שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה שווה כל כך בתקליטי ויניל?
לדברי האוהבים אותם, הדברים המיוחדים בתקליטים הם דווקא מה שעשןי להיתפס כחולשות שלהם. הרחש שהשמיעו התקליטים של פעם ושנעלם בעידן התקליטורים וקבצי האודיו של המחשב, מעורר געגועים אצל חובבי התקליט הישן והטוב.
גם העטיפות הגדולות, שהיו יצירות אמנות ביחס לעטיפות המיקרו הלא - נחשבות של הדיסקים, או ביחס לכלום של הקבצים והתמונית הקטנטנה של ספוטיפיי. הן היו מרגשות מעניינות ועתירות פרטים על האמנים והיצירות, תמונות ומאחורי הקלעים ומה לא.
ודפי המילים, הו דפי המילים. גם הם מעוררים סוג של געגוע, אפילו שהוחלפו על ידי חוברות של ממש בעידן הדיסקים. ספוטיפיי הנהדרת הלכה בעקבות אפל מיוזיק והוסיפה לשירים רבים אפשרות להציג את המילים, אבל משהו שם בכל זאת מרגיש אחרת.
ועדיין, הכי מרגש היה הצליל החם של התקליט האנלוגי, שהצליל הקר והמושלם מדי של התקליטור הדיגיטלי פשוט החמיץ.
חובבי הסאונד של פעם עוד מחזיקים את הפטיפונים הישנים או שהחליפו לחדשים ועדיין נהנים מהתקליטים של פעם, שנשמעים מצויין או מתקליטים חדשים, שממשיכים להימכר בכמויות קטנות ובשנים האחרונות אף מתגברים מחדש.
נכון לתחילת שנות העשרים של המאה ה-21, כמעט כל האמנים שמכבדים את עצמם מוציאים את המוסיקה שלהם גם על גבי תקליטים. החדשים שבהם יקרים יותר ממנוי חודשי לספוטיפיי אבל הם מוחשיים ומרגשים ובקהילות מסוימות והיפסטרים צעירים התקליטים הם ללא ספק גם סמל סטטוס.
הנה סרט תיעודי מקסים על התקליטים ומה הם גורמים למי שאוהב אותם:
http://youtu.be/RJ0ZYlIDE10
קליפ שכולו סגידה ל"שירת התקליטים":
https://youtu.be/WR4QKAib3sM
חוויית חיות התקליטים (עברית):
https://youtu.be/LXyylqO_c1c
וכך הגיע אז סופו של האלבום (עברית):
https://youtu.be/pREu6urcI8k
מה מיוחד בעטיפות התקליטים של פעם?
התקליטים הם סיפור של מאה שנה. בתחילה היו להם עטיפות פשוטות ושימושיות, שתפקידן היה לשמור את התקליט משריטות. החומרים של העטיפות היו נייר חום או קרטון פשוט. איש לא חשב שהתקליט הוא יותר מהמוסיקה שמושמעת ממנו.
רק משנת 1938 החלו לעצב אותן באופן מקצועי. היו מי שהבינו אז שעטיפה מעוצבת תביא להגדלת המכירות. כך אכן היה. מעצב בשם אלכס סטיינווייס נשכר על ידי חברת התקליטים "קולומביה רקורדס" והיה למנהל האמנותי של עטיפות התקליטים של החברה.
התוצאות המרשימות במכירות של חברת קולומביה הבהירו לכל תעשיית התקליטים שהעטיפות המעוצבות של סטיינווייס נותנות לתקליטים הרבה יותר מאשר צבע. הם הפכו אותם למוצרי צריכה נחשקים. הצד הוויזואלי, הם עתידים ללמוד יותר ויותר, מגדיל את התשוקה לתקליט, למוסיקה ולאמן.
בהמשך יופיעו גם העטיפות עם צילומי האמנים עליהן. הן יקבלו את הכינוי "עטיפה פרסונלית" ויחזקו את ההערצה לאמנים. יתכן שזה אחד המאיצים הגדולים להערצה של אמנים כמו גלן מילר הג'אזיסט ואלביס פרסלי, כוכב הרוק הראשון, שתמונותיהן הופיעו כמעט תמיד על התקליטים והתקליטונים (תקליט של שני שירים) שלהם והפכו אותם לכוכבי ענק.
עם השנים הפכו יותר ויותר עטיפות התקליטים להצהרה עיצובית, דרך ביטוי נוספת לאמנים וללהקות. בהן הם נהגו לבטא את הרעיונות הוויזואליים שלהם, לגבי המוסיקה, סיפור המסגרת במקרה של מוסיקה פרוגרסיבית, רוק מתקדם וכדומה. הן הכילו תמונה מההופעה, במקרה של אלבום מהופעה חיה וכך הלאה.
אבל בדרך קרו כמה דברים, עם להקה אחת, בריטית, רצינית ומוכשרת מאין כמותה. הביטלס היו מהפכנים של ממש. מי שבוחן את עטיפות התקליטים שלהם רואה כיצד הם הפכו במו תקליטיהם את העטיפות ממקדמי מכירות ליצירות אמנות של ממש. מספיק אם תביטו בעטיפות של אלבומים כמו "Revolver", שיצר להם האמן שהיה חבר שלהם, קלאוס וורמן ובעטיפת "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" - האלבום שעטיפתו, שיצר האמן פיטר בלייק, היא המושקעת והמדהימה מכולן, באמירה החברתית, בהצהרה האמנותית ובהיבטים התרבותיים שבה, כמו גם בעניינים הביוגרפיים של הלהקה, ההשפעות עליה ועוד.
זה, אגב, גם היה הרגע שנולדו האלבומים, התקליטים בעלי העטיפה הכפולה, שנפתחת כמו אלבום. כן, הראשון מביניהם היה אכן האלבום סרג'נט פפר, אלבום מהפכני שפרץ דרך בהרבה תחומים. בהקשר שלנו, הוא היה הראשון שאכן נפתח כאלבום, מה שהביא יצר לראשונה את השם Album לתקליט. לפני כן הם נקראו פשוט Records.
עוד להקה שעטיפות האלבומים שלה היו יצירות אמנות של ממש, הייתה להקת YES הבריטית. בשנות ה-70 הציגו העטיפות הללו, שצייר האמן רוג'ר דין, נופים דמיוניים ואקזוטיים מעולמות, כוכבים ונופים רחוקים ולא קיימים. הציורים שעל העטיפות של "יס" היו כל כך מיוחדים עד שהעיצוב שלהם זכה להגדרה אמנותית של "עיצוב קוסמי-אורגני".
דומה שעם ירידת התקליטים, כשנכנסו הדיסקים הקומפקטיים, הלכו גם העטיפות המושקעות, האמנותיות, בעלות האמירה והחד-פעמיות. הן פינו את מקומן לעטיפות קטנות, בגודל של דיסק, משעממות ברובן וחסרות השראה. כנראה שהגודל, אחרי הכל, כן קובע...
הנה קיצור ההיסטוריה של עטיפות האלבומים (עברית):
https://youtu.be/S5Yu1vTPigg
תולדות עיצוב עטיפות התקליטים ובמיוחד אלה של הביטלס:
https://youtu.be/_st4diqjpis
עטיפות האלבומים האמנותיות של להקת "יס":
http://youtu.be/LfdkrOMOwkw
כך יצרו ב-Blue Note את "המראה של הג'אז" דרך עטיפות האלבומים שלהם:
https://youtu.be/KNgA7dDs90E
ביקור בהיכל התהילה או בית העלמין של עטיפות אלבומי שנות ה-70:
https://youtu.be/DWqCEEOYZY4
פרויקט יצירתי כדרכו, שעשה הבמאי הישראלי וניה היימן עם עטיפות תקליטים (עברית):
https://youtu.be/wbNFk-4HCno?t=6m8s&end=7m30s?long=yes
האם הוא הושפע מהסרטון הזה?
https://youtu.be/sidgjFCnCXk
ומדריך מגניב לניסוח פרומפטים ל-AI ליצירת עטיפות אלבומים משולב בתולדות עיצוב התקליטים:
https://youtu.be/bhZIL2Q8SAY?long=yes
איך פועל התקליט?
הכנת התקליט לוותה בחריטה על תקליט המאסטר, של גלי הקול שהוקלטו בו. השירים, הצלילים והקולות. נשמרו בצורת בליטות ושקעים בחריצים שבתקליט והם מייצגים את תנודות האוויר של גלי הקול המקוריים שנוצרו בהקלטה. רק המחט של הפטיפון (ולפניו הגרמופון) דרושה כדי לחלץ משם את גלי הקול בחזרה אל הרמקולים ולאוזנינו.
חריץ ארוך ולולייני, שנמשך מדפנות התקליט ועד למדבקה שבמרכזו, הכיל את ההרים והגאיות הזעירים, שמשקפים את רעידות האוויר מגלי הקול שעברו בו.
אם בתקליטי ה"מונו" היו בחריץ חריצים שתורגמו לצלילים, בתקליטי הסטריאו יש בכל חריץ שני צדדים, מעין שיפולים אלכסוניים שבין שניהם עוברת המחט. המחט הסטריאופונית קולטת את המידע משני הצדדים, כשבין שני צידיה יש הפרדה. וכך כל צד כזה מעביר להגברה את המידע הקולי של הצד שלו, מתוך שני ערוצי הסטריאו שהוקלטו.
מחט הפטיפון העוברת בחריץ, רוטטת בהתאם לשינויי הגבהים שבחריץ ויוצרת צלילי רעידות, גלי קול חלשים במיוחד. כשהללו מוגברים בעזרת המגבר, הם מרטיטים את האוויר חזק ומשמיעים לנו מוסיקה, היישר לעור התוף הרגיש שבאוזנינו.
בגלל הטכניקה הזו היה התקליט כה רגיש לשריטות. כל שריטה זעירה גרמה לו לרעש, שכן היא גרמה למחט לקפוץ, כאילו היה מוקלט בו רעש חזק..
הנה האופן שבו עובדים התקליטים:
https://youtu.be/5OWEEFg6fTY
הגדלה מדהימה של המחט כשהיא נוסעת על חריצי התקליט:
http://youtu.be/GuCdsyCWmt8
ואם מחט זה כל הסיפור, אז אפשר לחבר למחט נייר מגולגל ולקבל פטיפון ביתי פשוט:
http://youtu.be/iQikPNOPSUc
הרצאת וידאו על פעולת התקליט:
https://youtu.be/eJFuRnolwWk
וכך מייצרים אותם:
https://youtu.be/Eq5EDXNe-HQ
מהו הפטיפון?
הפָּטֵיפוֹן (Phonograph) הוא מכשיר שמנגן תקליטים, מעין דיסקים של פעם. בתקליטים היו חריצים שהמחט שהייתה מותקנת על ראש הפטיפון ניגנה מהם את המוסיקה שהוקלטה על התקליטים במפעל התקליטים. בכל פעם שהתקליט היה נשרט או ניזוק הוא היה מרעיש או ממש קופץ ואז היו שומעים שוב ושוב את אותו קטע..
הרבה אנשים שאהבו תקליטים מתגעגעים לרעש המיוחד שלהם ולצליל של המוסיקה מהתקליט. הם אומרים שהמוסיקה נשמעת הרבה פחות טוב בהקלטות הדיגיטליות של היום.
בשנים האחרונות יש עדנה לפטיפונים. במיוחד באירופה התקליטים חוזרים ונמכרים והרבה אנשים קונים שוב פטיפון, עם היצע של לא מעט מכשירי רטרו חדישים במראה ישן, בהם ניתן להאזין לתקליטים חדשים וישנים גם יחד.
הנה תולדות הפטיפון:
https://youtu.be/3edSllehm78
כך שמו תקליט לנגינה בפטיפון:
http://youtu.be/IL4tWBj1JLk
פטיפון של ימינו:
http://youtu.be/nC8EdW88xFE
RokBlok הוא המצאה של פטיפון ש"נוסע כל התקליט":
https://youtu.be/5Tfhs-pujQk
והאם פטפונים זולים שגם נראים טוב הם אכן טובים?
https://youtu.be/06wBwVkw9xU
איך מייצרים תקליטים?
בשנים האחרונות הם חוזרים. בתקליטים, שקדמו לתקליטורים, חרטו חריץ ארוך, שנמשך בלולאה הולכת וקטנה מדפנות התקליט ועד למרכז התקליט שבמדבקה. מבט מקרוב בחריץ, יראה שיש בו הרים וגאיות זעירים. כשמחט הפטיפון עוברת בחריץ, היא רוטטת בהתאם לשינויי הגובה שבחריץ ויוצרת צלילי רעידות. אלו הם גלי קול חלשים שכשהם מוגברים, הם מרטיטים את האוויר חזק, בגלי הקול הללו שפוגעים בעור התוף ומשמיעים לנו מוסיקה.
לייצור תקליטים משתמשים בפי-וי-סי, המבוסס על חומר שנקרא ויניל. זו הסיבה שלעתים מכנים את התקליטים "ויניל" (Vinyl). אבל לפני כן יוצרים מאסטר, תבנית שממנה ישכפלו את התקליטים.
שלב ראשון ביצירת תקליט הוא הכנת המסטר, התבנית שממנה ישוכפלו התקליטים. ליצירת המסטר משתמשים בדיסקת אלומיניום שצופתה בכלוריד הכסף. על הדיסקה חורטים את רישום הקול ומהציפוי של שכבת כלוריד הכסף, שהופרדה מדיסקת האלומיניום, משכפלים את התקליטים.
