כיצד אירע חורבן בית המקדש בירושלים?
המרד הגדול (First Jewish–Roman War), המרד היהודי נגד האימפריה הרומית, התרחש בשנים 66-73 לספירה. זהו המרד המשמעותי הגדול הראשון של העם היהודי נגד האימפריה הרומית בארץ ישראל.
וזה אחד האירועים המכריעים בהיסטוריה היהודית, מרד שיוביל לחורבן בית המקדש השני ולשינוי דרמטי בחיי העם היהודי בארץ ישראל ולתפוצות.
שורשי המרד נעוצים במתח המתמשך בין האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל לבין השלטון הרומי. הרומאים שלטו באזור מאז שכבש אותו הקיסר פומפיוס (Pompey), בשנת 63 לפני הספירה. פומפיוס עצמו היה נאור, אך היחסים הלכו והחריפו אחריו, במהלך המאה ה-1 לספירה.
את האווירה הלהיטו אז שרשרת של נציבים רומים שגילו חוסר רגישות למסורת היהודית, הטילו מיסים כבדים מטעם הקיסר והחרימו רכוש, פגעו ברגשות דתיים והרבו במעשי שחיתות. מצב זה הוחמר גם בשל תפקידם של אגריפס השני (Agrippa II) והכוהנים הגדולים, שרבים מהיהודים ראו אותם כמשתפי פעולה עם הרומאים.
הניצוץ שהדליק את המרד היה סדרת עימותים בקיסריה ובירושלים, כשהנציב הרומי פלורוס (Florus) מחרים כספים מאוצר בית המקדש בשנת 66 לספירה. התגובה היהודית הייתה עזה והחלטית.
היו אלה הקנאים (Zealots) והסיקריים (Sicarii), הקיצוניים שבין המורדים, שהחלו בפעולות אלימות נגד הרומאים. הסיקריים, שהיו קיצוניים אף יותר מהקנאים, נודעו בשימוש בפגיונות קצרים ("סיקה" בלטינית) לחיסול יריבים פוליטיים. המרד התפשט במהירות כאשר המורדים משתלטים על ארמון המלך, הורגים רבים בכוח הרומי בירושלים ומנצחים את הצבא הרומי שנשלח להשיב את הסדר על כנו.
לא כל היהודים תמכו במרד. החברה היהודית הייתה מפולגת מאוד בשאלת היחס לרומא. האליטות העשירות ורבים מהפרושים (Pharisees), בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי (Yohanan ben Zakkai), התנגדו למרד מחשש לתוצאותיו ההרסניות. הם האמינו שעימות ישיר עם האימפריה הרומית האדירה יסתיים באסון.
אחד המרכזיים שבמתנגדים למרד היה רבי יוחנן בן זכאי שלא רק התנגד למרד אלא גם פעל להציל את היהדות אחרי החורבן שהוא עצמו הזהיר ממנו והוא הקים את הסנהדרין, המרכז התורני ביבנה. אך מנגד, הקבוצות הקיצוניות של הקנאים והסיקריים דחפו למאבק אלים, מתוך אמונה משיחית בגאולה ושחרור מעול רומא.
תגובת רומא למרד הייתה הרסנית. הקיסר נירון (Nero) שלח את המצביא המנוסה אספסיאנוס (Vespasian) לדכא את המרד. אספסיאנוס כבש את הגליל ויהודה, תוך שהוא מבודד את ירושלים. בשנת 69, כשאספסיאנוס מוכרז כקיסר, הוא ממנה את בנו טיטוס (Titus) להמשיך במשימה ובאביב שנת 70 טיטוס מטיל מצור על ירושלים.
המצור על ירושלים היה אכזרי במיוחד. הוסיפו לו מאבקי כוח פנימיים שפרצו בעיר בין פלגים שונים של מורדים. המאבקים הללו גורמים לאובדן של מזון רב ופוגעים אנושות ביכולת להתנגד לרומאים. רעב כבד פקד את העיר הנצורה ובחודש אב, שנת 70 לספירה, הורס טיטוס את ירושלים והצבא הרומאי פורץ לבית המקדש ומצית אותו.
חורבן המקדש היה אסון לאומי ודתי עצום, שמשמעותו מורגשת עד היום.
אך המרד לא הסתיים בנפילת ירושלים. מבצרים כמו מצדה (Masada), מכוור (Machaerus) והרודיון (Herodium) ממשיכים להחזיק מעמד. מצדה, נשלטת על ידי הסִיקָרִיִים בהנהגת אלעזר בן יאיר (Eleazar ben Yair). היא החזיקה מעמד עד שנת 73 או 74. על פי התיאור של יוספוס פלאביוס, לשעבר יוסף בן מתתיהו (Josephus), מגיני מצדה האחרונים בוחרים להתאבד על פני הכניעה לרומאים.
תוצאות המרד היו הרות אסון לחברה היהודית. חורבן המקדש שינה את פני היהדות, שעברה ממרכזיות הפולחן לדגש על לימוד התורה והתפילה. יהודה הופכת לפרובינציה רומית ישירה, רבים מוגלים לרומי כעבדים ובשל ההרס והאבדות הרבות המצב הדמוגרפי והכלכלי בארץ ישראל משתנה דרמטית.
הרומאים מטילים מס מיוחד, "מס היהודים" (Fiscus Judaicus), על כל היהודים באימפריה הרומית, לא רק על תושבי יהודה.
על אף התבוסה הצבאית, לא הובסו הזהות היהודית והתקווה לעצמאות. אדרבא, הם יובילו למרידות נוספות בעתיד, כמו מרד התפוצות (115-117) ומרד בר כוכבא (132-135).
להבנת צדדים שונים של המרד ראו תגית המרד הגדול.
