מה בין החיילים הבריטים לפרח הכלנית?
הכלנית (Anemone), אותו פרח אדום ומרהיב שהוא הראשון לפרוח בחורף, בין דצמבר למרץ. שמו המלא כלנית מצוייה. מדובר ללא ספק בכוכב של החורף הישראלי.
הפרח הזה הוא גם פרח שחי ונע, ממש מול עיני המתבונן. מדובר בפרח שאפשר לראות בשדה, כשהוא נוטה, ממש מתנועע, לכיוןן השמש. הוא גם נפתח ונסגר בשינויי מזג האוויר.
מי שרוצה להבדיל בינה לבין הנורית והפרג הדומים לה, יוכל לזהותה בעזרת הטבעת הלבנה שלה, המתרחבת לאחר ההאבקה.
ככל שהתקרב מועד הבכורה של המופע הרגיש ואלין שחסר בו שיר המרכזי, להיט שעליו יקום המופע ויביא את הקהל. הוא פנה אל נתן אלתרמן, משורר שכתב גם פזמונים מצוינים. אלתרמן נזכר שכתב פעם פזמון על הכלניות היפות והאדומות.
ואלין קיבל את הטקסט בשמחה. הוא כבר הבין משהו שיכול לצמוח מעניין כלשהו אבל לא גילה לאלתרמן. את ההלחנה הוא הטיל על פסנתרן צעיר וביישן, שהתפרנס בעיקר בתור פסנתרן ומנצח של תזמורת ריקודים ב"קפה נוגה" בתל אביב. קראו לו משה וילנסקי ומדי פעם הוא השלים הכנסה בהלחנת פזמונים.
שושנה דמארי משתתפת בתפקיד משני בהצגה. היא זמרת מתחילה, בת 20 וללא הצלחות מרשימות בעבר. היא לא ממש מתלהבת מהשיר ומוכנה לשיר אותו רק אחרי שוואלין פוקד עליה לעשות זאת.
מה שוואלין כבר ידע, אבל מסביבו אף אחד לא הבין, זה שהשיר מזמין שערוריה ופרסום חינמי...
באותה תקופה הגיעו להיות מוצבים בארץ-ישראל חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי. מדובר על חיילי חטיבת הצנחנים הבריטיים, שנלחמו באומץ ובהצלחה בחיילי הצבא הנאצי ועכשיו הגיעו להילחם, או לפחות לשמור, מפני לוחמי המחתרות היהודיות.
כמו כל הצנחנים הבריטים, גם הם חבשו כומתות צנחנים אדומות. בשל צבע הכומתות שלהם, נהגו ילדי היישוב לכנות אותם בכינוי הלעגני "כלניות".
המילים הקלילות של אלתרמן והלחן הנהדר שהלחין משה וילנסקי, בהשראת שיר פולני מוכר, היו חלק מהצלחת ההצגה המסחררת. אבל השיר "כלניות" היה משהו אחר.
בחזרה הגנרלית נותר הקהל אדיש לשיר הזה. התחושה הייתה שהוא "לא מספק את הסחורה". הוא לא הלהיט שיביא קהל. אבל ברירה לא הייתה וכאמור, בהצגת הבכורה למחרת, דמארי הוכרחה לבצע אותו.
וכאן באה תפנית בעלילה. כשהביצוע בבכורה של "כלניות" הסתיים, התלהב הקהל באולם בצורה שאפילו ואלין, שועל הצגות ופופולריות מנוסה, לא צפה. קירות האולם רעדו מתרועות ומחיאות הכפיים הסוערות של הקהל. ארבע פעמים החזיר הקהל את שושנה דמארי ל"השתחווייה" ולא ויתר לה - עד שביצעה שוב את "כלניות".
בימים שאחרי, הפכה ההצגה ללהיט ענק, או "שלאגר" כמו שנהגו לומר אז. אבל במקביל קרה עוד משהו.
השיר החל להתנגן ברדיו. די מהר כולם שרו אותו והוא נישא בפי כל. אבל הוא החל לצאת משליטה וקיבל גם תפקיד של שיר מחאה נגד חיילי הצבא הבריטי. ילדי היישוב, בכל פעם שראו חייל בריטי עם כומתה אדומה, נהגו לשיר לו בלעג "כלניות אדמדמות אדמוניות ".
אחרי שקיבלו הסבר על פשר השירה של הילדים, נעלבו חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית כל כך, עד שבאחת מהצגות המופע הם כיתרו את התיאטרון ונכנסו לאולם, כשהם חובשים כומתות אדומות כמובן, רק כדי להפסיקה בכוח.
ואלין נעצר והובל בתוך משוריין בריטי, כשהוא אזוק, היישר למעצר ברמלה. רק לאחר שחבר משפטן התערב ושחרר אותו, בוטל גם האיסור על השמעת "כלניות" והתיאטרון חזר להעלות את השלאגר שלו.
מאז, הפך "כלניות" לנכס צאן ברזל. הוא אחד השירים הלאומיים והמושמעים בימי העצמאות והזיכרון. הרומנטיקה השתלבה עם הקול האלמותי של דמארי ועם הסיפור של ימי המנדט הבריטי, שלפני קום המדינה.
כך שירים עושים היסטוריה. בקריצה ובאהבה ליופי ולמנגינה.
הכלנית (Anemone), אותו פרח אדום ומרהיב שהוא הראשון לפרוח בחורף, בין דצמבר למרץ. שמו המלא כלנית מצוייה. מדובר ללא ספק בכוכב של החורף הישראלי.
