בעולם נחשבת הפיצה היום כג'אנק פוד, אבל באיטליה היא רחוקה במיוחד מלהכלל ברשימה הלא מכובדת הזו של הג'אנק פוד. כי הפיצה האיטלקית היא טעימה, בריאה יחסית ובעיקר פשוטה, מגוונת ומורכבת תמיד משלל חומרים טריים מאוד.

באיטליה רבים אוהבים את הסיפור על הפיצה מרגריטה, אחת הפופולריות שיש. אין ביטוי לאומי מרהיב יותר מזה שהיא נותנת ללאומיות האיטלקית, כדי להבין איך מזון ועוד מאכל עממי כמו פיצה, יכול להיות הרבה יותר מאוכל.

סיפור המרגריטה מתחיל בסוף המאה ה-19, עם אומברטו הראשון, מלך איטליה הראשון ובן לשושלת מפוארת של דוכסים, נסיכים ומלכים מקומיים.

בשנת 1889 מבקרת משפחת המלוכה בנאפולי הדרומית, מולדת הפיצה. מספרים שאומברטו ומשפחתו אפילו השתכנו בנאפולי למשך זמן מה.

זה היה בתקופה שהציבור המקומי בעיר היה מאוהב במאכל החם תרתי משמע שלו - הפיצה. הפיצה נולדה אמנם בנפולי אבל כבר החלה להגר צפונה ודי מהר היא עתידה להיות פופולרית בכל איטליה.

בכל אופן, אופה הפיצות הידוע בנפולי באותם ימים הוא טבח בשם רפאל אספוזיטו. הוא היה ידוע אז כמי שמכין פיצות מעולות ומיוחדות. אותו רפאל הוא גם אופה יצירתי במיוחד וכשהוא מתבקש להכין מאכל מקומי מיוחד למשפחת המלוכה, יש לו רעיון.

אספוזיטו יכול להכין פיצות מצוינות לאומברטו הראשון ולבני המשפחה המלכותית. אבל במיוחד הוא רוצה לפנק את רעייתו של אומברטו, מלכת איטליה ואהובת העם, מרגריטה דה סבויה.

בשבילה מחליט אספוזיטו יום אחד ליצור פיצה בצבעים. לפיצה החדשה שלו הוא קורא על שם המלכה הנערצת - "פיצה מרגריטה". זו לא סתם פיצה שמלטפת את האגו של מלכה אהובה. יש בה משהו נוסף.

כי המאה ה-19 ידועה כמאה של הלאומיות. כל אירופה נשטפה אז בעמים שרוצים עצמאות, עמים שגאים בארצם, עמים שרוצים להתאחד עם מיעוטים רחוקים שלהם שמצויים בממלכות אחרות, או אפילו עמים שרוצים לחזור למולדתם ואנחנו מתכוונים ליהודים הציונים, שמתחילים לחלום ולהגשים את המסע למדינה יהודית בארץ ישראל.

ממלכת איטליה היא מהארצות שנולדו באותו טרנד לאומי ששטף אז את אירופה. איטליה היא למעשה איחוד של נסיכויות קטנות, המתאחדות לאומה גדולה וחזקה ששמה איטליה.

משום כך מחליט אספוזיטו להכין פיצה בצבעי הדגל האיטלקי. כדי להכין פיצה "ולצבוע אותה" בצבעים הלאומיים מניח רפאל על הבצק הנהדר שהוא מכין את רסק העגבניות המיוחד שלו, את גבינת המוצרלה הנהדרת ועלים טריים של בזיליקום, צמח שנקרא בעברית "ריחן".

כך היו בפיצה הזו שלושת צבעי הדגל של איטליה: האדום של העגבנייה, הלבן של גבינת המוצרלה והירוק של הבזיליקום. היה בה את כל מה שטעים ואת כל מה שאיטלקי והיה לה סיפור על מלכה נערצת וממלכה שרוצה להיות אחת.

ומכאן, כיאה לעידן הלאומיות, הפיצה של אספוזיטו הפכה במהירות לפיצה הלאומית של האיטלקים. נכון להיום, אומרים שהמרגריטה היא גם הפיצה האיטלקית הנפוצה ביותר בעולם המערבי ואולי גם המוכרת ביותר בעולם. אז כנראה שהיא כבר מזמן לא רק פיצה לאומית, אלא ממש פיצה בינלאומית...


הנה סיפורה של הפיצה מרגריטה שאספוזיטו הכין למלכה:

https://youtu.be/PRn5iONxSQQ


כך תכינו מרגריטה פיצה בצבעי הדגל האיטלקי:

https://youtu.be/3bRQjJKJE-g


מתכון (עברית):

https://youtu.be/Zw177Bl1H9Q


ובואו לאכול פיצה טעימה במיוחד (עברית):

https://youtu.be/X9SZYijcZw8

"אביב העמים" (Springtime of nations) הוא כינויה הציורי של תופעה היסטורית מדהימה שהתרחשה במהלך שנתיים באמצע המאה ה-19.

