שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה סיפורם של המלחין ויוולדי ושל היצירה ארבע העונות?
4 העונות (The Four Seasons), היצירה הידועה כל כך של אנטוניו ויואלדי היא אחת היצירות הקלאסיות המוכרות, המבוצעות, המוקלטות והפופולריות ביותר בעולם.
ויוואלדי כתב 500 קונצ'רטי (קונצ'רטו בלשון רבים). בגיל 40, לאחר שהיה לגדול הכותבים למנדולינה, הוא הפך למאסטרו די קונצ'רטו. כל מלחיני התקופה נדהמו מהווירטואוזיות של הכתיבה שלו ומהאופן שבו הוא למד לנצל את הפוטנציאל של הכינור המודרני של תקופתו, כלי ששופר על ידי משפחת אמאטי והיה לכלי מדויק ואיכותי מאי-פעם.
הגאונות של המלחין הוונציאני עוררה קנאה בכל אירופה. אחד אחרי השני, ישבו רבים מהמלחינים ולמדו את הטכניקות, המהלכים, המרקמים והפראזות שכתב בקונצ'רטי שלו לכינור. הוא היה אשף והם למדו ממי שרבים מהם ראו כגדול מביניהם.
הקריירה שלו בכלל החלה כילד מוכשר מאוד למוסיקה, שלמד בכנסייה, כמו כל בני תקופתו שרצו השכלה במאה ה-18. בתקופתו בוחרים רבים בקריירה במסגרת הכנסייה ובגיל 20 הוא הפך לכומר. אבל 5 שנים אחר כך הוא פרש מהכנסייה ומצא עבודה כמורה למוסיקה בבית מחסה ליתומות בעיר ונציה.
בבית המחסה הוא לימד את הבנות התלמידות לנגן במנדולינה. הוא נהג לכתוב להן סונטות ששילבו מוסיקה נהדרת עם סוג של אימון בנגינת הכלי. כך הוא גרם לתלמידותיו להתאמן, מבלי לסבול את תרגילי הנגינה המשעממים, שכל נגן ותלמיד נגינה יספרו לכם שהם אולי הגורם העיקרי לפרישה מלימודי הנגינה. הם פשוט משעממים. מאוד משעממים. אז הוא כתב להם קונצ'רטו אחרי קונצ'רטו למנדולינה ועודד אותן להצטיין כדי לקבל את הסולואים. כן, כבר אז רבים ומתחרים על סולואים...
ואז הוא מגלה את הכינור והופך לאשף בכתיבת קונצ'רטי לכלי הזה וזוכה לתהילה בחוג המוסיקאים של אירופה. אבל הצלחתו המוסיקלית של ויואלדי לא הועילה להצלחתו האישית. הציבור לא כל כך מכיר אותו והמוסיקאי הגאון נכשל שוב ושוב בקבלת תפקידים שיהלמו את יכולותיו. ברומא למשל, מקום אליו שאף להתקבל, בדקו בכנסייה הקתולית למה הוא לא נשוי ומצאו שהוא חי בחטא עם זמרת, ללא נישואין. אז הוא נדחה בבושת פנים.
כך הוא נדחה שוב ושוב בקבלת משרה מכבדת שתאפשר לו להתפרנס, כמו באך או היידן, מהלחנה של מוסיקה גדולה. אבל זה לא עבד והוא לא התקבל וממש לא מסיבות מוסיקליות. ויואלדי נותר תקוע וכמה שנים אחר-כך הוא מת עני ושבור לב, בבית חברים.
ממש כמו מוצרט, מת הקומפוזיטור הגאון מוונציה מות עניים וממש כמוהו, הוא נקבר בקבר אחים. את מוצרט שכרו והיללו אחרי מותו, אבל ויואלדי נשכח למשך 200 שנה. כמו ששכחו את באך, שתודות למנדלסון התגלה שוב לעולם והפך לאחד משלושת ה-Bים של המוסיקה הקלאסית, השלישיה שלו ושל בטהובן וברהמס שהוכרה כגדולי המוסיקה.
רק במאה ה-20, בזמן השלטון הפשיסטי של מוסוליני, ישב מוסיקולוג בשם ג'אזטו וחוקר את מוסיקת הבארוק. לצד גאונים כמו אלבינוני, שג'אזטו חקר והתעמק בעבודותיהם (תוך שהוא מחולל את הפלא של האדאג'יו, אבל זה בערך אחר) הוא גילה את האוצר של ויואלדי. במחקריו גילה ג'אזטו קטעים ביצירות של באך, שברור היה לו שאינם של המלחין הגרמני. כשהמשיך לחקור הוא גילה את סיפורו של המורה האלמוני והנשכח מבית היתומות בוונציה. הסתבר לו שבאך הגדול, גאון הבארוק שכולם משתחווים בפניו, העתיק מיצירות ויואלדי בלי חשבון (אל תיכנסו להיסטריה - באותה תקופה זה היה מקובל).
