איך התפתחו האפרסקים?
אין פרוותי ממנו על מדפי הירקות. אין מתוק וקיצי כמוהו ולרבים הוא מזכיר את הילדות. האפרסק (Peach) הוא פרי בעל ערך תזונתי נהדר, שהגיע אלינו אחרי שעשה דרך ארוכה על פני חצי עולם.
בסינית קוראים לאפרסק "טאו" או "פרסיה". שושלת האפרסקיים מתחילה בסין, בתור עץ בר. לפני 4,000 שנה בערך הוא בוית על ידי חקלאים סינים והפך לעץ האפרסק המודרני.
עם התפתחות דרכי המסחר מסין ובמיוחד "דרך המשי" הארוכה למערב, נודד האפרסק בשנת 400 לפני הספירה אל פרס הרחוקה. כאן מתקבע שמו בפרסית 'פרסיקה', שפירושו "פרי פרסי". שם זה עתיד להיות שגור בלשונות רבים.
מפרס נדד הפרי, ככל הנראה דרך יוון, לכל אגן הים התיכון ומשם כמעט לכל העולם.
מי שהביא את האפרסקים לארץ ישראל היה השלטון הרומי, ששלט כאן בתקופת בית שני. בכך הפכו הפירות הנחשקים מסין, פרס ויוון לחלק מנוף הפירות בארץ ישראל. אומרים שעם האפרסק הגיעו אז לארץ גם הנקטרינות.
כך הלכו ופותחו האפרסק ובעקבותיו גם הנקטרינה, תת-זן שלו, פחות או יותר לפרי שאנו מכירים כיום. ממצאים ארכאולוגים שמעידים על קיומו של האפרסק באזורנו הם בני לפחות 1,700 שנה. בתקופת התלמוד מתקבע שמו ביהדות בתור 'פרסק' וברבים 'אפרסקין'.
בגמרא מסופר על האפרסק כפרי אהוב שנהגו לאכול היהודים, לצד פירות ארץ ישראל הידועים, כמו הרימונים, הענבים, החרובים והשקדים.
יש מפרשים שסיפרו בכתובים על מנהג קדום, לפיו נהגו היהודים לקשט את תקרת הסוכה באפרסקים ונקטרינות. כך הם נהנו לאורך חג הסוכות מריחם הנעים ומצבעיהם העזים של פירות האפרסק.
גם שיטות הגידול המסורתיות שוכללו במהלך הדורות והגיעו לרמת אמנות של ממש. במאה ה-20, עם פריחת הישוב היהודי בארץ, הורחבו נטיעות עצי האפרסק והנקטרינה מאוד.
בארץ נלמדו אז תנאי האקלים שנדרשו לכל זן אפרסק. מהרי הגליל, דרך הרי ירושלים ועד מרכז שפלת החוף - בכל אזור ובהתאם לאזורים הגאוגרפיים והאקלימיים המתאימים להם, ניטעו זני האפרסק המתאימים.
אין פרוותי ממנו על מדפי הירקות. אין מתוק וקיצי כמוהו ולרבים הוא מזכיר את הילדות. האפרסק (Peach) הוא פרי בעל ערך תזונתי נהדר, שהגיע אלינו אחרי שעשה דרך ארוכה על פני חצי עולם.
בסינית קוראים לאפרסק "טאו" או "פרסיה". שושלת האפרסקיים מתחילה בסין, בתור עץ בר. לפני 4,000 שנה בערך הוא בוית על ידי חקלאים סינים והפך לעץ האפרסק המודרני.
עם התפתחות דרכי המסחר מסין ובמיוחד "דרך המשי" הארוכה למערב, נודד האפרסק בשנת 400 לפני הספירה אל פרס הרחוקה. כאן מתקבע שמו בפרסית 'פרסיקה', שפירושו "פרי פרסי". שם זה עתיד להיות שגור בלשונות רבים.
מפרס נדד הפרי, ככל הנראה דרך יוון, לכל אגן הים התיכון ומשם כמעט לכל העולם.
מי שהביא את האפרסקים לארץ ישראל היה השלטון הרומי, ששלט כאן בתקופת בית שני. בכך הפכו הפירות הנחשקים מסין, פרס ויוון לחלק מנוף הפירות בארץ ישראל. אומרים שעם האפרסק הגיעו אז לארץ גם הנקטרינות.
כך הלכו ופותחו האפרסק ובעקבותיו גם הנקטרינה, תת-זן שלו, פחות או יותר לפרי שאנו מכירים כיום. ממצאים ארכאולוגים שמעידים על קיומו של האפרסק באזורנו הם בני לפחות 1,700 שנה. בתקופת התלמוד מתקבע שמו ביהדות בתור 'פרסק' וברבים 'אפרסקין'.
בגמרא מסופר על האפרסק כפרי אהוב שנהגו לאכול היהודים, לצד פירות ארץ ישראל הידועים, כמו הרימונים, הענבים, החרובים והשקדים.
יש מפרשים שסיפרו בכתובים על מנהג קדום, לפיו נהגו היהודים לקשט את תקרת הסוכה באפרסקים ונקטרינות. כך הם נהנו לאורך חג הסוכות מריחם הנעים ומצבעיהם העזים של פירות האפרסק.
גם שיטות הגידול המסורתיות שוכללו במהלך הדורות והגיעו לרמת אמנות של ממש. במאה ה-20, עם פריחת הישוב היהודי בארץ, הורחבו נטיעות עצי האפרסק והנקטרינה מאוד.
בארץ נלמדו אז תנאי האקלים שנדרשו לכל זן אפרסק. מהרי הגליל, דרך הרי ירושלים ועד מרכז שפלת החוף - בכל אזור ובהתאם לאזורים הגאוגרפיים והאקלימיים המתאימים להם, ניטעו זני האפרסק המתאימים.