הפרח הזה הוא גם פרח שחי ונע, ממש מול עיני המתבונן. מדובר בפרח שאפשר לראות בשדה, כשהוא נוטה, ממש מתנועע, לכיוןן השמש. הוא גם נפתח ונסגר בשינויי מזג האוויר.
מי שרוצה להבדיל בינה לבין הנורית והפרג הדומים לה, יוכל לזהותה בעזרת הטבעת הלבנה שלה, המתרחבת לאחר ההאבקה.
אבל מה הסיפור עם החיילים הבריטיים שנעלבו ממנה?
השיר "כלניות" הפך ללהיט המזוהה ביותר עם הזמרת שושנה דמארי ורבים מכירים אותו רק בביצועה. הוא נולד בשנת 1945, בתכנית השנייה של תיאטרון ה"לי-לה-לו", תיאטרון צעיר ובידורי שהוקם בידי האמרגן ואיש התאטרון משה ואלין, מי שרצה לשלב בידור ושירים קלילים ברוח שטות, מוסיקה ואווירה טובה.
ככל שהתקרב מועד הבכורה של המופע הרגיש ואלין שחסר בו שיר המרכזי, להיט שעליו יקום המופע ויביא את הקהל. הוא פנה אל נתן אלתרמן, משורר שכתב גם פזמונים מצוינים. אלתרמן נזכר שכתב פעם פזמון על הכלניות היפות והאדומות.
ואלין קיבל את הטקסט בשמחה. הוא כבר הבין משהו שיכול לצמוח מעניין כלשהו אבל לא גילה לאלתרמן. את ההלחנה הוא הטיל על פסנתרן צעיר וביישן, שהתפרנס בעיקר בתור פסנתרן ומנצח של תזמורת ריקודים ב"קפה נוגה" בתל אביב. קראו לו משה וילנסקי ומדי פעם הוא השלים הכנסה בהלחנת פזמונים.
שושנה דמארי משתתפת בתפקיד משני בהצגה. היא זמרת מתחילה, בת 20 וללא הצלחות מרשימות בעבר. היא לא ממש מתלהבת מהשיר ומוכנה לשיר אותו רק אחרי שוואלין פוקד עליה לעשות זאת.
מה שוואלין כבר ידע, אבל מסביבו אף אחד לא הבין, זה שהשיר מזמין שערוריה ופרסום חינמי...
באותה תקופה הגיעו להיות מוצבים בארץ-ישראל חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי. מדובר על חיילי חטיבת הצנחנים הבריטיים, שנלחמו באומץ ובהצלחה בחיילי הצבא הנאצי ועכשיו הגיעו להילחם, או לפחות לשמור, מפני לוחמי המחתרות היהודיות.
כמו כל הצנחנים הבריטים, גם הם חבשו כומתות צנחנים אדומות. בשל צבע הכומתות שלהם, נהגו ילדי היישוב לכנות אותם בכינוי הלעגני "כלניות".
המילים הקלילות של אלתרמן והלחן הנהדר שהלחין משה וילנסקי, בהשראת שיר פולני מוכר, היו חלק מהצלחת ההצגה המסחררת. אבל השיר "כלניות" היה משהו אחר.
בחזרה הגנרלית נותר הקהל אדיש לשיר הזה. התחושה הייתה שהוא "לא מספק את הסחורה". הוא לא הלהיט שיביא קהל. אבל ברירה לא הייתה וכאמור, בהצגת הבכורה למחרת, דמארי הוכרחה לבצע אותו.
וכאן באה תפנית בעלילה. כשהביצוע בבכורה של "כלניות" הסתיים, התלהב הקהל באולם בצורה שאפילו ואלין, שועל הצגות ופופולריות מנוסה, לא צפה. קירות האולם רעדו מתרועות ומחיאות הכפיים הסוערות של הקהל. ארבע פעמים החזיר הקהל את שושנה דמארי ל"השתחווייה" ולא ויתר לה - עד שביצעה שוב את "כלניות".
בימים שאחרי, הפכה ההצגה ללהיט ענק, או "שלאגר" כמו שנהגו לומר אז. אבל במקביל קרה עוד משהו.
השיר החל להתנגן ברדיו. די מהר כולם שרו אותו והוא נישא בפי כל. אבל הוא החל לצאת משליטה וקיבל גם תפקיד של שיר מחאה נגד חיילי הצבא הבריטי. ילדי היישוב, בכל פעם שראו חייל בריטי עם כומתה אדומה, נהגו לשיר לו בלעג "כלניות אדמדמות אדמוניות ".
אחרי שקיבלו הסבר על פשר השירה של הילדים, נעלבו חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית כל כך, עד שבאחת מהצגות המופע הם כיתרו את התיאטרון ונכנסו לאולם, כשהם חובשים כומתות אדומות כמובן, רק כדי להפסיקה בכוח.
ואלין נעצר והובל בתוך משוריין בריטי, כשהוא אזוק, היישר למעצר ברמלה. רק לאחר שחבר משפטן התערב ושחרר אותו, בוטל גם האיסור על השמעת "כלניות" והתיאטרון חזר להעלות את השלאגר שלו.
מאז, הפך "כלניות" לנכס צאן ברזל. הוא אחד השירים הלאומיים והמושמעים בימי העצמאות והזיכרון. הרומנטיקה השתלבה עם הקול האלמותי של דמארי ועם הסיפור של ימי המנדט הבריטי, שלפני קום המדינה.
כך שירים עושים היסטוריה. בקריצה ובאהבה ליופי ולמנגינה.
