מהי ההיסטוריה של בתי הקברות?
בעבר היה בית קברות (Cemetery), המקום בו אנו קוברים את היקרים לנו כשהם מתים, מקום שמח הרבה יותר מזה שאנו מכירים בימינו. באירופה הוא היה בסמוך לכנסייה. כך הציבור נהג לפקוד אותו כל הזמן ובני המשפחה היו מבקרים בקבר יקיריהם, לא רק באזכרה השנתית אלא לאורך כל השנה. אחרי התפילה או לפניה, ביריד שהתקיים ממש בתוך בית הקברות או סתם כשבאו לכנסייה או נחו על הקברים.
ביהדות אולי לא עודדו ביקור אבלים בבית העלמין, שהיה רחוק מהחיים וודאי מבית הכנסת, אבל גם לא הגבילו אותו. למעט מקרה אחד - בית עלמין יהודי הוא מחוץ לתחום ואסור לכניסה בשבת.
מכל מקום, כיום אנו רואים את בתי הקברות כמקומות מלנכוליים, עצובים ואפילו מפחידים. אבל כיצד השתנו התפיסות שלנו את המוות ומה ההיסטוריה המרתקת של בתי הקברות הללו?
ההיסטוריה מלמדת אותנו שרק השנים והדורות הפכו את בית הקברות ממקום קהילתי ומרכזי בטקסים ובאווירה הקהילתית משהו, שהייתה בו, למקום מפחיד ומעורר אימה.
לקולנוע ולמדיה, בדגש על הטלוויזיה והווידאו קליפים, היה תפקיד חשוב בתהליך של הקריפיזציה של בתי הקברות. לפתע הם היו מקום מפגש אפשרי עם רוחות, שדים ועם הזמן גם עם זומבים משונים שבהדרגה תפסו מקום בסרטי האימה.
הקליפ של מייקל ג'קסון, "מותחן", תרם גם הוא וללא ספק חלק משמעותי בקישור הציבורי שבין בתי קברות, מופעי אימה וזומבים. אלה יצאו עכשיו מספרי האימה אל מסך הטלוויזיה המשפחתי שבסלון והפכו את בית העלמין למקום הכי מטריד ומקריפ שאפשר לחשוב עליו.
הנזק כבר נגרם. אותם פרה-מילניאלס ומילניאלס שראו את "Thriller" בילדותם, יהיו בדיוק ההורים שיאסרו על ילדיהם ביקורי תענוגות במקומות הללו. במקום מקומות רגישים, בהם "אומרים שלום" למתינו וזוכרים אותם בטוב, הם זכו לתדמית ציבורית בדויה ומפוקפקת, של מזיקים ושוחרי רע, שראוי יותר מכל לומר להם:
לרקוד עם המתים? - לא בבית קברינו.
בעבר היה בית קברות (Cemetery), המקום בו אנו קוברים את היקרים לנו כשהם מתים, מקום שמח הרבה יותר מזה שאנו מכירים בימינו. באירופה הוא היה בסמוך לכנסייה. כך הציבור נהג לפקוד אותו כל הזמן ובני המשפחה היו מבקרים בקבר יקיריהם, לא רק באזכרה השנתית אלא לאורך כל השנה. אחרי התפילה או לפניה, ביריד שהתקיים ממש בתוך בית הקברות או סתם כשבאו לכנסייה או נחו על הקברים.
ביהדות אולי לא עודדו ביקור אבלים בבית העלמין, שהיה רחוק מהחיים וודאי מבית הכנסת, אבל גם לא הגבילו אותו. למעט מקרה אחד - בית עלמין יהודי הוא מחוץ לתחום ואסור לכניסה בשבת.
מכל מקום, כיום אנו רואים את בתי הקברות כמקומות מלנכוליים, עצובים ואפילו מפחידים. אבל כיצד השתנו התפיסות שלנו את המוות ומה ההיסטוריה המרתקת של בתי הקברות הללו?
ההיסטוריה מלמדת אותנו שרק השנים והדורות הפכו את בית הקברות ממקום קהילתי ומרכזי בטקסים ובאווירה הקהילתית משהו, שהייתה בו, למקום מפחיד ומעורר אימה.
לקולנוע ולמדיה, בדגש על הטלוויזיה והווידאו קליפים, היה תפקיד חשוב בתהליך של הקריפיזציה של בתי הקברות. לפתע הם היו מקום מפגש אפשרי עם רוחות, שדים ועם הזמן גם עם זומבים משונים שבהדרגה תפסו מקום בסרטי האימה.
הקליפ של מייקל ג'קסון, "מותחן", תרם גם הוא וללא ספק חלק משמעותי בקישור הציבורי שבין בתי קברות, מופעי אימה וזומבים. אלה יצאו עכשיו מספרי האימה אל מסך הטלוויזיה המשפחתי שבסלון והפכו את בית העלמין למקום הכי מטריד ומקריפ שאפשר לחשוב עליו.
הנזק כבר נגרם. אותם פרה-מילניאלס ומילניאלס שראו את "Thriller" בילדותם, יהיו בדיוק ההורים שיאסרו על ילדיהם ביקורי תענוגות במקומות הללו. במקום מקומות רגישים, בהם "אומרים שלום" למתינו וזוכרים אותם בטוב, הם זכו לתדמית ציבורית בדויה ומפוקפקת, של מזיקים ושוחרי רע, שראוי יותר מכל לומר להם:
לרקוד עם המתים? - לא בבית קברינו.
