הקיר הרביעי (Fourth wall) הוא מושג שמתאר קיר דמיוני שמפריד בין שחקן לקהל. בעוד שהצופים מסוגלים לראות את השחקן, השחקן לא רואה אותם ונמצא בעולם שלו. יש ביניהם מעין מראה חד-צדדית, שמאפשרת רק לצופים לראות את השחקנים, בעוד הם אינם רואים את הצופים. הרעיון הזה נמצא גם בקולנוע וגם בתיאטרון, שממנו הוא בכלל הגיע. עד לפני כמה עשורים היה "הקיר הרביעי" מרכיב יסוד באמנויות הבמה, שלפיו השחקנים אינם מתייחסים לקהל במהלך הפעולה האמנותית.

אבל שבירת ה"קיר הרביעי" בקולנוע הייתה עניין של זמן. הקולנוע המודרני שבר את המחיצה שבין הסרט לצופה, כשדמויות החלו להישיר מבט אל הצופים ולא פעם גם לפנות אליהם בדברים. המראה החד-צדדית שעמדה בין השחקן לקהל שלו הפכה בסרטים שונים לחלון רגיל, שבו השחקן מביט אל הצופה ואף מדבר איתו. היו אמצעים נוספים ל"שבירת הקיר הרביעי", כמו הרעדה מוגזמת של המצלמה ברגעי טלטלה או סערה, או שינויים ושבירה של חוקי עריכת הסרטים, שהיו מקובלים בקולנוע עד אז.

בתיאטרון נשבר הקיר הרביעי כשקהל הצופים, שפעם היה צופה בהצגות, כאילו הוא מציץ לתוך חדר, מצא עצמו מעורב בו. אם פעם הייתה התפאורה מורכבת משלושה קירות והקיר הרביעי היה קיר מדומה, שהפריד בין הבמה לאולם, היום מוצא עצמו הקהל בהצגות רבות, כשהוא באולם קטן, הולך ומתקרב לבמה, הולך ונסחף לתוך המתרחש ואל הבמה. אם בעבר לא התייחס השחקן כלל אל הקהל המציץ בעלילה והקיר הרביעי היה מעין קיר שקוף מצד אחד, אך אטום מצד השחקנים, כיום הולכת ונפרצת האטימה מצד הבמה. לא פעם "רואים" השחקנים ומשתפים את הקהל.

גם בטלוויזיה ניתן לראות יותר ויותר את התופעה. סדרות לילדים, למשל, הפכו את האינטראקטיביות המפורסמת, שבה פונים המנחים אל הילדים הצופים, לחלק מהאופן שבו סדרות ילדים עובדות. בסדרות כמו "הפיג'מות" עשו את זה, בשלב מסוים, כמעט באופן קבוע והרעיון שהדמויות יודעות שהן בטלוויזיה, הפך לחלק מהרעיון של הסדרה. בסדרת "הפיג'מות" זה היה אמצעי קומי ששימש את יוצרי הסדרה, אבל גם סוג של אמירה רפלקסיבית (מתבוננת בעצמה) על עולם הטלוויזיה והאופן שבו מוצגות בו הדמויות בסדרות שונות. באופן שונה ולצרכים חינוכיים, יכולה גם דמות מצוירת, כמו דורה, לפנות אל הצופים הצעירים, העונים בתורם לשאלותיה. דורה אולי לא באמת שומעת, אבל דומה שהילדים לא מוטרדים מכך. מבחינתם ומבחינת העולם הדמיוני שלהם, ה"קיר הרביעי" מעולם לא היה ממש קיים.

עם "שבירת הקיר הרביעי", הופכת החוויה האמנותית למודעת לעצמה. נשבר ההסכם הקבוע שבין הצופה למצלמה. חוויית הצפייה בסרט קולנוע ובהצגת תיאטרון עוברת תהליך דומה לשבירת הכללים שחולל המודרניזם בתחומי האמנות השונים. כשהסרט מודע לעצמו שהוא סרט, יש בכך אולי הפחתה של האשליה שאנו הצופים חוזים במציאות הממשית, אבל מצד שני יש בכך הרחבה של השיח האמנותי, כך שהצופה יכול לחוש חלק מהעלילה, גם אם זו אשליה נוספת.


כך שוברים את הקיר הרביעי:

https://youtu.be/JLAaUvsKljc


לעיתים, כמו בסרט "פסיכו" של היצ'קוק, מספיק מבט לעבר הצופים, כדי לשבור את הקיר הרביעי:

https://youtu.be/dYDxxHrlmUg


הבמאי היהודי-אמריקאי וודי אלן נחשב לאחד החלוצים והמשמעותיים שבין שוברי הקיר הרביעי:

https://youtu.be/sXJ8tKRlW3E


שבירת קיר בטריילר, קדימון לסרט:

https://youtu.be/LwX8NiXv9Hw


דורה היא דוגמה לדמות ששוברת כשיטה, בשם האינטראקטיביות, את הקיר הרביעי בטלוויזיה לילדים:

https://youtu.be/6IvG9_V4Pcg


והנה כמה מהסצנות הכי טובות של שבירת קיר רביעי בקולנוע:

https://youtu.be/jTaN6wyMwCY?long=yes

לסרטים רבים שמצלמים בקולנוע צריך לבנות זירות של התרחשות, מעין תפאורות לצילום של סצנות או סרטים שלמים.

