שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו פסיפס?
אמנות הפסיפס (או המוזאיקה) היא אמנות של שילוב פיסות אבן בצבעים וגדלים שונים, כדי ליצור ציורים. הפסיפס יכול להיות עם או בלי דוגמאות ויכול לכלול דמויות, דגמים ומרכיבים סמליים שונים.
בעת העתיקה השתמשו בפסיפס לצורך של חיפוי הרצפה במבנים ציבוריים ודתיים שונים. העשירים ובעלי האמצעים שילבו פסיפסים גם בבתיהם ופסיפס מורכב הרבה את טעמו המשובח ויכולתו הכלכלית של בעל הבית. גם היום הפסיפסים מקובלים מאד כאלמנט עיצובי וחלק משמעותי מהם מתוכנן ואף מבוצע באמצעים ממוחשבים וטכנולוגיים שונים.
החיבור בין האבנים המשובצות נעשה לרוב בעזרת מלט או חומרים דומים. איכות הפסיפס באה לידי ביטוי לרוב בגודלן של האבנים המשובצות בו ובמורכבות שלו, אך גם בעומק הדמויות והעיטורים שבפסיפס. מבחר הדגמים ברצפות הפסיפס חוזרים על עצמם ואופנות שונות היו נהוגות בין אמני הפסיפס, בתקופות, תרבויות ומקומות שונים בעולם העתיק.
הנה הפסיפס:
https://youtu.be/NsDqPL7Nez4
הסבר על אמנות הפסיפס ועל פסיפסים שניתן לראות בירושלים (עברית):
https://youtu.be/NtDsR-BdGE4
פסיפס מדהים שנמצא בעיר יוונית עתיקה:
https://youtu.be/ZApgcXAd0tY
על אמנות הפסיפס של הרומים:
https://youtu.be/ER7XjzmAzcw
פסיפס הציפורים בקיסריה (עברית):
http://youtu.be/SA0Bg4yGPgY
דוגמאות פסיפסים מודרניים לעיצוב בתים ועסקים:
https://youtu.be/6P_7YESwgkQ
על הפסיפסים היפים ביותר בעולם:
https://youtu.be/V_OeKyjIZ-M?long=yes
ומדריך ליצירת פסיפס יפה:
https://youtu.be/QEjr37BQXPY?long=yes
מהו הקיר הרביעי ולמה שוברים אותו?
הקיר הרביעי (Fourth wall) הוא מושג שמתאר קיר דמיוני שמפריד בין שחקן לקהל. בעוד שהצופים מסוגלים לראות את השחקן, השחקן לא רואה אותם ונמצא בעולם שלו. יש ביניהם מעין מראה חד-צדדית, שמאפשרת רק לצופים לראות את השחקנים, בעוד הם אינם רואים את הצופים. הרעיון הזה נמצא גם בקולנוע וגם בתיאטרון, שממנו הוא בכלל הגיע. עד לפני כמה עשורים היה "הקיר הרביעי" מרכיב יסוד באמנויות הבמה, שלפיו השחקנים אינם מתייחסים לקהל במהלך הפעולה האמנותית.
אבל שבירת ה"קיר הרביעי" בקולנוע הייתה עניין של זמן. הקולנוע המודרני שבר את המחיצה שבין הסרט לצופה, כשדמויות החלו להישיר מבט אל הצופים ולא פעם גם לפנות אליהם בדברים. המראה החד-צדדית שעמדה בין השחקן לקהל שלו הפכה בסרטים שונים לחלון רגיל, שבו השחקן מביט אל הצופה ואף מדבר איתו. היו אמצעים נוספים ל"שבירת הקיר הרביעי", כמו הרעדה מוגזמת של המצלמה ברגעי טלטלה או סערה, או שינויים ושבירה של חוקי עריכת הסרטים, שהיו מקובלים בקולנוע עד אז.
בתיאטרון נשבר הקיר הרביעי כשקהל הצופים, שפעם היה צופה בהצגות, כאילו הוא מציץ לתוך חדר, מצא עצמו מעורב בו. אם פעם הייתה התפאורה מורכבת משלושה קירות והקיר הרביעי היה קיר מדומה, שהפריד בין הבמה לאולם, היום מוצא עצמו הקהל בהצגות רבות, כשהוא באולם קטן, הולך ומתקרב לבמה, הולך ונסחף לתוך המתרחש ואל הבמה. אם בעבר לא התייחס השחקן כלל אל הקהל המציץ בעלילה והקיר הרביעי היה מעין קיר שקוף מצד אחד, אך אטום מצד השחקנים, כיום הולכת ונפרצת האטימה מצד הבמה. לא פעם "רואים" השחקנים ומשתפים את הקהל.
גם בטלוויזיה ניתן לראות יותר ויותר את התופעה. סדרות לילדים, למשל, הפכו את האינטראקטיביות המפורסמת, שבה פונים המנחים אל הילדים הצופים, לחלק מהאופן שבו סדרות ילדים עובדות. בסדרות כמו "הפיג'מות" עשו את זה, בשלב מסוים, כמעט באופן קבוע והרעיון שהדמויות יודעות שהן בטלוויזיה, הפך לחלק מהרעיון של הסדרה. בסדרת "הפיג'מות" זה היה אמצעי קומי ששימש את יוצרי הסדרה, אבל גם סוג של אמירה רפלקסיבית (מתבוננת בעצמה) על עולם הטלוויזיה והאופן שבו מוצגות בו הדמויות בסדרות שונות. באופן שונה ולצרכים חינוכיים, יכולה גם דמות מצוירת, כמו דורה, לפנות אל הצופים הצעירים, העונים בתורם לשאלותיה. דורה אולי לא באמת שומעת, אבל דומה שהילדים לא מוטרדים מכך. מבחינתם ומבחינת העולם הדמיוני שלהם, ה"קיר הרביעי" מעולם לא היה ממש קיים.
עם "שבירת הקיר הרביעי", הופכת החוויה האמנותית למודעת לעצמה. נשבר ההסכם הקבוע שבין הצופה למצלמה. חוויית הצפייה בסרט קולנוע ובהצגת תיאטרון עוברת תהליך דומה לשבירת הכללים שחולל המודרניזם בתחומי האמנות השונים. כשהסרט מודע לעצמו שהוא סרט, יש בכך אולי הפחתה של האשליה שאנו הצופים חוזים במציאות הממשית, אבל מצד שני יש בכך הרחבה של השיח האמנותי, כך שהצופה יכול לחוש חלק מהעלילה, גם אם זו אשליה נוספת.
כך שוברים את הקיר הרביעי:
https://youtu.be/JLAaUvsKljc
לעיתים, כמו בסרט "פסיכו" של היצ'קוק, מספיק מבט לעבר הצופים, כדי לשבור את הקיר הרביעי:
https://youtu.be/dYDxxHrlmUg
הבמאי היהודי-אמריקאי וודי אלן נחשב לאחד החלוצים והמשמעותיים שבין שוברי הקיר הרביעי:
https://youtu.be/sXJ8tKRlW3E
שבירת קיר בטריילר, קדימון לסרט:
https://youtu.be/LwX8NiXv9Hw
דורה היא דוגמה לדמות ששוברת כשיטה, בשם האינטראקטיביות, את הקיר הרביעי בטלוויזיה לילדים:
https://youtu.be/6IvG9_V4Pcg
והנה כמה מהסצנות הכי טובות של שבירת קיר רביעי בקולנוע:
https://youtu.be/jTaN6wyMwCY?long=yes
מהי נקודת המגוז של הפרספקטיבה?
נקודת מגוז (Vanishing Point), שלעיתים מכונה נקודת ההיעלמות, היא הנקודה בציור או רישום של פרספקטיבה, שאליה מתכנסים הקווים מהמרחב ויוצרים בכך אשליה של עומק. במילים פשוטות - הנקודה שהקוויים מובילים אליה.
הפרספקטיבה (Perspective) היא טכניקת ציור שבה נוצרת אשליה של מרחק ושל עומק. במילים אחרות, הפרספקטיבה מאפשרת לנו להציג אובייקטים תלת-ממדיים על משטח דו-ממדי, כמו בציור או בשרטוטים אדריכליים.
הפרספקטיבה, שמתבססת על העיקרון ש"רחוק יותר נראה קטן יותר",היא מהשיטות הטובות ביותר שפיתחו הציירים כדי לצייר ציורים המקנים תחושה של עומק.
הפרספקטיבה מתבססת על נקודת מגוז, הנקודה שממנה יוצאים קווים בציור. הם המאפשרים לקבוע במדויק את גודלם של אובייקטים שונים בציור ואת הפרופורציות ביניהם. בזכות הפרספקטיבה מצליחים הציירים להציג בציור עצמים בחלל, בגודל ובצורה דומים לאופן שבו הם היו נראים לעין במציאות.
ישנן עוד פרספקטיבות, כמו הפרספקטיבה המתמטית (או הגאומטרית), שמבוססת על כך שכל עצם נראה קטן יותר ככל שמרחקו מהעיו גדול יותר. לעומתה, פרספקטיבה אטמוספירית, המכונה לעתים ספומאטו, מניחה שאובייקטים רחוקים יותר נראים מטושטשים יותר ובעלי צבעים יותר קרים.
הנה הפרספקטיבה ונקודת המגוז בציור המפורסם "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י:
https://youtu.be/ODEvCINTADs
כיצד ניתן לשלב בפרספקטיבה את הפירוש השני שלה - היותה נקודת מבט:
https://youtu.be/B4ac6Toj-Ho
דוגמה לציור פרספקטיבה שכולה יוצאת מנקודה מרכזית אחת - נקודת מגוז:
https://youtu.be/XzJNdAu9EHk
ודוגמה מתוחכמת יותר של רעיון נקודת המגוז:
https://youtu.be/7ZYBWA-ifEs
וציור שנוצר ממספר קווי פרספקטיבה בודדים:
https://youtu.be/MChgpwcVRFQ
מה זה פוסט מודרניזם?
פוסט-מודרניזם (Postmodernism) או "פוסטמודרניזם" הוא מונח שבא לתאר תגובה או אפילו דחייה מהתקופה המודרנית ומערכי המודרניזם.
