זואיטרופ (Zoetrope), או זואטרופ כמו שלעיתים כותבים בטעות בעברית, הוא מכשיר בצורה של תוף חלול, שבו מספר גדול של חריצי הצצה. הזואטרופ הציג בתוכו סדרת ציורים במספר זהה לחרכי ההצצה, עם רצף של מצבי תנועה.

מבט אל חריצי ההצצה, תוך כדי סיבוב התוף, הציגה אשלייה של תנועה רצופה.

פירוש השם "זואטרופ" הוא ביוונית עתיקה "גלגל החיים" ("זואי" ביוונית פירושה חיים).


הנה סוס בדהירתו, מסוג הסרטונים המצויירים שהוצגו בזואיטרופ:

http://youtu.be/SBg6dAE3mI0


עוד זואטרופ מרגש:

https://youtu.be/SqCPFuxhn80


סרטוני זואיטרופ רבים ברצף:

http://youtu.be/fG6ywByMAyE


והנה זואיטרופ מודרני שיצרה חברת הסרטים פיקסר, כדי להדגים את התנועה הנוצרת מהרצה מהירה של דמויות:

http://youtu.be/5khDGKGv088

קינטוסקופ (Kinetoscope) הוא מכשיר שבו אפשר היה לצפות בתמונות נעות מבעד לעינית שמוצבת בראשו. ניתן להגדיר את הקינטוסקופ כסוג של מציג סרטים אישי קדום.

זה היה, אם תרצו, האייפוד הראשון בהיסטוריה...

נחזור להמצאה. סוף המאה ה-19, ממש בעשור האחרון של המאה. ממציא הקינטוסקופ היה תומאס אלווה אדיסון, הממציא רב הפעלים שאחראי בין השאר גם על נורת החשמל והפטיפון הראשון.

אדיסון שילב את כל הפיתוחים שנוצרו לפניו בתחום (הפנקיסטוסקופ, הסטרובוסקופ, הזואיטרופ, אקדח התמונות והצילום הרציף שפיתח מאיברידג' - הכירו אותם בתגית "תולדות הקולנוע") ויצר בשנת 1891 מתחמי קינטוסקופים - אולמות לצפיה אישית בסרטונים.

במתחמים הללו ביקרו אנשים, שלשלו מטבעות לשורת מכשירי קינטוסקופ והציצו אליהם כדי לצפות בסרטונים קצרים שצולמו באולפן של אדיסון, סרטים שהציגו תנועה.

זו הייתה מהפכה מוחלטת וקפיצה אדירה למה שיהיה הקולנוע. אמנם החוויה היא לאדם בודד אבל היא הייתה חדשנית ומהנה מאד. 3 שנים לאחר הצגתם לציבור, כבר ניתן היה לקנות קינטוסקופים מחברת אדיסון. האייפוד הראשון כבר אמרנו?


כך פעל מכשיר הקינטוסקופ:

https://youtu.be/yY1d_WtMjQg


כך הוא הומצא ופותח:

https://youtu.be/sfI0NVC0hLU


סרטון מתקופת אדיסון שמראה כיצד השתמשו בקינטוסקופ ומה ראו בו:

http://youtu.be/zxuW9NmFZtQ


מבט מקרוב בקינטוסקופ של אדיסון:

http://youtu.be/SRIjUYh3MEs


ומספר סרטונים שהוצגו בקינטוסקופים של אדיסון:

http://youtu.be/686Y7bZYavA

היום, בעידן הקולנוע בתלת-מימד, קצת קשה להאמין שהטכנולוגיה הזו היתה פעם בסיסית ופרימיטיבית ביותר. הסרט הנע הראשון אי-פעם, צולם בשנת 1878, כמעט 20 שנה לפני האחים לומייר שהמציאו את הקולנוע. הסרט קצר מאד וצולם בעזרת 12 מצלמות סטראוסקופיות שחוברו באמצעות כבל והופעלו על ידי תנועות הסוס.


הנה הסרט הנע הראשון שצולם בעולם:

http://youtu.be/UrRUDS1xbNs

"רובה תמונות", האקדח הכרונופוטוגרפי, או "אקדח תמונות" הם שמות משנת 1882 להמצאה של מדען צרפתי גאון בשם אטיין ז'ול מארי, או ליתר דיוק אֶטיֶין-ז'ול מָארֶה (Étienne-Jules Marey).

מארה פיתח טכנולוגיה שאיפשרה לצלם על לוח מזכוכית תמונות רבות, בקצב של 12 תמונות בשנייה.

אקדח התמונות הוא שתרם את המושג "שוט" לעולם הקולנוע. הוא היה מאותן המצאות שקדמו להמצאת הקולנוע ותרמו רבות לשיפור היכולת הטכנית לחבר תמונות בודדות לתנועה.


כך נראה אקדח התמונות של מארה:

https://youtu.be/1OsDKCJInNc


כמה מסרטוניו הקצרים של מאריי שנעשו בסביבות שנת 1900:

http://youtu.be/CtRJHS7ynyI


סוגי ה"שוטים" בקולנוע של היום:

https://youtu.be/RWJ5HxQVTzk


ואחדים מסרטיו הראשונים של אטיין ז'ול מארה:

https://youtu.be/11lKItGNuiY?long=yes

הפרקסינוסקופ (Praxinoscope), המכונה לעיתים בטעות פאראקסינוסקופ, הוא מכשיר האנימציה המוקדם ביותר שהומצא. זה היה פנס קסם לאנימציה, מכשיר להקרנת סרטים מצוירים על הקיר, שהמציא בשנת 1873 האמן והממציא הצרפתי אמיל רנו.

הפרקסינוסקופ העגול מזכיר סיר רחב. לדופן הפנימית שלו הוצמדה סדרת ציורים של שלבים שונים בתנועה. זו השתקפת במערכת מראות וכשסובבו את הפרקסינוסקופ ראו הצופים מעין סרט מצויר, שהיה תולדה של אשליה, שהתבססה על תנועה.

את הפרקסינוסקופ יצר אמיל רנו הצרפתי בשנת 1888, עוד פיתוח שנוצר, לאחר סדרה של מכשירים קטנים להקרנת סרטונים, שנוצרו בידי אחרים, כמו הפנקיסטוסקופ, הסטרובוסקופ והזואיטרופ. ההבדל בינו לבינם היה שלראשונה הצליח אמיל רנו להקרין את הסרטון המצויר על הקיר.

אבל איך הוא עשה זאת?

רנו המוכשר הוסיף לפרקסינוסקופ פנס קסם נוסף, שהקרין תמונת רקע שאינה זזה. על התמונה הזו הוקרנו סרטוני התנועה של הפרקסינוסקופ. כך הוא יצר מופע של סרט מצויר שאמיל רנו כינה "התאטרון האופטי". זו הייתה צורת הבידור המוקדמת ביותר של הסרטים המצוירים לקהל הרחב והפעם הראשונה שבה סופר סיפור של ממש על גבי מסך.