הקמת סט לסרט קולנוע יכול להיות עניין יקר מאד. לעתים יש לברוא מאפס את הסט ולעתים - לעצב חלל קיים, או מקום, כך שיתאים לסרט.

לצילומי הסרט "מארי אנטואנט", דרמה היסטורית עם מרכיבים קומיים, שכרה ההפקה את ארמון ורסאי, לא פחות, שהפך לאתר הצילומים המרכזי, לצד האופרה של פריז... אגב, מעצב התפאורה, מי שמעצב את הסט לצילומים, הסביר שארמון שהוא מוזיאון, גם אם הוא מציע 700 חדרים וגנים מרהיבים ביופיים, הוא בעיה, מכיוון שהוא מחייב עבודה רבה שתצליח להשיב אותו לתחייה. לכן הוא ריהט ואיבזר את המקום, כדי להחזיר לו את המראה של מקום שחיים בו בני אדם.

בשביל סרט אחר, "גטסבי הגדול", יצרה המעצבת קתרין מרטין. לא פחות מ-42 סטים שונים שנבנו על ידי הצוות שלה ברחבי העיר סידני. בניית האחוזה של גטסבי שמופיעה בסרט, ארכה לבדה מעל 3 חודשים.


כך בונים סט קטן יחסית:

https://youtu.be/P9GrqsD6wwU


הנה סטים של סרטים גדולים ויקרים במיוחד:

https://youtu.be/apR5KRWvL0c


כך בנו את הסט של הסרט "טיטאניק" מ-1997:

https://youtu.be/GX7p_kbIahk


ולעתים יוצרים חדר שיתאים למראה הרצוי:

https://youtu.be/aNWCJGfKt_Q


סט נטוש של סרט של טים ברטון באי בדרום ארצות הברית:

https://youtu.be/PA9o1EcNjMU?t=1m28s


מה שנשאר מ-10 סטים של סרטים מפורסמים:

https://youtu.be/MgckXoMOyiA


ומצגת וידאו של עוד כמה סטים מסרטי קולנוע ידועים יותר ופחות:

https://youtu.be/Ukyd4NMiV4A


ועוד סטים של סרטים:

https://youtu.be/It1ybCkJrU4

הפריים הוא צילום יחיד בסרט קולנוע (שמכיל הרבה פריימים. כשהם מוצגים במהירות הם נראים כמו תנועה - זו כמובן אשליה).

עם זאת, כשמדברים על פריים, פעמים רבות מתכוונים לגבולות של התמונה הקולנועית.



הנה קליפ שהורכב מפריימים רבים שנשלחו ליוצר הקליפ מגולשים שונים ברשת:

http://youtu.be/hr9L_1S3Z4M


ואוסף פריימים מהיפים בתולדות הקולנוע:

https://youtu.be/c8rCgrGPQwM

וואן שוט (One shot) הוא צילום רציף, ללא עריכה וללא קאטים כלשהם. זהו שוט אחד ארוך שיש בו פריים (Frame) אחד בודד.

וואן-שוט מצלמים בסצנה שלמה, סרט שלם, או קליפ שכולו נעשה בשוט אחד, בצילום רציף, בלי חיתוכים (קאטים).

פירוש המושג "וואן שוט" הוא "ירייה אחת". שמונח בא מהביטוי האנגלי One Shot, כלומר "בשוט אחד". שוט הוא פעולת צילום בסרט קולנוע, מרגע התחלת הצילום ועד הלחיצה לסיום הצילום. סצנה שלמה שמצולמת בשוט אחד היא בוואן שוט.

אחד הוואן שוטים היפים בתולדות הקולנוע הוא זה של סצנת הפתיחה המושלמת של הסרט "פורסט גאמפ". זהו וואן שוט קסום של נוצה. קלה, המעופפת ונעה מצד לצד באוויר, במשך דקות ארוכות - כמעין משל לגיבור הסרט, זה שבהמשך השוט היא תנחת לרגליו ויתחיל הדיאלוג האקראי שלו, עם שכנתו לספסל בפארק.


הנה סצנה שלמה שצולמה בשוט אחד:

http://youtu.be/3Sr-vxVaY_M


וואן שוט הנוצה המרהיב מסצנת הפתיחה המרהיבה של הסרט "פורסט גאמפ":

https://youtu.be/7IIBp1HQlWQ


קליפ של שיר שצולם כולו בשוט בודד - מה שקרוי וואן שוט:

http://youtu.be/ZWmrfgj0MZI


וואן שוט של דו-קרב חרבות יפני:

https://youtu.be/ICDUWdfcUDg


הוואן שוט המרהיב של "אוקיי גו":

https://youtu.be/qybUFnY7Y8w


ותרגיל של תלמידים שמצולם בוואן שוט (עברית):

https://youtu.be/5l_Spk70l2w

סצנה היא המרכיב הבסיסי של התסריט הקולנועי ובעצם של הסרט (או סדרת טלוויזיה).