וכך חזר שמו של גאון הקונצ'רטו הבארוקי לשיח המוסיקלי בגאון. כולם החלו לבצע את יצירותיו המעטות שזוהו ונמצאו. מכירות הביצועים המוקלטים של יצירותיו נמכרים ומבוצעים היום בלי הפסקה והוא מחזיק בשיאי מכירות קלאסיות ובשיאי ביצועים. הוא הפך לקונצנזוס - מורה. מלחין. גאון.
הנה סיפורו של ויואלדי:
https://youtu.be/xfuUhjvbF24
על היצירה הכי מצליחה שלו - 4 העונות של ויואלדי (מתורגם):
https://youtu.be/Xcpc8VDsv3c
"הקיץ" מתוך העונות בביצוע הכנרת הילארי האן:
https://youtu.be/kaoqCARilbA?t=52
"החורף" בליווי של אנימציית חול:
https://youtu.be/Ucoxm41gumo
וכל היצירה כולה בסולו של ג'וליה פישר:
https://youtu.be/kS-W3lfcVvY?long=yes
מי היה הצייר הרוצח קאראווג'ו?
הוא היה אמן מהפכני, מהציירים המוכשרים בהיסטוריה, גאון בעל תפיסה אמנותית חדשנית ופורצת דרך. והוא היה גם... רוצח.
כן, הצייר המפורסם קאראווג'ו (Caravaggio) היה אדם רב-צדדים וניגודים. מצד אחד הוא היה טיפוס אלים, שתיין כרוני ושיכור מועד ואדם שהסתבך ברציחות של אנשים. מצד שני, הוא היה אחד מגדולי האמנות. צייר ראליסטי שהדמויות שלו היו מזעזעות באמינותן, יחסית לתקופה. אדם בעל אמונה דתית חזקה, שציוריו מבטאים רגש בצורה חסרת-תקדים, צייר של פרטים קטנים ומדויקים להפליא, גאון של שימוש באור ובניגודי אור וצל שיצרו דרמה.
קאראווג'ו היה גם אמן פורץ דרך שנהג לצייר סצנות תנ"כיות וסיפורי קדושים נוצרים שצוירו בדמות של אנשים רגילים, עם שילוב חסר תקדים בין העכשווי למיתולוגי ובין קודש לחול.
הוא צייר את הציורים שלו על קאנווסים גדולים ומרשימים. הכנסייה לא ממש אהבה בחייו את הציורים שלו, כולל ובמיוחד לא את הציורים הדתיים. אבל איטלקים עשירים אהבו ורכשו את ציוריו העוצמתיים והמלוטשים, שניכרה בהם המון תשוקה.
בציוריו "הקריאה למתי" ו"צליבת פטרוס הקדוש" ניתן לראות את מאפייניו הבולטים: ריאליזם חריף, משחקי וניגודי אור וצל, כמו גם גאונות של שימוש בצבע והעמדת דמויות ועצמים בחלל. קאראווג'ו בחר בקפידה אילו פרטים להדגיש באור בציוריו ובחר מודלים יחודיים.
למרות שמת בשנת 1610 והוא בן 39 בלבד, השפעתו על תולדות האמנות היא אדירה. לא רבים הציירים שהשפיעו כמוהו למשך תקופה כה ארוכה על אמנות הציור. אמנים רבים הושפעו ממנו, מציירים קתולים מאוטרכט שבהולנד שנסעו במאה ה-17 ללמוד ברומא וזכו לכינוי "הקרוואג'יסטים של אוטרכט", ועד לגדולי הציור, דוגמת רובנס, ורמיר, ולסקז ורמברנדט.
אבל בשנת 1606, בשיא הקריירה שלו ברומא, הוא היה מעורב בקטטה והרג אדם. הוא ברח במהירות, כדי למצוא לו פטרון חדש בנאפולי ובהמשך במלטה. שנתיים אחר כך הוא נזרק גם משם, אחרי שהסתבך גם שם בקטטות נוספות. ממלטה עבר לסיציליה ובהדרגה נעשו ציוריו, כמו חייו, כהים ומוצללים יותר ויותר. מצבי הרוח שלו החמירו, הוא נהג לקרוע בחרבו ציורים שעליהם קיבל ביקורת שלילית.
