במה נודע שארל דה גול?
פעם, ברגע של כעס, אמר שארל דה גול (Charles de Gaulle), הגנרל הגבוה שהפך לנשיא צרפת "איך אפשר לשלוט בעם שיש לו 246 סוגי גבינה שונים?"
הגנרל הזה, שעוד כחייל מן השורה, במהלך מלחמת העולם הראשונה, גילה גבורה אישית,
הצליח להציל את העם הצרפתי, כנגד כל הסיכויים, מציפורני הנאצים. לא פלא שהוא מהדמויות המעניינות והמרשימות בהיסטוריה של צרפת ואירופה כולה, גם אם היה ונשאר שנוי במחלוקת.
שארל דה גול זינק להיסטוריה הצרפתית בנאום 18 ביוני ("L'Appel du 18 Juin"), אותו נאום שנשא מלונדון ביום 18 ביוני 1940. בנאומו ברדיו ה-BBC הוא הכריז שעל אף תבוסת צרפת שזה עתה ניגפה מפני הצבא הנאצי, הוא לא מתכוון להיכנע וימשיך את המאבק בנאצים, עד לניצחון הסופי עליהם.
הנאום הזה, שההיסטוריון אנטוני ביוור כינה "נאום מהפנט", הדליק את לפיד ההתנגדות והיה קריאת התעוררות לצרפת המובסת. הוא שימש בסיס חשוב למאבק על שחרור צרפת ונחשב לאחד הנאומים החשובים שנישאו במלחמת העולם השנייה.
נאום ה-18 ביוני, אף שהוא נישא במועד הלא נוח של יום השנה לקרב ווטרלו, הקרב בו הובס נפוליאון סופית, נתן כמעט מיד השראה ואומץ לצרפתים. הנועזים שבהם הקימו, מול פניהם של חיילי הוורמכט את מחתרת הרזיסטאנס. שאר הצרפתים בצרפת הכבושה, התמלאו תקווה וקיוו לטוב. מכאן גם החלה ההתארגנות מחוץ לצרפת, של לוחמי צרפת החופשית, בכוונה לשחרר אותה מציפורניו של היטלר.
כך זכה דה גול לתפקידו ההיסטורי, המכוון להצלת כבודה של צרפת המובסת במלחמת העולם השנייה. בשעה שמנהיגים צרפתים רבים נהגו בתבוסתנות ובשיתוף פעולה עם הנאצים, הוא הקים ופיקד על “צבא צרפת החופשית” ויזכה לכבוש אותה מחדש, עם המטרייה האדירה של בנות הברית כמובן.
ב-1958, שנים אחרי הניצחון וכיבוש צרפת מחדש, בבחירות שלאחר קריסת הרפובליקה הרביעית, הופך לנשיא צרפת ולאדם שעיצב את דמותה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
בנאום מלא בכפיות טובה, שנשא דה גול לאחר הניצחון, הוא התעלם כמעט לחלוטין מתפקידם של האמריקאים והקומוניסטים בשחרור צרפת.
הנאום הזה סימן את תדמיתו בעיני מנהיגים רבים בעולם. אם בצרפת הוא נחשב לדמות הרואית וגיבור עתיר זכויות, בארה"ב ראו בו נפיל. אך המנהיגים האמריקאים, שמוקירים צניעות, גמישות, פשטות וקשרים נוחים, לא התחברו לגינוני השלטון שלו ולהתנהגותו. דה גול נתפס בעיניהם כאדם מתנשא, יהיר ומי שקשה להסתדר איתו.
בישראל, שידעה לא פעם חיכוכים קשים עם דה גול, בן גוריון דווקא הפליג בשבחיו, בדברי הערכה "ללא ספק דה גול היה האיש שהציל את צרפת", הוא אמר "בישראל אפשר לזקוף דבר כזה רק לזכותו של צה"ל כולו".
שלטונו של דה גול כנשיא צרפת, לאחר המלחמה, היה שלטון חזק ובוטח בעצמו. הנשיא הגיבור, הגנרל דה גול, נבחר לתפקידו ומנהיג ביד רמה את האומה הצרפתית.
תדמיתו כמנהיג גדול, גם בגובהו וגם במעשיו, לא מנעה ממנו התנגדויות פוליטיות. גם בארצו היה דה גול שנוי במחלוקת. כמנהיג, הוא החליט בעצמו על מה שנכון בעיניו ולא שעה להתנגדויות.
