מהי ההיסטוריה של הפיצה?
היא אחד מהמאכלים האהובים בעולם כולו. הפיצה (Pizza) נולדה באיטליה של ימי הביניים, אבל יש לה שורשים עתיקים הרבה יותר. היסטוריונים סבורים שכבר במאה ה-6 לפני הספירה השתמשו היוונים ואולי הפרסים במאפי בצק כבסיסים להגשה של מאכלים.
אפילו המילה "פיצה" באה מהמילה היוונית "פקטוס" (pektos), שפירושה מוצק.
מאז רווח המנהג ברחבי אגן הים התיכון ובמהלך השנים הוא הגיע עד התרבויות הערביות שבצפון אפריקה. כולם גילו את הטעם המצוין של בצק מרודד מקמח ועם השנים גם מבצק שמרים, שנאפה על גבי האבן החמה. בהמשך נולד הטאבון, תנור האפייה מאבן. הבצקים המרודדים החלו נאפים בעוד ועוד מקומות, כשבהם מגולגלים או מונחים מעליהם מאכלים שונים.
במאה ה-10 לספירה, כשכבשו המורים, מוסלמים מצפון אפריקה, חלקים מדרום איטליה, הם הביאו עימם את הפיתה. לא לחינם יש דמיון בין המילים פיתה ופיצה - המילה "פיצה" נולדה בנאפולי, העיר שבה הוקמה אז הפיצריה הראשונה בעולם.
האיטלקים ירשו אמנם מהאימפריה הרומית את המנהג להכין מאפים מרודדים, אבל המפגש עם הפיתה הערבית המלאה בכל-טוב הצית את הדמיון האיטלקי והם שכללו מאז את מאפה הפיצה, עד לדרגת אמנות.
ההבדל הוא שהאיטלקים לא מלאו את הפיתה במאכלים כמו הערבים, או גלגלו אותם בתוכה כמו הגירוס או הסופלקי היווני, אלא הניחו מעל הבצק את התוספות וכך אפו אותם ביחד.
רעיון נהדר. יום הולדת שמח! הפיצה נולדה!
הפיצות הראשונות החלו לכלול ירקות וגבינות מגוונים. על ה"פיצה ביאנקה", הפיצה הלבנה, בצק בלבד, החלו להניח את שני המרכיבים שיהפכו אותה לסנסציית שולחן כה פופולארית - רוטב שנעשה מהעגבניות, אותו ירק שהגיע לא מזמן מאמריקה, המכונה אז "העולם החדש". השני הוא גבינת המוצרלה, שהגיעה לאיטליה מהודו, שם היא הוכנה מחלב הבאפלו, התאו. כך נולדה בנאפולי פיצת ה"נאפוליטנה" - הפיצה הנפוצה בעולם.
ועדיין, הפיצה נחשבה אז למאכל עממי שהאצילים לא נהגו לאכול. השינוי הגיע במאה ה-18, כשמלכת נאפולי, מריה קרולינה, התאהבה בפיצה. היא החלה להגיש פיצות לאורחיה ובהדרגה החלו גם בני המעמד העליון באיטליה "להתמכר" לטעם של הפיצה הנאפוליטנית.
מאה אחר כך, לקראת סוף המאה ה-19, התענגו אומברטו הראשון ומשפחתו, מלכי איטליה הראשונים, על הפיצות שהכין לבני הארמון רפאל אספוזיטו, אופה הפיצות הגדול של התקופה. על הפיצה שהייתה חביבה במיוחד על מלכת איטליה, מרגריטה דה סבויה, נהג רפאל להניח עגבניות, גבינת מוצרלה ובזיליקום (ריחן). הוא קרא לפיצה "פיצה מרגריטה", על שמה של המלכה. כיאה לעידן הלאומיות, הפיצה הזו הייתה פיצה לאומית - עם הלבן של הגבינה, האדום של העגבנייה והירוק של הבזיליקום, היא "נצבעה" כולה בצבעי הדגל האיטלקי.
כשבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היגרו רבים מהאיטלקים לאמריקה, הפכה הפיצה למאכל פופולרי גם שם. מהגרים איטלקים החלו לפתוח פיצריות זולות ומשביעות והמאכל הפך למאכל רחוב אמריקאי מוביל.
בשנות ה-40 יתחילו להכין שם את הפיצות דמויות הפאי - פיצות עם בצק עבה. אמנם הטעם הנפלא והמאוזן של הפיצה האיטלקית הדקיקה נעדר מהן, אבל הפיצות עבות הבצק נמכרו היטב, היו משביעות מאד וזולות להפליא ומשום כך הן התאימו לתקופה. כיום חלק גדול מהפיצות שנמכרות ברחבי העולם הן פיצות אמריקניות בסגנון זה, במיוחד ברשתות הפיצה העולמיות שמשווקות אותן בהצלחה.