החוקרים מעריכים שכשחזר לנאפולי הוא היה ככל הנראה קורבן לתקיפה, שפצעה אותו וגרמה לזיהומים קשים. ככל הנראה הוא ניסה לשוב לטוסקנה, על מנת לזכות במחילה על הפשעים שעשה ברומא. לא ברור איפה בדיוק נגדע פתיל חייו.
אבל לא רק חייו של "הצייר הרוצח" היו סערה גדולה, כי גם מותו לוט בערפל ומסתורין. אופיו הסוער, שניכר היטב בציוריו, סיבך אותו לא אחת בקטטות, ובסופו של דבר אולי גם הביא למותו.
מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו שנקרא על שם עיר הולדתו באיטליה נחשב לחלוץ סגנון הבארוק, שעומד להתפתח באירופה בתקופה שלאחר מותו. מי שמכנים לא פעם "הילד הרע של עולם האמנות" היה גאון שהקדים את זמנו. מאות שנים אחרי מותו הוא ממשיך להשפיע על ציירים דגולים, גם אם בתוך תוכו הסתתר אדם רדוף, אלים, פסיכוטי, סוטה ומסובך, שהרג ורצח אחרים, יתכן שלא פעם אחת.
הנה סיפורו של קאראווג'ו בקצרה (עברית):
https://youtu.be/LVo87dtPZfg
באנגלית:
https://youtu.be/9whgBqmELIk
קדימון של סרט על חייו:
https://youtu.be/-Pzw4dUkz7I
הנה ממשיכיו - אמנים שהושפעו ממנו לאורך ההיסטוריה של האמנות:
https://youtu.be/AG6cm3T1-q8
כך מציגים את האמנות שלו היום:
https://youtu.be/ZOIo2arwCOc
תכנית חינוכית על קאראווג'יו (עברית):
https://youtu.be/EZrqTnFwu3o?long=yes
והרצאה על הצייר האלים והמשפיע של תולדות האמנות:
https://youtu.be/1KcdgFxmnb4?long=yes
מי רודף אחרי הפוגה המוסיקלית?
פוּגָה (Fugue) היא שיטת הלחנה פוליפונית לכמה קולות, שנולדה בתקופת הרנסאנס והגיעה לשיא בתקופת הבארוק. גם אחרי תקופת הבארוק ממשיכה הפוגה להופיע, מפוגות בתקופה הקלאסית ועד לפוגות מהתקופה הרומנטית ובמאה ה-20.
בתחילת הפוגה מנוגן הנושא הראשי ובהמשך הוא מושמע שוב ושוב, כשבכל פעם הוא "עובר" לקול אחר, בין הקולות השונים. אך בכל קול הוא מנוגן בשינויים מסוימים. לעתים השינוי מלודי, כלומר במנגינה שלו, ולעתים הוא ריתמי, בקצב שלו. כך הוא מתאים לקולות האחרים ולסולמות השונים.
חוץ מהנושא הראשי, יש בפוגה גם נושאים משניים וקטעי מעבר, שמושמעים כל הזמן למולו, כנושאים נגדיים או מקבילים. קצת כמו שיחה שבה ניתן להבין את דברי כולם, על אף שהם מדברים ביחד וממש בו-זמנית - כך הקולות בפוגה עצמאיים ועדיין יש ביניהם שילוב הרמוני המשתלב היטב לכדי שלמות אחת. בכך הפוגה שונה מצורות מוסיקליות אחרות שלא מבוססות על קונטרפונקט.
יצירות שנכתבו בטכניקת הפוגה נקראות במרבית המקרים גם הן "פוגה". פוגות כאלה יכולות להיכתב לכלי יחיד, לרוב כלי מקלדת כמו פסנתר, להרכבים כליים וקוליים, דוגמת רביעיית מיתרים, תזמורת מלאה או מקהלה.
פוגות מפורסמות ניתן למצוא בסימפוניה השלישית של בטהובן, בקטע ה"אמן" מתוך הרקוויאם של מוצרט, וברבות מיצירותיו של יוהאן סבסטיאן באך.