הנה סיפורו של הפרקסינוסקופ של אמיל רנו:

https://youtu.be/TK_K_Hvf-24


מספר אנימציות מתוך סרטוני הפרקסינוסקופ:

https://youtu.be/TxYP1nOSVJY


מכשיר הפרקסינוסקופ שהמציא אמיל רנו:

https://youtu.be/ChRD0UG0txw


הפרקסינוסקופ בפעולה:

http://youtu.be/xOItdZOGnx8


פראקסינוסקופ משנת 1906 שנקרא "שלבים משעשעים של פרצופים מצחיקים":

http://youtu.be/8dRe85cNXwg


סרטוני פארקסינוסקופ מודרניים:

http://youtu.be/AznclmOj9UI?t=24s


ודגם של פארקסינוסקופ במוזיאון הקולנוע, שמצורפת לו גם תיבת נגינה קטנה:

http://youtu.be/ChRD0UG0txw

הפנטזמגוריה (Phantasmagoria) הייתה אשליה של תנועה על המסך, שאפשרה בעבר להקרין על המסך לא רק תמונות קפואות, שאינן זזות.

ממציאי הפנטזמגוריה היו אטיין רוברטסון הבלגי ופיליפשטל מאנגליה שפיתחו את הטכנולוגיות הללו החל משנת 1790. הם הפכו את הפנטסמגוריה לצורת בידור של מעין סרטי אימה מוקדמים, שזכו להצלחה רבה בפאריס של סוף המאה ה-18. שלדים, גולגלות ואנשים מפחידים - כל אלו ריתקו את דמיונם של הפאריזאים והיו כנראה הסוג המוקדם של סרטי האימה שאנו מכירים כל כך טוב בימינו.


הנה תולדות האנימציה כשהפנטזמגוריה היא כבר בתחילתה:

https://youtu.be/z6TOQzCDO7Y


סרטון שמדגים את הפנטזמגוריה:

http://youtu.be/S9hVVLOHdTI


סרט הפנטזמגוריה של אמיל קול (Émile Cohl) מ-1908:

https://youtu.be/o1d28X0lkJ4


והרצאה על הפנטזמגוריה:

https://youtu.be/hJVhhh6t_LI?long=yes

במאה ה-19 פותחו שורה של מכשירים, כמו ה"פנקיסטוסקופ", בעברית "תוף הפלאים", הסטרובוסקופ והזואטרופ (ראו בתגית "זואיטרופ").

כולם ניצלו את העיקרון של התמדת המראה, או עיקרון התמדת הראייה, שלפיו כשמוקרנת שורה של תמונות בודדות במהירות, נוצרת אשליה של תנועה רציפה.

כשהצופה במכשירים אלו היה מציץ בחריצי ההצצה, הוא היה רואה תנועה רצופה של פעולה, כמו סוס דוהר, אדם הולך וכדומה.


הנה סרטון על הטכנולוגיות החדשות הללו:

http://youtu.be/r4B3FHHt_k8


כך תבנו זואיטרופ:

http://youtu.be/lfAzr0GWknU


וסרטון הדרכה לבניית פינקיסטוסקופ בעצמכם:

http://youtu.be/2rzwdRqsuVM

ז'ורז' מלייס (Georges Melies) היה קוסם שגילה את ראינוע, הקולנוע המוקדם והתאהב במדיום החדש, שאפשר לו לעשות את הקסמים שלו, בסרטים מלאי דמיון ורעיונות בדיוניים.

כך הפך מלייס לבמאי של סרטי פנטזיה עם המצאת הקולנוע. כקוסם לשעבר ואמן של אפקטים, מלייס לא הפסיק ליצור ולהמציא מגוון רעיונות ופתרונות קולנועיים יצירתיים ואפילו מדהימים. הסגנון של האפקטים המיוחדים שהכניס לסרטיו היה פורץ דרך וחדשני כל כך, שאנשים חשבו על רבים מהם כקסמים ומסתוריים.

והאמת שהדברים שעשה היו בדיוק כאלה. קסומים ומסתוריים. איכשהו, האיש שבא מעולם הבידור של תקופתו, ניבא בסרטיו את הכיוון שתיקח הוליווד כשתהפוך את הקולנוע לבידורי, דמיוני ושל הקהל. הדימויים של מלייס ואחיזת העיניים ששימשה בבסיס הסרטים שלו, הם הסבים והסבתות של הקולנוע עתיר האפקטים והאמצעים המיוחדים של ימינו.

"מסע אל הירח", סרטו הגדול ביותר של ז'ורז' מלייס, הוא בעיני רבים סרט המדע הבדיוני הראשון בהיסטוריה. הוא עתיד להפוך את היוצר השונה כל כך לאבי סרטי הפנטזיה והאפקטים המיוחדים בקולנוע.

אבל באמנות כמו בתולדות האמנות, הגאון שפורץ דרך הופך לא פעם לבדיחה, זמן לא רב אחר-כך. בתוך עשור הפכו סרטיו של מלייס למיושנים והצופים מאסו בהם לחלוטין. זה לא שהוא לא ניסה לשנות סגנון ואפילו התחיל לצלם מערבונים מצליחים, אבל ההצלחה לא האירה לו פנים לאורך זמן ולבסוף הוא פרש לחלוטין מהראינוע.

טכנית, כל כך הרבה שיטות ורעיונות קולנועיים הוא פיתח. בין השאר הוא פיתח את הג'אמפ קאט, שהוא מעין "קפיצה בחיתוך". היא נוצרת כשלמשל דמות נמצאת בקצה הפריים ואחרי ה"קאט" היא באמצע הפריים, מה שיוצר מעבר לא נקי ולא המשכי. זה התגלה לו במקרה והוא הבין את היופי של זה, שילב בסרטיו והנחיל גם הלאה.

עוד מהמצאותיו הם ה"טיים לאפס" - סוג של הילוך מהיר מאד על ידי קפיצות זמן, כמו גם הכפלת דמויות בסרטים, על ידי חשיפות מרובות של הפילם. מלייס גם השתמש ראשון בדיזולב, שהוא מעבר מפריים לפריים בצורה של התמוססות. הוא הראשון להשתמש ב"הקרנה אחורית", מה שהיום אנו מכנים "מסך ירוק" או "מסך כחול" והוא אפילו היה הראשון להוסיף צבע לסרטיו, על ידי צביעה ידנית על הפילם!

בדיעבד, גם אם חייו המקצועיים הסתיימו בכישלון, מה שקרה ללא מעט פורצי דרך בתולדות האמנות והקולנוע המוקדם, עולם הקולנוע לא ישכח את הקוסם שהיה לבמאי ראינוע והמציא את סרטי המדע הבדיוני, הותיר מורשת מרהיבה של תעוזה ודמיון והרבה זיכרונות מעוררי חיוך ונוסטלגיה, לאופן שבו ראו פעם את הירח, הטכנולוגיה והעתיד.

הספר והסרט "הוגו" של השנים האחרונות, הזכירו לעולם את הקסם שבמורשת הקולנועית של מי שיכולתו "לשנות את המציאות", בצילום ועריכה, הקנתה לו בחייו את הכינוי "צלם קוסם" (Cinemagician).