השלב השני הוא השכפול. כדי להכין מהמאסטר את התקליטים, מכניסים אל התבנית שבמכבש החם, רצף של גושי PVC. הם מוכנסים אחד אחד למכבש ומוצמדים אל התבנית כדי שיוטבעו בהם החריצים של התקליט המקורי. כך הופך כל גוש פי-וי-סי לתקליט נוסף, שמוכנס לעטיפה מודפסת, לעיתים קרובות עם דף המילים המוכר, ויוצא לשיווק להמונים.
כך מייצרים תקליטים:
https://youtu.be/Eq5EDXNe-HQ
עוד יצרנים של תקליטי ויניל:
https://youtu.be/oZgsbh-XXyc
וסרט תיעודי קצר על ייצור התקליטים:
https://youtu.be/6jkQCa-AOlI?long=yes
למה שימשו תקליטוני ה-45 או הסינגלים?
בשנים האחרונות, עם פריצת הסטרימינג לחיינו, חזר הסינגל (Single) להיות פופולרי. מה שנקרא פעם "תקליטון" הוא היום פשוט שיר.
כי בעידן הסטרימינג האמן מעלה שירים והעוקבים שלו נחשפים אליהם ומוסיפים אותם למועדפים של עצמם ולפלייליסטים, רשימות הנגינה שלהם.
אך בעבר, אצל ההורים והסבים של היום, היה הסינגל תקליטון עגול, עשוי ויניל, עם שני שירים. בצד א' היה הלהיט, אותו שיר ששוגר כדי למכור את התקליטון בהמוניו. צד ב' כלל שיר פחות מצליח, אם כי לא פעם הוא היה הפנינה האמיתית.
התקליטון, שהומצא בשנת 1949, נוגן בפטיפון של אותם ימים, במהירות של 45 סיבובים לדקה, בניגוד לו, נוגן התקליט הגדול, מה שנקרא פעם "אריך נגן" (Long Play או בקיצור LP) ושנכללו בו שירים רבים, במהירות של 33 ו-1/3 סיבובים לדקה. התקליט הארוך היה גם יקר פי כמה מהתקליטון.
בזכות מחירו הנמוך, בשנותיו הגדולות היה התקליטון דרך נהדרת של בני הנוער לבנות להם אוסף מוזיקלי של שירים שהם אוהבים, במחיר סביר ולא פעם מדמי הכיס שלהם. התקליטונים גם היו צבעוניים ואופניים מאוד והתאימו בכך לדור הצעיר.
לכל ז'אנר, כלומר לכל סגנון מוסיקלי, היה צבע משלו. תקליטוני הפופ היו בצבע שחור, קאנטרי בצבע ירוק, אדום למוזיקה קלאסית, צהוב לילדים, אדום היה למוסיקה של שחורים (כן, הגזענות באמריקה חגגה אז) וכחול עם תווית כחולה היה הצבע של מוסיקה אינסטרומנטלית, כלומר מוסיקה כלית, שאין בה שירה.
גם האמנים נהנו מהתקליטונים הללו, כי הם יכולים היו בעזרתם לחקור את השוק. התקליטון אפשר לאמנים והלהקות לשגר שירים לשוק, לבחון כיצד הם מתקבלים והאם הם הופכים ללהיטים. בהמשך, בהתאם להצלחתם ועל בסיס ההכנסות ממנה, הם המשיכו לשגר עוד תקליטונים, עם שירים נוספים לשוק, עשו מה שקוראים היום "בילד-אפ" ולבסוף שחררו אלבום שלם הכולל את כל השירים הללו ומצליח במכירות גם הוא.
הנה סיפורם של תקליטוני ה-45:
https://youtu.be/bsrYwNAgvh8
שיר בצורת סינגל:
https://youtu.be/dmcXpGnBuLE
וכך מקליטים היום שיר בבית:
https://youtu.be/fR3o6-KXXGc?t=1m29s
האם התקליטים חוזרים או שהם נעלמו סופית?
פעם יציאה של אלבום חדש של אמן או להקה הייתה חגיגה של ממש. האלבום היה אז המרכיב היסודי של תעשיית המוזיקה ואמנים השקיעו באלבומים שלהם הרבה יותר מאשר ב"סינגלים", התקליטונים עם שני השירים, אלו שהעלו אותם למצעדי המכירות אבל היו קצרים מדי מכדי להיות יותר מלהיט ועוד שיר, בצד B.
בעידן הדיסק רבים זנחו את התקליטים שלהם. החנויות הורידו לאיטן את כמויות התקליטים שהם מכרו והיצרנים וחברות התקליטים הפסיקו בהדרגה להוציאם. שוחרי התקליטים, לעומתן, המשיכו להתגעגע לרעשי הרקע הקטנים שמלווים את המוסיקה בתקליט ומוסיפים גוון של פעם למרקם שלה.
כיום מסתבר שהתקליטים, אחרי שכמעט נעלמו סופית, עושים בשנים האחרונות "קאמבק", של חזרה והתחדשות. צעירים שגדלו על הנוסטלגיה של התקליט, או האזינו להם בפטיפון של אימא רוכשים תקליטים חדשים או תקליטים מחנויות יד שנייה, מעריכים את החוויה הייחודית לה הם זוכים מהאזנה להם ומחזקים את הפופולריות המתחדשת של התקליטים.
וכך, העולם חווה בהשתאות את התופעה של התקליטים שחוזרים. חנויות תקליטים חדשות שנפתחות, לייבלים וחברות תקליטים ששבים או ממשיכים להוציא גרסאות חדשות ומחודשות של אלבומים וקהל צעיר המשווע למבחר ולמגוון של אלבומים חדשים, שאך זה יצאו בתור ביטים ובייטים דיגיטליים לאתרי ואפליקציות הסטרימינג.
וכך, חוזר הפטיפון הוותיק לסלון הבית של חובב התקליטים ששב אליהם, או לחדר הנעורים של ההיפסטר המגניב שאך גילה את הקסם.
עם חנויות יד שנייה ומסחר אינטרנטי ער, הז'אנר המצליח בעולם התקליטים המתקמבק הזה הוא של מוסיקת הרוק. והטרנד הזה של התקליט השחור מייצר, אגב כך, שוק חדש ועלייה משמעותית ועולה בהתמדה, במכירות תקליטי ויניל.
התופעה היא לא פחות ממדהימה. במיוחד אם זוכרים שמכירות הדיסקים הקומפקטיים, אלו הדיגיטליים והעמידים (הרבה יותר מתקליטי הוויניל שידועים ברחשים וב"שריטות" שנוצרות בהם עם הזמן), דווקא מכירות ה-CDs הללו ירדו כמעט לאפס בשנים האחרונות.
אז שובו של הקאמבק? - כן, ועל גבי תקליט!
צעירים מגלים מחדש את הוויניל (עברית):
https://youtu.be/2bezDWafnR4
יש אנשים שמעולם לא הפסיקו לשמוע אותם:
https://youtu.be/JOnkDfKQN-s
מי זוכר את הימים שההתלהבות הייתה דווקא מהדיסק?
https://youtu.be/vwrU8s-M-gc
האם ישובו גם חנויות תקליטים כמו זו? (עברית)
https://youtu.be/MTpwkvs_5JQ
האם מתקרב גם הקאמבק של הדיסקים? (עברית)
https://youtu.be/UdVkbqQsYOU
והפטיפונים הבלתי נראים שנולדו לכבוד הקאמבק הזה:
https://youtu.be/4llw5I6x2cQ
מהו התקליט היקר בהיסטוריה?
התקליט הכי יקר בהיסטוריה הוא ככל הנראה תקליטה של להקת "החוצבים" (The Quarrymen) שנקרא "In Spite Of All The Danger". הסיבה שהתקליט הלא-מוכר כל כך, שהוקלט בשנת 1958, שווה כל כך הרבה כסף נעוצה ודאי בזה שלהקת "החוצבים" הייתה הגלגול הצעיר של מי שיהפכו בתוך שנים אחדות ללהקה המפורסמת והחשובה בעולם - להקת "הביטלס".
התקליט הוא למעשה תקליטון, כלומר סינגל. יש בו רק שני שירים ויצא ממנו עותק מקורי אחד. מי שקנה אותו במהלך השנים הוא אחד מחברי הלהקה, פול מקרטני. הסכום שבו הוא קנה את התקליט בשנת 1981 אינו ידוע. אבל מעריכים את שוויו כיום במחיר של כמעט 280 אלף דולר!
הנה השיר "In Spite Of All The Danger" מפי חברי להקת "החוצבים" ועם תמונותיה:
https://youtu.be/RuuOAA9ekbg
השיר "I'll Follow The Sun" של החוצבים:
https://youtu.be/wjfKX4yyX0k
והשיר הראשון שהקליטו אי-פעם, שיר של באדי הולי:
https://youtu.be/D8eqtpLxFO0
מה זה סקראצ'ינג?
סקראצ'ינג (Scratching) היא טכניקה של תקליטנים מעולם הדי ג'יי, המתבססת על גירוד ושריטה של תקליטי ויניל, בהנעה של התקליט קדימה ואחורה במהירות. אמנות הסקראצ'ינג מבוססת על צלילי החריקה שנוצרים מהנעת התקליט כנגד המחט, צלילים שהפכו לסימן ההיכר של הדי ג'ייז בתרבות ההיפ הופ.
הסקראצ'ינג נולד משנות ה-70 של המאה ה-20, כשדי ג'יי אמריקאי החל להפעילו בהופעות וקיבל תגובות נלהבות. הרעש הפך לחלק מהסאונד של ההיפ הופ וכשיצא האלבום "הרפתקאותיו של גרנדמאסטר פלאש על גלגלי הפלדה" ברור היה שהוא הופך לחלק מהסאונד החדש ומהכלים והאפקטים של הדי ג'יי המודרני.
בתרבות ההיפ הופ של היום נבחנים די ג'ייז ביכולת הסקראצ'ינג שלהם ונערכות בכל שנה מגוון תחרויות ברחבי העולם, לבחירת ה"סקראצ'רים" הטובים ביותר. טכניקת הסקראצ'ינג יצאה כבר מזמן מעולם ההיפ הופ והתפשטה לסגנונות מוסיקליים נוספים. צליל הסקראץ' מוכר כיום לרוב מאזיני מוסיקת הפופ ובאופן מסוים הוא הפך לצליל של התקופה ולעוד דוגמה מצוינת לרעש שהופך למרכיב במוסיקה המודרנית.
הנה די ג'יי עם סקראץ' מיומן במיקסר דגימות ותקליטים:
https://youtu.be/RuBLTypK9zo
יש גם הרכבים שעושים את זה ביחד:
http://youtu.be/8PT2AA0dHj8?t=9s
וסקראצ'ינג ישראלי מקצועי משולב בסימפולים:
https://youtu.be/o3XaZaXYNlU
סקראץ' פד חדשני לדי ג'ייז מקצועיים:
https://youtu.be/w6o_WQN1WTw
בואו למסיבה עם די ג'יי:
http://youtu.be/j81DDY4nvos?qr=yes
לדברי האוהבים אותם, הדברים המיוחדים בתקליטים הם דווקא מה שעשןי להיתפס כחולשות שלהם. הרחש שהשמיעו התקליטים של פעם ושנעלם בעידן התקליטורים וקבצי האודיו של המחשב, מעורר געגועים אצל חובבי התקליט הישן והטוב.
גם העטיפות הגדולות, שהיו יצירות אמנות ביחס לעטיפות המיקרו הלא - נחשבות של הדיסקים, או ביחס לכלום של הקבצים והתמונית הקטנטנה של ספוטיפיי. הן היו מרגשות מעניינות ועתירות פרטים על האמנים והיצירות, תמונות ומאחורי הקלעים ומה לא.
ודפי המילים, הו דפי המילים. גם הם מעוררים סוג של געגוע, אפילו שהוחלפו על ידי חוברות של ממש בעידן הדיסקים. ספוטיפיי הנהדרת הלכה בעקבות אפל מיוזיק והוסיפה לשירים רבים אפשרות להציג את המילים, אבל משהו שם בכל זאת מרגיש אחרת.
ועדיין, הכי מרגש היה הצליל החם של התקליט האנלוגי, שהצליל הקר והמושלם מדי של התקליטור הדיגיטלי פשוט החמיץ.
חובבי הסאונד של פעם עוד מחזיקים את הפטיפונים הישנים או שהחליפו לחדשים ועדיין נהנים מהתקליטים של פעם, שנשמעים מצויין או מתקליטים חדשים, שממשיכים להימכר בכמויות קטנות ובשנים האחרונות אף מתגברים מחדש.
נכון לתחילת שנות העשרים של המאה ה-21, כמעט כל האמנים שמכבדים את עצמם מוציאים את המוסיקה שלהם גם על גבי תקליטים. החדשים שבהם יקרים יותר ממנוי חודשי לספוטיפיי אבל הם מוחשיים ומרגשים ובקהילות מסוימות והיפסטרים צעירים התקליטים הם ללא ספק גם סמל סטטוס.
הנה סרט תיעודי מקסים על התקליטים ומה הם גורמים למי שאוהב אותם:
http://youtu.be/RJ0ZYlIDE10
קליפ שכולו סגידה ל"שירת התקליטים":
https://youtu.be/WR4QKAib3sM
חוויית חיות התקליטים (עברית):
https://youtu.be/LXyylqO_c1c
וכך הגיע אז סופו של האלבום (עברית):
https://youtu.be/pREu6urcI8k
התקליטים הם סיפור של מאה שנה. בתחילה היו להם עטיפות פשוטות ושימושיות, שתפקידן היה לשמור את התקליט משריטות. החומרים של העטיפות היו נייר חום או קרטון פשוט. איש לא חשב שהתקליט הוא יותר מהמוסיקה שמושמעת ממנו.