המרד הגדול (First Jewish–Roman War), המרד היהודי נגד האימפריה הרומית, התרחש בשנים 66-73 לספירה. זהו המרד המשמעותי הגדול הראשון של העם היהודי נגד האימפריה הרומית בארץ ישראל.
וזה אחד האירועים המכריעים בהיסטוריה היהודית, מרד שיוביל לחורבן בית המקדש השני ולשינוי דרמטי בחיי העם היהודי בארץ ישראל ולתפוצות.
שורשי המרד נעוצים במתח המתמשך בין האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל לבין השלטון הרומי. הרומאים שלטו באזור מאז שכבש אותו הקיסר פומפיוס (Pompey), בשנת 63 לפני הספירה. פומפיוס עצמו היה נאור, אך היחסים הלכו והחריפו אחריו, במהלך המאה ה-1 לספירה.
את האווירה הלהיטו אז שרשרת של נציבים רומים שגילו חוסר רגישות למסורת היהודית, הטילו מיסים כבדים מטעם הקיסר והחרימו רכוש, פגעו ברגשות דתיים והרבו במעשי שחיתות. מצב זה הוחמר גם בשל תפקידם של אגריפס השני (Agrippa II) והכוהנים הגדולים, שרבים מהיהודים ראו אותם כמשתפי פעולה עם הרומאים.
הניצוץ שהדליק את המרד היה סדרת עימותים בקיסריה ובירושלים, כשהנציב הרומי פלורוס (Florus) מחרים כספים מאוצר בית המקדש בשנת 66 לספירה. התגובה היהודית הייתה עזה והחלטית.
היו אלה הקנאים (Zealots) והסיקריים (Sicarii), הקיצוניים שבין המורדים, שהחלו בפעולות אלימות נגד הרומאים. הסיקריים, שהיו קיצוניים אף יותר מהקנאים, נודעו בשימוש בפגיונות קצרים ("סיקה" בלטינית) לחיסול יריבים פוליטיים. המרד התפשט במהירות כאשר המורדים משתלטים על ארמון המלך, הורגים רבים בכוח הרומי בירושלים ומנצחים את הצבא הרומי שנשלח להשיב את הסדר על כנו.
לא כל היהודים תמכו במרד. החברה היהודית הייתה מפולגת מאוד בשאלת היחס לרומא. האליטות העשירות ורבים מהפרושים (Pharisees), בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי (Yohanan ben Zakkai), התנגדו למרד מחשש לתוצאותיו ההרסניות. הם האמינו שעימות ישיר עם האימפריה הרומית האדירה יסתיים באסון.
אחד המרכזיים שבמתנגדים למרד היה רבי יוחנן בן זכאי שלא רק התנגד למרד אלא גם פעל להציל את היהדות אחרי החורבן שהוא עצמו הזהיר ממנו והוא הקים את הסנהדרין, המרכז התורני ביבנה. אך מנגד, הקבוצות הקיצוניות של הקנאים והסיקריים דחפו למאבק אלים, מתוך אמונה משיחית בגאולה ושחרור מעול רומא.
תגובת רומא למרד הייתה הרסנית. הקיסר נירון (Nero) שלח את המצביא המנוסה אספסיאנוס (Vespasian) לדכא את המרד. אספסיאנוס כבש את הגליל ויהודה, תוך שהוא מבודד את ירושלים. בשנת 69, כשאספסיאנוס מוכרז כקיסר, הוא ממנה את בנו טיטוס (Titus) להמשיך במשימה ובאביב שנת 70 טיטוס מטיל מצור על ירושלים.
המצור על ירושלים היה אכזרי במיוחד. הוסיפו לו מאבקי כוח פנימיים שפרצו בעיר בין פלגים שונים של מורדים. המאבקים הללו גורמים לאובדן של מזון רב ופוגעים אנושות ביכולת להתנגד לרומאים. רעב כבד פקד את העיר הנצורה ובחודש אב, שנת 70 לספירה, הורס טיטוס את ירושלים והצבא הרומאי פורץ לבית המקדש ומצית אותו.
חורבן המקדש היה אסון לאומי ודתי עצום, שמשמעותו מורגשת עד היום.
אך המרד לא הסתיים בנפילת ירושלים. מבצרים כמו מצדה (Masada), מכוור (Machaerus) והרודיון (Herodium) ממשיכים להחזיק מעמד. מצדה, נשלטת על ידי הסִיקָרִיִים בהנהגת אלעזר בן יאיר (Eleazar ben Yair). היא החזיקה מעמד עד שנת 73 או 74. על פי התיאור של יוספוס פלאביוס, לשעבר יוסף בן מתתיהו (Josephus), מגיני מצדה האחרונים בוחרים להתאבד על פני הכניעה לרומאים.
תוצאות המרד היו הרות אסון לחברה היהודית. חורבן המקדש שינה את פני היהדות, שעברה ממרכזיות הפולחן לדגש על לימוד התורה והתפילה. יהודה הופכת לפרובינציה רומית ישירה, רבים מוגלים לרומי כעבדים ובשל ההרס והאבדות הרבות המצב הדמוגרפי והכלכלי בארץ ישראל משתנה דרמטית.
הרומאים מטילים מס מיוחד, "מס היהודים" (Fiscus Judaicus), על כל היהודים באימפריה הרומית, לא רק על תושבי יהודה.
על אף התבוסה הצבאית, לא הובסו הזהות היהודית והתקווה לעצמאות. אדרבא, הם יובילו למרידות נוספות בעתיד, כמו מרד התפוצות (115-117) ומרד בר כוכבא (132-135).
להבנת צדדים שונים של המרד ראו תגית המרד הגדול.