הנה סיפורו המתורגם של מלייס:

https://youtu.be/L8is28gAOTc


סרטון שהקדיש לדמיונות והרעיונות שלו מנוע החיפוש גוגל:

https://youtu.be/BEePFpC9qG8


ז'ורז' מלייס עשה את הסרט הבדיוני הראשון בהיסטוריה - "מסע לירח":

https://youtu.be/uMBkDT_eG5g


סרט נוסף שבו ז'ורז' מלייס משתמש ברעיונותיו כדי ליצור את "האיש שהוא תזמורת":

http://youtu.be/3RMp32GPWww


הסרט "הוגו" המספר על מלייס וסרטיו היצירתיים:

https://youtu.be/Paneo9Urjc4


תכנית שרגא בישגדא מהחינוכית, שהוקדשה לז'ורז' מלייס (עברית):

https://youtu.be/jKeEcYyx97s?long=yes


וסרט על תולדות הקולנוע המוקדם, שעושה כבוד למלייס:

https://youtu.be/87km5sFrIQQ?long=yes

האנשים הראשונים שהקרינו סרטים על קיר ומסך היו האחים לואי ואוגוסט לומייר (Lumière Brothers).

לשם כך השניים המציאו את ה"סינמטוגרף" (Cinématographe), מכשיר מופלא, במשקל של 5 קילוגרם בלבד, שהיה מצלמה, מכשיר הקרנה ומכשיר לפיתוח ושכפול של הסרטים שנוצרו בו.

מצלמת הקולנוע הזו, שיצרו האחים לומייר, נחשבת לתחילתה של מהפכה תרבותית - עידן הראינוע, הסרט האילם, שיהיה תחילתו של עולם הקולנוע.

האחים לומייר לא המציאו את המקרן שלהם משום מקום. הם התבססו בין השאר על הטכנולוגיה של הפרקסינוסקופ (Praxinoscope), שפיתח אמיל רנו כדי להקרין על מסך סרטונים מצוירים שיצר (ראו באאוריקה בתגית "אמיל רנו").

אבל האחים לומייר תרמו שני חידושים משמעותיים, שגם אם התבססו על המצאות קודמות, הם היו לסימני ההיכר של חדשנותם הטכנולוגית - הם הראשונים שצילמו מחוץ לאולפן וגם אלה שהקרינו את סרטיהם על מסך גדול.

הם יצרו את סרט הראינוע הראשון. הסרטים הראשונים שיצרו האחים לומייר היו לאגדה. ובכל זאת, איכשהו הם התייחסו לסרטי קולנוע כאל שעשוע נחמד, אבל חסר חשיבות של ממש. לואי לומייר אמר אז על הקולנוע את המשפט הנבואי המשעשע ביותר שאמר ממציא כלשהו: "הקולנוע היא טכנולוגיה שאין לה עתיד..."


הנה האחים לומייר:

https://youtu.be/16Z-ZkWKK-I


"הרכבת מגיעה לתחנה" שהאגדה מספרת שחלק מהצופים הראשונים ברחו מהאולם מפחד הרכבת המתקרבת אליהם:

http://youtu.be/yJuziSzbZO0


הקומדיה הקולנועית הראשונה - הסרט "המשקה המושקה" של האחים לומייר:

http://youtu.be/Hqo1dBBSwJI


"יציאה מהמפעל" שבו הם מראים אנשים מסיימים את יום העבודה שלהם:

http://youtu.be/4X2cw7eJqjg


וסרט תיעודי על סיפורם של האחים לומייר והמצאת הקולנוע על המסך הגדול:

https://youtu.be/qdIVbGm1uK8?long=yes

האמן הצרפתי אמיל רנו, או ריינו (Emile Reynaud) היה חלוץ סרטי האנימציה. זה קרה בשנת 1892, שנים ספורות לפני שנוצרו סרטי הראינוע הראשונים של האחים לומייר. אמיל רנו יצר אז סרטים עלילתיים מורכבים וסיפוריים מאד. הוא הציג אותם בעזרת פנס קסם מסתובב שפיתח ונקרא פרקסינוסקופ (Praxinoscope).

בעזרת הפרקסינוסקופ הצליח אמיל רנו להקרין על מסך סרטונים מצוירים שיצר. הצלחתו ליצור אשליה של תנועה הייתה מידית והצופים השתאו לראות תנועה מכנית למול עיניהם. אלה היו מראשוני "סרטי ההנפשה", שמם העברי של סרטי האנימציה. אמיל רנו הפך לקוסם בידורי של ממש.

אך 3 שנים לאחר מכן, משהתפרסמה טכנולוגיית הסרט המצולם של האחים לומייר, השתנה במהירות טעמו של הקהל. הקהל העדיף את הסרטים שרואים בהם אנשים ומקומות של ממש והעניין בסרטים המצויירים של אמיל רנו פחת במהירות.

עצוב ומפסיד, הרגיש חלוץ האנימציה הגאון, שחרב עליו עולמו. הוא התכנס בתוך עצמו והשמיד את סיפוריו המצוירים. לסרטי האנימציה צפוי עתיד מזהיר, אבל הוא, החלוץ ומי שהוליד את העולם המצויר והקסום הזה, לא ייהנה ממנו ולא יהיה לו חלק בו.


הנה המצאותיו והאמנות של אמיל רנו:

https://youtu.be/pM1K8h8xtb4?end=5m4s


כך נראה מכשיר הפרקסינוסקופ שהמציא אמיל רנו:

https://youtu.be/ChRD0UG0txw


אחד מהסרטונים שאמיל רנו לא הצליח להשמיד בייאושו:

http://youtu.be/A5MXcxaRXNc


"פיירו מסכן", עוד סרטון אנימציה של אמיל רנו משנת 1892:

http://youtu.be/6awj6b9aQ8U


ולהשוואה, האנימציה של העידן המודרני:

http://youtu.be/ezKtQ7LjErw

סינמה פרדיסו (Cinema Paradiso) הוא סרט סנטימנטלי ורומנטי, שמספר על אודות בית קולנוע בשם זה. זה סרטו של היוצר האיטלקי ג'וזפה טורנטורה, הנחשב לאחד מהסרטים המרגשים וסוחטי הדמעות שאפשר למצוא.

הסרט הזה מלא ברגעים קסומים ומלאי אהבת הקולנוע, עם עושר של זיכרונות מעולם ומאולם הקולנוע, מחווית הסרטים של פעם והחיים של הקהל שבא לצפות בהם.

בגרסה המקורית מ-1989 התאהב העולם כולו. היא הייתה סנטימנטלית והצליחה להימנע מהתהום הצ'יזית, בעברית לא לטבוע בים הקיטש. ב-2002 יצאה לאקרנים גרסת הבמאי הארוכה יותר והקיטשית הרבה יותר, לא מעט בזכות הפוקוס שקיבל סיפור אהבתו של הנער לבת העשירים בעיירה.

