מה סיפורו של האלבום "סרג'נט פפר"?
מספרים שכשהאלבום הזה יצא, היו תחנות רדיו שהשמיעו במשך כמה ימים רק שירים מתוכו... הוא היה האלבום הראשון שלא היה אוסף של שירים, אלא יצירה שלמה, שיש בה רעיון, משמעות, מסתורין ואינספור הברקות אמנותיות. הוא מעין קונצרט מוקלט שאפילו מרווחי הזמן שבין השירים בו היו זעירים ולעיתים כמעט ולא היו. רבים טוענים שהוא האלבום הטוב ביותר של הביטלס. אחרים אומרים שהוא סתם יצירת פאר, שפתחה עידן חדש במוסיקת הפופ. מנהלי החשבונות מציינים שהוא האלבום הראשון אי-פעם, שנמכר כמו תקליטונים - במיליונים.
אבל בין אם הוא האלבום הטוב של הביטלס ובין אם לא, האלבום השמיני שלהם, "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" (Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band), הוא אלבום שהשפיע על זמנו ועל התרבות הפופולארית של התקופה יותר מכל יצירה אחרת של הלהקה וכנראה גם של אחרים.
"סרג'נט פפר" היה לאות הפתיחה של מה שזכה לכינוי "קיץ של האהבה", כפי שכונה הקיץ של 1967 ומאוחר יותר כונתה כל אותה שנה. האלבום היה לדגל מהפכת "ילדי הפרחים" שהגיעה אז לשיא. מעט יצירות מלאו תפקיד חשוב כמוהו בסצנה המשמעותית שהתרחשה אז באמריקה והקרינה לעולם כולו והוא הפך את הביטלס לדוברים נאמנים של רוח תנועת ילדי הפרחים. טימוטי לירי כינה אותם "חייזרים שהם גלגולים של נביאים"...
הוא אולי לא התקליט הטוב ביותר של הלהקה, אבל "סרג'נט פפר" ייזכר קודם כל בזכות העובדה שזה היה תקליט הרוק הראשון שנוצר ונבנה כיצירת אמנות שלמה וסובבת נושא. אמנם השירים בו לא התחברו לנושא אחד, כמו שיקרה כמה שנים לאחר מכן באלבומי להקות הרוק המתקדם, הפרוגרסיב, אבל הוא סימן את הדרך לשם. הוא לימד את עולם הרוק לחפש נושאים חדשים לשירים ושכל נושא ראוי ויכול להיות הבסיס לשיר טוב. הוא הפך את הביטלס מאייקוני פופ לאמנים עמוקים ומשמעותיים. המילים הופכות בו לחשובות לא פחות מאשר המוסיקה של הביטלס, שהייתה מאז ומתמיד נפלאה, אבל לרוב כיסתה על המסרים המילוליים שכתבו ארבעת המופלאים. כאן יש שינוי ביחס, שנמשך לאורך כל האלבום, בין השניים ולראשונה אף מופיעות כאן גם מילות כל השירים, המזמינות את המאזינים להתעמק גם בתוכן ולא רק במוסיקה. חדשנות!
האלבום נולד לאחר שהביטלס חדלו להופיע לחלוטין, מאימת הצרחות של הביטלמניה. הם הסתגרו באולפן ויצרו שירים שהראו כמה פינתה להקת הרוקנרול שהם היו את מקומה, למוסיקאים מפותחים ובוגרים. בעזרתו המיומנת כתמיד של ג'ורג' מרטין, המפיק המוסיקלי האגדי שעבד איתם על האלבומים הקודמים, הם שילבו את המוסיקה הקלאסית בשירים כמו שיר הנושא והשיר "פני ליין". לרוק הפסיכדלי הם מסרו מנחת עולם בדמות "שדות תות לנצח" (Strawberry Fields Forever). רינגו שר את "עם מעט עזרה לידידי" שג'ו קוקר יעשה לו קאבר אגדי בפסטיבל וודסטוק באותה שנה.
בהשראת האלבום המהפכני של הביץ' בויז Pet sounds, שממנו לקחו את הרעיון לייצר אלבום נושא, הביטלס גם עשו באלבום הזה ניסויים רבים בטכניקות הקלטה חדשות, בסגנונות שהיו חדשים להם ובשילוב של כלי נגינה שלא הופיעו עד אז במוסיקת הרוק. הם יצרו יצירה פסיכדלית, מלאה בסאונדים חדשים ובצליל שלא היה דומה לשום דבר שהביטלס עשו עד אז. יש שיאמרו שהסמים השפיעו על האלבום הזה לא פחות מהכישרון המתפרץ של גאוני הרוק.
ואסור לשכוח את היופי של הקולאז' הצבעוני והראוותני, שעיצב לעטיפה של האלבום מי שנחשב לאבי הפופ ארט הבריטי, פיטר בלייק. זה היה קולאז' מהמם של דמויות מפורסמות והיסטוריות. בנוסף לביטלס הצבעוניים, בתלבושות של נגני תזמורת צבאית בסגנון הוויקטוריאני של סוף המאה ה-19, היו שם גם בובות שעווה ממוזיאון מאדאם טוסו של חברי הביטלס בתקופה הראשונה.
עטיפת "סרג'נט פפר" איכלסה דמויות של גיבורי תרבות רבים שהביטלס העריצו. לנון הפגין את חברותו הנצחית בהכניסו לגלריה המפוארת של האישים את חבר הנפש המת שלו, נגן הבאס של הלהקה בימיה הראשונים, סטיוארט סאטקליף. העטיפה נחשבת לפורצת דרך והיא אחת המצוטטות ביותר, מבין עטיפות התקליטים אי-פעם.
