מה נולד בניסוי תיבת סקינר?
ניסוי תיבת סקינר (Skinner box) נקרא על שם החוקר פרדריק סקינר, אשר ערך ניסוי מפורסם מאד. הוא לקח חולדות, שאותן הכניס לתיבה שבנה והמכילה נורה, מגש מזון ודוושה.
בתיבה, שזכתה לשם "תיבת סקינר", מדד סקינר כמה פעמים מנסה החולדה ללחוץ על הדוושה סתם, כי בשלב זה לא הניבה הלחיצה דבר.
בשלב השני, הוא שינה את התיבה כך שכל לחיצה על הדוושה שחררה לחולדה מזון, היישר למגש המזון. הוא מצא שבעקבות החיזוק הזה, המזון שקיבלה, היא החלה ללחוץ על הדוושה הרבה יותר. ממש כמו בניסוי הכלב המרייר של פבלוב, נוצרה כאן התנייה. החולדה, סקינר הסיק, למדה לקשר בין הלחיצה על הדוושה לבין המזון שקיבלה. סקינר הבחין שגם לחיצות שהפחיתו זרם שהכאיב לה גרמו לחולדה ללחוץ יותר. ההתנייה עובדת.
בהמשך הוא גילה שגם הפחתה של החיזוקים, כך שלא כל לחיצה תניב תגובה שהחולדה אוהבת, משמרת לאחר מכן את הלחיצות. זאת בניגוד למצב שבו הלחיצות הפסיקו להניב חיזוקים לחלוטין.
המחקר עוד מצא בהמשך שהדעיכה של התגובה לאחר חיזוק מלא היא מהירה יותר, לעומת דעיכת התגובה לאחר חיזוק חלקי, מה שהראה שחיזוקים חלקיים כדי ללמד את החולדה על הקשר בין לחיצה למזון, עדיפים על חיזוקים מלאים, שניתנים תמיד.
מכאן סקינר טבע את המונח "התניה אופרנטית". זה היה בהמשך ל"התניה הקלאסית", מונח שתיאר את ממצאיו של פבלוב, שלימד את הכלב בניסוייו, על הקשר בין צליל הפעמון להגשת האוכל, וגילה שלאחר שהכלב למד לקשר בין צליל הפעמון לאוכל, גרם לו רק צליל הפעמון להזיל ריר, גם ללא אוכל - בדיוק כפי שעושה הכלב למראה האוכל כשהוא כן מוגש לו.
פבלוב קרא לתופעת למידה זו התניה. התואר "קלאסית" ניתן לה כשנולדה ההתניה האופרנטית של סקינר. אופרנטית משום שהיא גרמה לבעל החיים, החולדה, לבצע פעולה, operate, כדי לזכות בחיזוק או להימנע ממנה כדי שלא להיענש. הפעולה היתה הלחיצה על הדוושה.
ההתניה אופרנטית מראה כיצד תוצאות מובילות לשינויים בהתנהגות רצונית. שני סוגי התוצאות, החיזוק או העונש, השפיעו על ההתנהגות - כל אחד לכיוון אחר.
ההתניה האופרנטית יצרה שינוי בתדירות התגובה, בעקבות קבלת חיזוק או עונש לאחר ביצוע התגובה. סקינר טען שזו הדרך שבה יש ללמד גם בני אדם באופן יעיל - חיזוק ועונש.
סקינר גם ניסה בהתחלה לתת חיזוק מלא ובהמשך לעבור לחיזוק חלקי (לפעמים כן לתת חיזוק ולעיתים לא). הוא מצא שחיזוק חלקי הביא לדעיכה איטית יותר של ההתניה, כי הלומד המשיך להתנהג בדרך הרצויה, למרות שלא תמיד ניתן לו החיזוק.
מכאן נולדו גישות חינוכיות של חיזוקים, גירוי ותגובה ועוד. אפילו לומדות המחשב הראשונות פעלו על סמך ההנחות הללו והן, אגב, כשלו לחלוטין ככלי הוראה יעילים. מסתבר שחינוך והוראה הם עניינים מורכבים הרבה יותר מאילוף של כלב או חולדה...