רק משנת 1938 החלו לעצב אותן באופן מקצועי. היו מי שהבינו אז שעטיפה מעוצבת תביא להגדלת המכירות. כך אכן היה. מעצב בשם אלכס סטיינווייס נשכר על ידי חברת התקליטים "קולומביה רקורדס" והיה למנהל האמנותי של עטיפות התקליטים של החברה.
התוצאות המרשימות במכירות של חברת קולומביה הבהירו לכל תעשיית התקליטים שהעטיפות המעוצבות של סטיינווייס נותנות לתקליטים הרבה יותר מאשר צבע. הם הפכו אותם למוצרי צריכה נחשקים. הצד הוויזואלי, הם עתידים ללמוד יותר ויותר, מגדיל את התשוקה לתקליט, למוסיקה ולאמן.
בהמשך יופיעו גם העטיפות עם צילומי האמנים עליהן. הן יקבלו את הכינוי "עטיפה פרסונלית" ויחזקו את ההערצה לאמנים. יתכן שזה אחד המאיצים הגדולים להערצה של אמנים כמו גלן מילר הג'אזיסט ואלביס פרסלי, כוכב הרוק הראשון, שתמונותיהן הופיעו כמעט תמיד על התקליטים והתקליטונים (תקליט של שני שירים) שלהם והפכו אותם לכוכבי ענק.
עם השנים הפכו יותר ויותר עטיפות התקליטים להצהרה עיצובית, דרך ביטוי נוספת לאמנים וללהקות. בהן הם נהגו לבטא את הרעיונות הוויזואליים שלהם, לגבי המוסיקה, סיפור המסגרת במקרה של מוסיקה פרוגרסיבית, רוק מתקדם וכדומה. הן הכילו תמונה מההופעה, במקרה של אלבום מהופעה חיה וכך הלאה.
אבל בדרך קרו כמה דברים, עם להקה אחת, בריטית, רצינית ומוכשרת מאין כמותה. הביטלס היו מהפכנים של ממש. מי שבוחן את עטיפות התקליטים שלהם רואה כיצד הם הפכו במו תקליטיהם את העטיפות ממקדמי מכירות ליצירות אמנות של ממש. מספיק אם תביטו בעטיפות של אלבומים כמו "Revolver", שיצר להם האמן שהיה חבר שלהם, קלאוס וורמן ובעטיפת "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" - האלבום שעטיפתו, שיצר האמן פיטר בלייק, היא המושקעת והמדהימה מכולן, באמירה החברתית, בהצהרה האמנותית ובהיבטים התרבותיים שבה, כמו גם בעניינים הביוגרפיים של הלהקה, ההשפעות עליה ועוד.
זה, אגב, גם היה הרגע שנולדו האלבומים, התקליטים בעלי העטיפה הכפולה, שנפתחת כמו אלבום. כן, הראשון מביניהם היה אכן האלבום סרג'נט פפר, אלבום מהפכני שפרץ דרך בהרבה תחומים. בהקשר שלנו, הוא היה הראשון שאכן נפתח כאלבום, מה שהביא יצר לראשונה את השם Album לתקליט. לפני כן הם נקראו פשוט Records.
עוד להקה שעטיפות האלבומים שלה היו יצירות אמנות של ממש, הייתה להקת YES הבריטית. בשנות ה-70 הציגו העטיפות הללו, שצייר האמן רוג'ר דין, נופים דמיוניים ואקזוטיים מעולמות, כוכבים ונופים רחוקים ולא קיימים. הציורים שעל העטיפות של "יס" היו כל כך מיוחדים עד שהעיצוב שלהם זכה להגדרה אמנותית של "עיצוב קוסמי-אורגני".
דומה שעם ירידת התקליטים, כשנכנסו הדיסקים הקומפקטיים, הלכו גם העטיפות המושקעות, האמנותיות, בעלות האמירה והחד-פעמיות. הן פינו את מקומן לעטיפות קטנות, בגודל של דיסק, משעממות ברובן וחסרות השראה. כנראה שהגודל, אחרי הכל, כן קובע...
הנה קיצור ההיסטוריה של עטיפות האלבומים (עברית):
https://youtu.be/S5Yu1vTPigg
תולדות עיצוב עטיפות התקליטים ובמיוחד אלה של הביטלס:
https://youtu.be/_st4diqjpis
עטיפות האלבומים האמנותיות של להקת "יס":
http://youtu.be/LfdkrOMOwkw
כך יצרו ב-Blue Note את "המראה של הג'אז" דרך עטיפות האלבומים שלהם:
https://youtu.be/KNgA7dDs90E
ביקור בהיכל התהילה או בית העלמין של עטיפות אלבומי שנות ה-70:
https://youtu.be/DWqCEEOYZY4
פרויקט יצירתי כדרכו, שעשה הבמאי הישראלי וניה היימן עם עטיפות תקליטים (עברית):
https://youtu.be/wbNFk-4HCno?t=6m8s&end=7m30s?long=yes
האם הוא הושפע מהסרטון הזה?
https://youtu.be/sidgjFCnCXk
ומדריך מגניב לניסוח פרומפטים ל-AI ליצירת עטיפות אלבומים משולב בתולדות עיצוב התקליטים:
https://youtu.be/bhZIL2Q8SAY?long=yes
הכנת התקליט לוותה בחריטה על תקליט המאסטר, של גלי הקול שהוקלטו בו. השירים, הצלילים והקולות. נשמרו בצורת בליטות ושקעים בחריצים שבתקליט והם מייצגים את תנודות האוויר של גלי הקול המקוריים שנוצרו בהקלטה. רק המחט של הפטיפון (ולפניו הגרמופון) דרושה כדי לחלץ משם את גלי הקול בחזרה אל הרמקולים ולאוזנינו.
חריץ ארוך ולולייני, שנמשך מדפנות התקליט ועד למדבקה שבמרכזו, הכיל את ההרים והגאיות הזעירים, שמשקפים את רעידות האוויר מגלי הקול שעברו בו.
אם בתקליטי ה"מונו" היו בחריץ חריצים שתורגמו לצלילים, בתקליטי הסטריאו יש בכל חריץ שני צדדים, מעין שיפולים אלכסוניים שבין שניהם עוברת המחט. המחט הסטריאופונית קולטת את המידע משני הצדדים, כשבין שני צידיה יש הפרדה. וכך כל צד כזה מעביר להגברה את המידע הקולי של הצד שלו, מתוך שני ערוצי הסטריאו שהוקלטו.
מחט הפטיפון העוברת בחריץ, רוטטת בהתאם לשינויי הגבהים שבחריץ ויוצרת צלילי רעידות, גלי קול חלשים במיוחד. כשהללו מוגברים בעזרת המגבר, הם מרטיטים את האוויר חזק ומשמיעים לנו מוסיקה, היישר לעור התוף הרגיש שבאוזנינו.
בגלל הטכניקה הזו היה התקליט כה רגיש לשריטות. כל שריטה זעירה גרמה לו לרעש, שכן היא גרמה למחט לקפוץ, כאילו היה מוקלט בו רעש חזק..
הנה האופן שבו עובדים התקליטים:
https://youtu.be/5OWEEFg6fTY
הגדלה מדהימה של המחט כשהיא נוסעת על חריצי התקליט:
http://youtu.be/GuCdsyCWmt8
ואם מחט זה כל הסיפור, אז אפשר לחבר למחט נייר מגולגל ולקבל פטיפון ביתי פשוט:
http://youtu.be/iQikPNOPSUc
הרצאת וידאו על פעולת התקליט:
https://youtu.be/eJFuRnolwWk
וכך מייצרים אותם:
https://youtu.be/Eq5EDXNe-HQ
הפָּטֵיפוֹן (Phonograph) הוא מכשיר שמנגן תקליטים, מעין דיסקים של פעם. בתקליטים היו חריצים שהמחט שהייתה מותקנת על ראש הפטיפון ניגנה מהם את המוסיקה שהוקלטה על התקליטים במפעל התקליטים. בכל פעם שהתקליט היה נשרט או ניזוק הוא היה מרעיש או ממש קופץ ואז היו שומעים שוב ושוב את אותו קטע..
הרבה אנשים שאהבו תקליטים מתגעגעים לרעש המיוחד שלהם ולצליל של המוסיקה מהתקליט. הם אומרים שהמוסיקה נשמעת הרבה פחות טוב בהקלטות הדיגיטליות של היום.
בשנים האחרונות יש עדנה לפטיפונים. במיוחד באירופה התקליטים חוזרים ונמכרים והרבה אנשים קונים שוב פטיפון, עם היצע של לא מעט מכשירי רטרו חדישים במראה ישן, בהם ניתן להאזין לתקליטים חדשים וישנים גם יחד.
הנה תולדות הפטיפון:
https://youtu.be/3edSllehm78
כך שמו תקליט לנגינה בפטיפון:
http://youtu.be/IL4tWBj1JLk
פטיפון של ימינו:
http://youtu.be/nC8EdW88xFE
RokBlok הוא המצאה של פטיפון ש"נוסע כל התקליט":
https://youtu.be/5Tfhs-pujQk
והאם פטפונים זולים שגם נראים טוב הם אכן טובים?
https://youtu.be/06wBwVkw9xU
תקליטים
בשנים האחרונות הם חוזרים. בתקליטים, שקדמו לתקליטורים, חרטו חריץ ארוך, שנמשך בלולאה הולכת וקטנה מדפנות התקליט ועד למרכז התקליט שבמדבקה. מבט מקרוב בחריץ, יראה שיש בו הרים וגאיות זעירים. כשמחט הפטיפון עוברת בחריץ, היא רוטטת בהתאם לשינויי הגובה שבחריץ ויוצרת צלילי רעידות. אלו הם גלי קול חלשים שכשהם מוגברים, הם מרטיטים את האוויר חזק, בגלי הקול הללו שפוגעים בעור התוף ומשמיעים לנו מוסיקה.
לייצור תקליטים משתמשים בפי-וי-סי, המבוסס על חומר שנקרא ויניל. זו הסיבה שלעתים מכנים את התקליטים "ויניל" (Vinyl). אבל לפני כן יוצרים מאסטר, תבנית שממנה ישכפלו את התקליטים.
שלב ראשון ביצירת תקליט הוא הכנת המסטר, התבנית שממנה ישוכפלו התקליטים. ליצירת המסטר משתמשים בדיסקת אלומיניום שצופתה בכלוריד הכסף. על הדיסקה חורטים את רישום הקול ומהציפוי של שכבת כלוריד הכסף, שהופרדה מדיסקת האלומיניום, משכפלים את התקליטים.
השלב השני הוא השכפול. כדי להכין מהמאסטר את התקליטים, מכניסים אל התבנית שבמכבש החם, רצף של גושי PVC. הם מוכנסים אחד אחד למכבש ומוצמדים אל התבנית כדי שיוטבעו בהם החריצים של התקליט המקורי. כך הופך כל גוש פי-וי-סי לתקליט נוסף, שמוכנס לעטיפה מודפסת, לעיתים קרובות עם דף המילים המוכר, ויוצא לשיווק להמונים.
כך מייצרים תקליטים:
https://youtu.be/Eq5EDXNe-HQ
עוד יצרנים של תקליטי ויניל:
https://youtu.be/oZgsbh-XXyc
וסרט תיעודי קצר על ייצור התקליטים:
https://youtu.be/6jkQCa-AOlI?long=yes
בשנים האחרונות, עם פריצת הסטרימינג לחיינו, חזר הסינגל (Single) להיות פופולרי. מה שנקרא פעם "תקליטון" הוא היום פשוט שיר.
כי בעידן הסטרימינג האמן מעלה שירים והעוקבים שלו נחשפים אליהם ומוסיפים אותם למועדפים של עצמם ולפלייליסטים, רשימות הנגינה שלהם.
אך בעבר, אצל ההורים והסבים של היום, היה הסינגל תקליטון עגול, עשוי ויניל, עם שני שירים. בצד א' היה הלהיט, אותו שיר ששוגר כדי למכור את התקליטון בהמוניו. צד ב' כלל שיר פחות מצליח, אם כי לא פעם הוא היה הפנינה האמיתית.
התקליטון, שהומצא בשנת 1949, נוגן בפטיפון של אותם ימים, במהירות של 45 סיבובים לדקה, בניגוד לו, נוגן התקליט הגדול, מה שנקרא פעם "אריך נגן" (Long Play או בקיצור LP) ושנכללו בו שירים רבים, במהירות של 33 ו-1/3 סיבובים לדקה. התקליט הארוך היה גם יקר פי כמה מהתקליטון.
בזכות מחירו הנמוך, בשנותיו הגדולות היה התקליטון דרך נהדרת של בני הנוער לבנות להם אוסף מוזיקלי של שירים שהם אוהבים, במחיר סביר ולא פעם מדמי הכיס שלהם. התקליטונים גם היו צבעוניים ואופניים מאוד והתאימו בכך לדור הצעיר.
לכל ז'אנר, כלומר לכל סגנון מוסיקלי, היה צבע משלו. תקליטוני הפופ היו בצבע שחור, קאנטרי בצבע ירוק, אדום למוזיקה קלאסית, צהוב לילדים, אדום היה למוסיקה של שחורים (כן, הגזענות באמריקה חגגה אז) וכחול עם תווית כחולה היה הצבע של מוסיקה אינסטרומנטלית, כלומר מוסיקה כלית, שאין בה שירה.