הפוסטמודרניזם בולט אמנם בעולם האמנות, אבל הוא כלל לא זרם או סגנון באמנות, אלא יותר פילוסופיה ותפיסה של האמנות.
מנגד, גם אמנים וחוקרים המאמינים שהוא בא מהאמנות, בתור הסגנון הפוסטמודרני, גם הם יסכימו שהפוסט מודרניזם של ימינו מצא את מקומו לא רק באמנות, אלא בתרבות כולה.
כי בעולם הפוסט-מודרני נוצר בבירור טשטוש בין הגבוה לנמוך, בין המציאות לדמיון ובין המוסרי לחסר המוסר. מעליו מרחף גם הקפיטליזם, שנטמע בעולם החדש הזה וקובע את מעמדם של דברים, בכוחו הפיננסי וביכולתו הכלכלית.
גם השיח הפך כזה. אם פעם היו דעות של אנשים מומחים ומשכילים נחשבות הרבה יותר, בימינו יכולים מובילי הדעה להיות דווקא אנשים בעלי מיומנויות חברתיות, תקשורתיות, שיווקיות או טכנולוגיות והם יעצבו את דעות ההמונים הרבה יותר מהמומחים של העבר.
זה כאילו שיש תקופה היסטורית חדשה אחרי התקופה המודרנית או שיח חברתי חדש של העולם החברתי, שיח שנקרא "שיח פוסטמודרני".
יש לפוסט מודרניזם מאפיינים שונים. כאמור, אחד הבולטים שבהם הוא הצמצום של הפער שהיה תמיד, בין אמנות "גבוהה" לאמנות "נמוכה". בהתאם לכך יש גם היבטים של הערכה ואהדה לדברים שבעבר נחשבו נחותים, עילגים, או סתם לא רציניים.
רבים רואים בחברה הפוסט-מודרנית את חברת ה"כאילו", בה לגמרי התמוססו ונגוזו ההבחנות הישנות לגבי איכות. זו חברה שבניגוד לעבר, ההצגה בה והעמדת הפנים הופכים לא פעם למשמעותיים הרבה יותר מערכים מדידים של איכות, לפי ההגדרות של ימי העבר.
גם אם לא נעשו מתוך ידע, מומחיות או כישרון יוצאי דופן, כמו פעם, זוכים בעידן הזה אמונות, רעיונות וסמלים פופולריים לערך גבוה בחברה ובתרבות הפוסטמודרנית, לפעמים גבוה מאוד.
אם הרוב אוהד משהו כזה, הוא גם הופך ל"צודק ונכון".
זה קצת מבלבל כי אין בפוסט-מודרניזם תאוריה אחת שלמה, אלא אוסף רעיונות, שיכולים לבוא לידי ביטוי בעולמות תחומיים מגוונים. יש גם המון ויכוחים על מהו בדיוק ועל הגדרות בפוסט מודרניות.
כמו למשל בעולם העיצוב, בו התחדדה העדפה מסוימת של הצורה על פני התפקוד והשימושיות של המוצר או היצירה, גם אם היא אמורה להיות עיצוב של מוצר שימושי. לא פעם הפוסט מודרניזם מתייחס לעבר ויוצר עצמים חדשים מסגנונות מוקדמים יותר.
בעבר היו רבים שדחו את הפוסט-מודרניזם אבל בשנים האחרונות הוא הולך ונעשה מקובל בתרבות האנושית.
כך התפתח הפוסט מודרניזם ונראה:
http://youtu.be/lKomOqYU4Mw
המסר של הפוסט מודרניזם כלפי התרבות וגיבוריה, כמו שביטאה להקת הפאנק "החונקים":
http://youtu.be/Pg2np37JNEg
ולמה אדריכלות פוסט-מודרנית נראית לנו מוזרה:
https://youtu.be/RW9RfPWevwg?long=yes
מהו אוונגארד?
אוונגארד או "אוונט גארד" (Avant-garde) הוא משהו חדשני, בעל תעוזה אמנותית, פעמים רבות שנוי במחלוקת.
יצירות אוונגארדיות הן יצירות שיש בהן חדשנות רבה ואמיצה, לעיתים מהפכנות אמנותית, דברים שפעמים רבות אינם מובנים לאחרים מעבר ליוצר היצירה.
פירוש המילה בצרפתית היא "לפני המחנה", שכן היוצר מקדים את המחנה ויוצר דבר חדשני ופורץ קדימה. המושג בא מהעולם הצבאי של חיילים הנשלחים לפרוץ לפני הכוח הצבאי העיקרי.
הנה הסבר מושג האוונגרד:
https://youtu.be/u0hQydmGdYA
וכך נולד האוונגרד ממושג צבאי:
http://youtu.be/D_D4pwe7NSI
מהו "הסרט האפל"?
אישה פתיינית מפתה בלש פרטי לחקור פרשה מסתורית, בתוך משרד אפלולי שאורו של פנס הרחוב חודר אליו רק מבעד לתריסים... אתם ודאי מכירים את הסצנה הכל כך נפוצה הזו מסרטי בלשים של פעם. אולי לא תאמינו, אבל מדובר בז'אנר קולנועי של ממש, הנקרא "הסרט האפל".
"הסרט האפל" הוא מונח בצרפתית - Film noir שפירושו "סרט שחור". סגנון זה כולל סרטים בעלי אופי דומה. סרטים בסגנון "סרט אפל" מצולמים בעיר, מציגים עולם מייאש, מלא פשע, בדידות, פחד, מוות וכדומה. בסרטים בסגנון "סרט אפל" יש לרוב תאורה עמומה, מפחידה ומלאת צללים. לרוב סרט אפל משופע בסצנות ליליות. הגיבור בסרטים אפלים נוטה להיות בודד וציני ופעמים רבות קרה לו בעבר אירוע קשה, שעיצב את דמותו או את סיפורו.
ב"פילם נואר", בצרפתית הסרט האפל, יהיה איש מקצוע שאישה פתיינית, יפה, מסתורית, בנעלי סטילטו עם עקב דקיק, סוחפת אותו לפשע, מסתבך ומשלם את המחיר, בעוד שהיא נעלמת עם השלל.
בדרך כלל יהיה בסרטים הללו ווייס אובר (Voice over), קריינות שבה הדמות הראשית שמספרת את מה שקרה.
סרטים אפלים הוצגו לרוב בשחור-לבן ונבעו מסרטי "הבלש הקשוח" שהיו נפוצים בארה"ב של שנות ה-30 במאה הקודמת. הם גם הושפעו מסרטים הגרמניים של שנות ה-20. בין המפורסמים שבהם ניתן למצוא את "הנץ ממלטה" שנעשה בשנת 1941 והיה הראשון בסגנון הזה. את האחרון בסרטים האפלים - "מגע של רשע", עשה אורסון וולס בשנת 1958.
הנה דוגמה לסרטון שמציג את כל המרכיבים של הסרט האפל:
http://youtu.be/aAZB2_yfHAs?t=5s
קטעים מסרטי פילם נואר:
https://youtu.be/K-GQCb1nMGY
וסרט שלם בסגנון "הסרט האפל" על "שוד הבנק של סנט לואיס":
http://youtu.be/ickpl67DVTs?long=yes
מהי קומפוזיציה?
קוֹמְפּוֹזִיצְיָה (Composition) היא האופן שבו נבנה את הפריים שלנו בצילום ונציג את הדברים שבו.
למעשה, הקומפוזיציה היא סידור וארגון של מרכיבי היצירה בחלל, בסדר מסוים או על פני מצע. היא נועדה כדי ליצור חוויה מועדפת לצופה.
בקומפוזיציה האמנים בונים את התמונה, מחליטים על צורתה, מה יהיה בתוכה ומה יישאר בחוץ, איך לנצל את המרחב בצורה נכונה וכדומה. הקומפוזיציה משמשת אותנו בכדי ליצור את התמונה שהעין הכי תאהב ותהנה לראות.
ההגדרה המקצועית של הקומפוזיציה מדברת על תוצר היחסים בין אובייקט (עצם) לבין מסגרת היצירה האמנותית, וכן בין העצמים השונים ביצירה.
קומפוזיציה משמשת בכל אמנות. בדרך כלל מתרכזים בה באמנות חזותית אך הקומפוזיציה היא מרכיב בסיסי וחשוב ביותר גם במוסיקה, במחול ובאמנויות במה אחרות.
הפירוש המילולי של "קומפוזיציה" הוא מיקום-יחד, איך למקם דברים ביחד.
כך נראית קומפוזיציה טובה:
https://youtu.be/7XSsV0ZddeU
כך יוצרים קומפוזיציה חכמה (עברית):
https://youtu.be/az5hdHZVqrU
קומפוזיציה בצילום (עברית):
https://youtu.be/is1XjX5V1Tw
קומפוזיציה ברישום (עברית):
https://youtu.be/32S-Zvwuok8
מה לדעתכם האלמנטים, המרכיבים הבסיסיים, בקומפוזיציה של מחול?
https://youtu.be/YokRIGC12JE
קבלו אוסף של קטעים מוסיקליים, שקומפזו בסגנונות של גדולי המוסיקה:
https://youtu.be/ToO7OXDiV04?long=yes
שיעור בקומפוזיציה חזותית:
https://youtu.be/aHq5KwFvtns?long=yes
שיעור קומפוזיציה בצילום:
https://youtu.be/MYlgj1hwcYw?long=yes
קומפוזיציה בסגנון נשיונל ג'אוגרפיק:
https://youtu.be/GG8M1Huo_2g?long=yes
ושיעור קומפוזיציה בקולנוע:
https://youtu.be/hUmZldt0DTg?long=yes
מהו רדי מייד?
ישנם נסיונות רבים להגדיר את מושג ה"רדי-מייד" (Ready Made). רובם סובבים סביב אמן שבוחר דברים או חפצים שיוכלו לחולל דיון אמנותי על מקורם ומשמעותם האמנותית. אולי ההגדרה הטובה, או לפחות הפשוטה ביותר, תהיה שרדי מייד הוא חפץ תעשייתי או יומיומי שאמן בחר להעלות לדרגה של אמנות.
מושג ה"רדי מייד" מציע את בחירת האמן בחפץ או שילוב של חפצים, תוך הניתוק שלהם מסביבתם וההקשר שבו נמצאו והעברתם למוזיאון, היא שמחוללת בהם את השינוי שהופך אותם לאמנות.