בשנים 1848-1849 זה היה מאבק לחירות. המאבק הזה יצר שורה של מהפכות במדינות שונות באירופה, כנגד אימפריות ששלטו בהן.

מרבית מהפכות אביב העמים היו מהפכות לאומיות, שמטרתן הייתה השגת עצמאות מדינית. מיעוטן היו מהפכות פוליטיות וחברתיות.

מהפכנים ליבֶּרלים הם שהובילו את המהפכות הללו, כנגד השמרנות שאיפיינה את אירופה בתקופה שלאחר נפוליאון. בנוסף להם, השתתפו בהן אזרחים רבים, שבאותה תקופה כוחם והמעורבות שלהם בחיי המדינה עלו משמעותית.

הלאומיות באה ברצון לשבור את הסדר הישן, בהמשך למהפכה הצרפתית. הסדר הישן, בו שלטו בני מעמד האצולה והכנסייה באירופה, זכה בפעם הראשונה לתנועת נגד, ממוקדת מטרה, בועטת ודורשת זכויות.

בתוך חודשים ספורים דוכאו מרבית מהפכות אביב העמים. אבל העקרונות של החירות והשוויון שבהם האמינו, ביססו וחיזקו את הליברליזם ואת התנועות הלאומיות, בעמי אירופה. בטווח הקצר, כמעט ולא הצליחה אף מהפכה כזו. לטווח הארוך יותר, יצר נחשול "אביב העמים" שינוי אמיתי.


#השפעת אביב העמים
כאמור, גם אם בטווח הקצר נכשל "אביב העמים", כמעט בכל מקום שבו פרצה מהפיכה, בטווח הארוך, הוא השפיע על כל אירופה והביא לאירועים שונים ומגוונים בתקופת המחצית השנייה של המאה ה-19.

כ-10 שנים אחרי "אביב העמים" החלו הנסיכויות הרבות באזור שמדרום לאוסטריה להתאחד לממלכה אחת, היא איטליה. הונגריה זכתה באוטונומיה. באוסטריה ובגרמניה לא חזרו האיכרים לשיעבוד הפאודלי ובהמשך איחד אוטו פון ביסמרק את כל גרמניה, על כל מדינותיה.

ניצוצות התסיסה הליברלית והלאומית שנדלקו באביב העמים, הביאו בהמשך המאה ה-19 להתחזקות הכוחות הלאומיים והליברליים ולשינויים משמעותיים באירופה, גם בתחום החוקתי וגם בפוליטי.

הלאומיות שנולדה והתחזקה ב"אביב העמים", עתידה להביא בהמשך המאה ה-19 לשינויים רבים בעולם, כולל יצירת מדינות הלאום, תהליכים של חילון (מלשון חילוניות) ועוד.

במאה ה-20 הלאומיות תבשיל, תתפתח ותהיה גורם מרכזי לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, לפאשיזם שלמעשה מהווה הקצנה משמעותית שלה ובהמשך גם למלחמת העולם השנייה.


הנה סיפור האביב הקצר של הלאומיות:

https://youtu.be/gXU0wQDO53U


שיעור בלאומיות (עברית):

https://youtu.be/r10tp0M9ovU


עוד על הלאומיות (עברית):

https://youtu.be/IXx395EdN9Q


הסבר מעמיק לתופעה המרתקת של עמים שרוצים הגדרה עצמית (עברית):

https://youtu.be/WHVR28tVW8Q


ופודקאסט מתוך "שעה היסטורית" עם פרופסור הרסגור על אביב העמים באירופה (עברית):

https://youtu.be/gtYMs3jM9vY?long=yes

המהפכות של 1848 היו סדרת התקוממויות ומחאות ששטפו את אירופה, החל משנת 1848 ובעיקר בה. הן זכו לכינוי "אביב העמים" (Revolutions of 1848)

מקור המהפכות הללו הוא בגורמים שונים, כשבמרכזם דיכוי פוליטי ושאיפה לעצמאות לאומית, לצד מצוקה כלכלית.

מקור המהפכות הללו הוא בצרפת, כשקבוצת פוליטיקאים ואינטלקטואלים ליברליים הפילו בפברואר 1848 את המלך לואי פיליפ והקימו את הרפובליקה השנייה.

היה זה הרוזן פון מטרניך, הקנצלר האוסטרי שאמר אז "כשפריז מתעטשת - אירופה מצטננת." ואכן, חווה את נפילת ממשלתו. רבים באירופה למדו מההתקוממות האלימה של הפריזאים נגד השלטון והתקוממויות דומות התקיימו אז במדינות נוספות, ביניהן איטליה, גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית.