הסרט מספר את סיפורו של סלווטורה, במאי קולנוע ידוע ומצליח. הוא נזכר בימי ילדותו, בעיירה קטנה בסיציליה וחוזר לימים בהם הוא סייע כילד ונער למקרין הסרטים אלפרדו, בגילומו המלהיב של פיליפ נוארה.

בית הקולנוע הישן "סינמה פרדיסו" נמצא בעיירה סיציליאנית, בה נזכר סלווטורה, שנים רבות אחרי שהתבגר ועזב אותה. בשנים שעברו מאז הוא הפך קולנוען בעצמו ובזמן העלילה הוא כבר במאי סרטים מפורסם ומצליח, שחי ברומא שנים רבות.

כשהוא מקבל את הידיעה על מותו של המקרין הזקן של בית הקולנוע, סלוואטורה חוזר אל מחוזות ילדותו ונעוריו. הוא מתרפק על הימים שבהם התגבשה אישיותו, בהשראת המקרין המנוח.

ואז מגיע שיאו הרגשי של הסרט, כשלגמרי בהווה, יושב טוטו הבוגר, אחרי שליווה בהלוויה את ארונו של אלפרדו המקרין, יושב וצופה במתנה שהשאיר לו האיש, ובאופן מסוים אפילו הוריש לו.

סלווטורה צופה בגלגל הסרט שהרכיב לו אלפרדו, סרט שערך המקרין לכבודו, הרכיב מקטעי הסצנות הרומנטיות וצילומי הנשיקות שהוסרו מהסרטים הישנים שהקרינו לפני שנים, סצנות שקוצצו מהם אז - בהוראת הכומר המקומי.

וזה השלב בסרט שבו יש תפקיד נפלא למוסיקה, שיצר גאון הפסקול אניו מוריקונה. לא פחות ממוצרט או ורדי, ליסט או ואגנר - כאן המוסיקה של המלחין פורץ הדרך של הקולנוע האיטלקי והעולמי הופכת לקלאסיקה. דרך קולאז' מרהיב של קטעי קולנוע מהעבר, היא מחבקת את הזכרונות של האיש המבוגר, מחברת אותו למנטור המת שלו וגם אל הרגש הנשכח והגעגוע לילד שהיה, לפשטות וליופי של עולם שעבר ומה ששרד ונשאר ממנו בזיכרון של כולנו הוא כמעט תמיד טוב וקסום.


הנה סינמה פרדיסו:

https://youtu.be/LwhtXgmsPZA


קדימון הסרט:

https://youtu.be/maV1ZYdAExw


סינמה פרדיסו:

https://youtu.be/oQHkTCq5e8c


וסצנת הסיום של סינמה פרדיסו:

https://youtu.be/TflvNm22cpk

אשליית התנועה בצילום נוצרה לראשונה על ידי אדוארד מייברידג' (Eadweard Muybridge). בשנת 1877 הוא התבקש על ידי בעל חווה במערב ארצות ארצות הברית, לסייע לו. בעל החווה התערב עם ידיד, שבחלק מהזמן שבו הוא דוהר, נמצא סוס לגמרי באוויר. מייברידג', צלם מיומן ובעל חוש טכני מצוין, הגה רעיון שבאמצעותו יוכל להוכיח האם הדבר נכון.

מייברידג' החליט להשתמש ב-18 מצלמות כדי לצלם סדרה של תמונות עוקבות של סוס דוהר. הוא העמיד אותן לאורך מסלול הריצה וכשהסוס עבר על פניהן, הן צילמו אותו, כל מצלמה בתורה. לאחר מכן הוא פיתח מקרן שיאפשר לו להציג את התמונות הללו ברצף וכך הצליח להוכיח שברגע מסוים אכן נמצא הסוס לגמרי באוויר.

באמצעות המכשיר שפיתח לשם כך, זכה בעל חוות הסוסים בהתערבות ובסכום של 25 אלף דולר.

אבל בזכות ההתערבות הזו, יצר אדוארד מייברידג', לראשונה בתולדות הצילום, את האשליה של התנועה. הוא הצליח להקרין רצף של צילומים ולהציג תנועה מסרט. זה עוד לא היה ממש קולנוע, אך מאיברידג' הציג בהמצאותיו מרכיבים הכרחיים בהולדת הקולנוע, שיגיע רק כ-20 שנה אחר-כך. בכך הוא היה לחלוץ חשוב בהתפתחות של החשיבה הקולנועית המוקדמת.


הנה הניסויים והסרטונים שנעשו על ידי מייבריג' בסוף המאה ה-19:

https://youtu.be/2KnnGeNrvdE


סיפור ההמצאה של מייברידג', שיצרה את אשליית התנועה הראשונה:

https://youtu.be/FYKZif9ooxs


הסרטון המפורסם שיצר אדוארד מיברידג' בשנת 1878 ובו סוס ורוכבו הדוהרים קדימה:

http://youtu.be/UrRUDS1xbNs


דוגמאות של לוחות התמונות העוקבות ומה שכל רצף לוחות כזה מציג בתנועה:

https://youtu.be/2B7nm9e3o_Q


וסרט תיעודי על תגליותיו של מייברידג':

https://youtu.be/5Awo-P3t4Ho?long=yes

"התאטרון האופטי" (Theatre Optique) היה צורת הבידור המוקדמת ביותר של סרטים מצוירים שהוקרנו לקהל הרחב והפעם הראשונה שבה סופר סיפור של ממש על גבי מסך. זה היה הראינוע המוקדם, מבוסס טכנולוגיה ואנימציה שכולן מעשה ידיו של האנימטור הראשון והממציא אמיל רנו (Emile Reynaud).

"התאטרון האופטי" התבסס על מכונה גדולה ופורצת דרך, שיצר רנו. זה היה פיתוח טכנולוגי משולב של סרטון אנימציה מצויר, שהוקרן לראשונה על מסך לבן, בשילוב עם תמונת רקע שלא זזה והוקרנה על ידי פנס קסם נוסף. הוא היה כמו תיאטרון אמיתי, עם תפאורה סטטית מאחור, אבל את השחקנים החליפה התרחשות מצוירת, אופטית, שנעה על המסך באנימציה, על פני הרקע הסטטי.

מכונת "התיאטרון האופטי" הגדולה הורכבה מגלגל בקוטר של מטר וממערכת של פנסים, עדשות ומראות. היא הקרינה סרטי אנימציה קצרים, בעזרת פרקסינוסקופ שיצר רנו. המכונה הזו הייתה הראשונה שאיפשרה להקרין רצף בן מאות פריימים ולספר סיפור. לראשונה יכול היה הקהל לחזות בסרט שלם על גבי מסך, באופן שדומה להקרנות הקולנוע של ימינו.

סרטון האנימציה הראשון שהקרין רנו לפני קהל גדול שישב וצפה בו מעל גבי מסך, היה הסרטון העלילתי "פיירו המסכן" (Pauvre Pierrot). במסגרתו הקרין רנו סרטונים נעים על ידי הפרקסינוסקופ, על גבי התמונה הקבועה של הרקע. בתור ליווי הוא השמיע פסקול מוזיקלי. בכך הוא ניבא בדייקנות את הראינוע, אך עדיין ללא סרט מצולם, מה שיעשו לראשונה האחים לומייר, כמה שנים אחר כך.