ניסוי תיבת סקינר (Skinner box) נקרא על שם החוקר פרדריק סקינר, אשר ערך ניסוי מפורסם מאד. הוא לקח חולדות, שאותן הכניס לתיבה שבנה והמכילה נורה, מגש מזון ודוושה.
בתיבה, שזכתה לשם "תיבת סקינר", מדד סקינר כמה פעמים מנסה החולדה ללחוץ על הדוושה סתם, כי בשלב זה לא הניבה הלחיצה דבר.
בשלב השני, הוא שינה את התיבה כך שכל לחיצה על הדוושה שחררה לחולדה מזון, היישר למגש המזון. הוא מצא שבעקבות החיזוק הזה, המזון שקיבלה, היא החלה ללחוץ על הדוושה הרבה יותר. ממש כמו בניסוי הכלב המרייר של פבלוב, נוצרה כאן התנייה. החולדה, סקינר הסיק, למדה לקשר בין הלחיצה על הדוושה לבין המזון שקיבלה. סקינר הבחין שגם לחיצות שהפחיתו זרם שהכאיב לה גרמו לחולדה ללחוץ יותר. ההתנייה עובדת.
בהמשך הוא גילה שגם הפחתה של החיזוקים, כך שלא כל לחיצה תניב תגובה שהחולדה אוהבת, משמרת לאחר מכן את הלחיצות. זאת בניגוד למצב שבו הלחיצות הפסיקו להניב חיזוקים לחלוטין.
המחקר עוד מצא בהמשך שהדעיכה של התגובה לאחר חיזוק מלא היא מהירה יותר, לעומת דעיכת התגובה לאחר חיזוק חלקי, מה שהראה שחיזוקים חלקיים כדי ללמד את החולדה על הקשר בין לחיצה למזון, עדיפים על חיזוקים מלאים, שניתנים תמיד.
מכאן סקינר טבע את המונח "התניה אופרנטית". זה היה בהמשך ל"התניה הקלאסית", מונח שתיאר את ממצאיו של פבלוב, שלימד את הכלב בניסוייו, על הקשר בין צליל הפעמון להגשת האוכל, וגילה שלאחר שהכלב למד לקשר בין צליל הפעמון לאוכל, גרם לו רק צליל הפעמון להזיל ריר, גם ללא אוכל - בדיוק כפי שעושה הכלב למראה האוכל כשהוא כן מוגש לו.
פבלוב קרא לתופעת למידה זו התניה. התואר "קלאסית" ניתן לה כשנולדה ההתניה האופרנטית של סקינר. אופרנטית משום שהיא גרמה לבעל החיים, החולדה, לבצע פעולה, operate, כדי לזכות בחיזוק או להימנע ממנה כדי שלא להיענש. הפעולה היתה הלחיצה על הדוושה.
ההתניה אופרנטית מראה כיצד תוצאות מובילות לשינויים בהתנהגות רצונית. שני סוגי התוצאות, החיזוק או העונש, השפיעו על ההתנהגות - כל אחד לכיוון אחר.
ההתניה האופרנטית יצרה שינוי בתדירות התגובה, בעקבות קבלת חיזוק או עונש לאחר ביצוע התגובה. סקינר טען שזו הדרך שבה יש ללמד גם בני אדם באופן יעיל - חיזוק ועונש.
סקינר גם ניסה בהתחלה לתת חיזוק מלא ובהמשך לעבור לחיזוק חלקי (לפעמים כן לתת חיזוק ולעיתים לא). הוא מצא שחיזוק חלקי הביא לדעיכה איטית יותר של ההתניה, כי הלומד המשיך להתנהג בדרך הרצויה, למרות שלא תמיד ניתן לו החיזוק.
מכאן נולדו גישות חינוכיות של חיזוקים, גירוי ותגובה ועוד. אפילו לומדות המחשב הראשונות פעלו על סמך ההנחות הללו והן, אגב, כשלו לחלוטין ככלי הוראה יעילים. מסתבר שחינוך והוראה הם עניינים מורכבים הרבה יותר מאילוף של כלב או חולדה...