ב-1958, עת שארל דה גול נבחר לנשיאות, מלחמת אלג'יריה היא בעיצומה. כאן הוא מוצא את עצמו בחילופי תפקידים, ככובש ומנהיג הצבא הצרפתי, אל מול המחתרת המקומית של אלג'יריה. ראשי הצבא הצרפתי סמכו עליו, בין השאר לאחר ביקורו באלג'יריה, כשקרא בדרמטיות מפיחת תקוות לקהל תומכי “אלג'יריה צרפתית” בנאום פומבי “הבנתי אתכם”.
בפועל, הוא פעל הפוך, כשהחל לנהל משא ומתן על מתן עצמאות לאלג'יריה מוסלמית. הוא לא נבהל מקריאות וגילויי מרד בחלקים מהצבא ואפילו מתאי מחתרת שניסו שוב ושוב להתנקש בחייו. רק בנס הוא ניצל מהם.
אף שהוא ויתר למרשל פטן, מנהיג משטר וישי שנכנע לגרמניה ונידון לאחר המלחמה למוות, לאחד ממתנקשיו, איש צבא עתיר זכויות ובעל עבר מפואר, הוא לא הושיט יד ואפשר את הוצאתו להורג.
סוף שלטונו הגיע כמעט כבדרך אגב. היה זה באפריל 1969, כשדה גול יוזם מישאל עם, על נושא שולי למדי ומודיע שאם לא תתקבל דעתו הוא יגיש את התפטרותו. התוצאה נגדה את דעתו והוא עזב את השלטון.
לאחר שסיים את הקריירה הפוליטית, התיישב דה גול בביתו וזמן קצר לאחר מכן מת, כשהוא ממתין לחדשות הערב ברדיו. כשמת דה גול, בגיל 79, הפסיקו תחנות הרדיו הצרפתיות את תוכניותיהן הרגילות ועברו לשדר מוסיקה קלאסית.
ז'ורז' פומפידו, הנשיא שחצי שנה לפני לכן החליף את דה גול בתפקיד, לאחר שהאחרון פרש, אמר בנאומו לאומה: "הגנרל דה גול מת - צרפת התאלמנה".
נאמר עליו אז שב-1940 הוא הציל את כבוד צרפת, ב-1944 הביאה לשחרור ולנצחון, וב-1958 הוא חסך לה את תלאות מלחמת האזרחים. מארו גם שדה גול היה מי שהעניק לצרפת המודרנית את מוסדותיה, עצמאותה ואת מקומה בעולם.
פעם, ברגע של כעס, אמר שארל דה גול (Charles de Gaulle), הגנרל הגבוה שהפך לנשיא צרפת "איך אפשר לשלוט בעם שיש לו 246 סוגי גבינה שונים?"
הגנרל הזה, שעוד כחייל מן השורה, במהלך מלחמת העולם הראשונה, גילה גבורה אישית,
הצליח להציל את העם הצרפתי, כנגד כל הסיכויים, מציפורני הנאצים. לא פלא שהוא מהדמויות המעניינות והמרשימות בהיסטוריה של צרפת ואירופה כולה, גם אם היה ונשאר שנוי במחלוקת.
שארל דה גול זינק להיסטוריה הצרפתית בנאום 18 ביוני ("L'Appel du 18 Juin"), אותו נאום שנשא מלונדון ביום 18 ביוני 1940. בנאומו ברדיו ה-BBC הוא הכריז שעל אף תבוסת צרפת שזה עתה ניגפה מפני הצבא הנאצי, הוא לא מתכוון להיכנע וימשיך את המאבק בנאצים, עד לניצחון הסופי עליהם.
הנאום הזה, שההיסטוריון אנטוני ביוור כינה "נאום מהפנט", הדליק את לפיד ההתנגדות והיה קריאת התעוררות לצרפת המובסת. הוא שימש בסיס חשוב למאבק על שחרור צרפת ונחשב לאחד הנאומים החשובים שנישאו במלחמת העולם השנייה.
נאום ה-18 ביוני, אף שהוא נישא במועד הלא נוח של יום השנה לקרב ווטרלו, הקרב בו הובס נפוליאון סופית, נתן כמעט מיד השראה ואומץ לצרפתים. הנועזים שבהם הקימו, מול פניהם של חיילי הוורמכט את מחתרת הרזיסטאנס. שאר הצרפתים בצרפת הכבושה, התמלאו תקווה וקיוו לטוב. מכאן גם החלה ההתארגנות מחוץ לצרפת, של לוחמי צרפת החופשית, בכוונה לשחרר אותה מציפורניו של היטלר.