כך נראית פוגה:
https://youtu.be/95gLT7NzHAM
הנה הפוגה הגדולה בסול מינור של באך קכל 542:
https://youtu.be/4WhPUqpaRp4
פוגת "אמן" מתוך הרקוויאם של מוצרט:
https://youtu.be/-IfB7VmGaNQ
הפוגה מפרק רביעי בסימפוניה השלישית של בטהובן:
https://youtu.be/ZkP3XVkLxL4
סרט תיעודי שמסביר את הפוגה:
https://youtu.be/vAFETgpt9PA?long=yes
הסבר נוסף ומעמיק על הפוגה והצד המתמטי שלה:
https://youtu.be/ZG4SKgCpppE?long=yes
ו"אמנות הפוגה" של באך בביצוע הפסנתרן גלן גולד:
https://youtu.be/exD8bhJP1eo?long=yes
מהו הקנון המוסיקלי?
קנון הוא צורה של שיר או מנגינה מרובי-קולות, שכל הקולות בהם הם בעלי אותה המנגינה. מדובר בצורה פוליפונית (רבקולית) ששורשיה עתיקים מאד ושהלחן בכל קולותיה זהה.
מנגינת הקנון מתחילה בקול הראשון ואחרי זמן מה (זמן מוסיקלי, כמו תיבה מוסיקלית או רבע, שלוש שמיניות וכדומה) מתחיל להישמע הקול השני ואז, אחרי זמן זהה מתחיל עוד קול וכך הלאה - לפי מספר הקולות בשיר. יש קנונים מורכבים יותר אבל זו צורתו הבסיסית של הקנון.
הנה הסבר על צורת הקנון (עברית) והקנון הכי ידוע בזמר העברי:
https://youtu.be/BV9M86jVloo
קנון עם הטקסט העתיק "על נהרות בבל":
https://youtu.be/n1B7xBQMAJA
קנון מפורסם לחנוכה "מי ימלל":
https://youtu.be/fmiGBOqlK18
קנון ההד של אורלנדו די לאסו:
https://youtu.be/pYppBzPaEOI
קנון בן 4 קולות, כשכל קול מנגן את אותה המנגינה של הראשון אבל בזמנו ובגובה אחר. זה מתחיל בהשמעת המנגינה לבדה ואז מתחיל הקנון:
http://youtu.be/YC9bKfzXC18
הנה קנון באנגלית עתיקה - Sumer Is Icumen In:
http://youtu.be/EHFxxZmyxDg?t=30s
הקנון הכי מפורסם בעולם - frère jacques, בעברית "אחינו יעקב":
https://youtu.be/ypwUqsD6qCw
תלמידות מבצעות קנון ידוע "Row, Row Your Boat":
http://youtu.be/ITvyJniLMGY
וקאנון עברי ידוע "כל על פני ארץ" שמוכר גם במילים "הימים חולפים שנה עוברת":
http://youtu.be/6PjTZtw2b4w
הנה שיר רוק שפותח בקנון עתיק:
https://youtu.be/8VisxHApl8Y?long=yes
איך באך הוכר כגאון מאה שנה אחרי מותו?
אין הרבה מוסיקאים כמו יוהן סבסטיאן באך, אנשי מקצוע מעולים בחייהם. מי שהחל את דרכו כנער מקהלה, החל לנגן בכינור, הפך לעילוי בנגינת עוגב וצ'מבלו וזכה להיחשב בחייו כאחד מגדולי נגני המקלדת.
באך הירבה לחבר יצירות סולו לכינור, חליל ומקלדת ובתור מועסק אצל אציל עשיר, הוא אפילו יצר יצירות קלילות כמו "קנטטת הקפה", מעין פרסומת למשקה האופנתי שפרץ בתקופתו והפך לטרנד מטורף.
בגיל 38, זוכה באך לקבל את המינוי כמלחין והמוסיקאי הראשי בבית הספר של קתדרלת לייפציג. מכאן ועד מותו בגיל 65 הוא עתיד לספק בקביעות יצירות דתיות לכנסיות העיר וללימודי מקהלת הנערים המקומית. כך מחבר באך במהלך השנים יצירות מוסיקליות לפרקים מ"הברית החדשה", ביניהם קנטטות לתפילות יום ראשון ו"פסיונים", העוסקים בסיפורו של ישו.
הוא היה חדשן ונועז לתקופתו, בזמן שמסביב לא הבין איש איזו עבודה מצוינת הוא עושה. הוא נהג לפרוץ את גבולות הנכון והמקובל של טכניקות ההלחנה של זמנו. הן היו מאוד שמרניות והתבססו על גישה של יופי מגביל לצירופי צלילים נעימים, קונסוננטים בשפת המוסיקה. באך הלך על דיסוננס בלי לפחד וידע לצאת ממנו נהדר. זו רק אחת מפיסות הגאונות שלו.
