https://youtu.be/fOTH_6Sq7es
ועוד ביצוע של "בלה צ'או":
https://youtu.be/t4QHdlKomOc
לכל שפה יש ניגון משלה, מוסיקה שנוצרת במשך אלפי שנים של התפתחות, השפעות זרות ושינויים שנכנסים במהלך הדורות.
לכל שפה גם יש הטעמה ובמקרה של העברית גם שתי הטעמות שונות משלה. מִלְּעֵל ומִלְּרַע הן ההטעמות הראשיות.
מרבית המילים בעברית מוטעמות בהטעמת מלרע, אבל לא כולן. יש לנו מילים עם הטעמה מלרעית ומילים מלעליות. גלגל או קופסה הן מילים בהטעמת מלרע. רכב או סקר הן מלעליות.
את זה שאנו מבדילים בין המלעיל והמלרע אפשר להמחיש באמצעות שתי מילים שנכתבות אותו דבר אבל נהגים אחרת. מדובר במילים "בוקר", עבור תחילתו של היום ו"בוקר", עבור מי שמגדל בקר.
איך אנחנו יודעים לאיזה בוקר הכוונה? - את הראשונה אומרים במלעיל ואת השנייה במלרע וכך אנו מבינים אותן כשהן נאמרות. יש עוד כמה מילים כאלה, כמו א֫ורז המאכל ואור֫ז לאריזה. יש אפילו שמות כמו "עפולה" או "מטולה", שניתן להגות גם במלעיל וגם במלרע.
כלומר, בכל מילה יש הברה שהוגים בהטעמה, ביתר הבלטה משאר ההברות בה. הברה זו נקראת "הברה מוטעמת". במִלְּרַע ההברה המוטעמת היא ההברה האחרונה. במלעיל - הההברה הלפני אחרונה.
הנה דוגמה למלרע המזרחי ולמלעיל היידישאי שחדר אל השפה (עברית):
https://youtu.be/-lFVCgXPu8M
ביאליק הוא דוגמה לכתיבה במלעיל ושלמה ארצי היטיב להשאירו בלחן שלו (עברית):
https://youtu.be/fJvycuknrU0
וכשבשנות ה-80 משתלט ההומור של כוורת ומכניס את המילעול המוגזם של השמות (עברית):
https://youtu.be/O3L7FzoMFJs
זו שפה מוזרה, יש שיגידו שאפילו לא שפה, אלא ניב מקומי סודי. מדובר בכפר גרמני, או עיירת-רפאים נידחת בשם "שוֹפְּפְלוֹך" (Schopfloch), שנמצאת בין שטוטגרט לנירנברג, מדרום לפרנקפורט. בכפר הזה חייתה פעם קהילה יהודית ענפה, שיחסיה עם הנוצרים שבכפר היו הרמוניים והדדיים. למעשה, הקהילה היהודית הזו השפיעה על התושבים הנוצרים שבו כל כך, עד שאלה אימצו לעצמם שפת סתרים מיוחדת, שהיא בעצם הכלאה בין עברית לאידיש.
נראה ששמה של השפה "לכודיש" (Lachodisch) הוא שיבוש של הביטוי "לשון קודש" בעברית.
מקורה ההיסטורי של התופעה היחודית הזו, בכל אירופה, בסוחרי בקר יהודיים, שהתיישבו בכפר במאה ה-14. הללו דיברו ביניהם עברית, בכדי שהגויים לא יבינו את סודות הסחר-מכר שעשו איתם. במשך השנים למדו המקומיים הרבה מהמילים של "השפה הסודית" שלהם והיא הפכה לניב מקומי. בראשית המאה ה-19 היו שליש מתושבי הכפר יהודים. חלקם היגר מהכפר בתקופת האמנציפציה והגיע לערים הגדולות. אחרים היגרו מעבר לים.
עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, התגוררה בשופפלוך הקהילה היהודית הענפה, שתור הזהב שלה מתחיל עוד בימי הביניים. בשיאה היא הגיעה למספר תושבים, עד כדי שליש מבני המקום ויש בה בית עלמין יהודי, שהחלו לקבור בו בשנת 1612.
בשנות ה-60 של המאה הקודמת פרסם קארל פיליפ, המורה המקומי שלימד בשופפלוך במשך 40 שנה, ספרון שמהווה מעין מחקר על שפת הלכודיש, הכולל גם מילון קטן.
במחקר הוא סיפר על קומץ קשישים נוצרים, המדקלמים מילים בשפה מסתורית וייחודית לכפר. השפה מזכירה שילוב מוזר בין עברית ליידיש. קשישי העיירה יודעים גם להגות, במבטא גרמני כבד, את כל האלף-בית העברי.