כך פיתח אמיל ריינו את התיאטרון האופטי:

https://youtu.be/pM1K8h8xtb4?end=5m4s


"פיירו המסכן" סרטון האנימציה הראשון שהוקרן על מסך בפני קהל "Pauvre Pierrot":

https://youtu.be/426mqlB-kAY


סרטו של אמיל ריינו מ-1895 - "Autour d'une cabine":

https://youtu.be/_ntdUMPancg


וסרט תיעודי קצר על סיפורו של התאטרון האופטי של אמיל רנו:

https://youtu.be/TAUA6pg_EXk?long=yes

בשנת 1895, כ-4 שנים לאחר המצאת הקינטוסקופ של אדיסון, מכשיר שאיפשר לצופה הצצה לסרטונים שהוצגו בו, הוצגו לראשונה לקהל הרחב סרטים שהוקרנו על קיר גדול, מה שיזכה לשם "המסך הגדול". האחראים להקרנה הציבורית הזו של סרטים הם שני אחים צרפתיים, האחים לומייר (The Lumière Brothers), שבנו את הסינמטוגרף והיו בעלי החזון להפוך אותה לצורת בידור חדשה.

האפשרות להקרין כך סרטים נוצרה בזכות המצאה שנקראה "סינמטוגרף" (Cinématographe). המכשיר הזה, ששקל רק 5 קילוגרם, היה מצלמה ששימשה גם כמכשיר הקרנה ופיתוח לסרטים בעידן הראינוע. מצלמת הקולנוע הזו, שאפשרה גם להקרין את הסרטים שצולמו בה, על גבי מסך גדול, סימנה את תחילתה של מהפכה תרבותית של ממש.

הכל החל כששני אחים, לואי ואוגוסט לומייר, המציאו ורשמו פטנט על מצלמה "סינמטוגרפית". המצלמה הזו הייתה מכשיר פלא של ממש. גם מקרן, גם מכונה להדפסת עותקים נוספים של הסרטים שצולמו בה וגם מקרן של סרטים.

הסינמטוגרף לא היה מכשיר הצילום או ההקרנה הראשון של סרטים. אבל הוא היה הראשון שעשה את העבודה ללא דופי. אחת הסיבות לאיכות הטובה שלו היו נקבים קטנים שנוקבו בצידי סרט הצילום. הללו הריצו את הסרט במכשיר בתנועה רציפה ובמהירות אחידה. סרטי הצילום, שבתחילה היו מנייר ורק בהמשך בסרטי צלולואיד, היו אמינים ורצו בקצב אחיד. הקולנוע נולד!

הסינמטוגרף ושני הממציאים שלו הם האחראים לעידן חדש ולמהפכת הקולנוע. למעשה, הם הולידו לא רק את תעשיית הקולנוע. מהתעשייה הזו ייווצר גם עולם הטלוויזיה, אותו מכשיר שיזכה לכינוי "המסך הקטן" ובהמשך יצאו מהם אינסוף המצאות וחידושים בתחום הבידור, בתרבות הפנאי המודרנית ובחברה האנושית כולה.


הנה סיפורו של הסינמטוגרף:

https://youtu.be/_OaOCN3pHDQ


דגם מצויר של מצלמת ומקרנת הסינמטוגרף:

http://youtu.be/7Q_SgMvTO-o


וכמה מהסרטונים הראשונים של האחים לומייר, שנוצרו בעזרת הסינמטוגרף:

http://youtu.be/4nj0vEO4Q6s

ניקלודיאון, או ניקלאודיאון (Nickelodeon) היה שמם של בתי הקולנוע הראשונים. הניקולדאון הראשון שהשתמש בשם זה נולד בשנת 1905, כשיזם בשם הארי דיוויס פתח אותו בפיטסברג ארה"ב ואחריו פתח רבים נוספים. היו אמנם אולמות דומים לפניו, אבל השם ניקלודיאון הצליח מעל למשוער וסחף עוד ועוד יזמים להקים כאלה. השם הזה, אגב, ניתן לניקלודיאון בשל עלות כרטיס הכניסה לסרט, שהייתה 5 סנט, המכונים באמריקה "ניקל". ה"אודיאון" הוא ביוונית "תיאטרון מקורה" (עם גג).


הניקלודאונים מוקמו ברוב המקרים בחנויות שהוסבו לאולמות הקרנה קטנים, לכמה עשרות אנשים. לעיתים, כשנדרש מקום נוסף, שכרו היזמים גם חנויות שכנות והגדילו את הניקלודיון. הם נפתחו תמיד בשכונות של בני מעמד הפועלים והקרינו סרטים קצרים ומשעשעים לאורך כל היום, מהבוקר ועד חצות, כאמור במחירים זולים מאד.

בשנת 1914 הגיע מספר הניקלודאונים בארצות הברית ל-18,000 ומיליוני צופים ביקרו בהם בכל יום. אבל אופנת הניקלודיאונים הלכה ונחלשה כשהחלו בהוליווד לצלם סרטים ארוכים ומחיר ההקרנה עלה הרבה יותר מניקל.. בנוסף, הפופולאריות של הסרטים הלכה וגדלה ונדרשו אולמות גדולים, מה שהוביל לאודיטוריומים ענקיים שהכניסו מאות אנשים בכל הקרנה ולסגירת הניקלודיאונים.


הנה סקירת וידאו על הניקלודיאון של תחילת המאה ה-20:

http://youtu.be/6gsPtot_d7Y

היתה תקופה שרודולף ולנטינו היה השחקן הנערץ ביותר בעולם. רודולף ולנטינו הוא שם הבמה של שחקן קולנוע איטלקי בשם הקצר "רודולפו אלפונסו פייטרו פיליברטו רפאלו גוליילמי". ולנטינו שהיה רקדן מוכשר, החל את דרכו בראינוע (הקולנוע האילם) בעיקר בסרטים אילמים בהם רקד. לאחר שהתגלה, הוא שודרג לסרטים יוקרתיים בהוליווד והפך למאהב יפה-התואר שהירבה לשחק בסרטיו.

הוא הפך לכוכב הראינוע החשוב הראשון בעולם, צבר מליוני מעריצות בכל העולם ועולם הבידור של אותה התקופה הפך אותו לאגדה עוד בחייו - תופעה שהיתה חדשה בקולנוע ולא היתה מוכרת כלל בתקופות שלפני כן.

בגיל 31 ולנטינו שסבל מהרעלת דם לאחר ניתוח כיב קיבה שפקע, מת בתוך ימים ספורים והיכה את העולם בתדהמה. האבל על האובדן של רודולף ולנטינו היה עצום. מסע הלווייה העמיד אלפי מעריצים בתחנות הרכבת שעבר ארונו בדרך להוליווד ומעל 100 אלף מעריצים בוכיים לאורך המסלול שעבר ארונו, בדרך לטקס האשכבה שבכנסייה. עשרות אלפי מעריצים אבלים התקבצו בתוך ומחוץ לבית הקברות שבו נטמנה גופתו ואווירון השליך על הקבר והקהל האבל ורדים מלמעלה.