הסצנה היא קטע קולנועי, המכיל שוט אחד או כמה שוטים ומתרחש במקום ובזמן אחד. שינוי מקום או זמן וזו כבר סצנה אחרת.

יש סצינות המציגות כמה אירועים שמתרחשים במקביל, כלומר באותו הזמן. הם משובצים זה בזה באותה סצינה. זה נעשה באמצעות עריכה צולבת, שמשבצת שוטים מהאירועים השונים, אחד אחרי השני.


#לכותרת בתסריט יהיו תמיד 3 מרכיבים:
בתסריט נותנים לכל סצנה כותרת, כמו: פנים. חצר בית הספר - יום.

אלה המרכיבים:

פנים או חוץ - האם זו סצנה שמתרחשת בחלל סגור או בחוץ?

המיקום - בית או מתנ"ס, שדה קרב וכו'.

יום או לילה - לרוב אלה ולעתים, כשזה חשוב להבנת הסיפור, ייכתב זמן מדויק יותר, כמו שעת שקיעה או שעת זריחה.


הנה סרטון של סצנות קולנועיות ודמיון מתרגיל של תלמידים (עברית):

http://youtu.be/j3ZcddZG5iQ


כך בונים סצנה גאונית - צפייה ולימוד מהסרט "קזבלנקה":

https://youtu.be/5dX64cBuPbw

קומדיה (comedy) היא יצירה דרמטית שעושה שימוש רב בהומור. באמנויות הבמה משמש המונח גם לתיאור הופעה שהמרכיב המרכזי שבה הוא ההומור.

בין מאפייניה הבולטים של הקומדיה ניתן לראות את השימוש בדמויות לא חכמות במיוחד, קלי דעת, או חסרי מודעות מספקת. לא פעם תכיל הקומדיה אנשים עם נכות, כשלים גופניים או לשוניים בולטים. גם האווירה בקומדיה היא של קלות דעת, סלחנות לנזקים וכדומה.

כיום מצליחות בטלוויזיה "קומדיות מצבים", סיטקומים, שבהם יש המון צחוק מסביב למצבים מצחיקים.


הנה הקומדיה בתכנית חינוכית (עברית):

https://youtu.be/ZKNUbTx5Dto?t=8m28s&end=11m07s?long=yes


כך נולדה הקומדיה (מתורגם):

https://youtu.be/arQ6U3ev5ic


קומדיה על בעל מבולבל שחווה את ההיריון של אשתו בצורה משונה (עברית):

https://youtu.be/4NErcCRzrEs


הנה ז'אנר הקומדיה דלארטה (עברית):

https://youtu.be/Vg52FbYTcIU


וסיפורה של קומדיית המצבים מהטלוויזיה (עברית):

https://youtu.be/FM3IkZNtNNg?t=30s&end=9m13s

"קלוז-אפ בזמן" (Close-Up in Time) היא טכניקת עריכה בקולנוע שבה מראים שוט מסוים בסרט כמה פעמים. במילים אחרות, כשלוקחים קטע המתרחש בפרק זמן קצר וחוזרים עליו שוב ושוב. מטרתו של הקלוז אפ בזמן להמחיש ולהדגיש את החשיבות שלו בעלילה, המתח שהוא יוצר וכדומה.

מה שעושים באפקט ה"קלוז-אפ בזמן" בקולנוע הוא מתיחה של רגע מיוחד בזמן והדגשה של הפרטים שבו. זוהי טכניקת עריכה שבה מוותרים בעריכת הסרט על ההמשכיות, הקונטיניואיטי, כדי להדגיש משהו חשוב בעלילה.


הנה הקלוז-אפ בזמן כשגורדי מתרומם וצועק בפעם הראשונה "רכבת" בסצנת הרכבת מהסרט "אני והחבר'ה":

http://youtu.be/gozRrRCtj6E


וקלוזאפ בזמן שוב ושוב בנפילת העגלה בסצנת הירי בתחנת הרכבת בבלתי משוחדים:

http://youtu.be/QJpRSf4q-hI


הקלוז-אפ בזמן בסצנת שבירת הצלחת, החוזרת כמה פעמים, בסרט הרוסי החשוב "האונייה פוטיומקין" של סרגיי אייזנשטיין:

http://youtu.be/ZeSYXHqw32Q


נראה אתכם מוצאים בסרטון החתונה הזה קלוז אפ בזמן:

https://youtu.be/apcQHYCocZ4

פריים בסרט הוא תמונה בודדת. בעולם הפילם כל תמונה הנציחה מצב קפוא אחר של המצולם, במה שנקרא "תמונת סטילס".

כדי ליצור מרצף התמונות הקפואות אשליה של תנועה מציאותית וטבעית, מציגים אותן בזו אחר זו, במהירות רבה. בסרטים מודרניים נוהגים להציג את התמונות ברצף של לפחות 24 פריימים בכל שניה.


הנה קליפ נחמד שמשתמש בצורה יפה בפריימים גם במובן של מסגרת (באנגלית המלה פריים משמשת לשני המובנים):

http://youtu.be/akGlXk9-sRA

אקסטרים לונג-שוט (Extreme Long Shot ובקיצור E.L.S) הוא צילום קולנועי מרחוק מאוד, שמציג דמות מרוחקת, כולל הנוף שבתוכו היא נמצאת.