רדי מייד הייתה טכניקה מאוד מקובלת אצל אמני הדאדא של שנות העשרים במאה ה-20.
יצירת הבכורה מסוג רדי מייד הייתה "גלגל אופניים" של מרסל דושאן משנת 1916. לדברי האמן הוא התעסק בו בתחילה מבלי לתכנן שהוא יהיה יצירה של ממש. רק כשהביאו לתערוכה, תעד אותו וקרא לו בשם, התברר למבקרים הנדהמים שהוא לוקח את העניין ברצינות יתרה ובא לחולל דיון אמנותי של ממש.
הוא, אגב, אמר שחפץ שמעורר בנו התלהבות או תיעוב לא יוכל להיות יצירה כזו, אלא רק חפץ שמשאיר אותנו שווי נפש לגביו ושאינו יפה או מכוער...
הנה הסבר בעברית על הרדי מייד (עברית):
https://youtu.be/f1r3G25bWig
תערוכה בת ימינו של עבודות רדי מייד (עברית):
http://youtu.be/bP5rS9vsKS8
הסבר הרדי מייד והוויכוח הישן לגבי היותו אמנות או לא:
http://youtu.be/LrwXbe0rJDU
על אבי הרדי-מייד מרסל דושאן:
https://youtu.be/tqySnbbyB2U
מסביר את הרעיון שעומד בבסיס זרם הרדי מייד:
http://youtu.be/VYqDpNmnu8I
הסבר נוסף והדגמה מיצירתו המפורסמת:
https://youtu.be/DCgWn8fFKAQ
ותערוכה מודרנית של יצירות מזרם הרדי-מייד העכשווי:
http://youtu.be/k-F9LTt1HCU
מה סוד ערכם של חפצים שהיו שייכים למפורסמים?
למה אנשים מוכנים לשלם כה הרבה עבור חפצים אישיים ולא פעם אפילו שמריחים רע, כמו גרביים או חולצה ספוגת זיעה, כשמדובר בחפצים של אנשים מפורסמים?
אפשר להבין את השווי הכספי של חפצים אייקונים כמו הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, המשקפיים העגולים של ג'ון לנון, או מקל ההליכה של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל סתם חפץ או אביזר לבוש של דמות היסטורית או סלבריטאי?
נראה וגם נמצא לא פעם במחקר, שבני אדם נוטים לתת ערך לדברים שיש מאחוריהם סיפור. אנו מתייחסים למהותם של דברים לא רק בזכות הפונקציונליות שלהם, אלא גם ואולי אף בעיקר, לסיפור שמאחוריהם.
אם יש ספק, בררו מה סוד האטרקציה של הרשת האמריקאית Hard Rock Cafe. היא נוהגת למקם בסניפיה מזכרות אישיות, "ממורביליה" בלעז, של כוכבי רוק והלקוחות שבאים לאכול ולשתות חשים שהם מבלים בסוג של מוזיאון המוקדש למוסיקת הרוק והפופ. הם חווים חוויה של קרבה לכוכבים הנערצים שלהם.
יתכן שמאותו מקום (של הסיפור והערך שנובע ממנו) באה גם התפיסה המודרנית של אמנות ה"רדי מייד" (Ready Made). אותו ז'אנר של אמנות המתבסס על העובדה שאמן מפורסם בחר למקם חפץ במוזיאון, מה שהופך את החפץ, סתמי ככל שיהיה, לפריט אמנותי שמחירו מיד מאמיר. את זה הראה אמן הדאדא מרסל דושאן, כשהביא למוזיאון משתנה וקרא לה "פונטנה" (בעברית מזרקה). היום שווייה הכספי של משתנה רגילה זו הוא עצום. כל אספן או חובב אמנות שהיה מצליח לרכוש אותה, ודאי היה ממקם אותה לתצוגה במרכז הסלון שלו. הסיפור שלה הוא כבר ממש לא סיפור של משתנה רגילה.
רדי מייד הוא רק חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שלפיה המידע שיש לנו על דברים קובע המון לגבי תחושתנו לגביהם. אם התגלה שציור צויר בידי אמן מפורסם, מחירו עולה באלפי אחוזים. לעומת זאת ציור של מפורסם שהתגלה כמזויף, יצנח ערכו פלאים, לרוב לשווי של אפס.
השינוי בערך ובביקוש לאותו ציור בדיוק, הוא בשל העניין שמאחוריו, הסיפור שלו. השוני בערך מתרחש רק משום שהוא כן או לא כולל את הסיפור המקורי על האמן הדגול שצייר אותו (צפו בהרצאה שבסרטון האחרון).
והרי על כך מתבסס עולם האספנות, שלא לדבר על עולם המכירות הפומביות, בו נמכרים בסכומי עתק חפצים אישיים של אישים מפורסמים וידוענים. דמיינו גרביים מסריחות של אלוף עולם בריצה שנמכרות בעשרות אלפי דולרים. מעבר לריח הרע, הקונה המאושר יודע שבידיו גרביים היסטוריות. הן שוות המון - בתנאי אגב שלא כובסו עדיין.
גם מותג בעולם העסקי והמסחרי הוא דבר שמעלה את ערכם של מוצריו ושירותים שהוא משווק באופן דרסטי. זו הסיבה שאוזניות של Apple עולות הרבה יותר ונחשקות הרבה יותר מאוזניות טובות בהרבה שנמכרות במחירים זולים יותר. המותג ולא פעם גם הסיפור שמאחוריו (שני סטודנטים רעבים מקימים את החברה בחנייה ששכרו בגרושים), מייצרים סיפור שמעלה את ערכו של המותג ושל המוצרים שנושאים אותו.
אגב, זה לא קשור רק לערך כספי, סנטימנטלי או אפילו בעניינים של טעם. זה אפילו מגיע לכאב. מחקרים מצאו שוב ושוב שאנשים דיווחו על כאב רב יותר, כשנודע להם שהוא נגרם להם בכוונה על ידי אנשים אחרים. המידע משנה אפילו את רמת הכאב. הסיפור מאחורי העובדות חשוב לפחות כמו ויש שיאמרו הרבה יותר מהעובדות עצמן.
רשת "הרד רוק קפה" שעשתה הון מפריטים אישיים של כוכבי רוק ופופ:
https://youtu.be/K8i-9YPtcEc
מכוניות משומשות מכוכבי כדורגל, הן יקרות הרבה יותר (עברית):
https://youtu.be/bX7FU4LLUvw
הסיפור של השווי באמנות Ready made (עברית):
https://youtu.be/f1r3G25bWig
מסתבר שגם את מה ששייך לנו אנו מעריכים יותר (מתורגם):
https://youtu.be/H2_by0rp5q0
חפצים מדהימים של מפורסמים שנמכרו במכירות פומביות (עברית):
https://youtu.be/uGMFBXPoqwM?long=yes
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
אמנות הפסיפס (או המוזאיקה) היא אמנות של שילוב פיסות אבן בצבעים וגדלים שונים, כדי ליצור ציורים. הפסיפס יכול להיות עם או בלי דוגמאות ויכול לכלול דמויות, דגמים ומרכיבים סמליים שונים.
בעת העתיקה השתמשו בפסיפס לצורך של חיפוי הרצפה במבנים ציבוריים ודתיים שונים. העשירים ובעלי האמצעים שילבו פסיפסים גם בבתיהם ופסיפס מורכב הרבה את טעמו המשובח ויכולתו הכלכלית של בעל הבית. גם היום הפסיפסים מקובלים מאד כאלמנט עיצובי וחלק משמעותי מהם מתוכנן ואף מבוצע באמצעים ממוחשבים וטכנולוגיים שונים.
החיבור בין האבנים המשובצות נעשה לרוב בעזרת מלט או חומרים דומים. איכות הפסיפס באה לידי ביטוי לרוב בגודלן של האבנים המשובצות בו ובמורכבות שלו, אך גם בעומק הדמויות והעיטורים שבפסיפס. מבחר הדגמים ברצפות הפסיפס חוזרים על עצמם ואופנות שונות היו נהוגות בין אמני הפסיפס, בתקופות, תרבויות ומקומות שונים בעולם העתיק.
הנה הפסיפס:
https://youtu.be/NsDqPL7Nez4
הסבר על אמנות הפסיפס ועל פסיפסים שניתן לראות בירושלים (עברית):
https://youtu.be/NtDsR-BdGE4
פסיפס מדהים שנמצא בעיר יוונית עתיקה:
https://youtu.be/ZApgcXAd0tY
על אמנות הפסיפס של הרומים:
https://youtu.be/ER7XjzmAzcw
פסיפס הציפורים בקיסריה (עברית):
http://youtu.be/SA0Bg4yGPgY
דוגמאות פסיפסים מודרניים לעיצוב בתים ועסקים:
https://youtu.be/6P_7YESwgkQ
על הפסיפסים היפים ביותר בעולם:
https://youtu.be/V_OeKyjIZ-M?long=yes
ומדריך ליצירת פסיפס יפה:
https://youtu.be/QEjr37BQXPY?long=yes
הקיר הרביעי (Fourth wall) הוא מושג שמתאר קיר דמיוני שמפריד בין שחקן לקהל. בעוד שהצופים מסוגלים לראות את השחקן, השחקן לא רואה אותם ונמצא בעולם שלו. יש ביניהם מעין מראה חד-צדדית, שמאפשרת רק לצופים לראות את השחקנים, בעוד הם אינם רואים את הצופים. הרעיון הזה נמצא גם בקולנוע וגם בתיאטרון, שממנו הוא בכלל הגיע. עד לפני כמה עשורים היה "הקיר הרביעי" מרכיב יסוד באמנויות הבמה, שלפיו השחקנים אינם מתייחסים לקהל במהלך הפעולה האמנותית.
אבל שבירת ה"קיר הרביעי" בקולנוע הייתה עניין של זמן. הקולנוע המודרני שבר את המחיצה שבין הסרט לצופה, כשדמויות החלו להישיר מבט אל הצופים ולא פעם גם לפנות אליהם בדברים. המראה החד-צדדית שעמדה בין השחקן לקהל שלו הפכה בסרטים שונים לחלון רגיל, שבו השחקן מביט אל הצופה ואף מדבר איתו. היו אמצעים נוספים ל"שבירת הקיר הרביעי", כמו הרעדה מוגזמת של המצלמה ברגעי טלטלה או סערה, או שינויים ושבירה של חוקי עריכת הסרטים, שהיו מקובלים בקולנוע עד אז.