הנה קטעים מסרטיו של רודולף ולנטינו:

http://youtu.be/9e1GaEee2DU


ולנטינו בחיים:

http://youtu.be/He1J_2XA5H0


ושיר עברי ששרה גלי עטרי על "נסיך החלומות" ולנטינו (עברית):

http://youtu.be/v8Hkz6s4O5k?t=32s

הקולנוע, או הראינוע כמו שקראו לו פעם בעברית, הומצא בשנת 1895 בידי האחים לואי ואוגוסט לומייר (Lumière Brothers), שני ממציאים צרפתיים.

סרטיהם הראשונים של האחים לומייר היו קצרים ביותר, באורך של דקה בלבד. בסרטים אלה הם צילמו בפעם הראשונה קטעים בתנועה, שנראו כל כך אמיתיים עד שהצופים המתפעלים שילמו המון כסף כדי לראותם.

סרטונים שלהם מאותה תקופה, כמו "הכניסה של הרכבת לתחנה" למשל, נראו כל כך אמיתיים לצופים הראשונים של הקולנוע, שמספרים שברגע בו הופיע הקטר המתקרב בסרט, הם ברחו מהאולם, מחשש לחייהם.

סרט אחר שצילמו האחים תיעד עובדים במפעל בהפסקת הצהריים שלהם. גם הוא עורר סקרנות ואולי אפילו תיאבון מסוים.

הסרטים שצולמו על ידי האחים לומייר וממשיכיהם היו ללא קול או צליל כלשהו ולכן הם נקראים היום "סרטים אילמים". זה לא הפריע להם להיות בהדרגה ארוכים יותר, מורכבים ומעניינים, כי הם חשפו לפני הצופים מקומות והתרחשויות שלא הכירו מעולם, כי רובם לא נסעו הרחק מהעיר בה הם חיו.

בתקופת הסרט האילם ליווה נגן שישב באולם הקולנוע את הסרט, תוך כדי הקרנתו. רק כ-30 שנה לאחר המצאת הקולנוע פותחה הטכנולוגיה שאיפשרה להוסיף גם קול לסרטים ואז נוצר ה"פסקול" של הסרט.

הסרט הראשון שהוקרן עם פסקול שבו מוסיקה ודיבורים היה "זמר הג'אז" משנת 1927. אם עד אז הסרטים נקראו Movie, כלומר "סרט זז", עכשיו נולד ה"טוקי" - הסרט המדבר. אגב, הסרט הזה סיפר את סיפורו של חזן יהודי שהפך לזמר ג'אז.

כל הסרטים של אותה התקופה היו בשחור-לבן. רק בשנות ה-50 פותחה הטכנולוגיה של הסרט הצבעוני והסרטים הפכו אמיתיים הרבה יותר.


הנה סיפורם של האחים לומייר (מתורגם):

https://youtu.be/aFkSjdaqbyE


הסרטונים הראשונים שהוקרנו לציבור, בהקרנת הבכורה שלהם ב-1895:

http://youtu.be/S1G6v4Ycmnk


הסרט המפורסם ביותר של האחים לומייר - הרכבת שנכנסת לתחנה וגרמה לצופים לברוח מהאולם בבהלה:

http://youtu.be/1dgLEDdFddk


והסרט הנע הראשון אי-פעם, משנת 1878. הוא צולם על ידי אדוארד מייברידג' כמעט 20 שנה לפני האחים לומייר, בעזרת 12 מצלמות:

http://youtu.be/UrRUDS1xbNs

הסרט שנחשב לסרט הטוב ביותר בהיסטוריה הוא לדעת רבים ממבקרי הקולנוע "האזרח קיין", סרטו של הבמאי, תסריטאי ושחקן האמריקאי המתחיל אורסון וויילס.

פעם בעשור עורך המגזין "sight & sound" של המכון הבריטי לקולנוע משאל בין אלף מבקרי קולנוע, אנשי האקדמיה לקולנוע ומומחי הקולנוע המובילים בעולם, לגבי הסרט הטוב ביותר אי-פעם.

במשך 5 עשורים זכה במקום הראשון הסרט "האזרח קיין", סרט שנעשה על ידי אורסון וויילס, בחור צעיר, גאון מאובחן, בגיל 26 בלבד, שזה סרטו הראשון אי-פעם, מבלי שלמד קולנוע או צילם משהו בחייו.

גם את התסריט של הסרט שעתיד להיחשב לפסגת הקולנוע האמריקני, כתב וויילס הצעיר והלא מנוסה, עם קצת עזרה. התסריט הזה הוא, אגב, אחד המצוטטים ביותר בתולדות הקולנוע והאוסקר היחיד שקיבל הסרט.

בשלב מסוים זה ודאי ישתנה, אבל סביר ש"האזרח קיין" יישאר לתמיד אחד הסרטים הטובים והחשובים בתולדות הקולנוע. "האזרח" עתיד לפתוח קריירות של רבים ומפוארים בהוליווד. השחקן הראשי הוא שוב וויילס, שמעולם גם לא שיחק בסרטים...

חלק מגדולתו של הסרט הזה הוא בשל עומק השדה הגדול שבו הוא צולם. גרג טולנד, הצלם של "האזרח קיין", הוא מהטובים אם לא הטוב בתולדות הקולנוע. הוא עושה שם עבודה מדהימה. מדובר בעומק הצילום וצורת הצילום והבימוי שלו. הוא מציג בו צילום חדשני ופורץ דרך של זוויות נמוכות, שימוש בעדשות ועבודת מצלמה שתשנה מכאן את פני הקולנוע.

הסרט גם חלוצי בהמון המצאות שיש בו ברמת דרך הסיפור והנרטיב שלו, שימוש בפלאשבקים, פיזור רמזים וחלקי מידע שהצופה בעצם מקבל לאורכו ומהם מתחילה להיות מורכבת התמונה.

גם הדיאלוגים והטכניקות שיושמו בו בתבונה רבה - כל אלה ועוד גורמים הפכו אותו לסרט גאוני ופורץ דרך. מצד שני, הצלחתו בקופות הייתה קטנה מאוד, כמו שאר סרטיו של אורסון וולס.

חשוב לציין באזור הרכילות שלא מעט מהפגיעה בהצלחת "האזרח" בזמן אמיתי נעוץ בשערוריות שהתרחשו סביב הפקת הסרט. התסריט נכתב כשדמותו של קיין מבוססת על חייו של המיליונר רנדולף הרסט. האיש העשיר ורב ההשפעה, שלא היה מרוצה ממה שהסרט יגלה עליו, עשה כל מאמץ ודי הצליח לנטרל את ההפקה, הזכיות באוסקרים ובמובנים רבים גם הצליח ומנע חלק ניכר מההערכה המגיעה לסרט, לפחות בזמן אמת.