בני הדור המבוגר שבמקום, אלו שראו בלכודיש מעין שפת סתרים, הולכים כיום לעולמם. כמו היהודים בשואה ועל אף הנסיונות להצילה, הולכת גם הלכודש ונעלמת בדרך כל שפה... בבית המועצה המקומית ניתן עדיין למצוא חומר מחקרי על "שפת הלכודש" ואפשר גם לתאם פגישה עם קשישים דוברי השפה, או לקחת בהשאלה את המפתח לבית הקברות היהודי המקומי.
באוצר המלים של ה"לכודיש", ניתן למצוא מילים כמו "מלמד" שהוא מורה, "כיילף" שזה כלב, "מכשי'פלה", שפירושה המעט נבזי הוא "אשתי", "ויים" הוא יין, "שופל" לשפל, "בוסר" הוא "בשר" ויש עוד כמה מאות של מילים כאלה. ביניהן "שופט", שכך מכנים עד ימינו את ראש העיר בשופפלוך ו"מזל דוף" שזה מזל טוב.
הנה תושבי הכפר הגרמני שופפלוך חוגגים:
https://youtu.be/LdOpygc6qPQ
יידיש
מלחמת השפות (War of the Languages) הייתה אירוע היסטורי שהתרחש ביישוב היהודי בארץ בשנת 1913 וזכה לכינויים נוספים כמו "ריב הלשונות".
מדובר היה בסערה ציבורית שקמה סביב סביב מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ.
המאבק התנהל כנגד חברת "עזרה" של יהודי גרמניה. מצד אחד עמדו נציגי חברת "עזרה" הגרמנית, שרצו להקים מוסד לחינוך טכנולוגי ראשון בארץ, שמו "טכניקום", לימים הטכניון של היום. החברה הודיעה שלימודי המדעים בו יתקיימו בשפה הגרמנית.
חייבים להודות שהיה הגיון מסוים בהחלטה. העברית של אותם ימים היא שפה שחסרים בה מונחים מקצועיים, מדעיים והנדסיים רבים. הגרמנית היא שפה מפותחת ומובילה בעולמות הללו באותן שנים.
אבל למול אנשי "עזרה" הגרמנים נאבקו סטודנטים ציוניים להוראה, מורים ואנשי חינוך, כולם חלק מהיישוב היהודי בארץ. כולם רצו ששפת הלימוד היחידה, גם במוסד האקדמי טכניקום וגם בבית הספר התיכון שלידו, תהיה עברית.
הפגנות, שביתות, מאמרים ונאומים - הוויכוח בין הצדדים היה קשה. הוא עבר שלבים רבים עד שהוכרע. במהלכו התפטר מתפקידו מנהל פרויקט הקמת "טכניקום", ד"ר שמריהו לוין. הוא מונה על ידי חברת "עזרה", אבל תמך דווקא בעברית כשפה עיקרית בבית הספר.
מ"עזרה" פרשו גם רבים מהמורים במוסדותיה, במה שהיה אקט של השתחררות מה"אפוטרופסות" שלה ושל ארגונים דומים מהגולה ומעבר לעצמאות של החינוך בארץ ישראל.
המאבק הוכרע ב-1914, כשהודיעה חברה "עזרה" שהלימודים יעברו בהדרגה להתקיים בעברית. זה היה נצחון חשוב לתפיסת השפה העברית ותפקידה בציונות. בעקבותיו החל תהליך של הקמת מוסדות חינוך עבריים, דוגמת בית הספר הריאלי בחיפה ובית המדרש העברי למורים.
מלחמת השפות עתידה להיות אבן דרך במסע להקמת המדינה והמאיץ של התפתחות רשת חינוך עברי, בחסותו של ועד ציבורי הדוגל בערכים לאומיים וציוניים.
#הרקע למלחמת השפות
אם רוצים להבין את מאבק השפות הזה, חשוב לדעת מה הייתה התפיסה הציונית כלפי היידיש. היידיש הייתה אז שפה עשירה, עמוקה יותר ורבת רבדים, שדחקה את העברית במזרח אירופה. אבל שפת אמם של מרבית יהודי ארצות אירופה ייצגה אצל הציונים את התרבות היהודית המנוונת והמתרפסת של הגולה. היות והתרבות הגלותית הזו גם שללה את הציונות הם ראו את היידיש באופן שלילי. הרצל ראה בה את שפת הגיטו וכתב על "שפות המסתרים, שמדברים האסורים בבתי כלאם".