בתיאטרון נשבר הקיר הרביעי כשקהל הצופים, שפעם היה צופה בהצגות, כאילו הוא מציץ לתוך חדר, מצא עצמו מעורב בו. אם פעם הייתה התפאורה מורכבת משלושה קירות והקיר הרביעי היה קיר מדומה, שהפריד בין הבמה לאולם, היום מוצא עצמו הקהל בהצגות רבות, כשהוא באולם קטן, הולך ומתקרב לבמה, הולך ונסחף לתוך המתרחש ואל הבמה. אם בעבר לא התייחס השחקן כלל אל הקהל המציץ בעלילה והקיר הרביעי היה מעין קיר שקוף מצד אחד, אך אטום מצד השחקנים, כיום הולכת ונפרצת האטימה מצד הבמה. לא פעם "רואים" השחקנים ומשתפים את הקהל.
גם בטלוויזיה ניתן לראות יותר ויותר את התופעה. סדרות לילדים, למשל, הפכו את האינטראקטיביות המפורסמת, שבה פונים המנחים אל הילדים הצופים, לחלק מהאופן שבו סדרות ילדים עובדות. בסדרות כמו "הפיג'מות" עשו את זה, בשלב מסוים, כמעט באופן קבוע והרעיון שהדמויות יודעות שהן בטלוויזיה, הפך לחלק מהרעיון של הסדרה. בסדרת "הפיג'מות" זה היה אמצעי קומי ששימש את יוצרי הסדרה, אבל גם סוג של אמירה רפלקסיבית (מתבוננת בעצמה) על עולם הטלוויזיה והאופן שבו מוצגות בו הדמויות בסדרות שונות. באופן שונה ולצרכים חינוכיים, יכולה גם דמות מצוירת, כמו דורה, לפנות אל הצופים הצעירים, העונים בתורם לשאלותיה. דורה אולי לא באמת שומעת, אבל דומה שהילדים לא מוטרדים מכך. מבחינתם ומבחינת העולם הדמיוני שלהם, ה"קיר הרביעי" מעולם לא היה ממש קיים.
עם "שבירת הקיר הרביעי", הופכת החוויה האמנותית למודעת לעצמה. נשבר ההסכם הקבוע שבין הצופה למצלמה. חוויית הצפייה בסרט קולנוע ובהצגת תיאטרון עוברת תהליך דומה לשבירת הכללים שחולל המודרניזם בתחומי האמנות השונים. כשהסרט מודע לעצמו שהוא סרט, יש בכך אולי הפחתה של האשליה שאנו הצופים חוזים במציאות הממשית, אבל מצד שני יש בכך הרחבה של השיח האמנותי, כך שהצופה יכול לחוש חלק מהעלילה, גם אם זו אשליה נוספת.
כך שוברים את הקיר הרביעי:
https://youtu.be/JLAaUvsKljc
לעיתים, כמו בסרט "פסיכו" של היצ'קוק, מספיק מבט לעבר הצופים, כדי לשבור את הקיר הרביעי:
https://youtu.be/dYDxxHrlmUg
הבמאי היהודי-אמריקאי וודי אלן נחשב לאחד החלוצים והמשמעותיים שבין שוברי הקיר הרביעי:
https://youtu.be/sXJ8tKRlW3E
שבירת קיר בטריילר, קדימון לסרט:
https://youtu.be/LwX8NiXv9Hw
דורה היא דוגמה לדמות ששוברת כשיטה, בשם האינטראקטיביות, את הקיר הרביעי בטלוויזיה לילדים:
https://youtu.be/6IvG9_V4Pcg
והנה כמה מהסצנות הכי טובות של שבירת קיר רביעי בקולנוע:
https://youtu.be/jTaN6wyMwCY?long=yes
נקודת מגוז (Vanishing Point), שלעיתים מכונה נקודת ההיעלמות, היא הנקודה בציור או רישום של פרספקטיבה, שאליה מתכנסים הקווים מהמרחב ויוצרים בכך אשליה של עומק. במילים פשוטות - הנקודה שהקוויים מובילים אליה.
הפרספקטיבה (Perspective) היא טכניקת ציור שבה נוצרת אשליה של מרחק ושל עומק. במילים אחרות, הפרספקטיבה מאפשרת לנו להציג אובייקטים תלת-ממדיים על משטח דו-ממדי, כמו בציור או בשרטוטים אדריכליים.
הפרספקטיבה, שמתבססת על העיקרון ש"רחוק יותר נראה קטן יותר",היא מהשיטות הטובות ביותר שפיתחו הציירים כדי לצייר ציורים המקנים תחושה של עומק.
הפרספקטיבה מתבססת על נקודת מגוז, הנקודה שממנה יוצאים קווים בציור. הם המאפשרים לקבוע במדויק את גודלם של אובייקטים שונים בציור ואת הפרופורציות ביניהם. בזכות הפרספקטיבה מצליחים הציירים להציג בציור עצמים בחלל, בגודל ובצורה דומים לאופן שבו הם היו נראים לעין במציאות.
ישנן עוד פרספקטיבות, כמו הפרספקטיבה המתמטית (או הגאומטרית), שמבוססת על כך שכל עצם נראה קטן יותר ככל שמרחקו מהעיו גדול יותר. לעומתה, פרספקטיבה אטמוספירית, המכונה לעתים ספומאטו, מניחה שאובייקטים רחוקים יותר נראים מטושטשים יותר ובעלי צבעים יותר קרים.
הנה הפרספקטיבה ונקודת המגוז בציור המפורסם "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י:
https://youtu.be/ODEvCINTADs
כיצד ניתן לשלב בפרספקטיבה את הפירוש השני שלה - היותה נקודת מבט:
https://youtu.be/B4ac6Toj-Ho
דוגמה לציור פרספקטיבה שכולה יוצאת מנקודה מרכזית אחת - נקודת מגוז:
https://youtu.be/XzJNdAu9EHk
ודוגמה מתוחכמת יותר של רעיון נקודת המגוז:
https://youtu.be/7ZYBWA-ifEs
וציור שנוצר ממספר קווי פרספקטיבה בודדים:
https://youtu.be/MChgpwcVRFQ
פוסט-מודרניזם (Postmodernism) או "פוסטמודרניזם" הוא מונח שבא לתאר תגובה או אפילו דחייה מהתקופה המודרנית ומערכי המודרניזם.
הפוסטמודרניזם בולט אמנם בעולם האמנות, אבל הוא כלל לא זרם או סגנון באמנות, אלא יותר פילוסופיה ותפיסה של האמנות.
מנגד, גם אמנים וחוקרים המאמינים שהוא בא מהאמנות, בתור הסגנון הפוסטמודרני, גם הם יסכימו שהפוסט מודרניזם של ימינו מצא את מקומו לא רק באמנות, אלא בתרבות כולה.
כי בעולם הפוסט-מודרני נוצר בבירור טשטוש בין הגבוה לנמוך, בין המציאות לדמיון ובין המוסרי לחסר המוסר. מעליו מרחף גם הקפיטליזם, שנטמע בעולם החדש הזה וקובע את מעמדם של דברים, בכוחו הפיננסי וביכולתו הכלכלית.
גם השיח הפך כזה. אם פעם היו דעות של אנשים מומחים ומשכילים נחשבות הרבה יותר, בימינו יכולים מובילי הדעה להיות דווקא אנשים בעלי מיומנויות חברתיות, תקשורתיות, שיווקיות או טכנולוגיות והם יעצבו את דעות ההמונים הרבה יותר מהמומחים של העבר.
זה כאילו שיש תקופה היסטורית חדשה אחרי התקופה המודרנית או שיח חברתי חדש של העולם החברתי, שיח שנקרא "שיח פוסטמודרני".
יש לפוסט מודרניזם מאפיינים שונים. כאמור, אחד הבולטים שבהם הוא הצמצום של הפער שהיה תמיד, בין אמנות "גבוהה" לאמנות "נמוכה". בהתאם לכך יש גם היבטים של הערכה ואהדה לדברים שבעבר נחשבו נחותים, עילגים, או סתם לא רציניים.
רבים רואים בחברה הפוסט-מודרנית את חברת ה"כאילו", בה לגמרי התמוססו ונגוזו ההבחנות הישנות לגבי איכות. זו חברה שבניגוד לעבר, ההצגה בה והעמדת הפנים הופכים לא פעם למשמעותיים הרבה יותר מערכים מדידים של איכות, לפי ההגדרות של ימי העבר.
גם אם לא נעשו מתוך ידע, מומחיות או כישרון יוצאי דופן, כמו פעם, זוכים בעידן הזה אמונות, רעיונות וסמלים פופולריים לערך גבוה בחברה ובתרבות הפוסטמודרנית, לפעמים גבוה מאוד.
אם הרוב אוהד משהו כזה, הוא גם הופך ל"צודק ונכון".
זה קצת מבלבל כי אין בפוסט-מודרניזם תאוריה אחת שלמה, אלא אוסף רעיונות, שיכולים לבוא לידי ביטוי בעולמות תחומיים מגוונים. יש גם המון ויכוחים על מהו בדיוק ועל הגדרות בפוסט מודרניות.
כמו למשל בעולם העיצוב, בו התחדדה העדפה מסוימת של הצורה על פני התפקוד והשימושיות של המוצר או היצירה, גם אם היא אמורה להיות עיצוב של מוצר שימושי. לא פעם הפוסט מודרניזם מתייחס לעבר ויוצר עצמים חדשים מסגנונות מוקדמים יותר.
בעבר היו רבים שדחו את הפוסט-מודרניזם אבל בשנים האחרונות הוא הולך ונעשה מקובל בתרבות האנושית.