ואגב, לא שזה גורע במיוחד ממעמדו המיוחד, אבל נציין שבמשאלים מדי פעם נבחרים, מעת לעת, סרטים אחרים בתור הסרט הטוב בהיסטוריה. אחד מהם הוא סרטו של אלפרד היצ'קוק "ורטיגו". נראה שצדקו האומרים שכל הדירוגים האלה יכולים להצביע על כיוון ולא על סדר מדויק כלשהו...


הנה סצנת הפתיחה של הסרט הטוב ביותר בתולדות הקולנוע, האזרח קיין:

http://youtu.be/-r0b_XeRkG4


בדידותו של הילד בזמן שעוסקים בעתידו - אחת הסצנות הגאוניות בתולדות הקולנוע מתוך הסרט:

https://youtu.be/HAHaRDlUrLw


הקדימון הרשמי:

https://youtu.be/_1A_WUNQlKY


קדימון של "האזרח קיין" מפי אורסון ולס עצמו:

https://youtu.be/8dxh3lwdOFw


ומהיכן התואר "הסרט הטוב ביותר אי-פעם":

https://youtu.be/IGUYOQUzrKU

הטוקיז (Talkies), או הסרטים המדברים היו המצאה טכנולוגית מדהימה, שבתוך שנתיים הפכה להצלחה עסקית וקולנועית מסחררת. לפתע יכול היה קהל הצופים לשמוע את השיחות בין הדמויות ולחוות את המתרחש, ממש כמו בחיים.

אבל היו להצלחה הזו גם קורבנות.

קלרה בואו או קלרה בו (Clara Bow) הייתה אחת הכוכבות הגדולות של הסרט האילם. היא הייתה שחקנית יפהפייה, עם שפתיים בצורת "קשת קופידון" שנחשבו למושלמות, אבל לא זה היה העניין. היא הייתה פשוט מבריקה בתקופת הסרט האילם. שחקנית כובשת, אקספרסיבית וכריזמטית במיוחד, It girl כמו שאמרו אז עליה ומאז יאמרו על שכמותה.

בסוף שנות ה-20 קלרה בואו לא רק כיכבה בסרטים האילמים - במידה רבה היא הייתה הסרט האילם. באותה תקופה לא הייתה כוכבת גדולה ממנה. כל דבר שהיא עשתה אז הפך להצלחה מדהימה.

דמותה בסרט It מ-1927 יצקה לתרבות את המונח "It girl", מישהי שיש לה את "זה". כלומר את אותו ניצוץ של כריזמה נשית, שגורם לגברים לרצות להיות אתה ולנשים לרצות להיות כמוה.

באותה שנה בואו גם הופיעה בסרט "כנפיים", שעתיד לזכות באוסקר הראשון בהיסטוריה והיא עצמה זכתה בגרי קופר, שחקן נערץ שכיכב בו לצידה ושמדורי הרכילות לא פסקו לסקר את הרומן שלהם.

אבל "מלכת הוליווד" לא הצליחה להסתגל למעבר אל הסרט המדבר. אמנם בתחילה נראה היה שזה קורה ושכניסת הסרט המדבר לא תפגע בקריירה שלה, אבל הקול שלה ובמיוחד המבטא המתנגן שלה הדגיש את מוצאה מברוקלין הענייה של בואו בת מעמד הפועלים. המיקרופון פגם בקסם שלה.

היא לא הייתה היחידה שהסרט המדבר ניפץ את ההצלחה והתדמית שלהם. כמוה היו עוד שחקנים, כמו קארל דיין (Karl Dane) למשל, שפשוט לא הצליחו להשלים את המעבר אליו.

היו שמצאו שהדיאלוגים בסרטים הסגירו את חולשותיהם. אם זה הקול המעצבן, המבטא הלא פופולרי, האותיות השורקות או אלו שלא הצליחו לשנן טקסטים ארוכים בעל-פה.

כשקולם מתחיל לקלקל את הקריירה הקולנועית המצליחה שלהם, הם גילו שהם כבר לא מבוקשים כבעבר והתפקידים ממאנים להגיע.

לעתים הם גם פיתחו רגש נחיתות, שרק הלך ופגע בביצועי המשחק שלהם. וכך, בהדרגה, הלכו השחקנים הללו ונעלמו מהמסך.

כך ראו קלרה בואו וחבריה כיצד הולכים ומחליפים אותם שחקנים מהתיאטרון, מי שקולם ברור ומוצק, שמסוגלים לנהל דיאלוגים ארוכים שהם שיננו בקלות רבה וכאלה שלא רק נתוניהם הגופניים או יופיים הביאו אותם אל המסך.

אולי המפורסם מאותם כוכבים חדשים היה אל ג'ונסון, שחקן מנוסה שהופיע בברודווי והיה לשחקן הראשי בסרט המדבר הראשון "זמר הג'אז".

ובואו? - מתחילת שנות ה-30 היא החלה להיעלם מהמסך. התדלדלות הסרטים ומנגד - שערוריות ציבוריות ומשפטיות פגעו קשות בתדמיתה הציבורית. לאחר שפרשה מהמשחק פתחה קלרה בואו בית קפה בשדרות הוליווד וקראה לו "It cafe".

אבל מצבה לא היה טוב. עם הזמן התערערה מי שגם אימה לקתה בנפשה ומתה כשהייתה בת 18. בשנות ה-50 החלה שרשרת אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים וב-1965 היא הלכה לעולמה מהתקף לב.


הנה קלרה בואו:

https://youtu.be/iCIZgrvmT58


הקול שלא התאים לטוקיז:

https://youtu.be/Ipbkx8DtSo0


סרט אילם שלה בצבע:

https://youtu.be/SM_pfYTx71Q


בביקור באנגליה:

https://youtu.be/9kCpl1SiQHQ


בבית הקפה שלה בהוליווד "It cafe":

https://youtu.be/5Lp5x4590Ts


השחקנית לואיז ברוקס מספרת עליה:

https://youtu.be/bwIc8FjuRdc


לעומתה נולדו כוכבים חדשים בקולנוע המדבר, כמו אל ג'ולסון שבא מברודווי:

https://youtu.be/ZATUZ66EKaA


סיפורה של קלרה בואו:

https://youtu.be/_SeOhQPvy_0?long=yes


עובדות מעניינות על מלכת שנות ה-20:

https://youtu.be/eZ01KQM-NNM?long=yes


ו"It" - הסרט שהפך אותה כוכבת וממנו בא הביטוי "איט גירל":

https://youtu.be/S4MOQSRC_bM?long=yes

הסרט הרוסי "אוניית הקרב פוטיומקין" (Battleship Potemkin) של הבמאי סרגיי אייזנשטיין, הוא מהסרטים המפורסמים והחשובים בקולנוע המוקדם. הסרט, שנעשה בשנת 1925, הוא מהסרטים הטובים בתולדות הקולנוע. בתערוכה העולמית של בריסל, ב-1958, הוא אף הוכתר כסרט הטוב ביותר של כל הזמנים.

