למה כעסו כל כך על חנה ארנדט?
חנה ארנדט הייתה הפילוסופית היהודית הגדולה במאה ה-20 וללא ספק מהפילוסופים המעניינים במאות האחרונות. רוב עיסוקה היה בשואה ובמשמעות הפילוסופית שלה, בהתנהגות האנשים וברעיונות שבאו לידי ביטוי באירוע חסר תקדים זה בהיסטוריה האנושית.
בצל משפט אייכמן, אותו סיקרה, היא השמיעה וכתבה רעיונות שנשמעו מחרידים ללא מעט אנשים בתקופתה. יכול היה להשתמע מהם שכל אדם, בנסיבות מסוימות, היה יכול להיות משתף פעולה עם הרוע המוחלט של הנאצים ולבצע פשעי מלחמה. אנשים ואישים תקפו אותה, החרימו אותה, כעסו עליה ללא גבול, וביקרו קשות את רעיונותיה הפילוסופיים ודעותיה.
וכאילו לא הספיקה הביקורת שספגה על ספרה על אייכמן ועל "הבנאליות של הרוע", רעיון שניתן לקרוא בו בתגית הבנאליות של הרוע, היא גם ביקרה בחומרה את שיתוף הפעולה של מנהיגי היהודים עם הנאצים והרגיזה רבים מהיהודים בארצות הברית ובעולם.
היא הייתה פליטה סדרתית. בתחילה ברחה מגרמניה לצרפת ואז, כשהנאצים כבשו את צרפת, היא נמלטה שוב - לארצות הברית. שם מצאה בית, גם פיזי וגם חברתי. ארצות הברית נדמתה לחלום בעיניה - מקום פלורליסטי, חופשי והפוך מכל מה שהכירה באירופה של השנים האחרונות דאז.
אך גם חולשותיה של חנה ארנדט לא היו תמיד פשוטות. היא הייתה בן-אדם, חכם אבל אנושי. היא ביקרה קשות את היידגר, הפילוסוף הגרמני הידוע, ששיתף פעולה עם הנאצים. בכל זאת סלחה לו והפכה למקדמת הספרים שלו בארצות הברית.
ככל שעברו השנים ועל אף החרם שעשו עליה יהודי ארצות הברית, ההערכה אליה הלכה עם הזמן וגדלה. לא ליברלית, לא מרכסיסטית, לא קפיטליסטית ולא כל כיוון מוכר - היא לא נמנתה על שום אסכולה, אלא הייתה פילוסופית בעלת מחשבה עצמאית משלה, הוגה שעסקה רוב חייה בשואה ובמחשבה על פליטים ופליטות, על רוע, אשמה ואחריות. ארנדט הפכה את חוויותיה האישיות כפליטה למרכז חייה הפילוסופיים והטביעה חותם במחשבה על האירוע הבלתי נתפס בהיסטוריה.
חנה ארנדט הייתה הפילוסופית היהודית הגדולה במאה ה-20 וללא ספק מהפילוסופים המעניינים במאות האחרונות. רוב עיסוקה היה בשואה ובמשמעות הפילוסופית שלה, בהתנהגות האנשים וברעיונות שבאו לידי ביטוי באירוע חסר תקדים זה בהיסטוריה האנושית.
בצל משפט אייכמן, אותו סיקרה, היא השמיעה וכתבה רעיונות שנשמעו מחרידים ללא מעט אנשים בתקופתה. יכול היה להשתמע מהם שכל אדם, בנסיבות מסוימות, היה יכול להיות משתף פעולה עם הרוע המוחלט של הנאצים ולבצע פשעי מלחמה. אנשים ואישים תקפו אותה, החרימו אותה, כעסו עליה ללא גבול, וביקרו קשות את רעיונותיה הפילוסופיים ודעותיה.
וכאילו לא הספיקה הביקורת שספגה על ספרה על אייכמן ועל "הבנאליות של הרוע", רעיון שניתן לקרוא בו בתגית הבנאליות של הרוע, היא גם ביקרה בחומרה את שיתוף הפעולה של מנהיגי היהודים עם הנאצים והרגיזה רבים מהיהודים בארצות הברית ובעולם.
היא הייתה פליטה סדרתית. בתחילה ברחה מגרמניה לצרפת ואז, כשהנאצים כבשו את צרפת, היא נמלטה שוב - לארצות הברית. שם מצאה בית, גם פיזי וגם חברתי. ארצות הברית נדמתה לחלום בעיניה - מקום פלורליסטי, חופשי והפוך מכל מה שהכירה באירופה של השנים האחרונות דאז.
אך גם חולשותיה של חנה ארנדט לא היו תמיד פשוטות. היא הייתה בן-אדם, חכם אבל אנושי. היא ביקרה קשות את היידגר, הפילוסוף הגרמני הידוע, ששיתף פעולה עם הנאצים. בכל זאת סלחה לו והפכה למקדמת הספרים שלו בארצות הברית.
ככל שעברו השנים ועל אף החרם שעשו עליה יהודי ארצות הברית, ההערכה אליה הלכה עם הזמן וגדלה. לא ליברלית, לא מרכסיסטית, לא קפיטליסטית ולא כל כיוון מוכר - היא לא נמנתה על שום אסכולה, אלא הייתה פילוסופית בעלת מחשבה עצמאית משלה, הוגה שעסקה רוב חייה בשואה ובמחשבה על פליטים ופליטות, על רוע, אשמה ואחריות. ארנדט הפכה את חוויותיה האישיות כפליטה למרכז חייה הפילוסופיים והטביעה חותם במחשבה על האירוע הבלתי נתפס בהיסטוריה.