האובייקט המצולם ב-E.L.S מוצג כמעט כנקודה בתוך הנוף.

אם בצילום לונג שוט הראינו בית ואת החצר שמסביבו בפריים, באקסטרים לונג-שוט נראה את הבית והשדות הרחבים שמסביבו.

גם צילום נוף רחב או מרחבים גדולים משתמשים באקסטרים לונג שוטים.


הנה ההסבר לצילום אקסטרים לונג שוט:

https://youtu.be/eE2kbsukFck


אקסטרים לונג-שוט לדוגמה:

https://youtu.be/Esj4DVEr7Sc


ובין כל סוגי השוטים בקולנוע:

http://youtu.be/laU2MI6X48I

הבמאי ז'אן לוק גודארד אמר פעם ש"כשאתה מצלם פנים אתה מצלם את הנשמה שמאחוריהן". אז מה קורה אם אתה מתמקד בחלק מהן? - האם אתה חודר לנבכי הנשמה של הדמות?

באופן מסוים כן. אקסטרים קלוז אפ (Extreme Close Up), התקריב המוקצן, הוא צילום מקרוב מאד, בדרך כלל של חלק מהפנים של דמות או של עצם מסוים.

באקסטרים קלוז אפ מתאר השוט פרט קטן ביותר. כך יצולמו באקסטרים קלוז אפ העיניים בלבד, למשל, או הפה, השפתיים וכדומה. כך מצלמים ממש מקרוב הדלקת סיגריה, מריחת שפתון, סיבוב איטי של מפתח בדלת... בררררר...

צילום כזה מאפשר הבחנה בפרטים הקטנים ביותר והעברת מסר לקהל, כמו מצב הדמות, הרגשתה, רמז למה שעומד להתרחש בהמשך הסצנה או החשש ממשהו כזה וכדומה.

נעיצת עיניים, על ידי צילום שלהן מקרוב, או הקשבה דרוכה, למשל - על ידי צילום של האוזן מקרוב, סיבוב המפתח יכול להגדיל את המתח, בדיוק כמו שהדלקת סיגריה עושה זאת, בזמן הנכון בסצנה.

כשמתמקדים בחלק קטן מהנושא, כמו פנים מפוחדות או יד מזיעה של אדם למשל, ניתן להציג דרכו דברים שבמבט מרחוק המצלמה אינה תופסת, כמו מצב רוח או מחשבות. כך מועברים לצופה רעיונות שישרתו את העלילה בהמשך ויאפשרו לקרב את הצופה לחווייה של הדמות, ליצור הזדהות או רתיעה ממנה ולחזק את האפקט.

בתסריט יסומן האקסטרים קלוז אפ בסימון "E.C.U".


אקסטרים קלוז אפ מהמפורסמים בתולדות הקולנוע - מ"הטוב, הרע והמכוער":

https://youtu.be/PO7RjJ538xk


כך עשו גדולי הבימאים שימוש בקלוז אפים, מהמדיום קלוז אפ ועד לאקסטרים:

https://youtu.be/O5ZCsw22JRk


סוגי השוטים בקולנוע, כולל אקסטרים קלוז-אפ:

http://youtu.be/laU2MI6X48I

אוברלאפ, או סאונד אוברלאפ (באנגלית Sound Overlap), או "גשר צליל" (Sound bridge), הוא אחד מסוגי העריכה הקלים והבסיסיים ביותר בעריכת וידאו וסרטים.

מדובר בשמות שונים של טכניקת עריכה פשוטה, שנחשבת לאחד מקסמי העריכה הקולנועית. הטריק בה הוא שהסאונד מקדים את התמונה. או במילים פשוטות - אנו שומעים את הקליפ הבא לפני שאנו רואים אותו.

לא הצלחנו להסביר? - אז יסייע לדעת שיש שם נוסף לטריק העריכה המצוין הזה והוא J Cut.

האות J שניתנה לקאט הזה מסייעת ומקלה לזכור את הרעיון שלו, כי הקצה התחתון של האות מקדים את העמוד המרכזי שלה. כך שהאות הזו מדגימה את צורת האודיו המקדים, בקאט מסוג זה.

ה-J קאט מציע דרך נפלאה ליצור מעבר חלק בין שוטים. ההשפעה שלו עדינה, אבל ממש יעילה. כי ב-J Cut הקאט של הסאונד לא חופף לקאט של התמונה. השמע של השוט הבא, או הקליפ הבא, יכנס לקליפ הראשון לפני שיבוא הקאט בתמונה ונראה את השוט הבא.

"אוברלאפ" פירושו בעברית "חופף". האוברלאפ של סאונד משמש כדי לרכך את הקאט ולעשות אותו מעניין יותר, טבעי, או סתם פחות מורגש. הוא גם שימושי כשרוצים לחבר שוט לדברים שיתנו את התגובה עליו, או לעבור לשוט הבא, עם רמיזה מוקדמת למה שתכף נראה.