בסרט הוצגה מהפכת הנפל של 1905, מהפכה שנכשלה אמנם, אך בדיעבד נחשבת לחזרה הגנרלית לקראת המהפכה הבולשביקית של שנת 1917. אייזנשטיין הציג את מהפכת הנפל דרך אירוע היסטורי זניח יחסית, של מרד באונייה אחת. במקום לשחזר אירועים רבי-משמעות ועתירי נפגעים מהאירוע ההיסטורי, הוא יצר דרמה רבת-משמעות וסוחפת, שמציגה את הפרט הרוסי למול השלטון המדכא של הצאר.

בסרט טובחים חיילי הצאר בהמונים שבאים לעודד את המלחים המורדים מהאונייה פוטיומקין. אייזנשטיין מנגיד את התנועה המסודרת של חיילי הצאר אל מול הבלגן והכאוס של ההמון. גם פני ההמון המביעות מגוון של רגשות ותחושות, מנוגדות לפנים הקפואות של החיילים, שהופכות אותם למכונות הרג וחסרי צלם האנוש.

במיוחד ידועה מהסרט "סצנת המדרגות", שבה מתדרדרת עגלת תינוק במורד המדרגות של העיר אודסה. לאחר שהאם מתה מכדור של החיילים. אין ניגוד גדול מזה, בין תינוק לבין חיילים קשוחים. אין אי-צדק בולט מזה, שבו משלם התינוק על הרצון לחופש של האזרחים, מידיו של שליט אכזר ומנוכר לעמו. הסצנה הזו הפכה לאחת הידועות בהיסטוריה של הקולנוע וסרטים שונים מצטטים אותה ועושים לה מחוות שונות ומשונות.

בסרט חקר אייזנשטיין את רעיון המונטאז' (Montage), בעברית: טכניקת מצרף, ושיכלל אותו במיוחד. המונטאז' הוא רצף דימויים, שאין ביניהם קשר הכרחי, של זמן או מקום, אבל ביחד הם יוצרים משמעות מסוימת ותורמים לעלילה. היוצר בחר לערוך את הסרט עם הרבה מונטאז'ים, כך שהוא יביא את הצופים לתגובה רגשית מסוימת, של סימפטיה למלחים המורדים ושנאה כלפי השלטונות הנלחמים והורגים בהם. בדרך זו הציג אייזנשטיין את הפרט הנרמס תחת מגפי השלטון המדכא של הצאר. בכך שרת את האידיאולוגיה הסובייטית שהניעה אותו ואת חבריו הקולנוענים שסיימו את בית הספר לקולנוע קולשוב. הללו הרבו לחקור את ההשפעה שיש לסרטי קולנוע על קהל הצופים וכיצד הם יכולים להשתמש בהם כדי להשיג השפעות שכאלה.

עוד טכניקה מעניינת שפיתח אייזנשטיין בסרט הזה הוא ה"קלוז-אפ בזמן" (Close-Up in Time), טכניקת עריכה בקולנוע שבה נראה שוט מסוים בסרט שוב ושוב. מטרתו היא להמחיש ולהדגיש את החשיבות של הרגע בעלילה והמתח שהוא יוצר.


הנה קדימון הסרט "אוניית הקרב פוטיומקין":

https://youtu.be/kS5kzTbNKjs


הקלוז-אפ בזמן בסצנת שבירת הצלחת, החוזרת כמה פעמים, שבסרט:

http://youtu.be/ZeSYXHqw32Q


המחווה המפורסמת ביותר למדרגות בסרט "הבלתי משוחדים":

https://youtu.be/QJpRSf4q-hI


סצנת נפילת העגלה במדרגות פוטיומקין שבנמל אודסה:

https://youtu.be/s71vmKc6HkE?long=yes


ניתוח העריכה המהפכנית ופורצת הדרך שבסרט:

https://youtu.be/g5WbeoP_B8E?long=yes


והמון המחוות מסרטי קולנוע לסצנת המדרגות מאוניית הקרב פוטיומקין:

https://youtu.be/yH1tO2D3LCI?long=yes

סרטים בדיוניים נעשו כבר בשנים הראשונות של הראינוע. אבל סרטים בדיוניים פסימיים, שהציגו תחזית אכזרית ורעה לעתיד, הגיעו רק מאוחר יותר. מטרופוליס, הראשון שבהם, יצירתו של פריץ לאנג, יצא בשנת 1926. "מטרופוליס", עיר תחתית ביוונית עתיקה, היה סרט קודר ומדכא, שאפילו שביב התקווה שבו, לאהבה אנושית וזכה, נרמס בידי אנשים חזקים וציניים, עד הסוף המפתיע.

הסרט סיפר על עיר עתידנית בשנת 2026. הוא ניבא עולם תעשייתי מנוכר ואכזרי שבו יחיו מייסדי העיר העשירים בתפנוקים ובחיים טובים, כשמתחתיהם, בעיר התחתית האפילה, עובדים אנשים אומללים, חסרי חיים וחסרי חופש. הסיפור מתפתח למרד של פועלים אומללים ומנוצלים בקפיטליסטים הנצלנים. במרכזו סיפור האהבה בין בנו של מייסד העיר למנהיגת הפועלים מריה, בת המעמד העובד, שדורשת עתיד טוב יותר למסכנים שבעיר התחתית.

מבחינה אסתטית הסרט היה אחד הסרטים המשפיעים בתולדות הקולנוע המוקדם והושפע מהפוטוריזם האיטלקי, זרם שתאר את החיים המודרניים, על האדריכלות, התעשייה והמכונות שבהם.

באמצעות צילומי מראה של דגמי בניינים זעירים, נברא בסרט עולם עתידני, עיר ענק מודרנית וגבוהה. מטוסים קטנים טסים בין בנייני הענק, כמו המכוניות המעטות שנסעו ברחובות הערים בתקופה שבה נעשה הסרט. עבודת תאורה ומשחקי אור וצל אקספרסיוניסטיים יצרו אווירה מדכאת ומתאימה לסיפור ולניגוד בין עניים שחיים באפילה ועשירים, המבלים את זמנם בגנים מלאי אור ושמש.

בדיעבד, השפיע הסרט "מטרופוליס" על עולם האדריכלות שאחריו.


הנה הסרט הבדיוני הפסימי הראשון "מטרופוליס":

https://youtu.be/vLxe92EgT9Y


קדימון הסרט "מטרופוליס":

http://youtu.be/vHPCXuTP0DY?t=8s


ההליכה למפעל של העובדים השחורים:

http://youtu.be/4x_37i79QGg


יש ערים בימינו שנראות כמו העיר העתידנית של מטרופוליס:

https://youtu.be/BLlBehsauR4


רמיקס של קליפ מלהקת קווין משנות ה-80 שהשתמש במראות של מטרופוליס:

http://youtu.be/txd03YZz65s


והיו עוד רעיונות בקשר לעיר העתיד, למשל בשנות ה-50:

https://youtu.be/Yf0yy3gVXnc