כך התפתח הפוסט מודרניזם ונראה:
http://youtu.be/lKomOqYU4Mw
המסר של הפוסט מודרניזם כלפי התרבות וגיבוריה, כמו שביטאה להקת הפאנק "החונקים":
http://youtu.be/Pg2np37JNEg
ולמה אדריכלות פוסט-מודרנית נראית לנו מוזרה:
https://youtu.be/RW9RfPWevwg?long=yes
מושגים באמנות
אוונגארד או "אוונט גארד" (Avant-garde) הוא משהו חדשני, בעל תעוזה אמנותית, פעמים רבות שנוי במחלוקת.
יצירות אוונגארדיות הן יצירות שיש בהן חדשנות רבה ואמיצה, לעיתים מהפכנות אמנותית, דברים שפעמים רבות אינם מובנים לאחרים מעבר ליוצר היצירה.
פירוש המילה בצרפתית היא "לפני המחנה", שכן היוצר מקדים את המחנה ויוצר דבר חדשני ופורץ קדימה. המושג בא מהעולם הצבאי של חיילים הנשלחים לפרוץ לפני הכוח הצבאי העיקרי.
הנה הסבר מושג האוונגרד:
https://youtu.be/u0hQydmGdYA
וכך נולד האוונגרד ממושג צבאי:
http://youtu.be/D_D4pwe7NSI
אישה פתיינית מפתה בלש פרטי לחקור פרשה מסתורית, בתוך משרד אפלולי שאורו של פנס הרחוב חודר אליו רק מבעד לתריסים... אתם ודאי מכירים את הסצנה הכל כך נפוצה הזו מסרטי בלשים של פעם. אולי לא תאמינו, אבל מדובר בז'אנר קולנועי של ממש, הנקרא "הסרט האפל".
"הסרט האפל" הוא מונח בצרפתית - Film noir שפירושו "סרט שחור". סגנון זה כולל סרטים בעלי אופי דומה. סרטים בסגנון "סרט אפל" מצולמים בעיר, מציגים עולם מייאש, מלא פשע, בדידות, פחד, מוות וכדומה. בסרטים בסגנון "סרט אפל" יש לרוב תאורה עמומה, מפחידה ומלאת צללים. לרוב סרט אפל משופע בסצנות ליליות. הגיבור בסרטים אפלים נוטה להיות בודד וציני ופעמים רבות קרה לו בעבר אירוע קשה, שעיצב את דמותו או את סיפורו.
ב"פילם נואר", בצרפתית הסרט האפל, יהיה איש מקצוע שאישה פתיינית, יפה, מסתורית, בנעלי סטילטו עם עקב דקיק, סוחפת אותו לפשע, מסתבך ומשלם את המחיר, בעוד שהיא נעלמת עם השלל.
בדרך כלל יהיה בסרטים הללו ווייס אובר (Voice over), קריינות שבה הדמות הראשית שמספרת את מה שקרה.
סרטים אפלים הוצגו לרוב בשחור-לבן ונבעו מסרטי "הבלש הקשוח" שהיו נפוצים בארה"ב של שנות ה-30 במאה הקודמת. הם גם הושפעו מסרטים הגרמניים של שנות ה-20. בין המפורסמים שבהם ניתן למצוא את "הנץ ממלטה" שנעשה בשנת 1941 והיה הראשון בסגנון הזה. את האחרון בסרטים האפלים - "מגע של רשע", עשה אורסון וולס בשנת 1958.
הנה דוגמה לסרטון שמציג את כל המרכיבים של הסרט האפל:
http://youtu.be/aAZB2_yfHAs?t=5s
קטעים מסרטי פילם נואר:
https://youtu.be/K-GQCb1nMGY
וסרט שלם בסגנון "הסרט האפל" על "שוד הבנק של סנט לואיס":
http://youtu.be/ickpl67DVTs?long=yes
קוֹמְפּוֹזִיצְיָה (Composition) היא האופן שבו נבנה את הפריים שלנו בצילום ונציג את הדברים שבו.
למעשה, הקומפוזיציה היא סידור וארגון של מרכיבי היצירה בחלל, בסדר מסוים או על פני מצע. היא נועדה כדי ליצור חוויה מועדפת לצופה.
בקומפוזיציה האמנים בונים את התמונה, מחליטים על צורתה, מה יהיה בתוכה ומה יישאר בחוץ, איך לנצל את המרחב בצורה נכונה וכדומה. הקומפוזיציה משמשת אותנו בכדי ליצור את התמונה שהעין הכי תאהב ותהנה לראות.
ההגדרה המקצועית של הקומפוזיציה מדברת על תוצר היחסים בין אובייקט (עצם) לבין מסגרת היצירה האמנותית, וכן בין העצמים השונים ביצירה.
קומפוזיציה משמשת בכל אמנות. בדרך כלל מתרכזים בה באמנות חזותית אך הקומפוזיציה היא מרכיב בסיסי וחשוב ביותר גם במוסיקה, במחול ובאמנויות במה אחרות.
הפירוש המילולי של "קומפוזיציה" הוא מיקום-יחד, איך למקם דברים ביחד.
כך נראית קומפוזיציה טובה:
https://youtu.be/7XSsV0ZddeU
כך יוצרים קומפוזיציה חכמה (עברית):
https://youtu.be/az5hdHZVqrU
קומפוזיציה בצילום (עברית):
https://youtu.be/is1XjX5V1Tw
קומפוזיציה ברישום (עברית):
https://youtu.be/32S-Zvwuok8
מה לדעתכם האלמנטים, המרכיבים הבסיסיים, בקומפוזיציה של מחול?
https://youtu.be/YokRIGC12JE
קבלו אוסף של קטעים מוסיקליים, שקומפזו בסגנונות של גדולי המוסיקה:
https://youtu.be/ToO7OXDiV04?long=yes
שיעור בקומפוזיציה חזותית:
https://youtu.be/aHq5KwFvtns?long=yes
שיעור קומפוזיציה בצילום:
https://youtu.be/MYlgj1hwcYw?long=yes
קומפוזיציה בסגנון נשיונל ג'אוגרפיק:
https://youtu.be/GG8M1Huo_2g?long=yes
ושיעור קומפוזיציה בקולנוע:
https://youtu.be/hUmZldt0DTg?long=yes
ישנם נסיונות רבים להגדיר את מושג ה"רדי-מייד" (Ready Made). רובם סובבים סביב אמן שבוחר דברים או חפצים שיוכלו לחולל דיון אמנותי על מקורם ומשמעותם האמנותית. אולי ההגדרה הטובה, או לפחות הפשוטה ביותר, תהיה שרדי מייד הוא חפץ תעשייתי או יומיומי שאמן בחר להעלות לדרגה של אמנות.
מושג ה"רדי מייד" מציע את בחירת האמן בחפץ או שילוב של חפצים, תוך הניתוק שלהם מסביבתם וההקשר שבו נמצאו והעברתם למוזיאון, היא שמחוללת בהם את השינוי שהופך אותם לאמנות.
רדי מייד הייתה טכניקה מאוד מקובלת אצל אמני הדאדא של שנות העשרים במאה ה-20.
יצירת הבכורה מסוג רדי מייד הייתה "גלגל אופניים" של מרסל דושאן משנת 1916. לדברי האמן הוא התעסק בו בתחילה מבלי לתכנן שהוא יהיה יצירה של ממש. רק כשהביאו לתערוכה, תעד אותו וקרא לו בשם, התברר למבקרים הנדהמים שהוא לוקח את העניין ברצינות יתרה ובא לחולל דיון אמנותי של ממש.
הוא, אגב, אמר שחפץ שמעורר בנו התלהבות או תיעוב לא יוכל להיות יצירה כזו, אלא רק חפץ שמשאיר אותנו שווי נפש לגביו ושאינו יפה או מכוער...
הנה הסבר בעברית על הרדי מייד (עברית):
https://youtu.be/f1r3G25bWig
תערוכה בת ימינו של עבודות רדי מייד (עברית):
http://youtu.be/bP5rS9vsKS8
הסבר הרדי מייד והוויכוח הישן לגבי היותו אמנות או לא:
http://youtu.be/LrwXbe0rJDU
על אבי הרדי-מייד מרסל דושאן:
https://youtu.be/tqySnbbyB2U
מסביר את הרעיון שעומד בבסיס זרם הרדי מייד:
http://youtu.be/VYqDpNmnu8I
הסבר נוסף והדגמה מיצירתו המפורסמת:
https://youtu.be/DCgWn8fFKAQ
ותערוכה מודרנית של יצירות מזרם הרדי-מייד העכשווי:
http://youtu.be/k-F9LTt1HCU
למה אנשים מוכנים לשלם כה הרבה עבור חפצים אישיים ולא פעם אפילו שמריחים רע, כמו גרביים או חולצה ספוגת זיעה, כשמדובר בחפצים של אנשים מפורסמים?
אפשר להבין את השווי הכספי של חפצים אייקונים כמו הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, המשקפיים העגולים של ג'ון לנון, או מקל ההליכה של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל סתם חפץ או אביזר לבוש של דמות היסטורית או סלבריטאי?
נראה וגם נמצא לא פעם במחקר, שבני אדם נוטים לתת ערך לדברים שיש מאחוריהם סיפור. אנו מתייחסים למהותם של דברים לא רק בזכות הפונקציונליות שלהם, אלא גם ואולי אף בעיקר, לסיפור שמאחוריהם.
אם יש ספק, בררו מה סוד האטרקציה של הרשת האמריקאית Hard Rock Cafe. היא נוהגת למקם בסניפיה מזכרות אישיות, "ממורביליה" בלעז, של כוכבי רוק והלקוחות שבאים לאכול ולשתות חשים שהם מבלים בסוג של מוזיאון המוקדש למוסיקת הרוק והפופ. הם חווים חוויה של קרבה לכוכבים הנערצים שלהם.
יתכן שמאותו מקום (של הסיפור והערך שנובע ממנו) באה גם התפיסה המודרנית של אמנות ה"רדי מייד" (Ready Made). אותו ז'אנר של אמנות המתבסס על העובדה שאמן מפורסם בחר למקם חפץ במוזיאון, מה שהופך את החפץ, סתמי ככל שיהיה, לפריט אמנותי שמחירו מיד מאמיר. את זה הראה אמן הדאדא מרסל דושאן, כשהביא למוזיאון משתנה וקרא לה "פונטנה" (בעברית מזרקה). היום שווייה הכספי של משתנה רגילה זו הוא עצום. כל אספן או חובב אמנות שהיה מצליח לרכוש אותה, ודאי היה ממקם אותה לתצוגה במרכז הסלון שלו. הסיפור שלה הוא כבר ממש לא סיפור של משתנה רגילה.