גם האמנים נהנו מהתקליטונים הללו, כי הם יכולים היו בעזרתם לחקור את השוק. התקליטון אפשר לאמנים והלהקות לשגר שירים לשוק, לבחון כיצד הם מתקבלים והאם הם הופכים ללהיטים. בהמשך, בהתאם להצלחתם ועל בסיס ההכנסות ממנה, הם המשיכו לשגר עוד תקליטונים, עם שירים נוספים לשוק, עשו מה שקוראים היום "בילד-אפ" ולבסוף שחררו אלבום שלם הכולל את כל השירים הללו ומצליח במכירות גם הוא.
הנה סיפורם של תקליטוני ה-45:
https://youtu.be/bsrYwNAgvh8
שיר בצורת סינגל:
https://youtu.be/dmcXpGnBuLE
וכך מקליטים היום שיר בבית:
https://youtu.be/fR3o6-KXXGc?t=1m29s
פעם יציאה של אלבום חדש של אמן או להקה הייתה חגיגה של ממש. האלבום היה אז המרכיב היסודי של תעשיית המוזיקה ואמנים השקיעו באלבומים שלהם הרבה יותר מאשר ב"סינגלים", התקליטונים עם שני השירים, אלו שהעלו אותם למצעדי המכירות אבל היו קצרים מדי מכדי להיות יותר מלהיט ועוד שיר, בצד B.
בעידן הדיסק רבים זנחו את התקליטים שלהם. החנויות הורידו לאיטן את כמויות התקליטים שהם מכרו והיצרנים וחברות התקליטים הפסיקו בהדרגה להוציאם. שוחרי התקליטים, לעומתן, המשיכו להתגעגע לרעשי הרקע הקטנים שמלווים את המוסיקה בתקליט ומוסיפים גוון של פעם למרקם שלה.
כיום מסתבר שהתקליטים, אחרי שכמעט נעלמו סופית, עושים בשנים האחרונות "קאמבק", של חזרה והתחדשות. צעירים שגדלו על הנוסטלגיה של התקליט, או האזינו להם בפטיפון של אימא רוכשים תקליטים חדשים או תקליטים מחנויות יד שנייה, מעריכים את החוויה הייחודית לה הם זוכים מהאזנה להם ומחזקים את הפופולריות המתחדשת של התקליטים.
וכך, העולם חווה בהשתאות את התופעה של התקליטים שחוזרים. חנויות תקליטים חדשות שנפתחות, לייבלים וחברות תקליטים ששבים או ממשיכים להוציא גרסאות חדשות ומחודשות של אלבומים וקהל צעיר המשווע למבחר ולמגוון של אלבומים חדשים, שאך זה יצאו בתור ביטים ובייטים דיגיטליים לאתרי ואפליקציות הסטרימינג.
וכך, חוזר הפטיפון הוותיק לסלון הבית של חובב התקליטים ששב אליהם, או לחדר הנעורים של ההיפסטר המגניב שאך גילה את הקסם.
עם חנויות יד שנייה ומסחר אינטרנטי ער, הז'אנר המצליח בעולם התקליטים המתקמבק הזה הוא של מוסיקת הרוק. והטרנד הזה של התקליט השחור מייצר, אגב כך, שוק חדש ועלייה משמעותית ועולה בהתמדה, במכירות תקליטי ויניל.
התופעה היא לא פחות ממדהימה. במיוחד אם זוכרים שמכירות הדיסקים הקומפקטיים, אלו הדיגיטליים והעמידים (הרבה יותר מתקליטי הוויניל שידועים ברחשים וב"שריטות" שנוצרות בהם עם הזמן), דווקא מכירות ה-CDs הללו ירדו כמעט לאפס בשנים האחרונות.
אז שובו של הקאמבק? - כן, ועל גבי תקליט!
צעירים מגלים מחדש את הוויניל (עברית):
https://youtu.be/2bezDWafnR4
יש אנשים שמעולם לא הפסיקו לשמוע אותם:
https://youtu.be/JOnkDfKQN-s
מי זוכר את הימים שההתלהבות הייתה דווקא מהדיסק?
https://youtu.be/vwrU8s-M-gc
האם ישובו גם חנויות תקליטים כמו זו? (עברית)
https://youtu.be/MTpwkvs_5JQ
האם מתקרב גם הקאמבק של הדיסקים? (עברית)
https://youtu.be/UdVkbqQsYOU
והפטיפונים הבלתי נראים שנולדו לכבוד הקאמבק הזה:
https://youtu.be/4llw5I6x2cQ
התקליט הכי יקר בהיסטוריה הוא ככל הנראה תקליטה של להקת "החוצבים" (The Quarrymen) שנקרא "In Spite Of All The Danger". הסיבה שהתקליט הלא-מוכר כל כך, שהוקלט בשנת 1958, שווה כל כך הרבה כסף נעוצה ודאי בזה שלהקת "החוצבים" הייתה הגלגול הצעיר של מי שיהפכו בתוך שנים אחדות ללהקה המפורסמת והחשובה בעולם - להקת "הביטלס".
התקליט הוא למעשה תקליטון, כלומר סינגל. יש בו רק שני שירים ויצא ממנו עותק מקורי אחד. מי שקנה אותו במהלך השנים הוא אחד מחברי הלהקה, פול מקרטני. הסכום שבו הוא קנה את התקליט בשנת 1981 אינו ידוע. אבל מעריכים את שוויו כיום במחיר של כמעט 280 אלף דולר!
הנה השיר "In Spite Of All The Danger" מפי חברי להקת "החוצבים" ועם תמונותיה:
https://youtu.be/RuuOAA9ekbg
השיר "I'll Follow The Sun" של החוצבים:
https://youtu.be/wjfKX4yyX0k
והשיר הראשון שהקליטו אי-פעם, שיר של באדי הולי:
https://youtu.be/D8eqtpLxFO0
סקראצ'ינג (Scratching) היא טכניקה של תקליטנים מעולם הדי ג'יי, המתבססת על גירוד ושריטה של תקליטי ויניל, בהנעה של התקליט קדימה ואחורה במהירות. אמנות הסקראצ'ינג מבוססת על צלילי החריקה שנוצרים מהנעת התקליט כנגד המחט, צלילים שהפכו לסימן ההיכר של הדי ג'ייז בתרבות ההיפ הופ.
הסקראצ'ינג נולד משנות ה-70 של המאה ה-20, כשדי ג'יי אמריקאי החל להפעילו בהופעות וקיבל תגובות נלהבות. הרעש הפך לחלק מהסאונד של ההיפ הופ וכשיצא האלבום "הרפתקאותיו של גרנדמאסטר פלאש על גלגלי הפלדה" ברור היה שהוא הופך לחלק מהסאונד החדש ומהכלים והאפקטים של הדי ג'יי המודרני.
בתרבות ההיפ הופ של היום נבחנים די ג'ייז ביכולת הסקראצ'ינג שלהם ונערכות בכל שנה מגוון תחרויות ברחבי העולם, לבחירת ה"סקראצ'רים" הטובים ביותר. טכניקת הסקראצ'ינג יצאה כבר מזמן מעולם ההיפ הופ והתפשטה לסגנונות מוסיקליים נוספים. צליל הסקראץ' מוכר כיום לרוב מאזיני מוסיקת הפופ ובאופן מסוים הוא הפך לצליל של התקופה ולעוד דוגמה מצוינת לרעש שהופך למרכיב במוסיקה המודרנית.
הנה די ג'יי עם סקראץ' מיומן במיקסר דגימות ותקליטים:
https://youtu.be/RuBLTypK9zo
יש גם הרכבים שעושים את זה ביחד:
http://youtu.be/8PT2AA0dHj8?t=9s
וסקראצ'ינג ישראלי מקצועי משולב בסימפולים:
https://youtu.be/o3XaZaXYNlU
סקראץ' פד חדשני לדי ג'ייז מקצועיים:
https://youtu.be/w6o_WQN1WTw
בואו למסיבה עם די ג'יי:
http://youtu.be/j81DDY4nvos?qr=yes
מה הקשר בין פינק פלויד לקוסם מארץ עוץ?
האם ידעתם שרבים מאמינים שהאלבום המיתולוגי של הפינק פלויד "Dark Side of the Moon" מסונכרן באופן מדויק עם הסרט "הקוסם מארץ עוץ"?
אתם ודאי שואלים מה הקשר אבל מה שמרתק הוא שאכן יש סינכרון מרשים בין השניים. אם מנגנים את האלבום "Dark Side of the Moon" במקביל לסרט "הקוסם מארץ עוץ", השניים מתואמים בצורה מדהימה, יש שיאמרו אפילו מושלמת. היות והאורך שלהם אינו זהה, על האלבום להתנגן כפעמיים וחצי (2 וחצי פעמים) לכל אורך הסרט.
ההיסטוריה של הרוק מספרת שבשנת 1995, באוגוסט של אותה שנה, התפרסמה לראשונה הטענה על הסינכרוניזציה המושלמת שבין האלבום והסרט. המעריצים שבדקו את התופעה נוכחו שאכן דבר מופלא מתרחש בחיבור הזה והחלו להקים אתרי אינטרנט שהוקדשו לתופעה.
כך הפך הסרט, המבוסס על הספר "הקוסם מארץ עוץ" של פרנק באום, לתואם מעורר תמיהה עם המוסיקה של האלבום "Dark Side of the Moon" של להקת הפינק פלויד.
ב-1997 חשף את העניין להמונים שדרן רדיו אמריקאי ובהמשך מיהרו חדשות הפופ של רשת MTV לדווח על כך.
בשנת 2000 הגדילה רשת TCM ושידרה את הסרט, עם האלבום המתנגן ברקע. תיאוריית הקונספירציה הלכה וצברה תאוצה.
ברם, חברי להקת הפינק פלויד הזימו את כל השמועות והתיאוריות. הם טוענים שאין שום קשר בין האלבום שלהם "Dark Side of the Moon" לבין "הקוסם מארץ עוץ". לדבריהם הסינכרון המדהים הוא צירוף מקרים, אמנם מדהים אבל בהחלט לא כוון על ידיהם.
הנה סצנת הטורנדו מתוך הסרט (ללא מילים):
https://youtu.be/v0pKiMqBbsU
דיון על הסינכרון המופלא שבין הסרט למוסיקה של פינק פלויד:
https://youtu.be/6kzqrPPDfU0?long=yes
והסרט המלא עם דארק סייד אוף דה מון כפסקול:
https://youtu.be/FqacoEnDwLY?long=yes
האם ידעתם שרבים מאמינים שהאלבום המיתולוגי של הפינק פלויד "Dark Side of the Moon" מסונכרן באופן מדויק עם הסרט "הקוסם מארץ עוץ"?
אתם ודאי שואלים מה הקשר אבל מה שמרתק הוא שאכן יש סינכרון מרשים בין השניים. אם מנגנים את האלבום "Dark Side of the Moon" במקביל לסרט "הקוסם מארץ עוץ", השניים מתואמים בצורה מדהימה, יש שיאמרו אפילו מושלמת. היות והאורך שלהם אינו זהה, על האלבום להתנגן כפעמיים וחצי (2 וחצי פעמים) לכל אורך הסרט.
ההיסטוריה של הרוק מספרת שבשנת 1995, באוגוסט של אותה שנה, התפרסמה לראשונה הטענה על הסינכרוניזציה המושלמת שבין האלבום והסרט. המעריצים שבדקו את התופעה נוכחו שאכן דבר מופלא מתרחש בחיבור הזה והחלו להקים אתרי אינטרנט שהוקדשו לתופעה.
כך הפך הסרט, המבוסס על הספר "הקוסם מארץ עוץ" של פרנק באום, לתואם מעורר תמיהה עם המוסיקה של האלבום "Dark Side of the Moon" של להקת הפינק פלויד.
ב-1997 חשף את העניין להמונים שדרן רדיו אמריקאי ובהמשך מיהרו חדשות הפופ של רשת MTV לדווח על כך.
בשנת 2000 הגדילה רשת TCM ושידרה את הסרט, עם האלבום המתנגן ברקע. תיאוריית הקונספירציה הלכה וצברה תאוצה.
ברם, חברי להקת הפינק פלויד הזימו את כל השמועות והתיאוריות. הם טוענים שאין שום קשר בין האלבום שלהם "Dark Side of the Moon" לבין "הקוסם מארץ עוץ". לדבריהם הסינכרון המדהים הוא צירוף מקרים, אמנם מדהים אבל בהחלט לא כוון על ידיהם.
הנה סצנת הטורנדו מתוך הסרט (ללא מילים):
https://youtu.be/v0pKiMqBbsU
דיון על הסינכרון המופלא שבין הסרט למוסיקה של פינק פלויד:
https://youtu.be/6kzqrPPDfU0?long=yes
והסרט המלא עם דארק סייד אוף דה מון כפסקול:
https://youtu.be/FqacoEnDwLY?long=yes
מהו הג'וקבוקס שניגן מוסיקה באמצעות מטבעות?
ג'וקבוקס (Jukebox). באמריקה של שנות ה-50 לא יכולת שלא למצוא אחד כזה בכל בר או דיינר אמריקאי שכיבד את עצמו. הוא היה האמצעי שבו שמעת הכי הרבה מהרוקנ'רול שלך באותם ימים.
הג'וקבוקס, ששימש לבידור במקומות ציבוריים של אותם ימים, היה מכשיר מואר, צבעוני, אטרקטיבי ומעוצב, שמוקם בדרך כלל ליד קיר המקום או במרכזו של דיינר.
אורחי המקום נהגו לגשת אליו, לשלשל רבע דולר (a dime), לבחור להיט או שיר מהמאגר שבתוכו ולהאזין לו ביחד עם שאר הנוכחים.
