שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה הנציח הסרט "אדם בעקבות גורלו"?
שנת 1969 הביאה לעולם שלושה אירועים תרבותיים מעצבים של ממש. גם פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, גם את הנחיתה על הירח וגם את הסרט "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider) - סרט שייצג באופן מבריק את תרבות ההיפים ותרבות הנגד אבל בדגש על החופש והכיף שבחוויה הזו, מה שהפך אותו לחלק מסרטי המיינסטרים המצליחים של התקופה.
בהיותו סרט עצמאי וללא תמיכת האולפנים, זה היה סרט דל-תקציב ופורץ מוסכמות מאותה שנה, המספר את סיפורם של שני צעירים אופנוענים שחוצים את ארצות הברית של שנות ה-60.
הסרט אמנם סיפר את סיפורם של שני הגברים, אבל בעצם הציג את הרעיונות המהפכניים של הדור ששינה את ערכיה של אמריקה.
הסרט ספוג ברוח הסיקסטיז ומתאר היטב את ההוויי של שנות השישים באמריקה. הוא היה לסרט שייצג דור שלם ובמרכזו אווירת החופש ההיפית הזכורה כל כך מהתקופה, על השיתוף בקומונות של ההיפים, הסמים, המוסיקה וההתחברות לטבע. הוא מציג את האנשים המיוחדים, חלקם מיוחדים באופן מוזר, שהתגלו לשניים ברחבי אמריקה.
הצלחתו הייחודית בהצגת אורח החיים ההיפי, השילוב של שירים רבים מהתקופה וסצנות נסיעה ארוכות באופנועי ההארלי דיווידסון המיתולוגיים, כל אלו הפכו אותו לשובר קופות והזניקו את הקריירה של יוצריו, שהיו גם השחקנים הראשיים, דניס הופר ופיטר פונדה.
אבל "אדם בעקבות גורלו" היה גם סרט מצוין והוא הפך לסרט מכונן, אחד החשובים ביצירת "הגל החדש האמריקני" בקולנוע ההוליוודי של סוף שנות ה-60. הוא שאב רעיונות חדשניים ומעניינים מהיוצרים של "הגל החדש הצרפתי" ושילב טכניקות צילום חדשות, כמו חיתוכים וזומים מהירים, פלש פורוורדים, הרבה שימוש בטכניקת הג'אמפ קאט וצילום מחוספס ולא מוקפד.
אהבת החופש והאופנועים שמבטאים משהו ממנה היא מהערכים של "אדם בעקבות גורלו":
https://youtu.be/J1cDECkN2xg
שיר אופייני בסצנת נסיעה מהסרט:
https://youtu.be/rMbATaj7Il8
סצנות הסמים בסרט משקפות את הבילוי האהוב על ההיפים:
https://youtu.be/RXBAgAxn1x4
ומשחק משנה מרהיב של ג'ק ניקולסון הצעיר, עורך הדין האלכוהוליסט שהתחבר אליהם בכלא:
https://youtu.be/hCb6UkQ_AnM
מתי ומהו הניאו-ריאליזם האיטלקי בקולנוע?
ניאו ריאליזם איטלקי (Italian neo-realism) היה ז'אנר בתולדות הקולנוע, שבניגוד לצורת העשייה ההוליוודית של הקולנוע תיאר את החיים באופן אמיתי, שונה וחדש (המילה "ניאו" משמעותה "חדש") מזה של הוליווד.
זהו ז'אנר פוליטי, מוחה, שבשנות ה-40 וה-50 של המאה העשרים תקף בעיות חברתיות, מראה את הכאב, העוולות, העוני והפערים ומצביע על הצורך בשינוי.
ה"ריאליזם", שנולד במאה ה-19 כזרם בספרות, באמנות ובתיאטרון - שניסה לתאר את החיים כפי שהם. בקולנוע, אמנות צעירה מאוד, שלט עד אז סוג של "ריאליזם הוליוודי". סרטים צולמו בו באולפנים, עם שחקנים כוכבים, תסריט, תפאורה, עדשות, פילטרים ואיפור.
אחרי המלחמה, באיטליה הענייה והחריבה ובלית ברירה, יוצא הקולנוע האיטלקי אל הרחובות, פשוטו כמשמעו - מספרים על הרחובות, מצלמים ברחובות ובכפרים ומשתפים אנשים פשוטים בתור שחקנים.
כי הקולנוענים של הניאוריאליזם מתחילים לצלם סיפורים אנושיים, על אנשים פשוטים ועל צרות של איטלקים מהעם, רבים מהם עניים ובני המעמד העובד, שמתמודדים עם איטליה במצב הכלכלי והחברתי הקשה של אחרי המלחמה.