בסרטים תיעודיים ישתמשו בו לא פעם, כדי לחבר את המרואיין אל השוטים של הזכרונות, צילומי החוץ וכדומה.

ואגב, ההיפך מהקאט הזה הוא L Cut, בו האודיו מהשוט הקודם יימשך עוד קצת, גם אחרי בקאט של התמונה.


הנה הסבר של ה-J Cut, כלומר האוברלאפ:

https://youtu.be/71TH0lCWZ64


דוגמאות של קאטים עם אוברלאפ מסרטים מפורסמים:

https://youtu.be/tLm1mhrCws4


דוגמה לחיבור בין סצנות בעזרת קול שנשמע בהתחלה כקריינות (Voice over) ומתגלה בקאט כאוברלאפ:

https://youtu.be/k4rOv7EAxRc


נסחף? - לבנאי רוברט אלטמן יש חיבה לאוברלאפים על דיאלוגים שלמים, ממש שכבות של טקסטים:

https://youtu.be/WFiXAgwuaJI


שיעור קצר באוברלאפ של תמונה בחפיפת פעולות:

https://youtu.be/cRcfHkPDt5I


וכך זה נראה בסצנת מרדף:

https://youtu.be/18gHV15iNLE

כשמצלמים סרטי קולנוע ישנם לא פעם קטעי פעולה מסוכנים מאד. רק כוכבי קולנוע מעטים מתעקשים לבצע בעצמם את הסצנות המסוכנות. רובם נמנעים מכך. במצבים כאלה נעזרים בדרך כלל בכפילים (Body double).

הכפילים הם פעלולנים, אנשים שהתמחו בפעלולים מסוכנים מאד, כמו קפיצות מסוכנות, מרדפים, פעילות בתוך אש וכדומה.

כל כפיל דומה לשחקן שהוא הכפיל שלו, במבנה גוף, בשיער וכדומה. לפעמים גם מאפרים, או אפילו מנתחים אותם, כדי להיות דומים להם יותר.

הפעולות הללו מחייבות דייקנות ומומחיות, כדי שלא ייפגעו. כדי שהפעלולים ייראו אמיתיים, הכפילים מתכננים ולומדים ביחד עם אנשי מקצוע כיצד עפים חפצים, כיצד הם נופלים, נשרפים וכדומה. כדי לשמור על חייהם ועל הבטיחות שלהם, הם חייבים למדוד ולחשב גם מרחקים וזמנים ולדייק כל פעולה שהם מצלמים.

נפילה מהגג תמיד תהיה על מזרן, שהצופים לא יראו בסרט אבל תשמור על חייו של הכפיל הנופל. אם מכונית טסה טל מעבר לצוק, מחשבים היטב את מהירותה ומשקלה כדי לזהות את מקום הנחיתה המדויק שלה.

אגב, יש בקולנוע מקרים נוספים שבהם משתמשים בכפילים, החל מקטעים המחייבים יכולת אמנותית או גופנית שאין לשחקנים ועד למקרים שבהם מעדיפים לצלם סצנות שניתן להשתמש בהם בכפילים, בכדי לחסוך זמן או כסף.

השימוש במחשבים מאפשר כיום לצלם קטעי אקשן רבים גם ללא סיכון חיי כפילים ושחקנים. בעבר, לפני עידן המחשב, נזקקו לכפילים הרבה יותר, אך גם היום משתמשים בהם לא פעם, שכן פעולות מסוכנות וסצנות קשות לצילום או לחיקוי במחשב, תמיד יחייבו שימוש בכפילים.


כך עובד הכפיל של בראד פיט לקראת סצנות פעולה:

http://youtu.be/XB3HQNaXQa4


אנשים בהודו מנסים לחקות את כוכב הקולנוע ההודי טייגר שרוף, שלא משתמש בכפילים:

https://youtu.be/Ke8ROAGGSu4


כך הוא מתאמן לביצועים המטורפים שלו:

https://youtu.be/hnNUJbbvA3c


מנהיגים החוששים מהתנקשות ומשתמשים בכפילים:

https://youtu.be/k9H8RWQbKow


וכמה מביצועי הכפילים המרשימים בסרטי הקולנוע:

https://youtu.be/YkVcUy-ht0U?long=yes

ניקלודיאון, או ניקלאודיאון (Nickelodeon) היה שמם של בתי הקולנוע הראשונים. הניקולדאון הראשון שהשתמש בשם זה נולד בשנת 1905, כשיזם בשם הארי דיוויס פתח אותו בפיטסברג ארה"ב ואחריו פתח רבים נוספים. היו אמנם אולמות דומים לפניו, אבל השם ניקלודיאון הצליח מעל למשוער וסחף עוד ועוד יזמים להקים כאלה. השם הזה, אגב, ניתן לניקלודיאון בשל עלות כרטיס הכניסה לסרט, שהייתה 5 סנט, המכונים באמריקה "ניקל". ה"אודיאון" הוא ביוונית "תיאטרון מקורה" (עם גג).