#איך פעל הג'וקבוקס?
בתוך המכשיר אוחסנו כמה עשרות תקליטים או תקליטונים, שיוחלפו עם השנים בדיסקים, תקליטורים ובהמשך גם בקבצים דיגיטליים.
המכשיר היה חצי אוטומטי. לאחר התשלום והבחירה של השיר בידי המשתמש, הניח מנגנון אוטומטי את התקליט על הפטיפון הפנימי שבתוכו וניגן אותו.
#תולדות הג'וקבוקס
הראשונות לנגן מוסיקה באמצעות מטבעות
היו פסנתרים ממוכנים ותיבות נגינה במאה ה-19. הפלא אז היה גדול, כשכמה מטבעות אפשרו לשמוע מוסיקה, כאילו יש נגן במקום.
המצאת הגרמופון נתנה את האות למעבר לתקליטים. בשנת 1890 המציא לואיס ארנולד את הפטיפון הראשון שעבד באמצעות מטבעות.
כ-30 שנה אחר כך ממציא הוברט ניבלאק פטנט להחלפת תקליטים אוטומטית ובשנת 1927 הושק הג'וקבוקס הראשון לציבור.
המכשיר, שאפשר לבחור תקליטים בתשלום, מוקם בבתי עסק וזוכה להצלחה מסוימת. אבל "השפל הגדול" ובהמשך גם מלחמת העולם השנייה, לא הופכים אותו לחלק מהתרבות האמריקאית. כסף, באותם ימים, הלך לדברים אחרים.
בשנות ה-50 הופך הג'וקבוקס לדבר האמיתי. לפתע יכול היה כל אחד לשמוע, תמורת תשלום זעום, את השירים שהוא אוהב. כל להיטי הרוק אנד רול שיצאו בתקליטונים אוחסנו במכונה והושמעו ללא הפסק.
מיקמו אותם אז בדיירים של אמריקה, במסעדות מזון מהיר ובברים קטנים. בעידן של רדיו מפוצץ בפרסומות יכולת לשמוע בלי הפרעה את הלהיט החדש, להשמיעו לחברים ואפילו לרקוד אותו.
אז גם יכולים היו בעלי המכונות לקבל מידע על הפופולריות של השירים במכונות והם נהגו להחליף את השירים והתקליטים הפחות פופולריים בחדשים ופופולריים הרבה יותר.
בשנות ה-70, עם מערכות הסטריאו הביתיות והמצאת הווקמן (Walkman), חלה ירידה מסוימת בנכונות של אנשים לשלם עבור השמעת מוסיקה במקומות ציבוריים. אבל דיינרים עדיין החזיקו במסורת הישנה והמכניסה
לקראת סוף המילניום, כשהאינטרנט תופס וההורדות מתרבות עודכן הג'וקבוקס והפך דיגיטלי גם הוא. אלפי קבצי שירים באיכות גבוהה אוחסנו בו עתה בקלות והתעדכנו בלהיטים החדשים כמעט בזמן אמת.
אבל נגני המוסיקה הדיגיטליים ואיתם שירותי הסטרימינג הם שסיימו סופית את עידן הג'וקבוקס.
הנה הג'וקבוקס של פעם שולף תקליטון שבחרת ומנגן:
https://youtu.be/RHuGWiTQ6Fg
מכשיר מ-1957:
https://youtu.be/V-Cc8wjI134
מתחילת שנות ה-60, כלומר 1961:
https://youtu.be/OtzS-6GtfGg
כך פעל הג'וקבוקס של הדיסקים מהניינטיז:
https://youtu.be/0TjGWsFEVQI
דיסקים, AUX ומה לא - ג'וקבוקס רטרו של ימינו:
https://youtu.be/TMrQPQQi0LE
האב הקדמון של הג'וקבוקס היה ודאי המקלדת עם הנייר המנוקב:
https://youtu.be/ADDcetK6-nY
וג'וקבוקס מ-1947 ששופץ והוחזר לחיים:
https://youtu.be/mVfbzWoQPLM?long=yes
ג'וקבוקס (Jukebox). באמריקה של שנות ה-50 לא יכולת שלא למצוא אחד כזה בכל בר או דיינר אמריקאי שכיבד את עצמו. הוא היה האמצעי שבו שמעת הכי הרבה מהרוקנ'רול שלך באותם ימים.
הג'וקבוקס, ששימש לבידור במקומות ציבוריים של אותם ימים, היה מכשיר מואר, צבעוני, אטרקטיבי ומעוצב, שמוקם בדרך כלל ליד קיר המקום או במרכזו של דיינר.
אורחי המקום נהגו לגשת אליו, לשלשל רבע דולר (a dime), לבחור להיט או שיר מהמאגר שבתוכו ולהאזין לו ביחד עם שאר הנוכחים.
#איך פעל הג'וקבוקס?
בתוך המכשיר אוחסנו כמה עשרות תקליטים או תקליטונים, שיוחלפו עם השנים בדיסקים, תקליטורים ובהמשך גם בקבצים דיגיטליים.
המכשיר היה חצי אוטומטי. לאחר התשלום והבחירה של השיר בידי המשתמש, הניח מנגנון אוטומטי את התקליט על הפטיפון הפנימי שבתוכו וניגן אותו.
#תולדות הג'וקבוקס
הראשונות לנגן מוסיקה באמצעות מטבעות
היו פסנתרים ממוכנים ותיבות נגינה במאה ה-19. הפלא אז היה גדול, כשכמה מטבעות אפשרו לשמוע מוסיקה, כאילו יש נגן במקום.
המצאת הגרמופון נתנה את האות למעבר לתקליטים. בשנת 1890 המציא לואיס ארנולד את הפטיפון הראשון שעבד באמצעות מטבעות.
כ-30 שנה אחר כך ממציא הוברט ניבלאק פטנט להחלפת תקליטים אוטומטית ובשנת 1927 הושק הג'וקבוקס הראשון לציבור.
המכשיר, שאפשר לבחור תקליטים בתשלום, מוקם בבתי עסק וזוכה להצלחה מסוימת. אבל "השפל הגדול" ובהמשך גם מלחמת העולם השנייה, לא הופכים אותו לחלק מהתרבות האמריקאית. כסף, באותם ימים, הלך לדברים אחרים.
בשנות ה-50 הופך הג'וקבוקס לדבר האמיתי. לפתע יכול היה כל אחד לשמוע, תמורת תשלום זעום, את השירים שהוא אוהב. כל להיטי הרוק אנד רול שיצאו בתקליטונים אוחסנו במכונה והושמעו ללא הפסק.
מיקמו אותם אז בדיירים של אמריקה, במסעדות מזון מהיר ובברים קטנים. בעידן של רדיו מפוצץ בפרסומות יכולת לשמוע בלי הפרעה את הלהיט החדש, להשמיעו לחברים ואפילו לרקוד אותו.
אז גם יכולים היו בעלי המכונות לקבל מידע על הפופולריות של השירים במכונות והם נהגו להחליף את השירים והתקליטים הפחות פופולריים בחדשים ופופולריים הרבה יותר.
בשנות ה-70, עם מערכות הסטריאו הביתיות והמצאת הווקמן (Walkman), חלה ירידה מסוימת בנכונות של אנשים לשלם עבור השמעת מוסיקה במקומות ציבוריים. אבל דיינרים עדיין החזיקו במסורת הישנה והמכניסה
לקראת סוף המילניום, כשהאינטרנט תופס וההורדות מתרבות עודכן הג'וקבוקס והפך דיגיטלי גם הוא. אלפי קבצי שירים באיכות גבוהה אוחסנו בו עתה בקלות והתעדכנו בלהיטים החדשים כמעט בזמן אמת.
אבל נגני המוסיקה הדיגיטליים ואיתם שירותי הסטרימינג הם שסיימו סופית את עידן הג'וקבוקס.
הנה הג'וקבוקס של פעם שולף תקליטון שבחרת ומנגן:
https://youtu.be/RHuGWiTQ6Fg
מכשיר מ-1957:
https://youtu.be/V-Cc8wjI134
מתחילת שנות ה-60, כלומר 1961:
https://youtu.be/OtzS-6GtfGg
כך פעל הג'וקבוקס של הדיסקים מהניינטיז:
https://youtu.be/0TjGWsFEVQI
דיסקים, AUX ומה לא - ג'וקבוקס רטרו של ימינו:
https://youtu.be/TMrQPQQi0LE
האב הקדמון של הג'וקבוקס היה ודאי המקלדת עם הנייר המנוקב:
https://youtu.be/ADDcetK6-nY
וג'וקבוקס מ-1947 ששופץ והוחזר לחיים:
https://youtu.be/mVfbzWoQPLM?long=yes
איזה אלבום הפך את נירוונה לאגדה?
"Nevermind", אלבום האולפן השני של נירוונה, מסמן את הרגע שבו הלהקה הצעירה מתפוצצת והופכת אטרקציית רוק שעשור שלם המתין לה.
לצעירים רבים האלבום הזה יפתח פתח לסצנת הגראנג', מעין תוצר של פאנק רוק ורוק אלטרנטיבי.
נירוונה, שהוקמה 4 שנים לפני כן, על ידי הזמר והגיטריסט קורט קוביין, המתופף דייב גרוהל וקריסט נובוסליק נגן הבאס, תהפוך את הרוק האלטרנטיבי לפופולרי במדיה ובמיינסטרים.
האלבום הראשון שלהם לא זכה להצלחה. אבל האלבום השני הוא כבר סיפור אחר.
כשיצא "מריח כמו רוח נעורים" ("Smells Like Teen Spirit"), הסינגל הראשון ממנו, תוך ימים ספורים הוא יהפוך ללהיט ענק ודי מהר להימנון של הדור הצעיר ולסמל המובהק של סגנון חדש, עם שורשים ישנים, שייקרא גראנג'.
השיר הזה, שהתאפיין בשירה מנסרת, מילים בטעם של מרד וסאונד נפיץ אך זורם, היה בול מה שהנוער של תחילת הניינטיז היה צריך. הם עפו על נירוונה והיא בתמורה הביאה להם למיינסטרים את הרוק האלטרנטיבי, או כמו שאומרים באמריקאית - את ה"אלטרנטיב".
האלבום הזה זכה לביקורות מעולות ובמקביל להצלחה מסחרית חסרת תקדים. תוך שבועות ספורים הוא הפך את נירוונה לחלוצת להקות הגארנג' וקורט קוביין יהפוך, שלא ברצונו, ל"קולו של הדור", ממש כמו בוב דילן שמצא את עצמו מוכתר כך 3 עשורים לפניו.
אבל אם דילן ייצג דור של תקווה, קורט יביא את קולו של דור מאכזב משהו.
מכל מקום, דברים כמו האלבום הזה לא נשארים רק באמריקה. תוך זמן קצר Nevermind התמקם בראש מצעדי המכירות ברחבי העולם, לא מעט בזכות "Smells Like Teen Spirit", הסינגל שפרסם את הלהקה בכל העולם.
להצלחה תרמה ללא ספק עטיפת האלבום האייקונית, שעליה הופיע תינוק השוחה עירום מתחת למים והוא מושיט יד לשטר דולר על קרס של חכה. תמונת האלבום הפכה מאז לאחת העטיפות המפורסמות בכל הזמנים. שנים אחר כך יתבע התינוק שגדל את הלהקה על הפיכתו לאובייקט פורנוגרפי, לא לפני שיקעקע על גופו את שם האלבום ויפיק כל דולר אפשרי מהקישור עם האלבום האייקונים הזה...
שבועות ספורים אחר כך הופך קורט קוביין לזמר נערץ בעולם כולו ונירוונה מוכתרת ללהקה הפופולרית בתבל.
למרות שקוביין יעזוב את העולם מוקדם מדי, רק בן 27 במותו, "Nevermind" על עשרות מיליוני העותקים שמכר, יישאר המצבה המפוארת של כישרון כתיבת השירים שלו ועדות להשפעה המתמשכת של נירוונה והמוסיקה שלה על תרבות הצעירים והרוק.
הנה סיפורו של האלבום "Nevermind", שהזניק את הלהקה הכמעט אלמונית מיידית לפסגה:
https://youtu.be/-4OYr3LqXCQ
"מריח כמו רוח נעורים" - "Smells Like Teen Spirit" ממנו:
https://youtu.be/hTWKbfoikeg
"פולי" של נירוונה:
https://youtu.be/IPSYplu_3fA
"בואי כמו שאת":
https://www.youtube.com/watch?v=vabnZ9-ex7o
על תביעה שהגיש האיש שכתינוק הופיע על עטיפת האלבום:
https://youtu.be/HMt2O54BaEo
וסרט תיעודי על יצירת האלבום "Nevermind" והשפעתו:
https://youtu.be/9wYid8bP4uE?long=yes
"Nevermind", אלבום האולפן השני של נירוונה, מסמן את הרגע שבו הלהקה הצעירה מתפוצצת והופכת אטרקציית רוק שעשור שלם המתין לה.
לצעירים רבים האלבום הזה יפתח פתח לסצנת הגראנג', מעין תוצר של פאנק רוק ורוק אלטרנטיבי.
נירוונה, שהוקמה 4 שנים לפני כן, על ידי הזמר והגיטריסט קורט קוביין, המתופף דייב גרוהל וקריסט נובוסליק נגן הבאס, תהפוך את הרוק האלטרנטיבי לפופולרי במדיה ובמיינסטרים.
האלבום הראשון שלהם לא זכה להצלחה. אבל האלבום השני הוא כבר סיפור אחר.