אם לפני התבוסה במלחמה עסקו הסרטים האיטלקים בחיי העשירים והמוצלחים, מה שקיבל את הכינוי "הטלפון הלבן", הגישה של יוצרי הניאו-ריאליזם הפכה ל"הצגת הדברים כפי שהם". הכל בזרם הזה חשוף ומצולם "לפנים". העליבות, העוני, הצרות והרחובות ההרוסים - כל אלה הם חלק מהאמת המצולמת, ללא פרשנות, מה שלימים ייקרא בתנועת הגל החדש הצרפתי "Cinéma vérité".
היוצרים המרכזיים הם רוברטו רוסליני, ויטוריו דה סיקה, לוצ'ינו ויסקונטי, פדריקו פליני, מיכלאנג'לו אנטוניוני, רוברטו רוסליני ואחרים. גם אם הז'אנר היה קצר יחסית בשנים, השפעתו הברורה על הקולנוע היא אדירה. יוצרי ענק מאוחרים יותר, כמו גודאר וסקורסזה הושפעו ממנו מאוד.
בניאוריאליזם רוב השחקנים אינם כוכבים, כמו מי שהקולנוע נהג לטפח לפני המלחמה. כי נאלצים ואז גם נהנים לעשות שימוש רב ב"נון אקטורז", שחקנים שאינם שחקנים של ממש. בהיעדר ממון, מגלמים בסרטים הללו אנשים אמיתיים ופשוטים את מי שהם. עובד מפעל אמיתי נבחר לגלם עובד מפעל שחושש על פרנסתו. איש רגיל נבחר לגלם איש רגיל ומובטל, אחד שגונבים לו את האופניים הדרושים לו לפרנסתו וכך הלאה.
בדיעבד, צמח באיטליה המוכה והענייה ז'אנר אמנותי מדהים, שהוליד את הקולנוע האיטלקי מחדש ויצר את תור הזהב שלו.
#רקע היסטורי
הז'אנר, כלומר הזרם הזה בקולנוע, נולד באיטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה.
לפני המלחמה הייתה איטליה מדינה בעלת מסורת של הפקה קולנועית, ברמה של הוליווד. השליט הפשיסטי מוסוליני ראה בקולנוע כלי חשוב לגיבוש העם האיטלקי ובשנים שלפני המלחמה נוסד בה גם פסטיבל ונציה. עם מרכז העשייה המצליח של אולפני צ'ינה צ'יטה, המקבילה האיטלקית להוליווד, זכה הקולנוע האיטלקי בפרסום עולמי.
אך איטליה המובסת במלחמה, מוצאת את עצמה עם תעשיית קולנוע הרוסה וכלכלה על הפנים. במהלך שנות המלחמה חרבו האולפנים המפוארים שפעלו בה והקולנוע האיטלקי מוצא את עצמו עם כסף מועט.
אז בלי אולפנים ובלי כסף רב יוצאים הקולנוענים של איטליה לצלם ברחובות ובבתים פרטיים. בתור שחקנים, הם לקחו בעיקר חובבים וצעירים, שנראו להם זקוקים לכסף וסיפקו את הכישרון המספיק כדי לספר סיפור.
כך שאחרי המלחמה יוליד ויציג הניאו-ריאליזם האיטלקי סרטים עם מציאות שונה מזו של הוליווד וידבר דווקא על פשוטי העם והחלשים שבו, מי שבלאו הכי סיפוריהם הכי רלוונטיים, משכנעים ומרגשים.
הנה הניאוריאליזם האיטלקי:
https://youtu.be/v_uLv6Wt2io
מצגת וידאו על הז'אנר שצמח מההרס והמאבק היומיומי לקיום אל שינוי חברתי:
https://youtu.be/f4CVN5fnGL8
מתוך "גנבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה:
https://youtu.be/GVJiP0MXiKs
רוברטו רוסליני שאמר שהוא מנסה חתפוס את האמת, לא יותר - קדימון טרילוגיית המלחמה:
https://youtu.be/JM_KpDmdF98
מתוך המוות של פינה" על השלטון הגרמני בזמן המלחמה:
https://youtu.be/CEXOTkBTayM
באיטליה סקירה של יוצרי הניאוריאליזם המרכזיים שנדונו כוללים את רוברטו רוסליני, ויטוריו דה סיקה, לוצ'ינו ויסקונטי, לצד נוספים שחלק מפעילותם הייתה בז'אנר, כמו פדריקו פליני, ג'וזפה דה סנטיס, כמו גם אלברטו לאטואדה, מיכלאנג'לו אנטוניוני:
https://youtu.be/xPDDZSux3UA?long=yes
ווידאו אסיי על 3 סרטי "טרילוגיית המלחמה" המדהימה של רוברטו רוסליני:
https://youtu.be/44bRjASqTgA?long=yes
הגל החדש הצרפתי
שנת 1969 הביאה לעולם שלושה אירועים תרבותיים מעצבים של ממש. גם פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, גם את הנחיתה על הירח וגם את הסרט "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider) - סרט שייצג באופן מבריק את תרבות ההיפים ותרבות הנגד אבל בדגש על החופש והכיף שבחוויה הזו, מה שהפך אותו לחלק מסרטי המיינסטרים המצליחים של התקופה.