#מנועי השינוי
שני מושגים הובילו את המהפכנים אז: ליברליזם, כלומר החופש, שהדרישה אליו התחזקה אז באירופה, ולאומיות, שהפכה לכוח מניע משמעותי.

ואכן, המנועים העיקריים של מהפכות 1848 היו שניים: אחד הוא בני מעמד הביניים והעובדים, שדרשו ייצוג פוליטי, לצד הגדלת ההזדמנויות הכלכליות. השני הוא של תנועות לאומיות ואף לאומניות, ששאפו להקים מדינות עצמאיות, על בסיס הזהויות התרבותיות והלשוניות המשותפות.


#התוצאות
כמעט בכל מדינה באירופה (חוץ מאנגליה ורוסיה) הופלו ב-1848 ממשלות. לא מעט כיסאות מלוכה אז רעדו.

בצרפת בוטל השלטון המלוכני, אותה מונרכיה שב-1815 הוקמה מחדש, אחרי שבוטלה במהפכה הצרפתית. ההישג הגדול ביותר הושג בווינה, כשממשל מטרניך המדכא הודח. לעומת זאת הקיסר פרנץ יוזף הראשון, הקיסר האוסטרו-הונגרי מבית הבסבורג, המשיך לשלוט. ועדיין, הפיאודליזם, ששלט אלפי שנים במחוזות האימפריה שלו, בוטל כמעט לחלוטין.

ועדיין, בתוך שנה חזר ושב הסדר על כנו. ב-1849 נראה היה שבמרבית ממלכות אירופה לא נותר הרבה מההתקוממויות של 1848, למעט הרושם והאווירה.

ובכל זאת, אף שהמהפכות הללו לא הצליחו להפיל את מרבית השליטים, "אביב העמים" סימן שינוי משמעותי בהיסטוריה האירופית. במדינות רבות הוכנסו רפורמות חברתיות ופוליטיות חשובות. בשתיים מהמרכזיות שבהן נסללה הדרך לאיחוד בין הנסיכויות הרבות, מה שהוליד שתי אומות גדולות ומאוחדות - גרמניה ואיטליה.

על השינוי שיצרה התקופה המשמעותית הזו בהיסטוריה - ראו תגית "אביב העמים".


הנה מהפכות 1848 ו"אביב העמים" לילדים (עברית):

https://youtu.be/Z-ePLk7drew


סקירת מהפכות שנת 1848:

https://youtu.be/dPUVlVmwHc0


פודקאסט מתוך "שעה היסטורית" עם פרופסור הרסגור על 1848 ואביב העמים באירופה (עברית):

https://youtu.be/gtYMs3jM9vY?long=yes


והרצאת וידאו מלאה על המהפכות של אותן שנים באירופה:

https://youtu.be/cXTaP1BD1YY?long=yes

מלחמת השפות (War of the Languages) הייתה אירוע היסטורי שהתרחש ביישוב היהודי בארץ בשנת 1913 וזכה לכינויים נוספים כמו "ריב הלשונות".

מדובר היה בסערה ציבורית שקמה סביב סביב מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ.

המאבק התנהל כנגד חברת "עזרה" של יהודי גרמניה. מצד אחד עמדו נציגי חברת "עזרה" הגרמנית, שרצו להקים מוסד לחינוך טכנולוגי ראשון בארץ, שמו "טכניקום", לימים הטכניון של היום. החברה הודיעה שלימודי המדעים בו יתקיימו בשפה הגרמנית.

חייבים להודות שהיה הגיון מסוים בהחלטה. העברית של אותם ימים היא שפה שחסרים בה מונחים מקצועיים, מדעיים והנדסיים רבים. הגרמנית היא שפה מפותחת ומובילה בעולמות הללו באותן שנים.

אבל למול אנשי "עזרה" הגרמנים נאבקו סטודנטים ציוניים להוראה, מורים ואנשי חינוך, כולם חלק מהיישוב היהודי בארץ. כולם רצו ששפת הלימוד היחידה, גם במוסד האקדמי טכניקום וגם בבית הספר התיכון שלידו, תהיה עברית.

הפגנות, שביתות, מאמרים ונאומים - הוויכוח בין הצדדים היה קשה. הוא עבר שלבים רבים עד שהוכרע. במהלכו התפטר מתפקידו מנהל פרויקט הקמת "טכניקום", ד"ר שמריהו לוין. הוא מונה על ידי חברת "עזרה", אבל תמך דווקא בעברית כשפה עיקרית בבית הספר.

מ"עזרה" פרשו גם רבים מהמורים במוסדותיה, במה שהיה אקט של השתחררות מה"אפוטרופסות" שלה ושל ארגונים דומים מהגולה ומעבר לעצמאות של החינוך בארץ ישראל.