הניקלודאונים מוקמו ברוב המקרים בחנויות שהוסבו לאולמות הקרנה קטנים, לכמה עשרות אנשים. לעיתים, כשנדרש מקום נוסף, שכרו היזמים גם חנויות שכנות והגדילו את הניקלודיון. הם נפתחו תמיד בשכונות של בני מעמד הפועלים והקרינו סרטים קצרים ומשעשעים לאורך כל היום, מהבוקר ועד חצות, כאמור במחירים זולים מאד.

בשנת 1914 הגיע מספר הניקלודאונים בארצות הברית ל-18,000 ומיליוני צופים ביקרו בהם בכל יום. אבל אופנת הניקלודיאונים הלכה ונחלשה כשהחלו בהוליווד לצלם סרטים ארוכים ומחיר ההקרנה עלה הרבה יותר מניקל.. בנוסף, הפופולאריות של הסרטים הלכה וגדלה ונדרשו אולמות גדולים, מה שהוביל לאודיטוריומים ענקיים שהכניסו מאות אנשים בכל הקרנה ולסגירת הניקלודיאונים.


הנה סקירת וידאו על הניקלודיאון של תחילת המאה ה-20:

http://youtu.be/6gsPtot_d7Y

ראיתם דמות מצולמת מהמותניים ומעלה? - ראיתם מדיום-שוט, צילום ממרחק בינוני.

המדיום שוט הוא צילום שמראה חלק גדול מהנושא, באופן כמעט שלם או שלם על כל המסך. אם למשל יוצג בפריים חלק גופו העליון של אדם, או חזית מכונית וכדומה - אלה מדיום-שוטים.

סטטיסטית, מדיום שוט הוא סוג השוט הכי אהוב, נפוץ ופופולרי בקולנוע, לאורך ההיסטוריה שלו.


הנה סיפורו של המדיום שוט האהוב ונפוץ על כך:

https://youtu.be/dQV2-6_0ZeY


סוגי השוטים בקולנוע, כולל המדיום שוט:

http://youtu.be/laU2MI6X48I


ומדיום שוט מיוחד של צ'ארלי צ'אפלין מתוך "זמנים מודרניים":

http://youtu.be/n_1apYo6-Ow?t=55s

מיזנסצינה (Mise-en-scène), שפירושה בצרפתית הוא "למקם על במה", היא בימוי הפעולות, הנעת הדמויות בסצנה ודרכי הצילום שלהן.

זהו הסידור של המרכיבים החזותיים והתנועות במרחב המצולם, או ההעמדה של הסצינה, ארגון התמונה והמשתתפים בה.


הנה הסבר של המיזנסצנה:

https://youtu.be/FeI_8M-wUWM





תרגיל מיזנסצנה של בית ספר לבימוי:

http://youtu.be/vIULog0F9f8


עוד תרגיל בימוי של מיזנסצינה בבית ספר לקולנוע:

http://youtu.be/5WyzHiyzXGc


מיזנסצנות בסרטים של ווס אנדרסון:

https://youtu.be/7wTcFeSYQ18?long=yes


וסרטון תיעודי על הדרך לעבוד עם מיזנסצנה:

https://youtu.be/clBT7O3A3wI?long=yes

האפקטים המיוחדים (Special effects) הם מראות קולנועיים שקשה או בלתי אפשרי להשיג בצילום והם מיוצרים על ידי היוצרים במיוחד, כדי לתרום לסרט.

האפקטים המיוחדים יכולים להיות פיזיים או כאלה שיוצרו על ידי מחשב. האפקטים הפיזיים הם אפקטים מיוחדים שמדמים אירועים, בסרטי פעולה למשל, כמו שרפות, פיצוצים, הרס בניינים וכו' ונוצרים על ידי חומרים שמדמים את הדבר האמיתי, כמו עשן, חומרי נפץ וכדומה.

לפעמים נדרשים השחקנים או הכפילים שלהם, להיכנס אל תוך הלהבות ואפילו להצית את עצמם. במקרים כאלה הם נעזרים בבגדים חסיני אש, המגינים עליהם עד שצילום השוט מסתיים. מיד עם סיום הצילום של השוט, מכבים אנשי האפקטים המיוחדים את הלהבות, בעזרת מטפי אש.

גם כשמצלמים פיצוץ, עושים אנשי ה"ספיישל אפקטס" חישובים בכדי לזהות בדיוק את כמות חומר הנפץ, איפה ימוקם ומתי יבוצע הפיצוץ, כך שמצד אחד הוא ייתן מראה של פיצוץ אמיתי, אך מצד שני לא יסכן את השחקנים, הכפילים, או את צוות הצילום.

אפקטים ממוחשבים, לעומת זאת, יוצרים דברים ופעולות שלא ניתן, יקר מאוד או קשה ליצור באופן פיזי. שוטים קולנועיים כמו למשל מסעות לחלל, הרס כדור הארץ, אסון המוני וכדומה הם בדיוק הדברים שבשבילם מחשב רב עוצמה הוא המתאים. במקרים אחרים משמשים אפקטים ממוחשבים להוספה של עצמים לפריים המצולם, או להסרה של אובייקטים שנכללו בו וכדומה.