מספרים שכשהאלבום הזה יצא, היו תחנות רדיו שהשמיעו במשך כמה ימים רק שירים מתוכו... הוא היה האלבום הראשון שלא היה אוסף של שירים, אלא יצירה שלמה, שיש בה רעיון, משמעות, מסתורין ואינספור הברקות אמנותיות. הוא מעין קונצרט מוקלט שאפילו מרווחי הזמן שבין השירים בו היו זעירים ולעיתים כמעט ולא היו. רבים טוענים שהוא האלבום הטוב ביותר של הביטלס. אחרים אומרים שהוא סתם יצירת פאר, שפתחה עידן חדש במוסיקת הפופ. מנהלי החשבונות מציינים שהוא האלבום הראשון אי-פעם, שנמכר כמו תקליטונים - במיליונים.
אבל בין אם הוא האלבום הטוב של הביטלס ובין אם לא, האלבום השמיני שלהם, "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" (Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band), הוא אלבום שהשפיע על זמנו ועל התרבות הפופולארית של התקופה יותר מכל יצירה אחרת של הלהקה וכנראה גם של אחרים.
"סרג'נט פפר" היה לאות הפתיחה של מה שזכה לכינוי "קיץ של האהבה", כפי שכונה הקיץ של 1967 ומאוחר יותר כונתה כל אותה שנה. האלבום היה לדגל מהפכת "ילדי הפרחים" שהגיעה אז לשיא. מעט יצירות מלאו תפקיד חשוב כמוהו בסצנה המשמעותית שהתרחשה אז באמריקה והקרינה לעולם כולו והוא הפך את הביטלס לדוברים נאמנים של רוח תנועת ילדי הפרחים. טימוטי לירי כינה אותם "חייזרים שהם גלגולים של נביאים"...
הוא אולי לא התקליט הטוב ביותר של הלהקה, אבל "סרג'נט פפר" ייזכר קודם כל בזכות העובדה שזה היה תקליט הרוק הראשון שנוצר ונבנה כיצירת אמנות שלמה וסובבת נושא. אמנם השירים בו לא התחברו לנושא אחד, כמו שיקרה כמה שנים לאחר מכן באלבומי להקות הרוק המתקדם, הפרוגרסיב, אבל הוא סימן את הדרך לשם. הוא לימד את עולם הרוק לחפש נושאים חדשים לשירים ושכל נושא ראוי ויכול להיות הבסיס לשיר טוב. הוא הפך את הביטלס מאייקוני פופ לאמנים עמוקים ומשמעותיים. המילים הופכות בו לחשובות לא פחות מאשר המוסיקה של הביטלס, שהייתה מאז ומתמיד נפלאה, אבל לרוב כיסתה על המסרים המילוליים שכתבו ארבעת המופלאים. כאן יש שינוי ביחס, שנמשך לאורך כל האלבום, בין השניים ולראשונה אף מופיעות כאן גם מילות כל השירים, המזמינות את המאזינים להתעמק גם בתוכן ולא רק במוסיקה. חדשנות!
האלבום נולד לאחר שהביטלס חדלו להופיע לחלוטין, מאימת הצרחות של הביטלמניה. הם הסתגרו באולפן ויצרו שירים שהראו כמה פינתה להקת הרוקנרול שהם היו את מקומה, למוסיקאים מפותחים ובוגרים. בעזרתו המיומנת כתמיד של ג'ורג' מרטין, המפיק המוסיקלי האגדי שעבד איתם על האלבומים הקודמים, הם שילבו את המוסיקה הקלאסית בשירים כמו שיר הנושא והשיר "פני ליין". לרוק הפסיכדלי הם מסרו מנחת עולם בדמות "שדות תות לנצח" (Strawberry Fields Forever). רינגו שר את "עם מעט עזרה לידידי" שג'ו קוקר יעשה לו קאבר אגדי בפסטיבל וודסטוק באותה שנה.
בהשראת האלבום המהפכני של הביץ' בויז Pet sounds, שממנו לקחו את הרעיון לייצר אלבום נושא, הביטלס גם עשו באלבום הזה ניסויים רבים בטכניקות הקלטה חדשות, בסגנונות שהיו חדשים להם ובשילוב של כלי נגינה שלא הופיעו עד אז במוסיקת הרוק. הם יצרו יצירה פסיכדלית, מלאה בסאונדים חדשים ובצליל שלא היה דומה לשום דבר שהביטלס עשו עד אז. יש שיאמרו שהסמים השפיעו על האלבום הזה לא פחות מהכישרון המתפרץ של גאוני הרוק.
ואסור לשכוח את היופי של הקולאז' הצבעוני והראוותני, שעיצב לעטיפה של האלבום מי שנחשב לאבי הפופ ארט הבריטי, פיטר בלייק. זה היה קולאז' מהמם של דמויות מפורסמות והיסטוריות. בנוסף לביטלס הצבעוניים, בתלבושות של נגני תזמורת צבאית בסגנון הוויקטוריאני של סוף המאה ה-19, היו שם גם בובות שעווה ממוזיאון מאדאם טוסו של חברי הביטלס בתקופה הראשונה.
עטיפת "סרג'נט פפר" איכלסה דמויות של גיבורי תרבות רבים שהביטלס העריצו. לנון הפגין את חברותו הנצחית בהכניסו לגלריה המפוארת של האישים את חבר הנפש המת שלו, נגן הבאס של הלהקה בימיה הראשונים, סטיוארט סאטקליף. העטיפה נחשבת לפורצת דרך והיא אחת המצוטטות ביותר, מבין עטיפות התקליטים אי-פעם.