במערב אירופה ובצפון אמריקה, לעומת זאת, דחקו את העברית דווקא שפות ההשכלה והמקום, כמו גרמנית, פולנית, צרפתית, ספרדית ואנגלית.
לכן היה ויכוח של ממש בין הציונים של מזרח אירופה ושל מערבה לגבי השפה שתיבחר להחליף את היידיש בארץ.
מצד אחד ניצבו הציונים של מערב אירופה, בהנהגת דמויות מפתח בציונות המדינית דוגמת הרצל ונורדאו. הם סברו שהיידיש היא שפה מאובנת שראויה להיעלם. היא מכשילה ומקשה על "היהודי החדש", באימוץ ההכרחי בעיניהם של ההשכלה, כדי לעמוד באתגרי העולם המודרני. לשיטתם צריכה השפה הציונית החדשה להיות שפה מודרנית, מעודכנת ומשכילה כמו גרמנית, צרפתית והאנגלית - שפת המדינה שממנה בא אותו יהודי חדש.
מצד שני עמדו עד העלייה השנייה שוחרי העברית וסופרים שהקפידו לכתוב בה. הם היו חדורים בתחושת נחיתות וחשש מפני השכחה ובידוד. "השפה העברית נותרה ללא דוברים וקוראים. אין לנו עם ואין ספרות ואין תנועה ואין תחייה. אין לנו דבר" - כתב בשנת 1901 דוד פרישמן.
העברית עדיין לא נתפסה כשפה שאפשר להנחיל לציבור הרחב ולהפוך אותה לחלק מההגשמה של החזון הציוני. בתקופת העלייה השנייה היא עדיין שפה דלה במילים.
השפה העברית בשנת 1904 הייתה שפת הוראה רק ב-6 מתוך 29 בתי ספר מאורגנים בארץ ישראל.
משום כך קשה היה אז לוותר על שפת האם, בדרך כלל יידיש, או על שפת מדינות המוצא של הציונים.
בוויכוח החריף והמתמשך בין תומכי היידיש ושפות המוצא ובין תומכי העברית נדרשה הכרעה.
כי העברית לא התכוונה לוותר. אחד מראשי הלוחמים עליה היה אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית. זאת על אף שהיה תלוי בעזרה במימון של חברת "עזרה" להוצאה של המילון העברי שלו לאור.
זה היה חיזוק משמעותי עבור הלאומיות היהודית בארץ ישראל. התוצאה הייתה התפתחות של רשת חינוך עברי, שטיפחה ערכים לאומיים וציוניים. גם השלטונות הטורקיים הכירו בהמשך בעברית כשפת הוראה לגיטימית ואחריהם יבוא גם שלטון המנדט הבריטי בארץ, שיכריז, לצד האנגלית והערבית, גם על העברית כשפה רשמית. היישוב העברי הלך והשתחרר מהשפעת השפות זרות ומתלות תרבותית בהן.
הניצחון במאבק היה בסופו של דבר נחלתם של המצדדים בשימוש בארץ בשפה העברית. עד היום משמש המאבק על השפות בארץ כסמל לניצחון של ההתחדשות היהודית הלאומית ותחיית הלשון העברית.
הנה סיפורה של מלחמת השפות (עברית):
https://youtu.be/DwQSTvDdMW0
עמדות הצדדים במלחמת השפות (עברית):
https://youtu.be/3VdBcMKWQz8
ותפקידו של אליעזר בן יהודה במלחמת השפות (עברית):
https://youtu.be/0cowtfdYb2k
פרגון (Firgun) היא הבעה חיובית של הערכה, אהדה, תמיכה או עידוד כללי אדם אחר, המחזקת את הרגשתו או הרגשתה הטובה.
הפועל "לפרגן" מתאר פעולה שלרוב מטרתה היא לחזק אדם ולגרום לו להרגיש טוב עם עצמו, ללא הבעת ביקורת שלילית ובלי מניעים נסתרים או מניפולטיביים כלשהם.
מטרת הפירגון היא הפגנה של אמפתיה, חיבה, ונדיבות רוח כלפי האדם לו מחמיאים, לרוב על שום מעשה שעשה, תכונה טובה שלו או התנהגות יפה שרוצים לציין לחיוב.
אגב, בעברית יש גם את הפירגון העצמי, בו המפרגן מעניק לעצמו דבר מה נחשק, בילוי מהנה עליו חלם וכדומה.
מקור המילה "פירגון" הוא מהמילה הגרמנית Vergoennen. מגרמנית לקחה אותה היידיש למילה "פארגינען", סלנג של הפועל "פרגן'" ושם הפעולה "פירגון".