כשיצא "מריח כמו רוח נעורים" ("Smells Like Teen Spirit"), הסינגל הראשון ממנו, תוך ימים ספורים הוא יהפוך ללהיט ענק ודי מהר להימנון של הדור הצעיר ולסמל המובהק של סגנון חדש, עם שורשים ישנים, שייקרא גראנג'.
השיר הזה, שהתאפיין בשירה מנסרת, מילים בטעם של מרד וסאונד נפיץ אך זורם, היה בול מה שהנוער של תחילת הניינטיז היה צריך. הם עפו על נירוונה והיא בתמורה הביאה להם למיינסטרים את הרוק האלטרנטיבי, או כמו שאומרים באמריקאית - את ה"אלטרנטיב".
האלבום הזה זכה לביקורות מעולות ובמקביל להצלחה מסחרית חסרת תקדים. תוך שבועות ספורים הוא הפך את נירוונה לחלוצת להקות הגארנג' וקורט קוביין יהפוך, שלא ברצונו, ל"קולו של הדור", ממש כמו בוב דילן שמצא את עצמו מוכתר כך 3 עשורים לפניו.
אבל אם דילן ייצג דור של תקווה, קורט יביא את קולו של דור מאכזב משהו.
מכל מקום, דברים כמו האלבום הזה לא נשארים רק באמריקה. תוך זמן קצר Nevermind התמקם בראש מצעדי המכירות ברחבי העולם, לא מעט בזכות "Smells Like Teen Spirit", הסינגל שפרסם את הלהקה בכל העולם.
להצלחה תרמה ללא ספק עטיפת האלבום האייקונית, שעליה הופיע תינוק השוחה עירום מתחת למים והוא מושיט יד לשטר דולר על קרס של חכה. תמונת האלבום הפכה מאז לאחת העטיפות המפורסמות בכל הזמנים. שנים אחר כך יתבע התינוק שגדל את הלהקה על הפיכתו לאובייקט פורנוגרפי, לא לפני שיקעקע על גופו את שם האלבום ויפיק כל דולר אפשרי מהקישור עם האלבום האייקונים הזה...
שבועות ספורים אחר כך הופך קורט קוביין לזמר נערץ בעולם כולו ונירוונה מוכתרת ללהקה הפופולרית בתבל.
למרות שקוביין יעזוב את העולם מוקדם מדי, רק בן 27 במותו, "Nevermind" על עשרות מיליוני העותקים שמכר, יישאר המצבה המפוארת של כישרון כתיבת השירים שלו ועדות להשפעה המתמשכת של נירוונה והמוסיקה שלה על תרבות הצעירים והרוק.
הנה סיפורו של האלבום "Nevermind", שהזניק את הלהקה הכמעט אלמונית מיידית לפסגה:
https://youtu.be/-4OYr3LqXCQ
"מריח כמו רוח נעורים" - "Smells Like Teen Spirit" ממנו:
https://youtu.be/hTWKbfoikeg
"פולי" של נירוונה:
https://youtu.be/IPSYplu_3fA
"בואי כמו שאת":
https://www.youtube.com/watch?v=vabnZ9-ex7o
על תביעה שהגיש האיש שכתינוק הופיע על עטיפת האלבום:
https://youtu.be/HMt2O54BaEo
וסרט תיעודי על יצירת האלבום "Nevermind" והשפעתו:
https://youtu.be/9wYid8bP4uE?long=yes
מהו אלבום המוסיקה הנמכר ביותר בכל הזמנים?
האלבום "מותחן" (Thriller) של הזמר המנוח מייקל ג'קסון הוא הנמכר ביותר בכל הזמנים. הוא נמכר עד היום ב-65 מיליון עותקים, בכל רחבי העולם!
האלבום המשובח היה עירוב מעולה של פופ, רוק ורית'ם אנד, דיסקו, ג'אז ובלוז, ביחד עם מוסיקה אלקטרונית, חדשנית ועדכנית. ג'קסון הראה בו עד כמה הוא מבין מוסיקה פופולארית והוכיח לכל מי שפקפק בו שהוא הוא מלך הפופ האמיתי של העידן החדש. מצד אחד הוא שילב בו אגדות רוק כמו פול מקרטני, בדואט מלוקק ורומנטי להפליא ומצד שני ביקש מאדי ואן-הלן לנגן שם סולו גיטרה. הסולו האגדי הוקלט ללא הפסקה באורך שלא נגמר. ואן-הלן סיפר שלא האמין שמייקל ג'קסון ירצה בו לגרסה הסופית, אבל מייקל התאהב מיד בסולו הארוך והכניס אותו לשיר, ללא טייק נוסף.
לא פלא שהאלבום הזה היה הראשון שהצליח להכניס אמן שחור לשורה הראשונה של אמני רשת ה-MTV. "מותחן" העמיד בפניהם בעיה לא פשוטה. הקליפ של שיר הנושא היה ארוך מאד וגם בעייתי מבחינת ילדים צעירים, בהיותו מפחיד מאד. אבל הרשת נכנעה ללחץ של חברת התקליטים והתוצאה הייתה להיט ענקי גם ב-MTV.
הנה סיפורו של האלבום "מותחן":
https://youtu.be/4AyiPTLSH-4
ניתוח מעמיק (עם כמה מילים גסות...) של גדולתו של האלבום המצליח בתולדות הפופ:
https://youtu.be/MSzrmKdTvDI
וסרטון על 10 האלבומים הנמכרים בהיסטוריה:
http://youtu.be/vSV13bwHBMQ
האלבום "מותחן" (Thriller) של הזמר המנוח מייקל ג'קסון הוא הנמכר ביותר בכל הזמנים. הוא נמכר עד היום ב-65 מיליון עותקים, בכל רחבי העולם!
האלבום המשובח היה עירוב מעולה של פופ, רוק ורית'ם אנד, דיסקו, ג'אז ובלוז, ביחד עם מוסיקה אלקטרונית, חדשנית ועדכנית. ג'קסון הראה בו עד כמה הוא מבין מוסיקה פופולארית והוכיח לכל מי שפקפק בו שהוא הוא מלך הפופ האמיתי של העידן החדש. מצד אחד הוא שילב בו אגדות רוק כמו פול מקרטני, בדואט מלוקק ורומנטי להפליא ומצד שני ביקש מאדי ואן-הלן לנגן שם סולו גיטרה. הסולו האגדי הוקלט ללא הפסקה באורך שלא נגמר. ואן-הלן סיפר שלא האמין שמייקל ג'קסון ירצה בו לגרסה הסופית, אבל מייקל התאהב מיד בסולו הארוך והכניס אותו לשיר, ללא טייק נוסף.
לא פלא שהאלבום הזה היה הראשון שהצליח להכניס אמן שחור לשורה הראשונה של אמני רשת ה-MTV. "מותחן" העמיד בפניהם בעיה לא פשוטה. הקליפ של שיר הנושא היה ארוך מאד וגם בעייתי מבחינת ילדים צעירים, בהיותו מפחיד מאד. אבל הרשת נכנעה ללחץ של חברת התקליטים והתוצאה הייתה להיט ענקי גם ב-MTV.
הנה סיפורו של האלבום "מותחן":
https://youtu.be/4AyiPTLSH-4
ניתוח מעמיק (עם כמה מילים גסות...) של גדולתו של האלבום המצליח בתולדות הפופ:
https://youtu.be/MSzrmKdTvDI
וסרטון על 10 האלבומים הנמכרים בהיסטוריה:
http://youtu.be/vSV13bwHBMQ
מהו הצד האפל של הירח?
בשנת 1973 יצא לאור האלבום המצוין "הצד האפל של הירח" (The Dark Side of the Moon) של להקת הרוק "פינק פלויד". האלבום, אבן דרך בתולדות הרוק, הוקלט באולפני אבי רוד בלונדון, בית המקדש הלא-רשמי של עולם הרוק. עם טקסטים מבריקים ופילוסופיים של רוג'ר ווטרס ומוסיקת רוק אלקטרונית המשלבת דגימות צליל וקולות מהמציאות, הוא היה מיד לאחד האלבומים המצליחים בתולדות הרוק בכלל והרוק המתקדם בפרט.
"הצד האפל של הירח" הציע איכות של יצירה מתקדמת לצד מכירות חורכות-מצעדים של תקליט רוק מהזרם המרכזי. הוא שלט במצעדי המכירות במשך 15 שנה והציג התבגרות של ממש ומעבר מהרוק כמוסיקה ריקודית לחושים אל רוק תרבותי ואינטלקטואלי, המעלה שאלות ורעיונות קיומיים. ב-10 רצועות המתחברות לאחת שלא נגמרת, עם סאונד סטריאו מדהים וכמעט חסר-תקדים, הלהקה הגיעה באלבום המופת הזה לשילוב פורץ דרך בין פסיכדליה שמקורותיה עוד בשורשיה מהסיקסטיז והתנסות ברעיונות מוסיקליים חדשניים, לבין מסחריות וצליל קליט שנחוץ להצלחה מסחרית כזו.
הלהקה שילבה בו בין הרוק הקלאסי על צלילי הגיטרה והקולות הצרודים, למוסיקה אלקטרונית המייצרת צליל גדול מהחיים. הגיטרה החשמלית של דייב גילמור תרמה בו סולואים בלתי נשכחים, לצד משטחי קלידים מרתקים שניגן ריצ'רד רייט, בהשפעת הג'אז האוונגרדי של ג'ון קולטריין והזמרת קלייר טורי תרמה את שירת הנשמה שמילאה אותו ברגש.
כאלבום קונספט בסגנון הרוק המתקדם, יש ב"צד האפל" התבססות על רעיון מאחד, הקושר את כל האלבום לכדי יצירה שלימה. "הצד האפל" עסק בייאוש החיים והבריחה ממנו, דרך הטירוף, הלחץ והשיגעון. הייאוש הזה עובר כחוט-השני במהלך חייו של אדם, על הזמן העובר בהם מהלידה, דרך הלחצים, הרדיפה אחר הכסף, השעבוד והדת.
הנה המחשה ויזואלית של פתיחת האלבום:
https://youtu.be/DLOth-BuCNY
דיון על האלבום המסעיר והחדשני הזה:
https://youtu.be/Fp4ttQ8WB7A&long=yes
וסרט תיעודי על יצירת האלבום:
https://youtu.be/BVgJMZSpFqc&long=yes
בשנת 1973 יצא לאור האלבום המצוין "הצד האפל של הירח" (The Dark Side of the Moon) של להקת הרוק "פינק פלויד". האלבום, אבן דרך בתולדות הרוק, הוקלט באולפני אבי רוד בלונדון, בית המקדש הלא-רשמי של עולם הרוק. עם טקסטים מבריקים ופילוסופיים של רוג'ר ווטרס ומוסיקת רוק אלקטרונית המשלבת דגימות צליל וקולות מהמציאות, הוא היה מיד לאחד האלבומים המצליחים בתולדות הרוק בכלל והרוק המתקדם בפרט.
"הצד האפל של הירח" הציע איכות של יצירה מתקדמת לצד מכירות חורכות-מצעדים של תקליט רוק מהזרם המרכזי. הוא שלט במצעדי המכירות במשך 15 שנה והציג התבגרות של ממש ומעבר מהרוק כמוסיקה ריקודית לחושים אל רוק תרבותי ואינטלקטואלי, המעלה שאלות ורעיונות קיומיים. ב-10 רצועות המתחברות לאחת שלא נגמרת, עם סאונד סטריאו מדהים וכמעט חסר-תקדים, הלהקה הגיעה באלבום המופת הזה לשילוב פורץ דרך בין פסיכדליה שמקורותיה עוד בשורשיה מהסיקסטיז והתנסות ברעיונות מוסיקליים חדשניים, לבין מסחריות וצליל קליט שנחוץ להצלחה מסחרית כזו.
הלהקה שילבה בו בין הרוק הקלאסי על צלילי הגיטרה והקולות הצרודים, למוסיקה אלקטרונית המייצרת צליל גדול מהחיים. הגיטרה החשמלית של דייב גילמור תרמה בו סולואים בלתי נשכחים, לצד משטחי קלידים מרתקים שניגן ריצ'רד רייט, בהשפעת הג'אז האוונגרדי של ג'ון קולטריין והזמרת קלייר טורי תרמה את שירת הנשמה שמילאה אותו ברגש.
כאלבום קונספט בסגנון הרוק המתקדם, יש ב"צד האפל" התבססות על רעיון מאחד, הקושר את כל האלבום לכדי יצירה שלימה. "הצד האפל" עסק בייאוש החיים והבריחה ממנו, דרך הטירוף, הלחץ והשיגעון. הייאוש הזה עובר כחוט-השני במהלך חייו של אדם, על הזמן העובר בהם מהלידה, דרך הלחצים, הרדיפה אחר הכסף, השעבוד והדת.
הנה המחשה ויזואלית של פתיחת האלבום:
https://youtu.be/DLOth-BuCNY
דיון על האלבום המסעיר והחדשני הזה:
https://youtu.be/Fp4ttQ8WB7A&long=yes
וסרט תיעודי על יצירת האלבום:
https://youtu.be/BVgJMZSpFqc&long=yes
מהו התקליט הגדול בכל הזמנים?
האלבום המוסיקלי (היום קוראים לזה דיסק ופעם גם תקליט) Pet Sounds של הביץ’ בויז (באנגלית " נערי החוף"), הוא אחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים. רבים רואים בו את אלבום השירים הגדול מכולם - יצירת הרוק הגדולה אי-פעם. באלבום 13 שירים. הוא הוקלט במונו ורק שנים לאחר מכן הוא עובד לסטריאו.