כך זכה דה גול לתפקידו ההיסטורי, המכוון להצלת כבודה של צרפת המובסת במלחמת העולם השנייה. בשעה שמנהיגים צרפתים רבים נהגו בתבוסתנות ובשיתוף פעולה עם הנאצים, הוא הקים ופיקד על “צבא צרפת החופשית” ויזכה לכבוש אותה מחדש, עם המטרייה האדירה של בנות הברית כמובן.
ב-1958, שנים אחרי הניצחון וכיבוש צרפת מחדש, בבחירות שלאחר קריסת הרפובליקה הרביעית, הופך לנשיא צרפת ולאדם שעיצב את דמותה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
בנאום מלא בכפיות טובה, שנשא דה גול לאחר הניצחון, הוא התעלם כמעט לחלוטין מתפקידם של האמריקאים והקומוניסטים בשחרור צרפת.
הנאום הזה סימן את תדמיתו בעיני מנהיגים רבים בעולם. אם בצרפת הוא נחשב לדמות הרואית וגיבור עתיר זכויות, בארה"ב ראו בו נפיל. אך המנהיגים האמריקאים, שמוקירים צניעות, גמישות, פשטות וקשרים נוחים, לא התחברו לגינוני השלטון שלו ולהתנהגותו. דה גול נתפס בעיניהם כאדם מתנשא, יהיר ומי שקשה להסתדר איתו.
בישראל, שידעה לא פעם חיכוכים קשים עם דה גול, בן גוריון דווקא הפליג בשבחיו, בדברי הערכה "ללא ספק דה גול היה האיש שהציל את צרפת", הוא אמר "בישראל אפשר לזקוף דבר כזה רק לזכותו של צה"ל כולו".
שלטונו של דה גול כנשיא צרפת, לאחר המלחמה, היה שלטון חזק ובוטח בעצמו. הנשיא הגיבור, הגנרל דה גול, נבחר לתפקידו ומנהיג ביד רמה את האומה הצרפתית.
תדמיתו כמנהיג גדול, גם בגובהו וגם במעשיו, לא מנעה ממנו התנגדויות פוליטיות. גם בארצו היה דה גול שנוי במחלוקת. כמנהיג, הוא החליט בעצמו על מה שנכון בעיניו ולא שעה להתנגדויות.
ב-1958, עת שארל דה גול נבחר לנשיאות, מלחמת אלג'יריה היא בעיצומה. כאן הוא מוצא את עצמו בחילופי תפקידים, ככובש ומנהיג הצבא הצרפתי, אל מול המחתרת המקומית של אלג'יריה. ראשי הצבא הצרפתי סמכו עליו, בין השאר לאחר ביקורו באלג'יריה, כשקרא בדרמטיות מפיחת תקוות לקהל תומכי “אלג'יריה צרפתית” בנאום פומבי “הבנתי אתכם”.
בפועל, הוא פעל הפוך, כשהחל לנהל משא ומתן על מתן עצמאות לאלג'יריה מוסלמית. הוא לא נבהל מקריאות וגילויי מרד בחלקים מהצבא ואפילו מתאי מחתרת שניסו שוב ושוב להתנקש בחייו. רק בנס הוא ניצל מהם.
אף שהוא ויתר למרשל פטן, מנהיג משטר וישי שנכנע לגרמניה ונידון לאחר המלחמה למוות, לאחד ממתנקשיו, איש צבא עתיר זכויות ובעל עבר מפואר, הוא לא הושיט יד ואפשר את הוצאתו להורג.
סוף שלטונו הגיע כמעט כבדרך אגב. היה זה באפריל 1969, כשדה גול יוזם מישאל עם, על נושא שולי למדי ומודיע שאם לא תתקבל דעתו הוא יגיש את התפטרותו. התוצאה נגדה את דעתו והוא עזב את השלטון.
לאחר שסיים את הקריירה הפוליטית, התיישב דה גול בביתו וזמן קצר לאחר מכן מת, כשהוא ממתין לחדשות הערב ברדיו. כשמת דה גול, בגיל 79, הפסיקו תחנות הרדיו הצרפתיות את תוכניותיהן הרגילות ועברו לשדר מוסיקה קלאסית.
ז'ורז' פומפידו, הנשיא שחצי שנה לפני לכן החליף את דה גול בתפקיד, לאחר שהאחרון פרש, אמר בנאומו לאומה: "הגנרל דה גול מת - צרפת התאלמנה".
נאמר עליו אז שב-1940 הוא הציל את כבוד צרפת, ב-1944 הביאה לשחרור ולנצחון, וב-1958 הוא חסך לה את תלאות מלחמת האזרחים. מארו גם שדה גול היה מי שהעניק לצרפת המודרנית את מוסדותיה, עצמאותה ואת מקומה בעולם.