מה המחקר ופרופסור דן אריאלי אומרים על פרגון ואהבה (מתורגם):
https://youtu.be/8wGCVXrFSZg
מאמן שמדגיש כמה פרגון יתרום לחיים של המפרגן, לא רק של המפורגן (עברית):
https://youtu.be/USGLhkdFt14
נאום מפרגן ונדיר של השחקן דנזל וושינגטון תוך דרבון צעירים למוטיבציה (מתורגם):
https://youtu.be/GvhqfSrj1Ic
וביונסה, כוכבת עולמית, מפרגנת לטינה טרנר, הכוכבת שהיא העריצה מאז ילדותה:
https://youtu.be/A-ioGgZhgNI
הסיפור שמאחורי qwerty, או מקלדת ה-qwerty, הוא סיפור של הרגלים ותעשייה, היצע וביקוש, טכנולוגיה שמשתנה והאדם, המין האנושי, שלא מוכן להסתגל ולשנות הרגלים, כדי לשפר את השימוש בטכנולוגיה שהוא כל כך אוהב.
כל זה במקלדת המחשב? - ובכן, כן גדול.
הכל מתחיל מסידור האותיות במקלדת האנגלית. זהו מערך קלידים הנקרא "qwerty", על-שם הצד השמאלי של שורת האותיות העליונה. רואים את הקלידים QWERT ו-Y?
סידור הקלידים הכאילו אקראי הזה הוא תרומתו של ממציא אמריקאי בשם כריסטופר שולס (Sholes), שבאמצע המאה ה-19 פיתח את מכונת הכתיבה המסחרית שלו. היא, אגב, לא הייתה מכונת הכתיבה הראשונה בעולם, אבל היא עתידה להפוך לראשונה שתהפוך למוצר מסחרי של ממש. זאת בניגוד לכמה מכונות כתיבה מתחרות, שלא התרוממו להפוך למוצרים נמכרים. אחד מהם היה "כדור הכתיבה" של האנסן (Hansen), מוצר חביב שנשאר בגדר מוצר קונספט.
מכונת הכתיבה של שולס כללה לוח מקשים מלא, בו חובר כל מקש למנוף, שבקצהו הותקנה גלופה של האות המתאימה, כלומר האות בלטה מעט, בכדי שהיא תדפיס את הדיו מסרט הדיו שבו נגעה קודם לכן, על גבי הנייר.
בתחילה ניסה שולס לסדר את האותיות במקלדת מכונת הכתיבה, לפי סדר האלפבית. אבל די מהר הוא שם לב לכך שבזמן הקלדה מהירה של צירופי אותיות מסוימים, במקרה של לחיצה על שתי אותיות במקביל, המנופים שלהן, שהתרוממו ביחד, נתקעו זה בזה.
שולס הבין שמהירות ההקלדה גורמת למנופים להסתבך. הייתה לו אפשרות לשפר את המנגנון של ההקלדה, מה שהצריך ממנו הרבה עבודה. אבל שולס היצירתי החליט פשוט לפזר את הקלידים של האותיות הנפוצות באנגלית, על גבי לוח המקשים, באופן שיקטין את הסבירות להתנגשויות והסתבכויות של מנופי האותיות.
כך הגיע סידור QWERTY של הקלידים לעולם. הוא הוכיח את עצמו. פקידות ומזכירות למדו להקליד במהירויות מטורפות וב"הקלדה עיוורת" ושיפורים מתמידים במנגנוני מכונות הכתיבה הלכו והמעיטו את התנגשויות המנופים.
אבל אלו לא נמנעו לחלוטין. כריסטופר שולס הלא מרוצה הציע בעצמו, בשלב מסוים, סידור חדש לאותיות על המקלדת. אבל המקלידים ובמיוחד המזכירות, התרגלו לסידור הישן. הוצע עוד סידור קלידים חילופי, ה-dvorak, שחוקרים רבים אמרו שהוא נוח וטוב הרבה יותר ממנו, אבל גם הוא לא הצליח להחליף את הנעילה של ה-qwerty בציבור.
האבסורד הגיע לשיאו כשהמציאו את מקלדת המחשב. לכאורה, היות ומחשב אינו מכונת כתיבה ואין לו מנופים שייתקעו זה בזה, ניתן היה לבחור מערך מקשים חדש ומוצלח. אבל היצרנים מיהרו אל המוכר ולמה שכולם התרגלו אליו, ההרגל בחר ב-QWERTY.