לא לכולם ברור מה מיוחד באלבום הזה ורבים ראו בו פשוט תקליט עם שירים יפים. אז ראשית, הוא היה מאלבומי הקונספט הראשונים, דבר חדשני באותם ימים - אלבום שמבוסס על רעיון וחוט מקשר. פט סאונדס הוא אלבום על התבגרות ויציאה מגיל הנעורים התמים, אל העולם המפוכח ומלא השאלות הלא-פשוטות, על אובדן התמימות והמךגש עם המציאות. כל שיר בו מתחבר לאחרים וביחד הם בונים סיפור או רעיון.
אבל היה בו צירוף מרהיב של קולות והרמוניות נפלאות, שירים רכים ומלטפים, עם שירים שחקרו את הרעש שמסביב והלבישו אותו בעטיפה מוסיקלית מעניינת. האלבום הזה סימן מהפיכה בעולם הרוק, שבה הטכנאים שתמיד שלטו באולפן החלו לפנות את מקומם לגאוני הרוק, שמצידם "השתוללו" עם רעיונות יצירתיים, מורכבים ושאפתניים להפליא.
השילוב ב"פט סאונדס" של תופים עם קולות מלאכיים, סולו חלילית והקלטות של חיות, קולות רכבות, נביחות כלבים ושלל סאונדים שמגיעים מהעולם שמחוץ למוסיקה - כל אלה היו שילוב מרתק וחדשני של אוזן רגישה ושל שאפתנות של מנהיג הלהקה, שהלך והשתגע מהרצון להיות מושלם ולנצח את.. הביטלס.
ואיך האלבום קשור ל"חיפושיות"? - ווילסון, המנהיג של הביץ' בויז, שמע את האלבום Rubber Soul שלהם וקינא. האלבום המהפכני הזה היה הפעם הראשונה שבו נעשתה יצירה הדוקה בצורת אלבום. הוא לא היה עוד אוסף שירים, כמו שעשו כולם עד אז. ווילסון התלהב מהרעיון וחש שהוא יכול לעשות מוסיקה יותר מדהימה משל מי שנחשבו הלהקה המרתקת והטובה בעולם באותה עת. הוא לחץ את כולם עד הקצה. מספרים שיש תפקידים שהוקלטו מעל 100 פעמים כי ווילסון לא היה מרוצה… הוא כתב טקסטים משכנעים ומוסיקה קסומה והקליט והפיק ללהקה את האלבום המושלם עם עריכת הצליל המשובחת ביותר שנשמעה עד אז.
אפילו האלבום Revolver הגאוני של הביטלס, שייצא כמעט במקביל אליו, לא הצליח לעמעם את זוהרו. האלבום Pet Sounds היה התגובה המרהיבה של אמריקה לרביעייה הנערצת ולכל "הפלישה הבריטית" של נחשול להקות מצויינות וחדשניות מבריטניה. ואכן, העולם מחא כפיים ומוסיקאי-ענק סיפרו אז על גדולתו של "פט סאונדס", מהביטלס עצמם, דרך אלטון ג'ון, אריק קלפטון ומי לא.
האלבום, שמספרים שהטכנאי שהקליט אותו הפטיר "מי יאזין לזבל הזה?", נמכר במיליונים וזכה גם להערצת המאזינים וגם לזו של המבקרים והמוסיקאים. מספרים שג'ון לנון הכתיר אותו כטוב בעולם ושפול מקרטני ישב ולמד אותו, בטרם הוביל את הביטלס ליצירת האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" (Sgt. Peppers Lonley Hearts Club Band), שיהפוך מאז לזה שמתחרה ולעיתים זה שמנצח את Pet Sounds על התואר "האלבום הטוב אי-פעם".
הנה סיפורו של האלבום המטורף הזה:
https://youtu.be/1MZdf9wr7aU
מצגת שמספרת על הפקת האלבום וחשיבותו:
http://youtu.be/ofByti7A4uM
על גדולתו של האלבום:
https://youtu.be/Fid5aGqDRTk
השיר "God Only Knows" - השיר הפותח מהאלבום וזה שפול מקרטני אמר שהוא השיר הכי אהוב עליו בעולם:
https://youtu.be/nc9kMktodNs
האיש שהביא את האלבום מאמריקה ללונדון והשמיע אותו ללנון ומקרטני:
https://youtu.be/1B18FBcqsZ4
ביקורת מעמיקה על האלבום:
https://youtu.be/SlMQDsb0_oY?long=yes
וסרט תיעודי על יצירת האלבום "Pet Sounds" וההשפעה שלו:
https://youtu.be/Q0vAL8dHBxA?long=yes
האלבום המוסיקלי (היום קוראים לזה דיסק ופעם גם תקליט) Pet Sounds של הביץ’ בויז (באנגלית " נערי החוף"), הוא אחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים. רבים רואים בו את אלבום השירים הגדול מכולם - יצירת הרוק הגדולה אי-פעם. באלבום 13 שירים. הוא הוקלט במונו ורק שנים לאחר מכן הוא עובד לסטריאו.
לא לכולם ברור מה מיוחד באלבום הזה ורבים ראו בו פשוט תקליט עם שירים יפים. אז ראשית, הוא היה מאלבומי הקונספט הראשונים, דבר חדשני באותם ימים - אלבום שמבוסס על רעיון וחוט מקשר. פט סאונדס הוא אלבום על התבגרות ויציאה מגיל הנעורים התמים, אל העולם המפוכח ומלא השאלות הלא-פשוטות, על אובדן התמימות והמךגש עם המציאות. כל שיר בו מתחבר לאחרים וביחד הם בונים סיפור או רעיון.
אבל היה בו צירוף מרהיב של קולות והרמוניות נפלאות, שירים רכים ומלטפים, עם שירים שחקרו את הרעש שמסביב והלבישו אותו בעטיפה מוסיקלית מעניינת. האלבום הזה סימן מהפיכה בעולם הרוק, שבה הטכנאים שתמיד שלטו באולפן החלו לפנות את מקומם לגאוני הרוק, שמצידם "השתוללו" עם רעיונות יצירתיים, מורכבים ושאפתניים להפליא.
השילוב ב"פט סאונדס" של תופים עם קולות מלאכיים, סולו חלילית והקלטות של חיות, קולות רכבות, נביחות כלבים ושלל סאונדים שמגיעים מהעולם שמחוץ למוסיקה - כל אלה היו שילוב מרתק וחדשני של אוזן רגישה ושל שאפתנות של מנהיג הלהקה, שהלך והשתגע מהרצון להיות מושלם ולנצח את.. הביטלס.
ואיך האלבום קשור ל"חיפושיות"? - ווילסון, המנהיג של הביץ' בויז, שמע את האלבום Rubber Soul שלהם וקינא. האלבום המהפכני הזה היה הפעם הראשונה שבו נעשתה יצירה הדוקה בצורת אלבום. הוא לא היה עוד אוסף שירים, כמו שעשו כולם עד אז. ווילסון התלהב מהרעיון וחש שהוא יכול לעשות מוסיקה יותר מדהימה משל מי שנחשבו הלהקה המרתקת והטובה בעולם באותה עת. הוא לחץ את כולם עד הקצה. מספרים שיש תפקידים שהוקלטו מעל 100 פעמים כי ווילסון לא היה מרוצה… הוא כתב טקסטים משכנעים ומוסיקה קסומה והקליט והפיק ללהקה את האלבום המושלם עם עריכת הצליל המשובחת ביותר שנשמעה עד אז.
אפילו האלבום Revolver הגאוני של הביטלס, שייצא כמעט במקביל אליו, לא הצליח לעמעם את זוהרו. האלבום Pet Sounds היה התגובה המרהיבה של אמריקה לרביעייה הנערצת ולכל "הפלישה הבריטית" של נחשול להקות מצויינות וחדשניות מבריטניה. ואכן, העולם מחא כפיים ומוסיקאי-ענק סיפרו אז על גדולתו של "פט סאונדס", מהביטלס עצמם, דרך אלטון ג'ון, אריק קלפטון ומי לא.
האלבום, שמספרים שהטכנאי שהקליט אותו הפטיר "מי יאזין לזבל הזה?", נמכר במיליונים וזכה גם להערצת המאזינים וגם לזו של המבקרים והמוסיקאים. מספרים שג'ון לנון הכתיר אותו כטוב בעולם ושפול מקרטני ישב ולמד אותו, בטרם הוביל את הביטלס ליצירת האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" (Sgt. Peppers Lonley Hearts Club Band), שיהפוך מאז לזה שמתחרה ולעיתים זה שמנצח את Pet Sounds על התואר "האלבום הטוב אי-פעם".
הנה סיפורו של האלבום המטורף הזה:
https://youtu.be/1MZdf9wr7aU
מצגת שמספרת על הפקת האלבום וחשיבותו:
http://youtu.be/ofByti7A4uM
על גדולתו של האלבום:
https://youtu.be/Fid5aGqDRTk
השיר "God Only Knows" - השיר הפותח מהאלבום וזה שפול מקרטני אמר שהוא השיר הכי אהוב עליו בעולם:
https://youtu.be/nc9kMktodNs
האיש שהביא את האלבום מאמריקה ללונדון והשמיע אותו ללנון ומקרטני:
https://youtu.be/1B18FBcqsZ4
ביקורת מעמיקה על האלבום:
https://youtu.be/SlMQDsb0_oY?long=yes
וסרט תיעודי על יצירת האלבום "Pet Sounds" וההשפעה שלו:
https://youtu.be/Q0vAL8dHBxA?long=yes
מה מיוחד באלבום סרג'נט פפר?
מספרים שכשהאלבום הזה יצא, היו תחנות רדיו שהשמיעו במשך כמה ימים רק שירים מתוכו... הוא היה האלבום הראשון שלא היה אוסף של שירים, אלא יצירה שלמה, שיש בה רעיון, משמעות, מסתורין ואינספור הברקות אמנותיות. הוא מעין קונצרט מוקלט שאפילו מרווחי הזמן שבין השירים בו היו זעירים ולעיתים כמעט ולא היו. רבים טוענים שהוא האלבום הטוב ביותר של הביטלס. אחרים אומרים שהוא סתם יצירת פאר, שפתחה עידן חדש במוסיקת הפופ. מנהלי החשבונות מציינים שהוא האלבום הראשון אי-פעם, שנמכר כמו תקליטונים - במיליונים.
אבל בין אם הוא האלבום הטוב של הביטלס ובין אם לא, האלבום השמיני שלהם, "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" (Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band), הוא אלבום שהשפיע על זמנו ועל התרבות הפופולארית של התקופה יותר מכל יצירה אחרת של הלהקה וכנראה גם של אחרים.
"סרג'נט פפר" היה לאות הפתיחה של מה שזכה לכינוי "קיץ של האהבה", כפי שכונה הקיץ של 1967 ומאוחר יותר כונתה כל אותה שנה. האלבום היה לדגל מהפכת "ילדי הפרחים" שהגיעה אז לשיא. מעט יצירות מלאו תפקיד חשוב כמוהו בסצנה המשמעותית שהתרחשה אז באמריקה והקרינה לעולם כולו והוא הפך את הביטלס לדוברים נאמנים של רוח תנועת ילדי הפרחים. טימוטי לירי כינה אותם "חייזרים שהם גלגולים של נביאים"...
הוא אולי לא התקליט הטוב ביותר של הלהקה, אבל "סרג'נט פפר" ייזכר קודם כל בזכות העובדה שזה היה תקליט הרוק הראשון שנוצר ונבנה כיצירת אמנות שלמה וסובבת נושא. אמנם השירים בו לא התחברו לנושא אחד, כמו שיקרה כמה שנים לאחר מכן באלבומי להקות הרוק המתקדם, הפרוגרסיב, אבל הוא סימן את הדרך לשם. הוא לימד את עולם הרוק לחפש נושאים חדשים לשירים ושכל נושא ראוי ויכול להיות הבסיס לשיר טוב. הוא הפך את הביטלס מאייקוני פופ לאמנים עמוקים ומשמעותיים. המילים הופכות בו לחשובות לא פחות מאשר המוסיקה של הביטלס, שהייתה מאז ומתמיד נפלאה, אבל לרוב כיסתה על המסרים המילוליים שכתבו ארבעת המופלאים. כאן יש שינוי ביחס, שנמשך לאורך כל האלבום, בין השניים ולראשונה אף מופיעות כאן גם מילות כל השירים, המזמינות את המאזינים להתעמק גם בתוכן ולא רק במוסיקה. חדשנות!
האלבום נולד לאחר שהביטלס חדלו להופיע לחלוטין, מאימת הצרחות של הביטלמניה. הם הסתגרו באולפן ויצרו שירים שהראו כמה פינתה להקת הרוקנרול שהם היו את מקומה, למוסיקאים מפותחים ובוגרים. בעזרתו המיומנת כתמיד של ג'ורג' מרטין, המפיק המוסיקלי האגדי שעבד איתם על האלבומים הקודמים, הם שילבו את המוסיקה הקלאסית בשירים כמו שיר הנושא והשיר "פני ליין". לרוק הפסיכדלי הם מסרו מנחת עולם בדמות "שדות תות לנצח" (Strawberry Fields Forever). רינגו שר את "עם מעט עזרה לידידי" שג'ו קוקר יעשה לו קאבר אגדי בפסטיבל וודסטוק באותה שנה.
בהשראת האלבום המהפכני של הביץ' בויז Pet sounds, שממנו לקחו את הרעיון לייצר אלבום נושא, הביטלס גם עשו באלבום הזה ניסויים רבים בטכניקות הקלטה חדשות, בסגנונות שהיו חדשים להם ובשילוב של כלי נגינה שלא הופיעו עד אז במוסיקת הרוק. הם יצרו יצירה פסיכדלית, מלאה בסאונדים חדשים ובצליל שלא היה דומה לשום דבר שהביטלס עשו עד אז. יש שיאמרו שהסמים השפיעו על האלבום הזה לא פחות מהכישרון המתפרץ של גאוני הרוק.