המאבק הוכרע ב-1914, כשהודיעה חברה "עזרה" שהלימודים יעברו בהדרגה להתקיים בעברית. זה היה נצחון חשוב לתפיסת השפה העברית ותפקידה בציונות. בעקבותיו החל תהליך של הקמת מוסדות חינוך עבריים, דוגמת בית הספר הריאלי בחיפה ובית המדרש העברי למורים.

מלחמת השפות עתידה להיות אבן דרך במסע להקמת המדינה והמאיץ של התפתחות רשת חינוך עברי, בחסותו של ועד ציבורי הדוגל בערכים לאומיים וציוניים.


#הרקע למלחמת השפות
אם רוצים להבין את מאבק השפות הזה, חשוב לדעת מה הייתה התפיסה הציונית כלפי היידיש. היידיש הייתה אז שפה עשירה, עמוקה יותר ורבת רבדים, שדחקה את העברית במזרח אירופה. אבל שפת אמם של מרבית יהודי ארצות אירופה ייצגה אצל הציונים את התרבות היהודית המנוונת והמתרפסת של הגולה. היות והתרבות הגלותית הזו גם שללה את הציונות הם ראו את היידיש באופן שלילי. הרצל ראה בה את שפת הגיטו וכתב על "שפות המסתרים, שמדברים האסורים בבתי כלאם".

במערב אירופה ובצפון אמריקה, לעומת זאת, דחקו את העברית דווקא שפות ההשכלה והמקום, כמו גרמנית, פולנית, צרפתית, ספרדית ואנגלית.

לכן היה ויכוח של ממש בין הציונים של מזרח אירופה ושל מערבה לגבי השפה שתיבחר להחליף את היידיש בארץ.

מצד אחד ניצבו הציונים של מערב אירופה, בהנהגת דמויות מפתח בציונות המדינית דוגמת הרצל ונורדאו. הם סברו שהיידיש היא שפה מאובנת שראויה להיעלם. היא מכשילה ומקשה על "היהודי החדש", באימוץ ההכרחי בעיניהם של ההשכלה, כדי לעמוד באתגרי העולם המודרני. לשיטתם צריכה השפה הציונית החדשה להיות שפה מודרנית, מעודכנת ומשכילה כמו גרמנית, צרפתית והאנגלית - שפת המדינה שממנה בא אותו יהודי חדש.

מצד שני עמדו עד העלייה השנייה שוחרי העברית וסופרים שהקפידו לכתוב בה. הם היו חדורים בתחושת נחיתות וחשש מפני השכחה ובידוד. "השפה העברית נותרה ללא דוברים וקוראים. אין לנו עם ואין ספרות ואין תנועה ואין תחייה. אין לנו דבר" - כתב בשנת 1901 דוד פרישמן.

העברית עדיין לא נתפסה כשפה שאפשר להנחיל לציבור הרחב ולהפוך אותה לחלק מההגשמה של החזון הציוני. בתקופת העלייה השנייה היא עדיין שפה דלה במילים.

השפה העברית בשנת 1904 הייתה שפת הוראה רק ב-6 מתוך 29 בתי ספר מאורגנים בארץ ישראל.

משום כך קשה היה אז לוותר על שפת האם, בדרך כלל יידיש, או על שפת מדינות המוצא של הציונים.

בוויכוח החריף והמתמשך בין תומכי היידיש ושפות המוצא ובין תומכי העברית נדרשה הכרעה.

כי העברית לא התכוונה לוותר. אחד מראשי הלוחמים עליה היה אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית. זאת על אף שהיה תלוי בעזרה במימון של חברת "עזרה" להוצאה של המילון העברי שלו לאור.

זה היה חיזוק משמעותי עבור הלאומיות היהודית בארץ ישראל. התוצאה הייתה התפתחות של רשת חינוך עברי, שטיפחה ערכים לאומיים וציוניים. גם השלטונות הטורקיים הכירו בהמשך בעברית כשפת הוראה לגיטימית ואחריהם יבוא גם שלטון המנדט הבריטי בארץ, שיכריז, לצד האנגלית והערבית, גם על העברית כשפה רשמית. היישוב העברי הלך והשתחרר מהשפעת השפות זרות ומתלות תרבותית בהן.

הניצחון במאבק היה בסופו של דבר נחלתם של המצדדים בשימוש בארץ בשפה העברית. עד היום משמש המאבק על השפות בארץ כסמל לניצחון של ההתחדשות היהודית הלאומית ותחיית הלשון העברית.


הנה סיפורה של מלחמת השפות (עברית):

https://youtu.be/DwQSTvDdMW0


עמדות הצדדים במלחמת השפות (עברית):

https://youtu.be/3VdBcMKWQz8


ותפקידו של אליעזר בן יהודה במלחמת השפות (עברית):

https://youtu.be/0cowtfdYb2k