מהי החצוצרה?
אחד הכלים העתיקים היא החֲצוֹצְרָה (Trumpet), הכלי הגבוה או כלי הסופרן הגבוה מתוך כלי הנשיפה ממתכת, הכוללת גם את הטובה, הטרומבון וקרן היער. בתנ"ך מרבים להזכיר אותה.
כלי נגינה כמו החצוצרה נוצרו גם בעת העתיקה במצרים העתיקה, כמו גם בממלכות המזרח דוגמת פרס, ביזנטיון, טיבט ומונגוליה. במדבר הצטווה משה מנהיג עם ישראל להכין חצוצרות כסף לצורך עבודת המשכן.
ובכלל, בימי קדם האמינו בכוח המאגי שיש לחצוצרה: קוסמים היו מדברים לתוכן וקולם הוסווה ונשמע כקול האלים. צבאות תקעו בחצוצרות כשיצאו למלחמה ואף עטפו את החצוצרה בבד אדום (מנהג שבאופן סמלי נוהגות לפיו תזמורות צבאיות עד היום).
לנגן החצוצרה קוראים חצוצרן או מחצצר. בטכסים וחגיגות נהוגות מאז ועד היום תרועות בנוסחים שונים. בניגוד לחצוצרה של היום, המעוקלת ובעלת שסתומים, החצוצרה הקדומה היתה ישרה והפקת הצלילים השונים התבצעה רק בשינוי בשפתי הנגן.
עד לזמנו של בטהובן, היה תפקיד החצוצרות במוסיקה הסימפונית מצומצם. בתקופת הבארוק של באך והנדל התפתחה החצוצרה מאוד, לחצוצרת הבארוק. בסוף המאה ה-18 התפתחה מהחצוצרה הארוכה הגרסה המצוידת בשסתומים, החצוצרה הקצרה של ימינו.
זאת בגלל היותן חד-סולמיות מה שלא איפשר לנגן בהן תפקידים כרומטיים. אך מאז הומצאו השסתומים והחצוצרות הפכו לבעלות אפשרויות נגינה מגוונות.
באך כלל בקונצ'רטו הברנדנבורגי מספר 2 קטע סולו וירטואוזי לחצוצרה ופרסל כתב סונטה לחצוצרה. ויואלדי כתב קונצ'רטו ל-2 חצוצרות וידוע גם הקונצ'רטו לחצוצרה מאת היידן.
אך הקטע המפורסם ביותר לחצוצרה הוא מארש הניצחון מתוך האופרה "אאידה" מאת ורדי.
בתזמורת המודרנית יש בדרך כלל שתיים או שלוש חצוצרות. בנוסף למוסיקה קלאסית, החצוצרה היא מהכלים הנפוצים גם בג'אז, בסגנון ה-Fאנק, הבלוז, תזמורות הצעידה, תזמורות כלי הנשיפה ובמוסיקת הפופ.
אחד הכלים העתיקים היא החֲצוֹצְרָה (Trumpet), הכלי הגבוה או כלי הסופרן הגבוה מתוך כלי הנשיפה ממתכת, הכוללת גם את הטובה, הטרומבון וקרן היער. בתנ"ך מרבים להזכיר אותה.
כלי נגינה כמו החצוצרה נוצרו גם בעת העתיקה במצרים העתיקה, כמו גם בממלכות המזרח דוגמת פרס, ביזנטיון, טיבט ומונגוליה. במדבר הצטווה משה מנהיג עם ישראל להכין חצוצרות כסף לצורך עבודת המשכן.
ובכלל, בימי קדם האמינו בכוח המאגי שיש לחצוצרה: קוסמים היו מדברים לתוכן וקולם הוסווה ונשמע כקול האלים. צבאות תקעו בחצוצרות כשיצאו למלחמה ואף עטפו את החצוצרה בבד אדום (מנהג שבאופן סמלי נוהגות לפיו תזמורות צבאיות עד היום).
לנגן החצוצרה קוראים חצוצרן או מחצצר. בטכסים וחגיגות נהוגות מאז ועד היום תרועות בנוסחים שונים. בניגוד לחצוצרה של היום, המעוקלת ובעלת שסתומים, החצוצרה הקדומה היתה ישרה והפקת הצלילים השונים התבצעה רק בשינוי בשפתי הנגן.
עד לזמנו של בטהובן, היה תפקיד החצוצרות במוסיקה הסימפונית מצומצם. בתקופת הבארוק של באך והנדל התפתחה החצוצרה מאוד, לחצוצרת הבארוק. בסוף המאה ה-18 התפתחה מהחצוצרה הארוכה הגרסה המצוידת בשסתומים, החצוצרה הקצרה של ימינו.
זאת בגלל היותן חד-סולמיות מה שלא איפשר לנגן בהן תפקידים כרומטיים. אך מאז הומצאו השסתומים והחצוצרות הפכו לבעלות אפשרויות נגינה מגוונות.
באך כלל בקונצ'רטו הברנדנבורגי מספר 2 קטע סולו וירטואוזי לחצוצרה ופרסל כתב סונטה לחצוצרה. ויואלדי כתב קונצ'רטו ל-2 חצוצרות וידוע גם הקונצ'רטו לחצוצרה מאת היידן.
אך הקטע המפורסם ביותר לחצוצרה הוא מארש הניצחון מתוך האופרה "אאידה" מאת ורדי.
בתזמורת המודרנית יש בדרך כלל שתיים או שלוש חצוצרות. בנוסף למוסיקה קלאסית, החצוצרה היא מהכלים הנפוצים גם בג'אז, בסגנון ה-Fאנק, הבלוז, תזמורות הצעידה, תזמורות כלי הנשיפה ובמוסיקת הפופ.