כך הביא ההרגל ההמוני לכך שאנו מקלידים במערכת שיעילותה פחותה משמעותית, מזו שיכולנו לעשות בה שימוש. אגב, סידור QWERTY לא עצר במקלדת המחשב והמשיך למכשירים רבים, ביניהם טלפונים חכמים, טבלטים, טלפרינטר ועוד. יחי ההרגל הגדול!
הנה סיפורה של מקלדת ה-QWERTY:
https://youtu.be/c8f6us-Sjlo
שעברה גם לעברית דרך סידור הקלידים לשפת היידיש (עברית):
https://youtu.be/OySK3gHnlkE
ממציא מקלדת ה-QWERTY הוא שולץ, הממציא של מכונת הכתיבה:
https://youtu.be/NCnbIcGQvsQ
סידור הקלידים לפי עיקרון הקוורטי ניצח:
https://youtu.be/QJ23jmHz0lM
החדר היהודי הוא סוג עתיק של כיתת תלמידים יהודית. זהו חדר קטן וצר, בו מורה הרבי תורה לתלמידיו את אותיות האלף בית ומלמד אותם לקרוא בה בלשון הקודש.
המורה בחדר, "חיידר" ביידיש, שפת העולם היהודי הישן והשטעטל היהודי, נקרא "מלמד".
תיאור החדר היהודי הוא לרוב סנטימנטלי ומלא בתמימות וחום אנושי. שיטת ההוראה המסורתית והפשוטה הנהוגה בו מבוססת על חיקוי של "המלמד". את האותיות למשל, הוא מקריא ומדגים בהברה ובהגייה, כשהילדים בתורם מחרים וחוזרים אחריו.
חדרים יהודיים היו נהוגים במרבית הקהילות היהודיות בעבר. כול יהדות מזרח אירופה למדה כך תורה וכך גם יהדות המזרח, מצפון אפריקה ועד תימן הרחוקה, בה לימד "המורי" את ילדי הקהילה התימנית תורה.
גם כיום בישראל יש עדיין חדרים כאלה, למשל בקרב הקהילות החרדיות, בהן לומדים ילדי החרדים בדיוק כך.
כך למדו בחדר היהודי בתימן:
https://youtu.be/plWhU3YnESg
והשיר "אויפן פּריפּעטשיק" של המשורר מרק ורשבסקי, שנכתב על החדר הקטן ולאחר השואה היה לשיר זיכרון (מתורגם):
https://youtu.be/LZ4QZ3Cch48?end=1m14s
השיר "אלף-בית", שמוכר הרבה יותר כ"חדר קטן" הוא שיר של המשורר מרק ורשבסקי. הוא פורסם לראשונה בפולין בשנת 1901, כשיר באידיש שנקרא "אויפן פירפעטשיק", או בעברית "חדר קטן". הוא מספר על "החדר" הקטן שבו בוערת האש באח ובו מלמד הרבי את הילדים, הקינדערלך, את האלף בית בלשון הקודש, כדי שיידעו לקרוא בתורה.
אווירתו המתנגנת והפשוטה של השיר, שהושפע מאד ממקורות עממיים, הפכה אותו לשיר תקווה, שניחם את רוחם של היהודים במזרח אירופה, בימיהם הקשים לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. לא סתם סימל השיר היהודי הנוגע ללב, את העיירה, או "השטעטל" היהודי. לרבים הוא הזכיר את חיי היהודים בגולה של מזרח אירופה, בזמנים שלפני השואה והאסון היהודי. מכאן מעמדו הנוסטלגי ומה שהפך אותו לשיר זיכרון לחיים שנכחדו.
הוא גם זכה לשלל תרגומים לעברית, בשמות נוספים כמו "צריף פשוט ודל", "חדר קטן צר" או סתם "חדר קטן".
בגרסת היידיש, השיר הזה ליווה את אחת הסצינות הקשות בסרט "רשימת שינלדר". בסצינה שמכונה על ידי רבים "הילדה באדום" צופה אוסקר שינדלר מראש הגבעה בזוועות שמתרחשות בגטו היהודי בקרקוב, כשהחיילים הנאצים מפנים את היהודים באלימות, אל הרכבות למחנות.
ילדה קטנה המופיעה רק היא בשמלה אדומה, רק היא בצבע בסרט שלם שכולו שחור לבן, ממקדת את עיני הצופים בטרגדיה ובשואה מנקודת המבט של היחיד, הרך מכל.
הילדה באדום מ"רשימת שינדלר":
https://youtu.be/no8jsmInwBQ
השיר אויפן פּריפּעטשיק (מתורגם):
https://youtu.be/LZ4QZ3Cch48?end=1m14s
וביצוע של אסתר עופרים:
https://youtu.be/OaZtt89fYAc