רדי מייד הוא רק חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שלפיה המידע שיש לנו על דברים קובע המון לגבי תחושתנו לגביהם. אם התגלה שציור צויר בידי אמן מפורסם, מחירו עולה באלפי אחוזים. לעומת זאת ציור של מפורסם שהתגלה כמזויף, יצנח ערכו פלאים, לרוב לשווי של אפס.
השינוי בערך ובביקוש לאותו ציור בדיוק, הוא בשל העניין שמאחוריו, הסיפור שלו. השוני בערך מתרחש רק משום שהוא כן או לא כולל את הסיפור המקורי על האמן הדגול שצייר אותו (צפו בהרצאה שבסרטון האחרון).
והרי על כך מתבסס עולם האספנות, שלא לדבר על עולם המכירות הפומביות, בו נמכרים בסכומי עתק חפצים אישיים של אישים מפורסמים וידוענים. דמיינו גרביים מסריחות של אלוף עולם בריצה שנמכרות בעשרות אלפי דולרים. מעבר לריח הרע, הקונה המאושר יודע שבידיו גרביים היסטוריות. הן שוות המון - בתנאי אגב שלא כובסו עדיין.
גם מותג בעולם העסקי והמסחרי הוא דבר שמעלה את ערכם של מוצריו ושירותים שהוא משווק באופן דרסטי. זו הסיבה שאוזניות של Apple עולות הרבה יותר ונחשקות הרבה יותר מאוזניות טובות בהרבה שנמכרות במחירים זולים יותר. המותג ולא פעם גם הסיפור שמאחוריו (שני סטודנטים רעבים מקימים את החברה בחנייה ששכרו בגרושים), מייצרים סיפור שמעלה את ערכו של המותג ושל המוצרים שנושאים אותו.
אגב, זה לא קשור רק לערך כספי, סנטימנטלי או אפילו בעניינים של טעם. זה אפילו מגיע לכאב. מחקרים מצאו שוב ושוב שאנשים דיווחו על כאב רב יותר, כשנודע להם שהוא נגרם להם בכוונה על ידי אנשים אחרים. המידע משנה אפילו את רמת הכאב. הסיפור מאחורי העובדות חשוב לפחות כמו ויש שיאמרו הרבה יותר מהעובדות עצמן.
רשת "הרד רוק קפה" שעשתה הון מפריטים אישיים של כוכבי רוק ופופ:
https://youtu.be/K8i-9YPtcEc
מכוניות משומשות מכוכבי כדורגל, הן יקרות הרבה יותר (עברית):
https://youtu.be/bX7FU4LLUvw
הסיפור של השווי באמנות Ready made (עברית):
https://youtu.be/f1r3G25bWig
מסתבר שגם את מה ששייך לנו אנו מעריכים יותר (מתורגם):
https://youtu.be/H2_by0rp5q0
חפצים מדהימים של מפורסמים שנמכרו במכירות פומביות (עברית):
https://youtu.be/uGMFBXPoqwM?long=yes
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
מהו הסוריאליזם?
משמעותו של זרם הסוריאליזם (Surrealism) באמנות ובמיוחד היא "מעל למציאות", כלומר אמנות על-מציאותית. זהו זרם שבו האמנות משלבת חוסר הגיון והפתעה. ביצירות סוריאליזם משולבות תמונות חלום בלתי הגיוניות, עם דמיון מפתיע. אנדרה ברטון הוא שייסד את התנועה ואימץ בשבילה את המילה "סוריאליזם", שנולדה כבר ב-1917, על ידי המשורר גיום אפולינר.
במקום להתבונן החוצה אל העולם החיצוני שמחוץ לחלונו של האמן, הסוראליזם מבקש לשנות את כיוון ההסתכלות ולהתבונן פנימה, אל תוך המחשבה האנושית, ואל תוך נפש האדם, ולהשתמש בחלומות, בדמיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה האמנותית.
התנועה נולדה כתגובה להלם העולמי שאחז בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הגדולה הזו הולידה תחושת כישלון קשה של ההגיון והסדר שהיו נהוגים עד אז. לכן באו הסוריאליסטים וניסו להוליד זרם חדש של אמנות, כזה שפועל ללא היגיון, סיבה וסדר, אלא מתוך אקראיות, יצירתיות ותיקון לבעיות הנפש והקשיים של בני-האדם. באופן ברור
הושפע הסוריאליזם מאד מרעיונותיו של זיגמונד פרויד לגבי הלא-מודע.
הבולטים בזרם זה הם סלבדור דאלי, רנה מאגריט, חואן מירו ומקס ארנסט.
הנה הזרם הסוריאליסטי:
https://youtu.be/fH1uXlm9qoQ
כך נולד זרם הסוריאליזם:
http://youtu.be/Dd6ahj6k4_4
מצגת וידאו עם מגוון יצירות סוריאליסטיות:
http://youtu.be/wGT0GTdDlco
הציורים הסוראליסטיים של רנה מגריט:
https://youtu.be/nE-pR8qwzl4
והסוריאליזם המצרי של סוף שנות ה-30:
https://youtu.be/yabE7Lj8Bbs
משמעותו של זרם הסוריאליזם (Surrealism) באמנות ובמיוחד היא "מעל למציאות", כלומר אמנות על-מציאותית. זהו זרם שבו האמנות משלבת חוסר הגיון והפתעה. ביצירות סוריאליזם משולבות תמונות חלום בלתי הגיוניות, עם דמיון מפתיע. אנדרה ברטון הוא שייסד את התנועה ואימץ בשבילה את המילה "סוריאליזם", שנולדה כבר ב-1917, על ידי המשורר גיום אפולינר.
במקום להתבונן החוצה אל העולם החיצוני שמחוץ לחלונו של האמן, הסוראליזם מבקש לשנות את כיוון ההסתכלות ולהתבונן פנימה, אל תוך המחשבה האנושית, ואל תוך נפש האדם, ולהשתמש בחלומות, בדמיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה האמנותית.
התנועה נולדה כתגובה להלם העולמי שאחז בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הגדולה הזו הולידה תחושת כישלון קשה של ההגיון והסדר שהיו נהוגים עד אז. לכן באו הסוריאליסטים וניסו להוליד זרם חדש של אמנות, כזה שפועל ללא היגיון, סיבה וסדר, אלא מתוך אקראיות, יצירתיות ותיקון לבעיות הנפש והקשיים של בני-האדם. באופן ברור
הושפע הסוריאליזם מאד מרעיונותיו של זיגמונד פרויד לגבי הלא-מודע.
הבולטים בזרם זה הם סלבדור דאלי, רנה מאגריט, חואן מירו ומקס ארנסט.
הנה הזרם הסוריאליסטי:
https://youtu.be/fH1uXlm9qoQ
כך נולד זרם הסוריאליזם:
http://youtu.be/Dd6ahj6k4_4
מצגת וידאו עם מגוון יצירות סוריאליסטיות:
http://youtu.be/wGT0GTdDlco
הציורים הסוראליסטיים של רנה מגריט:
https://youtu.be/nE-pR8qwzl4
והסוריאליזם המצרי של סוף שנות ה-30:
https://youtu.be/yabE7Lj8Bbs
מהו הספומאטו בציור?
הציור המפורסם "לה ג'קונדה" המכונה בפי כולם "המונה ליזה" הוא ללא ספק אבן דרך בתולדות האמנות המערבית.
ב"מונה ליזה" הפגין ליאונרדו דה וינצ'י את גאוניותו בשימוש חדשני בצבע. הדוגמה הקלאסית לכך היא שבמקום הדיוק הקר שאפיין את הציורים של תקופת הרנסנס עד אז, הציג ליאונרדו שיטה של ערבוב עדין שזכתה לשם סְפוּמָאטוֹ (Sfumato). מעבר הדרגתי בצבעים החליף בו את קווי המתאר הנוקשים שהפרידו בין עצמים בציורי התקופה. משיחות מכחול עדינות טשטשו את זוויות הפה של המונה ליזה והקנו לה חיוך מסתורי ומסקרן.
הסְפוּמָאטוֹ, עם המעבר ההדרגתי מהגוף של מונה ליזה אל הנוף שמאחוריה וההתמזגות ההדרגתית של הגוף עם הרקע יצר מעבר הדרגתי וזהיר מצבע לצבע ומגוון לגוון, כך כמעט ולא ניתן להבחין בתת-הגוונים והמעבר הופך בלתי מורגש.
ל"מונה ליזה" העניק הספומטו אווירה קסומה ומסתורית ותרם להפיכתו לציור הידוע בכל העולם.
הנה הסבר הספומאטו או "העשן של לאונרדו ", בתוך מגוון השיטות שלאונרדו חידש בהן:
https://youtu.be/IitbJszd1kM?t=1m25s
הסבר נוסף של הספומאטו:
https://youtu.be/bjK0prVzrPE
כך מציירים ספומטו:
https://youtu.be/4bi8NhFTjtU
יישום של ספומאטו על מסכה:
https://youtu.be/gB09Lz78qlc
עוד טכניקת צבע גאונית של שכבות צבע שיצרו את הצלליות בתמונה:
https://youtu.be/glilOPRZj2k
והסבר מעמיק על היצירה:
https://youtu.be/T9JvUDrrXmY?long=yes
הציור המפורסם "לה ג'קונדה" המכונה בפי כולם "המונה ליזה" הוא ללא ספק אבן דרך בתולדות האמנות המערבית.
ב"מונה ליזה" הפגין ליאונרדו דה וינצ'י את גאוניותו בשימוש חדשני בצבע. הדוגמה הקלאסית לכך היא שבמקום הדיוק הקר שאפיין את הציורים של תקופת הרנסנס עד אז, הציג ליאונרדו שיטה של ערבוב עדין שזכתה לשם סְפוּמָאטוֹ (Sfumato). מעבר הדרגתי בצבעים החליף בו את קווי המתאר הנוקשים שהפרידו בין עצמים בציורי התקופה. משיחות מכחול עדינות טשטשו את זוויות הפה של המונה ליזה והקנו לה חיוך מסתורי ומסקרן.