היא אחד מהמאכלים האהובים בעולם כולו. הפיצה (Pizza) נולדה באיטליה של ימי הביניים, אבל יש לה שורשים עתיקים הרבה יותר. היסטוריונים סבורים שכבר במאה ה-6 לפני הספירה השתמשו היוונים ואולי הפרסים במאפי בצק כבסיסים להגשה של מאכלים.
אפילו המילה "פיצה" באה מהמילה היוונית "פקטוס" (pektos), שפירושה מוצק.
מאז רווח המנהג ברחבי אגן הים התיכון ובמהלך השנים הוא הגיע עד התרבויות הערביות שבצפון אפריקה. כולם גילו את הטעם המצוין של בצק מרודד מקמח ועם השנים גם מבצק שמרים, שנאפה על גבי האבן החמה. בהמשך נולד הטאבון, תנור האפייה מאבן. הבצקים המרודדים החלו נאפים בעוד ועוד מקומות, כשבהם מגולגלים או מונחים מעליהם מאכלים שונים.
במאה ה-10 לספירה, כשכבשו המורים, מוסלמים מצפון אפריקה, חלקים מדרום איטליה, הם הביאו עימם את הפיתה. לא לחינם יש דמיון בין המילים פיתה ופיצה - המילה "פיצה" נולדה בנאפולי, העיר שבה הוקמה אז הפיצריה הראשונה בעולם.
האיטלקים ירשו אמנם מהאימפריה הרומית את המנהג להכין מאפים מרודדים, אבל המפגש עם הפיתה הערבית המלאה בכל-טוב הצית את הדמיון האיטלקי והם שכללו מאז את מאפה הפיצה, עד לדרגת אמנות.
ההבדל הוא שהאיטלקים לא מלאו את הפיתה במאכלים כמו הערבים, או גלגלו אותם בתוכה כמו הגירוס או הסופלקי היווני, אלא הניחו מעל הבצק את התוספות וכך אפו אותם ביחד.
רעיון נהדר. יום הולדת שמח! הפיצה נולדה!
הפיצות הראשונות החלו לכלול ירקות וגבינות מגוונים. על ה"פיצה ביאנקה", הפיצה הלבנה, בצק בלבד, החלו להניח את שני המרכיבים שיהפכו אותה לסנסציית שולחן כה פופולארית - רוטב שנעשה מהעגבניות, אותו ירק שהגיע לא מזמן מאמריקה, המכונה אז "העולם החדש". השני הוא גבינת המוצרלה, שהגיעה לאיטליה מהודו, שם היא הוכנה מחלב הבאפלו, התאו. כך נולדה בנאפולי פיצת ה"נאפוליטנה" - הפיצה הנפוצה בעולם.
ועדיין, הפיצה נחשבה אז למאכל עממי שהאצילים לא נהגו לאכול. השינוי הגיע במאה ה-18, כשמלכת נאפולי, מריה קרולינה, התאהבה בפיצה. היא החלה להגיש פיצות לאורחיה ובהדרגה החלו גם בני המעמד העליון באיטליה "להתמכר" לטעם של הפיצה הנאפוליטנית.
מאה אחר כך, לקראת סוף המאה ה-19, התענגו אומברטו הראשון ומשפחתו, מלכי איטליה הראשונים, על הפיצות שהכין לבני הארמון רפאל אספוזיטו, אופה הפיצות הגדול של התקופה. על הפיצה שהייתה חביבה במיוחד על מלכת איטליה, מרגריטה דה סבויה, נהג רפאל להניח עגבניות, גבינת מוצרלה ובזיליקום (ריחן). הוא קרא לפיצה "פיצה מרגריטה", על שמה של המלכה. כיאה לעידן הלאומיות, הפיצה הזו הייתה פיצה לאומית - עם הלבן של הגבינה, האדום של העגבנייה והירוק של הבזיליקום, היא "נצבעה" כולה בצבעי הדגל האיטלקי.
כשבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היגרו רבים מהאיטלקים לאמריקה, הפכה הפיצה למאכל פופולרי גם שם. מהגרים איטלקים החלו לפתוח פיצריות זולות ומשביעות והמאכל הפך למאכל רחוב אמריקאי מוביל.
בשנות ה-40 יתחילו להכין שם את הפיצות דמויות הפאי - פיצות עם בצק עבה. אמנם הטעם הנפלא והמאוזן של הפיצה האיטלקית הדקיקה נעדר מהן, אבל הפיצות עבות הבצק נמכרו היטב, היו משביעות מאד וזולות להפליא ומשום כך הן התאימו לתקופה. כיום חלק גדול מהפיצות שנמכרות ברחבי העולם הן פיצות אמריקניות בסגנון זה, במיוחד ברשתות הפיצה העולמיות שמשווקות אותן בהצלחה.