בהיותו סרט עצמאי וללא תמיכת האולפנים, זה היה סרט דל-תקציב ופורץ מוסכמות מאותה שנה, המספר את סיפורם של שני צעירים אופנוענים שחוצים את ארצות הברית של שנות ה-60.
הסרט אמנם סיפר את סיפורם של שני הגברים, אבל בעצם הציג את הרעיונות המהפכניים של הדור ששינה את ערכיה של אמריקה.
הסרט ספוג ברוח הסיקסטיז ומתאר היטב את ההוויי של שנות השישים באמריקה. הוא היה לסרט שייצג דור שלם ובמרכזו אווירת החופש ההיפית הזכורה כל כך מהתקופה, על השיתוף בקומונות של ההיפים, הסמים, המוסיקה וההתחברות לטבע. הוא מציג את האנשים המיוחדים, חלקם מיוחדים באופן מוזר, שהתגלו לשניים ברחבי אמריקה.
הצלחתו הייחודית בהצגת אורח החיים ההיפי, השילוב של שירים רבים מהתקופה וסצנות נסיעה ארוכות באופנועי ההארלי דיווידסון המיתולוגיים, כל אלו הפכו אותו לשובר קופות והזניקו את הקריירה של יוצריו, שהיו גם השחקנים הראשיים, דניס הופר ופיטר פונדה.
אבל "אדם בעקבות גורלו" היה גם סרט מצוין והוא הפך לסרט מכונן, אחד החשובים ביצירת "הגל החדש האמריקני" בקולנוע ההוליוודי של סוף שנות ה-60. הוא שאב רעיונות חדשניים ומעניינים מהיוצרים של "הגל החדש הצרפתי" ושילב טכניקות צילום חדשות, כמו חיתוכים וזומים מהירים, פלש פורוורדים, הרבה שימוש בטכניקת הג'אמפ קאט וצילום מחוספס ולא מוקפד.
אהבת החופש והאופנועים שמבטאים משהו ממנה היא מהערכים של "אדם בעקבות גורלו":
https://youtu.be/J1cDECkN2xg
שיר אופייני בסצנת נסיעה מהסרט:
https://youtu.be/rMbATaj7Il8
סצנות הסמים בסרט משקפות את הבילוי האהוב על ההיפים:
https://youtu.be/RXBAgAxn1x4
ומשחק משנה מרהיב של ג'ק ניקולסון הצעיר, עורך הדין האלכוהוליסט שהתחבר אליהם בכלא:
https://youtu.be/hCb6UkQ_AnM
ניאו ריאליזם איטלקי (Italian neo-realism) היה ז'אנר בתולדות הקולנוע, שבניגוד לצורת העשייה ההוליוודית של הקולנוע תיאר את החיים באופן אמיתי, שונה וחדש (המילה "ניאו" משמעותה "חדש") מזה של הוליווד.
זהו ז'אנר פוליטי, מוחה, שבשנות ה-40 וה-50 של המאה העשרים תקף בעיות חברתיות, מראה את הכאב, העוולות, העוני והפערים ומצביע על הצורך בשינוי.
ה"ריאליזם", שנולד במאה ה-19 כזרם בספרות, באמנות ובתיאטרון - שניסה לתאר את החיים כפי שהם. בקולנוע, אמנות צעירה מאוד, שלט עד אז סוג של "ריאליזם הוליוודי". סרטים צולמו בו באולפנים, עם שחקנים כוכבים, תסריט, תפאורה, עדשות, פילטרים ואיפור.
אחרי המלחמה, באיטליה הענייה והחריבה ובלית ברירה, יוצא הקולנוע האיטלקי אל הרחובות, פשוטו כמשמעו - מספרים על הרחובות, מצלמים ברחובות ובכפרים ומשתפים אנשים פשוטים בתור שחקנים.
כי הקולנוענים של הניאוריאליזם מתחילים לצלם סיפורים אנושיים, על אנשים פשוטים ועל צרות של איטלקים מהעם, רבים מהם עניים ובני המעמד העובד, שמתמודדים עם איטליה במצב הכלכלי והחברתי הקשה של אחרי המלחמה.