כך עשו אפקטים מיוחדים בסרטים של פעם:

https://youtu.be/oBSpuZDKaKI


דוגמאות נהדרות מתולדות האפקטים המיוחדים בקולנוע:

https://youtu.be/0BYovvLhy7A


לא כל האפקטים המיוחדים נעשים על ידי מחשב:

http://youtu.be/qvwqv2NUFCU


עד כמה האפקטים לא הופכים סרט לטוב:

https://youtu.be/hMRMKWxbULs


האפקטים המיוחדים בטרילוגיית המטריקס:

https://youtu.be/Kjcv-JtUOgA


כך למשל יצרו את היופי המופלא של הסרט חיי פיי:

https://youtu.be/PRE1Ot1sLTc


תמונות שמדגימות לפני ואחרי אפקטים מיוחדים בסרטים מפורסמים:

http://youtu.be/NKZUo0NaKT4


וכמה סרטים לפני ואחרי האפקטים המיוחדים:

https://youtu.be/QbLMom6Qt0c?long=yes

מורפינג (Morphing) הוא אחד האפקטים המיוחדים המעניינים של העידן הדיגיטלי. משתמשים בו בסרטים ובאנימציות כדי לשנות את הצורה של משהו, בדרך כלל דמות, באופן הדרגתי ורציף. האפקט הזה נראה כקסם, אבל הוא אפקט דיגיטלי שמתבסס על תמונות דיגיטליות ויכולת חישוב גבוהה של המחשב המודרני.

המורפינג מבצע מעבר בין תמונה לתמונה, בתהליך הדרגתי ש"מורח" את התמונה הקודמת ויוצר שינוי הדרגתי אל התמונה הבאה.

לרוב השימוש המקובל באפקט המורפינג הוא כדי להציג אנשים המשתנים לאורך השנים, באמצעות מעבר בין תמונות שונות שלהם. שימוש אחר ומעניין הוא להציג אדם ההופך לאדם אחר.

להשגת אפקט המורפינג נהגו להשתמש עד סוף שנות ה-80 בטכניקה של "פייד אאוט" (Fade-out), דהייה של התמונה אל עבר התמונה הבאה. בתחילת שנות ה-90 פותחו תוכנות מחשב המדמות שינויים הדרגתיים המחברים בין תמונה לתמונה בדרך הרבה יותר מוחשית ומציאותית. כיום יוצרים אמני המורפינג עבודות מעניינות מסוג זה בעזרת תוכנת האפקטים המיוחדים After Effects.


המורפינג הידוע מתוך הווידאו קליפ של מייקל ג'קסון "Black or White":

https://youtu.be/3Iw-vUBo7v4


מורפינג של ילדים מכל העולם:

https://youtu.be/Bei79AxD25o


הזמר המנוח ג'ון לנון לאורך השנים:

https://youtu.be/1Lu05Hdyjqo


מורפינג בקולנוע - שינויי ה"המתכת הנוזלית" מתוך הסרט "שליחות קטלנית 2: יום הדין:

https://youtu.be/u8h8d2XLWKY


וכך עושים את זה בתוכנת Morphing מיוחדת:

https://youtu.be/_ffwplg8Lxs

פסקול הוא כל מה ששומעים בסרט. הפסקול כולל את המוסיקה, השיחות (קוראים להן "דיאלוגים"), צלילי הרעש (ה"סאונד אפקטס", כלומר אפקטים קוליים), קולות המרחבים השונים שבהם מתרחשות הסצנות (נקראים Room tones), שירים שמושמעים ברקע הסרט וכדומה.

יש בפסקול רגעים ששומעים דברים מהעולם של הסרט, כלומר מהעלילה ממש - דברים שהדמויות ממש שומעות. הדברים הללו נקראים "סאונד דיאגטי".

לעומתם יש לא מעט דברים שהם מחוץ לסיפור - מוסיקה או סאונד אפקטס שנועדו לחזק תחושות, לרמז על דברים שיקרו וכדומה. אלו דברים "שהדמויות לא שומעות" והם חלק מהסאונד ה"נון דיאגטי" (לא מהסרט).


הנה שיר הנושא מפסקול הסרט הישראלי "קלרה הקדושה" (עברית):

http://youtu.be/rhBSiYHE6f8


יש רגעים בסרט שנותנים למוסיקה לומר את הכל - האם המוסיקה לאורך הסרטון היא דיאגטית או לא?

https://youtu.be/Ra3I4iYvB9I


הריצה של "פורסט גאמפ" עם הפסקול המוסיקלי המשולב בסיפורו של פורסט:

http://youtu.be/QgnJ8GpsBG8


המוסיקאי אנג'לו בדלמנטי על חיבור המוסיקה לסדרה ולסרט טווין פיקס, כשלצידו הבמאי דיוויד לינץ':

https://youtu.be/e-eqgr_gn4k


ושיעור קצר לנגנים שרוצים לדעת איך מחברים מוסיקה לפסקול:

https://youtu.be/YSKAt3pmYBs?long=yes

התסריט הוא התיאור בכתב של השיחות בסרט (דיאלוגים) והפעולות שבו. זהו השלד של הסרט, שעליו יולבשו שאר מרכיביו. לרוב כולל התסריט גם הוראות צילום והסברים לגבי המקום והזמן של כל סצינה והתרחשות בסרט.