הסְפוּמָאטוֹ, עם המעבר ההדרגתי מהגוף של מונה ליזה אל הנוף שמאחוריה וההתמזגות ההדרגתית של הגוף עם הרקע יצר מעבר הדרגתי וזהיר מצבע לצבע ומגוון לגוון, כך כמעט ולא ניתן להבחין בתת-הגוונים והמעבר הופך בלתי מורגש.
ל"מונה ליזה" העניק הספומטו אווירה קסומה ומסתורית ותרם להפיכתו לציור הידוע בכל העולם.
הנה הסבר הספומאטו או "העשן של לאונרדו ", בתוך מגוון השיטות שלאונרדו חידש בהן:
https://youtu.be/IitbJszd1kM?t=1m25s
הסבר נוסף של הספומאטו:
https://youtu.be/bjK0prVzrPE
כך מציירים ספומטו:
https://youtu.be/4bi8NhFTjtU
יישום של ספומאטו על מסכה:
https://youtu.be/gB09Lz78qlc
עוד טכניקת צבע גאונית של שכבות צבע שיצרו את הצלליות בתמונה:
https://youtu.be/glilOPRZj2k
והסבר מעמיק על היצירה:
https://youtu.be/T9JvUDrrXmY?long=yes
מהו מינימליזם?
מינימליזם (Minimalism) הוא סגנון מאופק, עם מעט מאד פריטים ומרכיבים. יצירה מינימליסטית מכילה לרוב מעט פריטים והיא סגפנית ומאופקת מאד בכמות המידע שהיא מעבירה. הסגנון המינימליסטי מצמצם את הדימוי החזותי, את כמות הצבעים והמאמץ ביצירה, לטובת תיאור מאופק של מושא היצירה.
אפשר להגדיר את המינימליזם כ"זרם-על" שהפך נפוץ ואומץ על ידי רבים בתחומי אומנות רבים - מהאמנות החזותית, דרך העיצוב, קולנוע, מוסיקה, אדריכלות, שירה ומחול.
אפשר להציג דוגמאות שונות למינימליזם באמנות, כגון עיצוב מינימליסטי למשל, שיכיל מעט פריטים בחלל, ציור מינימליסטי שמכיל מעט קווים, אדריכלות מינימיליסטית שבה לא יהיו קישוטים ועיטורים כבסגנונות קודמים, או יצירה מוסיקלית מינימליסטית שלרוב תאופיין בשינויים מעטים וקטנים לאורכה.
הנה המינימליזם:
https://youtu.be/XEi0Ib-nNGo
המחשה לאמן שמציג את הצמצום לצורה הבסיסית ביותר:
http://youtu.be/CbTL0G3WkGo
לא חסרים במוזיאונים גם מינימליסטים כאלה:
https://youtu.be/9aGRHOpMRUg
הפופולריות של עיצוב פנים מינימליסטי בסגנון הנורדי (עברית):
https://youtu.be/rUpqCa3Dnfs
יש שמנהלים חיים מינימליסטיים ברכוש (עברית):
https://youtu.be/4gUzhoWzCys
שיטה ליצירה מינימליסטית בעזרת מחשב:
http://youtu.be/r1DZXtLZhX4
עקרונות המינימליזם והחיים המינימליסטיים (עברית):
https://youtu.be/oYNp7Gwk604?long=yes
ובעיצוב המודרני נחשב המינימליזם לאבן יסוד, מאז סיסמת ה-Less is More של לודוויג מיס ון דר רוהה:
https://youtu.be/0jEj5cTJzZ0?long=yes
מינימליזם (Minimalism) הוא סגנון מאופק, עם מעט מאד פריטים ומרכיבים. יצירה מינימליסטית מכילה לרוב מעט פריטים והיא סגפנית ומאופקת מאד בכמות המידע שהיא מעבירה. הסגנון המינימליסטי מצמצם את הדימוי החזותי, את כמות הצבעים והמאמץ ביצירה, לטובת תיאור מאופק של מושא היצירה.
אפשר להגדיר את המינימליזם כ"זרם-על" שהפך נפוץ ואומץ על ידי רבים בתחומי אומנות רבים - מהאמנות החזותית, דרך העיצוב, קולנוע, מוסיקה, אדריכלות, שירה ומחול.
אפשר להציג דוגמאות שונות למינימליזם באמנות, כגון עיצוב מינימליסטי למשל, שיכיל מעט פריטים בחלל, ציור מינימליסטי שמכיל מעט קווים, אדריכלות מינימיליסטית שבה לא יהיו קישוטים ועיטורים כבסגנונות קודמים, או יצירה מוסיקלית מינימליסטית שלרוב תאופיין בשינויים מעטים וקטנים לאורכה.
הנה המינימליזם:
https://youtu.be/XEi0Ib-nNGo
המחשה לאמן שמציג את הצמצום לצורה הבסיסית ביותר:
http://youtu.be/CbTL0G3WkGo
לא חסרים במוזיאונים גם מינימליסטים כאלה:
https://youtu.be/9aGRHOpMRUg
הפופולריות של עיצוב פנים מינימליסטי בסגנון הנורדי (עברית):
https://youtu.be/rUpqCa3Dnfs
יש שמנהלים חיים מינימליסטיים ברכוש (עברית):
https://youtu.be/4gUzhoWzCys
שיטה ליצירה מינימליסטית בעזרת מחשב:
http://youtu.be/r1DZXtLZhX4
עקרונות המינימליזם והחיים המינימליסטיים (עברית):
https://youtu.be/oYNp7Gwk604?long=yes
ובעיצוב המודרני נחשב המינימליזם לאבן יסוד, מאז סיסמת ה-Less is More של לודוויג מיס ון דר רוהה:
https://youtu.be/0jEj5cTJzZ0?long=yes
מה זה דאדא ורעיון האנטי-אמנות?
כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.
היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".
דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.
הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.
ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.
אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.
אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".
אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..
מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.
פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.
הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.
הנה הדאדא בקצרה:
http://youtu.be/cx_ilOM_n9A
כל סגנון הדאדא:
https://youtu.be/ABNwtDyx7T4
סקירה מקיפה יותר על הדאדא:
http://youtu.be/8yxBLrEhdHk
הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:
http://youtu.be/oB2e9CNsId4
מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):
https://youtu.be/uErkTGL8_p0
ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):
https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes
כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.
היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".
דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.
הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.
ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.
אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.
אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".
אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..
מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.
פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.
הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.
הנה הדאדא בקצרה:
http://youtu.be/cx_ilOM_n9A
כל סגנון הדאדא:
https://youtu.be/ABNwtDyx7T4
סקירה מקיפה יותר על הדאדא:
http://youtu.be/8yxBLrEhdHk
הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:
http://youtu.be/oB2e9CNsId4
מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):
https://youtu.be/uErkTGL8_p0
ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):
https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes
מהו ויטראז'?
ויטראז' (Stained Glass), או בשמו המדויק יותר ויטראי, הוא צירוף של זכוכיות שונות וחיבורן באמצעות חומר אחר, כמו נחושת, עופרת, בטון וכדומה. העיבוד שלהן יוצר לוח אחד שלם. בשיטת הוויטראז' מחברים זכוכיות צבעוניות לחלון שלם, צבעוני ומרהיב ויש אמני ויטראז שיוצרים חלונות ויטראז' עם ציורים של ממש.
הוויטראז'ים נולדו ככל הנראה במאה ה־12 באירופה. אמנות הוויטראז' הפכה למרכיב עיצובי חשוב באדריכלות העתיקה, במיוחד בכנסיות הנוצריות. ויטראז' הפך פופולארי מאד באדריכלות של הסגנון הגותי, שהעמידה את האור במרכז התכנון והעיצוב. בתקופות שונות עלה וירד סגנון זה, ככלשהו יצא וחזר לאופנה.
בנוסף לשימוש הנפוץ בהם בבתי תפילה, חלונות ויטראז' משמשים במבנים ציבוריים כמו ספריות ומבני ממשל ובבתים פרטיים שהעיצוב שלהם הוא בסגנון עתיק.
הנה חלונות הויטראז' שבקתדרלת שארטר בצרפת:
https://youtu.be/jShI6UUsI4s
וכאן בסיור שקט בקתדרלה הנפלאה:
https://youtu.be/pQYElZY_Kv4
חברה שמציעה ויטראז'ים מודרניים לכנסיות:
http://youtu.be/kS50gEqjx4k
יש אנשים שיוצרים מנורות ויטראז':
https://youtu.be/mVLlia8_67w
וכתבה בעברית על אמן שמייצר ויטראז'ים בישראל:
https://youtu.be/_48-WYFoYsc?long=yes
ויטראז' (Stained Glass), או בשמו המדויק יותר ויטראי, הוא צירוף של זכוכיות שונות וחיבורן באמצעות חומר אחר, כמו נחושת, עופרת, בטון וכדומה. העיבוד שלהן יוצר לוח אחד שלם. בשיטת הוויטראז' מחברים זכוכיות צבעוניות לחלון שלם, צבעוני ומרהיב ויש אמני ויטראז שיוצרים חלונות ויטראז' עם ציורים של ממש.
הוויטראז'ים נולדו ככל הנראה במאה ה־12 באירופה. אמנות הוויטראז' הפכה למרכיב עיצובי חשוב באדריכלות העתיקה, במיוחד בכנסיות הנוצריות. ויטראז' הפך פופולארי מאד באדריכלות של הסגנון הגותי, שהעמידה את האור במרכז התכנון והעיצוב. בתקופות שונות עלה וירד סגנון זה, ככלשהו יצא וחזר לאופנה.
בנוסף לשימוש הנפוץ בהם בבתי תפילה, חלונות ויטראז' משמשים במבנים ציבוריים כמו ספריות ומבני ממשל ובבתים פרטיים שהעיצוב שלהם הוא בסגנון עתיק.