ואסור לשכוח את היופי של הקולאז' הצבעוני והראוותני, שעיצב לעטיפה של האלבום מי שנחשב לאבי הפופ ארט הבריטי, פיטר בלייק. זה היה קולאז' מהמם של דמויות מפורסמות והיסטוריות. בנוסף לביטלס הצבעוניים, בתלבושות של נגני תזמורת צבאית בסגנון הוויקטוריאני של סוף המאה ה-19, היו שם גם בובות שעווה ממוזיאון מאדאם טוסו של חברי הביטלס בתקופה הראשונה.
עטיפת "סרג'נט פפר" איכלסה דמויות של גיבורי תרבות רבים שהביטלס העריצו. לנון הפגין את חברותו הנצחית בהכניסו לגלריה המפוארת של האישים את חבר הנפש המת שלו, נגן הבאס של הלהקה בימיה הראשונים, סטיוארט סאטקליף. העטיפה נחשבת לפורצת דרך והיא אחת המצוטטות ביותר, מבין עטיפות התקליטים אי-פעם.
כך הוקלט "סרג'נט פפר", האלבום ששינה את מוסיקת הפופ:
https://youtu.be/DcuweZAWS_g
הקשר של האלבום להיפים ול"קיץ האהבה":
https://youtu.be/Iqkth_fqN1Y
פול מקרטני ורינגו סטאר שנים רבות אחר-כך "עושים מחווה לעצמם" כדברי מקרטני:
http://youtu.be/Kc57Rz1IgH8
השיר "יום בחיים" שהוא יצירת מופת, הוא הלחמה של שני שירים, אחד לנון ואחד מקרטני:
http://youtu.be/usNsCeOV4GM
שמיניית ווקאל הישראלית במחרוזת א-קפלה משירי האלבום:
http://youtu.be/m2EIemeDyBM
להקת הקאברים "דה פאב פור" שמתמחה בשירי הביטלס:
http://youtu.be/j7JyZmcl8Gw
עיבוד של צעירים לשיר הסימפוני מהאלבום:
https://youtu.be/0edji28K8mk
וסרט תיעודי על האלבום החשוב הזה:
https://youtu.be/hhCUdSzx1Fc&long=yes
מספרים שכשהאלבום הזה יצא, היו תחנות רדיו שהשמיעו במשך כמה ימים רק שירים מתוכו... הוא היה האלבום הראשון שלא היה אוסף של שירים, אלא יצירה שלמה, שיש בה רעיון, משמעות, מסתורין ואינספור הברקות אמנותיות. הוא מעין קונצרט מוקלט שאפילו מרווחי הזמן שבין השירים בו היו זעירים ולעיתים כמעט ולא היו. רבים טוענים שהוא האלבום הטוב ביותר של הביטלס. אחרים אומרים שהוא סתם יצירת פאר, שפתחה עידן חדש במוסיקת הפופ. מנהלי החשבונות מציינים שהוא האלבום הראשון אי-פעם, שנמכר כמו תקליטונים - במיליונים.
אבל בין אם הוא האלבום הטוב של הביטלס ובין אם לא, האלבום השמיני שלהם, "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" (Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band), הוא אלבום שהשפיע על זמנו ועל התרבות הפופולארית של התקופה יותר מכל יצירה אחרת של הלהקה וכנראה גם של אחרים.
"סרג'נט פפר" היה לאות הפתיחה של מה שזכה לכינוי "קיץ של האהבה", כפי שכונה הקיץ של 1967 ומאוחר יותר כונתה כל אותה שנה. האלבום היה לדגל מהפכת "ילדי הפרחים" שהגיעה אז לשיא. מעט יצירות מלאו תפקיד חשוב כמוהו בסצנה המשמעותית שהתרחשה אז באמריקה והקרינה לעולם כולו והוא הפך את הביטלס לדוברים נאמנים של רוח תנועת ילדי הפרחים. טימוטי לירי כינה אותם "חייזרים שהם גלגולים של נביאים"...
הוא אולי לא התקליט הטוב ביותר של הלהקה, אבל "סרג'נט פפר" ייזכר קודם כל בזכות העובדה שזה היה תקליט הרוק הראשון שנוצר ונבנה כיצירת אמנות שלמה וסובבת נושא. אמנם השירים בו לא התחברו לנושא אחד, כמו שיקרה כמה שנים לאחר מכן באלבומי להקות הרוק המתקדם, הפרוגרסיב, אבל הוא סימן את הדרך לשם. הוא לימד את עולם הרוק לחפש נושאים חדשים לשירים ושכל נושא ראוי ויכול להיות הבסיס לשיר טוב. הוא הפך את הביטלס מאייקוני פופ לאמנים עמוקים ומשמעותיים. המילים הופכות בו לחשובות לא פחות מאשר המוסיקה של הביטלס, שהייתה מאז ומתמיד נפלאה, אבל לרוב כיסתה על המסרים המילוליים שכתבו ארבעת המופלאים. כאן יש שינוי ביחס, שנמשך לאורך כל האלבום, בין השניים ולראשונה אף מופיעות כאן גם מילות כל השירים, המזמינות את המאזינים להתעמק גם בתוכן ולא רק במוסיקה. חדשנות!
האלבום נולד לאחר שהביטלס חדלו להופיע לחלוטין, מאימת הצרחות של הביטלמניה. הם הסתגרו באולפן ויצרו שירים שהראו כמה פינתה להקת הרוקנרול שהם היו את מקומה, למוסיקאים מפותחים ובוגרים. בעזרתו המיומנת כתמיד של ג'ורג' מרטין, המפיק המוסיקלי האגדי שעבד איתם על האלבומים הקודמים, הם שילבו את המוסיקה הקלאסית בשירים כמו שיר הנושא והשיר "פני ליין". לרוק הפסיכדלי הם מסרו מנחת עולם בדמות "שדות תות לנצח" (Strawberry Fields Forever). רינגו שר את "עם מעט עזרה לידידי" שג'ו קוקר יעשה לו קאבר אגדי בפסטיבל וודסטוק באותה שנה.
בהשראת האלבום המהפכני של הביץ' בויז Pet sounds, שממנו לקחו את הרעיון לייצר אלבום נושא, הביטלס גם עשו באלבום הזה ניסויים רבים בטכניקות הקלטה חדשות, בסגנונות שהיו חדשים להם ובשילוב של כלי נגינה שלא הופיעו עד אז במוסיקת הרוק. הם יצרו יצירה פסיכדלית, מלאה בסאונדים חדשים ובצליל שלא היה דומה לשום דבר שהביטלס עשו עד אז. יש שיאמרו שהסמים השפיעו על האלבום הזה לא פחות מהכישרון המתפרץ של גאוני הרוק.
ואסור לשכוח את היופי של הקולאז' הצבעוני והראוותני, שעיצב לעטיפה של האלבום מי שנחשב לאבי הפופ ארט הבריטי, פיטר בלייק. זה היה קולאז' מהמם של דמויות מפורסמות והיסטוריות. בנוסף לביטלס הצבעוניים, בתלבושות של נגני תזמורת צבאית בסגנון הוויקטוריאני של סוף המאה ה-19, היו שם גם בובות שעווה ממוזיאון מאדאם טוסו של חברי הביטלס בתקופה הראשונה.
עטיפת "סרג'נט פפר" איכלסה דמויות של גיבורי תרבות רבים שהביטלס העריצו. לנון הפגין את חברותו הנצחית בהכניסו לגלריה המפוארת של האישים את חבר הנפש המת שלו, נגן הבאס של הלהקה בימיה הראשונים, סטיוארט סאטקליף. העטיפה נחשבת לפורצת דרך והיא אחת המצוטטות ביותר, מבין עטיפות התקליטים אי-פעם.
כך הוקלט "סרג'נט פפר", האלבום ששינה את מוסיקת הפופ:
https://youtu.be/DcuweZAWS_g
הקשר של האלבום להיפים ול"קיץ האהבה":
https://youtu.be/Iqkth_fqN1Y
פול מקרטני ורינגו סטאר שנים רבות אחר-כך "עושים מחווה לעצמם" כדברי מקרטני:
http://youtu.be/Kc57Rz1IgH8
השיר "יום בחיים" שהוא יצירת מופת, הוא הלחמה של שני שירים, אחד לנון ואחד מקרטני:
http://youtu.be/usNsCeOV4GM
שמיניית ווקאל הישראלית במחרוזת א-קפלה משירי האלבום:
http://youtu.be/m2EIemeDyBM
להקת הקאברים "דה פאב פור" שמתמחה בשירי הביטלס:
http://youtu.be/j7JyZmcl8Gw
עיבוד של צעירים לשיר הסימפוני מהאלבום:
https://youtu.be/0edji28K8mk
וסרט תיעודי על האלבום החשוב הזה:
https://youtu.be/hhCUdSzx1Fc&long=yes
מהו מעבר החציה המפורסם בעולם?
מעבר החציה הכי מפורסם בלונדון וכנראה בעולם, הוא זה שברחוב אבי רוד (Abbey Road) בבירת בריטניה. הוא הפך לאחד הצילומים המפורסמים בהיסטוריה של הרוק. הסיפור הוא שב-1969, בעת שהקליטו ארבעת המופלאים את האלבום האחרון שלהם, הוחלט שעל העטיפה יתנוסס צילום ומישהו העלה רעיון שיצטלמו במעבר החציה שליד האולפן. הם יצאו ופסעו על מעבר החצייה וקראו לאלבום על שם הרחוב שבו הוקלט.
לא רבים יודעים שמעבר החציה מול אולפני "אבי רוד" קדם לשם האולפנים הללו. רק לאחר הצלחת האלבום והפיכתו לאתר מקודש למעריצי הלהקה, שונה שם האולפנים לאולפני "אבי רוד". הם ומעבר החצייה שליד האולפן הפכו מאז ל"מכה" של מעריצי הביטלס בכל העולם.
וכך הפך מעבר החציה מול "אבי רוד" לאתר עליה לרגל להמוני תיירים. כמו "אולפני אבי רוד", גם הוא הוכרז במהלך השנים כאתר מורשת בריטי. מאות תיירים משחזרים מדי יום את צילום עטיפת האלבום, ממש כאילו היו ה"ביטלס". הם מצטלמים על מעבר החצייה הזה ומשחזרים את הרגע הגדול ההוא, כמו פול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו.
אגב, בשיפוצים ושינויים שחלו בצומת במהלך השנים, הוזז מעבר החציה בכמה מטרים ממקומו המקורי.
הנה סיפור הצילום המפורסם והאגדות שמסביבו:
https://youtu.be/t_DLLF7sEJg
תמונות חברי הלהקה מזמן הצילומים:
https://youtu.be/id2Z7KtGSyw
שגעון הצילומים במעבר החציה הנודע:
https://youtu.be/AoVvSW-Qqmk
כך מצלמים את דוקטור הו באבי רוד:
http://youtu.be/W1bUDz4xtpc
אבי רוד היום:
https://youtu.be/Ic3tX6HdxKM
ומעט על האלבום המיתולוגי:
https://youtu.be/KXjIi6YIpbU
מעבר החציה הכי מפורסם בלונדון וכנראה בעולם, הוא זה שברחוב אבי רוד (Abbey Road) בבירת בריטניה. הוא הפך לאחד הצילומים המפורסמים בהיסטוריה של הרוק. הסיפור הוא שב-1969, בעת שהקליטו ארבעת המופלאים את האלבום האחרון שלהם, הוחלט שעל העטיפה יתנוסס צילום ומישהו העלה רעיון שיצטלמו במעבר החציה שליד האולפן. הם יצאו ופסעו על מעבר החצייה וקראו לאלבום על שם הרחוב שבו הוקלט.
לא רבים יודעים שמעבר החציה מול אולפני "אבי רוד" קדם לשם האולפנים הללו. רק לאחר הצלחת האלבום והפיכתו לאתר מקודש למעריצי הלהקה, שונה שם האולפנים לאולפני "אבי רוד". הם ומעבר החצייה שליד האולפן הפכו מאז ל"מכה" של מעריצי הביטלס בכל העולם.
וכך הפך מעבר החציה מול "אבי רוד" לאתר עליה לרגל להמוני תיירים. כמו "אולפני אבי רוד", גם הוא הוכרז במהלך השנים כאתר מורשת בריטי. מאות תיירים משחזרים מדי יום את צילום עטיפת האלבום, ממש כאילו היו ה"ביטלס". הם מצטלמים על מעבר החצייה הזה ומשחזרים את הרגע הגדול ההוא, כמו פול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו.
אגב, בשיפוצים ושינויים שחלו בצומת במהלך השנים, הוזז מעבר החציה בכמה מטרים ממקומו המקורי.
הנה סיפור הצילום המפורסם והאגדות שמסביבו:
https://youtu.be/t_DLLF7sEJg
תמונות חברי הלהקה מזמן הצילומים:
https://youtu.be/id2Z7KtGSyw
שגעון הצילומים במעבר החציה הנודע:
https://youtu.be/AoVvSW-Qqmk
כך מצלמים את דוקטור הו באבי רוד:
http://youtu.be/W1bUDz4xtpc
אבי רוד היום:
https://youtu.be/Ic3tX6HdxKM
ומעט על האלבום המיתולוגי:
https://youtu.be/KXjIi6YIpbU