התסריט מחולק לסצנות, כשהסצנה היא האלמנט הבסיסי של כל תסריט. סצנה מצומצמת לזמן ספציפי ולמקום ספציפי. אם אחד מהם משתנה, אז עברנו לסצנה חדשה.

בתסריט מופיע הסיפור, עם העלילה שלו (מה שנקרא 'נרטיב'), הדמויות שבו, היחסים שלהן זו עם זו והשיחות (דיאלוגים) ביניהן.

תסריט טוב, בדיוק כמו ספר, או מחזה טובים, כמעט תמיד יהיה ניתן לחלק ל-3 חלקים, או מה שמכונה "מערכות": התחלה, אמצע וסוף. זה ככה כבר מאות שנים ועדיין עובד טוב יותר כמעט תמיד. ההתחלה מייצרת משהו שדוחף את ההתרחשות או עלילת הסרט קדימה ומובילה להתרחשות שתקרה באמצע הסרט ואז מגיעה בסופו של דבר אל השיא.

כשהתסריטאי חושב על כתיבת התסריט הוא ממקם במרכזו את הגיבור או הגיבורה ומעביר אותם ב-3 החלקים הללו. למשל סרט על בלש שחוקר פרשה, הפושעים פוגעים במשפחתו ואז הוא נוקם. או תסריט על נער אבוד ולא מחובר לחיים, שמתאהב בנערה שלא מעוניינת בו ואז הוא מממש את חלומו הופך לכוכב רוק, שזוכה בה לבסוף.

בכל אחד מאלה ניתן לזהות בקלות את 3 החלקים הבסיסיים. אם הרעיון של הסרט לא כולל אותם, צריך לבדוק את זה היטב. מעט מאד סרטים עובדים בלי "השילוש הקדוש" הזה ומעט מאד משקיעים ישקיעו כסף בסרט כזה. זה נכון שיוצרים גאונים יכולים לספר סיפור מצוין או ליצור סרט בלעדיהם, אבל האמת היא שגם להם קל יותר עם החלקים הללו.


הנה סרטון שמראה איך לכתוב תסריט או לפחות איך לעשות צחוק מכתיבת תסריט:

http://youtu.be/yyXpFn4SWW0


כך מתארים יוצרי הסרט "כוח משיכה" את המהלך מתסריט אל הסרט הסופי:

https://youtu.be/uJEkPq1WA3g


ותסריטאית מקצועית שמסבירה כיצד למצוא נושאים לכתיבה של תסריטים:

http://youtu.be/xNCzzEo8rak

כשמקרינים סרט, חייבת להיות התאמה מושלמת בין התמונה לצליל. התאמה זו נקראת "סִינְכְרוֹנִיזַצְיָה" או בעברית פשוטה "סינכרון". הסינכרוניזציה חשובה כדי שתנועות השפתיים של השחקנים למשל, יתאימו לקולות הדיבור היוצאים מפיהם. אם לא תהיה התאמה כזו, חוויית הצפייה של הצופים בסרט תיפגע קשות.

אז איך עושים את זה?

הקלאפר, קְלַאפֶר-בּוֹרְד (clapper או clapperboard), או בעברית נַקָּשׁ, הוא מתקן פשוט, המשמש בצילום סרטים להתאמת הצליל לתמונה בדיוק ולסימון של סצנות וטייקים שצולמו.

לקלאפר צורה של לוח שנסגר ועליו רושמים לפני כל טייק, את פרטי הטייק שמצלמים ואת מספרו.

בעת הצילומים, מצלמים בתחילת כל טייק, את אחד מעוזרי הצילום, כשהוא סוגר את הקלאפר-בּורד, עם הפרטים המעודכנים של הטייק שנכתבו עליו, אל מול המצלמה.

לאחר הצילומים, בזמן עריכת הסצנה בידר העריכה, מתאימים עורכי הסרט את צליל הנקישה בפס הקול המוקלט, לצילום הקלאפר שנסגר בתחילת הטייק.

מכיוון שקל לזהות את צליל הנקישה של הקלאפר ברצועת הקול ולראות את פעולת הסגירה המצולמת שלו ברצועת התמונה, קל להתאימן זו לזו. כך מסייעת נקישת לוח הקלאפר הנסגר לסינכרוניזציה של הקול לתמונה.


כך נראה הקלאפר המודרני, עם השעון האלקטרוני:

http://youtu.be/LSKSkdm3Ar4


וכך מפעילים אותו נכון:

http://youtu.be/sDRgNYFNo_I

בצילום קולנוע, טלוויזיה או וידאו משתמשים בעגלה הנקראת דולי (בעברית: צְלַמְנוֹעַ), לצורך ההנעה של מצלמה בצורה חלקה.

לרוב נעה עגלת הדולי על מסילות מיוחדות, כשהצלם ועוזר הצלם ניצבים עליה.

בין צוות בעלי התפקידים על הסט של צילום סרט נמצא תמיד ה"דולי-גריפ", שהוא האחראי על הזזת עגלת הדולי.


הנה סרטון שמראה את הדולי בפעולה, בעת צילום של סרט:

http://youtu.be/Tty1zHKNp6o