הנה חלונות הויטראז' שבקתדרלת שארטר בצרפת:
https://youtu.be/jShI6UUsI4s
וכאן בסיור שקט בקתדרלה הנפלאה:
https://youtu.be/pQYElZY_Kv4
חברה שמציעה ויטראז'ים מודרניים לכנסיות:
http://youtu.be/kS50gEqjx4k
יש אנשים שיוצרים מנורות ויטראז':
https://youtu.be/mVLlia8_67w
וכתבה בעברית על אמן שמייצר ויטראז'ים בישראל:
https://youtu.be/_48-WYFoYsc?long=yes
מה זו מיזנסצנה בקולנוע?
מיזנסצינה (Mise-en-scène), שפירושה בצרפתית הוא "למקם על במה", היא בימוי הפעולות, הנעת הדמויות בסצנה ודרכי הצילום שלהן.
זהו הסידור של המרכיבים החזותיים והתנועות במרחב המצולם, או ההעמדה של הסצינה, ארגון התמונה והמשתתפים בה.
הנה הסבר של המיזנסצנה:
https://youtu.be/FeI_8M-wUWM
תרגיל מיזנסצנה של בית ספר לבימוי:
http://youtu.be/vIULog0F9f8
עוד תרגיל בימוי של מיזנסצינה בבית ספר לקולנוע:
http://youtu.be/5WyzHiyzXGc
מיזנסצנות בסרטים של ווס אנדרסון:
https://youtu.be/7wTcFeSYQ18?long=yes
וסרטון תיעודי על הדרך לעבוד עם מיזנסצנה:
https://youtu.be/clBT7O3A3wI?long=yes
מיזנסצינה (Mise-en-scène), שפירושה בצרפתית הוא "למקם על במה", היא בימוי הפעולות, הנעת הדמויות בסצנה ודרכי הצילום שלהן.
זהו הסידור של המרכיבים החזותיים והתנועות במרחב המצולם, או ההעמדה של הסצינה, ארגון התמונה והמשתתפים בה.
הנה הסבר של המיזנסצנה:
https://youtu.be/FeI_8M-wUWM
תרגיל מיזנסצנה של בית ספר לבימוי:
http://youtu.be/vIULog0F9f8
עוד תרגיל בימוי של מיזנסצינה בבית ספר לקולנוע:
http://youtu.be/5WyzHiyzXGc
מיזנסצנות בסרטים של ווס אנדרסון:
https://youtu.be/7wTcFeSYQ18?long=yes
וסרטון תיעודי על הדרך לעבוד עם מיזנסצנה:
https://youtu.be/clBT7O3A3wI?long=yes
מהם ציורי הקומיקס?
קומיקס (Comics) היא אומנות של סיפור בדמויות מצוירות. הקומיקס מציג את רצף האירועים מתמונה לתמונה. הוא נולד מרצועות הקומיקס המשעשעות שהופיעו בעיתונות של פעם. כיום מכיל הקומיקס גם תכנים שאינם משעשעים.
את הדמויות מציירים אמנים שמתמחים בקומיקס. גם בארץ יש קהילה גדולה של יוצרי קומיקס מוכשרים.
הקומיקס הפך לאמנות ונכנס למוזיאון בזכות אמן הפופ-ארט רוי ליכטנשטיין. הוא היה מראשי זרם הפופ בארה"ב (קראו לזה פופ-ארט), ספג מתרבות הקומיקס לא מעט והירבה לשלב את הקומיקס בציורי הענק שלו.
הנה קדימון קצר לסדרה על הקומיקס והיוצרים:
http://youtu.be/S-sKf3KCRY4
בעשורים האחרונים השתלטו גיבורי הקומיקס על הקולנוע (עברית):
https://youtu.be/IaShFsVoE0Q
על הקומיקס של חברת מרוול:
http://youtu.be/rT1y7uYRrPw
כך מציירים קומיקס (עברית):
http://youtu.be/lD4eAz-xqZk
ודוגמה של קומיקס לתנ"ך: (עברית)
http://youtu.be/S8KXfxwFxx0
קומיקס (Comics) היא אומנות של סיפור בדמויות מצוירות. הקומיקס מציג את רצף האירועים מתמונה לתמונה. הוא נולד מרצועות הקומיקס המשעשעות שהופיעו בעיתונות של פעם. כיום מכיל הקומיקס גם תכנים שאינם משעשעים.
את הדמויות מציירים אמנים שמתמחים בקומיקס. גם בארץ יש קהילה גדולה של יוצרי קומיקס מוכשרים.
הקומיקס הפך לאמנות ונכנס למוזיאון בזכות אמן הפופ-ארט רוי ליכטנשטיין. הוא היה מראשי זרם הפופ בארה"ב (קראו לזה פופ-ארט), ספג מתרבות הקומיקס לא מעט והירבה לשלב את הקומיקס בציורי הענק שלו.
הנה קדימון קצר לסדרה על הקומיקס והיוצרים:
http://youtu.be/S-sKf3KCRY4
בעשורים האחרונים השתלטו גיבורי הקומיקס על הקולנוע (עברית):
https://youtu.be/IaShFsVoE0Q
על הקומיקס של חברת מרוול:
http://youtu.be/rT1y7uYRrPw
כך מציירים קומיקס (עברית):
http://youtu.be/lD4eAz-xqZk
ודוגמה של קומיקס לתנ"ך: (עברית)
http://youtu.be/S8KXfxwFxx0
מהו "אלוהים במכונה"?
כשבספר, מחזה או סרט מכניס המחבר לעלילה דבר שלא נובע מהשרשרת הסיבתית של העלילה, הוא לרוב עושה זאת כדי לפתור בעיות בטוויית העלילה. זה נחשב לפתרון נחות ולא אמנותי והוא זכה לכינוי "אל במכונה".
ניתן לזהות "אל במכונה" במהלך סרט למשל, שבו פתאום קורה משהו שאין לו קשר לשום דבר שקרה עד עתה ושפותר בעיה לגיבור, בלי שהוא נדרש למאמץ או תכנון כדי להשיגו. למשל, גיבור המנסה להציל את נערתו והוא עומד על סף התהום, כשהאויב מתקרב עם אקדח בידו.. אין לגיבור שום מוצא והמצב נראה אבוד, אבל לפתע האויב מקבל טלפון מהבנק שלו שמודיע לו שחסר לו כסף בחשבון.. זהו "האל במכונה", כי אין סיבה שפקיד הבנק יתקשר דווקא עכשיו. אם לעומת זאת, הטלפון היה מגיע משותפו של האויב שאומר לו שהרכב שלהם בלי אוויר בגלגלים, כי הגיבור חתך קודם את צמיגיו, זה היה פתרון יפה, שנובע מהשתלשלות העניינים ומשתלב בעלילה וברצף האירועים.
הפתרון של "Deus ex machina" היה פותר בעיות בעלילה עוד בימי היוונים, כשמכונה הייתה מכניסה "אל" לדרמה, כדי לפתור מצבים שאין דרכים אחרות להתיר אותם, במסגרת העלילה.
הביטוי "דאוס אקס מכינה" (מונח בלטינית, שפירושו הוא "אלוהים במכונה") ניתן על ידי הורטיוס, כותב הספר "ארס פואטיקה", שהמליץ לסופרים להימנע משימוש ב"אל המגיח ממכונה" כדי לפתור בעיות בעלילה. גם הפילוסוף אריסטו כתב נגד שימוש ב"דאוס אקס מכינה", הפוגם בשרשרת הסיבות בעולם שביצירה.
הנה ההסבר של "האל במכונה" בעלילה של סרטים וסיפורים:
https://youtu.be/y8fxmOrAspw?t=1m10s
בין הפגמים והבעיות בקולנוע, זה אולי הבעייתי ביותר:
https://youtu.be/Q1f7FioDiYk
ומספר סרטים ידועים שכוללים את אלמנט הדאוס אקס מכינה:
https://youtu.be/ZlhcVW-k_5M?long=yes
כשבספר, מחזה או סרט מכניס המחבר לעלילה דבר שלא נובע מהשרשרת הסיבתית של העלילה, הוא לרוב עושה זאת כדי לפתור בעיות בטוויית העלילה. זה נחשב לפתרון נחות ולא אמנותי והוא זכה לכינוי "אל במכונה".
ניתן לזהות "אל במכונה" במהלך סרט למשל, שבו פתאום קורה משהו שאין לו קשר לשום דבר שקרה עד עתה ושפותר בעיה לגיבור, בלי שהוא נדרש למאמץ או תכנון כדי להשיגו. למשל, גיבור המנסה להציל את נערתו והוא עומד על סף התהום, כשהאויב מתקרב עם אקדח בידו.. אין לגיבור שום מוצא והמצב נראה אבוד, אבל לפתע האויב מקבל טלפון מהבנק שלו שמודיע לו שחסר לו כסף בחשבון.. זהו "האל במכונה", כי אין סיבה שפקיד הבנק יתקשר דווקא עכשיו. אם לעומת זאת, הטלפון היה מגיע משותפו של האויב שאומר לו שהרכב שלהם בלי אוויר בגלגלים, כי הגיבור חתך קודם את צמיגיו, זה היה פתרון יפה, שנובע מהשתלשלות העניינים ומשתלב בעלילה וברצף האירועים.
הפתרון של "Deus ex machina" היה פותר בעיות בעלילה עוד בימי היוונים, כשמכונה הייתה מכניסה "אל" לדרמה, כדי לפתור מצבים שאין דרכים אחרות להתיר אותם, במסגרת העלילה.
הביטוי "דאוס אקס מכינה" (מונח בלטינית, שפירושו הוא "אלוהים במכונה") ניתן על ידי הורטיוס, כותב הספר "ארס פואטיקה", שהמליץ לסופרים להימנע משימוש ב"אל המגיח ממכונה" כדי לפתור בעיות בעלילה. גם הפילוסוף אריסטו כתב נגד שימוש ב"דאוס אקס מכינה", הפוגם בשרשרת הסיבות בעולם שביצירה.
הנה ההסבר של "האל במכונה" בעלילה של סרטים וסיפורים:
https://youtu.be/y8fxmOrAspw?t=1m10s
בין הפגמים והבעיות בקולנוע, זה אולי הבעייתי ביותר:
https://youtu.be/Q1f7FioDiYk
ומספר סרטים ידועים שכוללים את אלמנט הדאוס אקס מכינה:
https://youtu.be/ZlhcVW-k_5M?long=yes