אם לפני התבוסה במלחמה עסקו הסרטים האיטלקים בחיי העשירים והמוצלחים, מה שקיבל את הכינוי "הטלפון הלבן", הגישה של יוצרי הניאו-ריאליזם הפכה ל"הצגת הדברים כפי שהם". הכל בזרם הזה חשוף ומצולם "לפנים". העליבות, העוני, הצרות והרחובות ההרוסים - כל אלה הם חלק מהאמת המצולמת, ללא פרשנות, מה שלימים ייקרא בתנועת הגל החדש הצרפתי "Cinéma vérité".
היוצרים המרכזיים הם רוברטו רוסליני, ויטוריו דה סיקה, לוצ'ינו ויסקונטי, פדריקו פליני, מיכלאנג'לו אנטוניוני, רוברטו רוסליני ואחרים. גם אם הז'אנר היה קצר יחסית בשנים, השפעתו הברורה על הקולנוע היא אדירה. יוצרי ענק מאוחרים יותר, כמו גודאר וסקורסזה הושפעו ממנו מאוד.
בניאוריאליזם רוב השחקנים אינם כוכבים, כמו מי שהקולנוע נהג לטפח לפני המלחמה. כי נאלצים ואז גם נהנים לעשות שימוש רב ב"נון אקטורז", שחקנים שאינם שחקנים של ממש. בהיעדר ממון, מגלמים בסרטים הללו אנשים אמיתיים ופשוטים את מי שהם. עובד מפעל אמיתי נבחר לגלם עובד מפעל שחושש על פרנסתו. איש רגיל נבחר לגלם איש רגיל ומובטל, אחד שגונבים לו את האופניים הדרושים לו לפרנסתו וכך הלאה.
בדיעבד, צמח באיטליה המוכה והענייה ז'אנר אמנותי מדהים, שהוליד את הקולנוע האיטלקי מחדש ויצר את תור הזהב שלו.
#רקע היסטורי
הז'אנר, כלומר הזרם הזה בקולנוע, נולד באיטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה.
לפני המלחמה הייתה איטליה מדינה בעלת מסורת של הפקה קולנועית, ברמה של הוליווד. השליט הפשיסטי מוסוליני ראה בקולנוע כלי חשוב לגיבוש העם האיטלקי ובשנים שלפני המלחמה נוסד בה גם פסטיבל ונציה. עם מרכז העשייה המצליח של אולפני צ'ינה צ'יטה, המקבילה האיטלקית להוליווד, זכה הקולנוע האיטלקי בפרסום עולמי.
אך איטליה המובסת במלחמה, מוצאת את עצמה עם תעשיית קולנוע הרוסה וכלכלה על הפנים. במהלך שנות המלחמה חרבו האולפנים המפוארים שפעלו בה והקולנוע האיטלקי מוצא את עצמו עם כסף מועט.
אז בלי אולפנים ובלי כסף רב יוצאים הקולנוענים של איטליה לצלם ברחובות ובבתים פרטיים. בתור שחקנים, הם לקחו בעיקר חובבים וצעירים, שנראו להם זקוקים לכסף וסיפקו את הכישרון המספיק כדי לספר סיפור.
כך שאחרי המלחמה יוליד ויציג הניאו-ריאליזם האיטלקי סרטים עם מציאות שונה מזו של הוליווד וידבר דווקא על פשוטי העם והחלשים שבו, מי שבלאו הכי סיפוריהם הכי רלוונטיים, משכנעים ומרגשים.
הנה הניאוריאליזם האיטלקי:
https://youtu.be/v_uLv6Wt2io
מצגת וידאו על הז'אנר שצמח מההרס והמאבק היומיומי לקיום אל שינוי חברתי:
https://youtu.be/f4CVN5fnGL8
מתוך "גנבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה:
https://youtu.be/GVJiP0MXiKs
רוברטו רוסליני שאמר שהוא מנסה חתפוס את האמת, לא יותר - קדימון טרילוגיית המלחמה:
https://youtu.be/JM_KpDmdF98
מתוך המוות של פינה" על השלטון הגרמני בזמן המלחמה:
https://youtu.be/CEXOTkBTayM
באיטליה סקירה של יוצרי הניאוריאליזם המרכזיים שנדונו כוללים את רוברטו רוסליני, ויטוריו דה סיקה, לוצ'ינו ויסקונטי, לצד נוספים שחלק מפעילותם הייתה בז'אנר, כמו פדריקו פליני, ג'וזפה דה סנטיס, כמו גם אלברטו לאטואדה, מיכלאנג'לו אנטוניוני:
https://youtu.be/xPDDZSux3UA?long=yes
ווידאו אסיי על 3 סרטי "טרילוגיית המלחמה" המדהימה של רוברטו רוסליני:
https://youtu.be/44bRjASqTgA?long=yes