האגדה מספרת שבמותו הוריש באך את תווי יצירותיו הגדולות לשני בניו. כל אחד מהבנים קיבל לידיו חצי מיצירות האב. אחד הבנים היה רשלן, מוזנח ולא רציני. הוא השתמש בדפי התווים הללו, היום כל אחד מהם יכול היה להיות שווה מיליוני דולרים, כדי לעטוף דגים וחפצים. מורשת אביו הייתה מבחינתו לא יותר מנייר אריזה...
הבן השני שמר באדיקות את כל התווים שקיבל ואחרי מותו הם נתרמו לארכיון. כך נשארה לעולם רק מחצית מהמורשת של גאון המוסיקה, לדעת רבים המלחין החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית.
והכל מפני שהמלחין יוהאן סבסטיאן באך, בקיצור באך, לא התפרסם בחייו בתור מלחין חשוב. הוא היה מלחין מקומי פורה וידוע, אך שמעו יצא ברחבי גרמניה דווקא כנגן עוגב מעולה, בכנסיות שבהן שרת כמלחין.
המוסיקה שלו, לעומת זאת, נתפסה כמיושנת, כבדה ומתוחכמת מדי לתקופה ולעולם המוסיקה ה"חדש" של אותם ימים.
וכך, עם מותו של יוהאן סבסטיאן באך, המוסיקה שלו נשכחה לחלוטין. לחובבי ואוהבי המוסיקה הקלאסית קשה לדמיין עולם שבו לא נוכחת המוסיקה של הגאון הגרמני הצנוע הזה, אבל זה בדיוק היה המצב. המוסיקה שלו, שגם קודם זכתה רק להצלחה מקומית, הייתה צנועה מאוד ולא מוערכת מספיק, היא נעלמה, לא הושרה, כמעט ולא נוגנה או בוצעה ומעטים ידעו על קיומה.
וגם המעטים הללו הלכו והתמעטו.
מי שעתיד להחזיר את באך לעולם המוסיקה ולמעשה לחשוף אותו לעולם, הוא המלחין הגרמני היהודי פליקס מנדלסון. זה קרה כ-100 שנה אחרי מותו של באך, כשמנדלסון המנצח חיפש יצירות לביצוע עם התזמורת שבראשה הוא עמד.
זוכרים את תווי יצירותיו של באך ששמר והוריש אחד מבניו של באך לארכיון בלייפציג? - אלה אותם תווים שבהם נתקל אז מנדלסון. הוא התפעל מהמוסיקה הנפלאה שאיש לא הכיר ובמרץ 1829 הוא עתיד לבצע באולם הקונצרטים את המתיאוס פסיון, מהיצירות הגדולות והמרשימות של באך, המתארת את סיפורו של ישו בגרסת מתי, שנקרא בלטינית מתיאוס.
לראשונה זוכה קהל חילוני לשמוע את המוסיקה הליטורגית, כלומר הדתית, של באך. הדי הקונצרט ההוא הדהדו בכל אירופה והביצוע למוסיקה של אותו באך יצר גל של עניין במוזיקה שלו, שלפתע דומה היה שהיא מעניינת את כולם.
כשהחלו לבצע אותה ולפרסמה ברבים, החל העולם להבין את גאוניותו של המלחין הכמעט אלמוני, ש"פוספס" בחייו ועוד יותר במותו.
מאז ידוע י. ס. באך כאחד מגאוני המוסיקה וכאחד המלחינים החשובים בכל הזמנים אם לא החשוב שבהם.
היום, כמעט 300 שנה אחרי מותו, שמו של באך נמנה על שורת המלחינים הגדולים בהיסטוריה וכראשון בן שווים במלחיני ה-B, ביחד עם בטהובן, ברהמס ויש המצרפים אליהם גם את הביטלס.
מאז הוא גם המלחין הקלאסי שזוכה להכי הרבה ביצועים, בהכי הרבה סגנונות ודומה שהוא תמיד רלוונטי ומצליח. מבאך בג'ינס ובסינתסייזר ועד באך של "בהיר יותר מחיוורון" בסיקסטיז, של ריפים מהסולואים של ריצ'י בלקמור מ"דיפ פרפל" בסוונטיז וכמובן באך שכל הרכב ג'אז מתכבד בעיבודים ליצירותיו ואפילו באך שאמני היפ הופ ומפיקי אלקטרו סוגדים למהלכים ההרמוניים המטורפים שלו. יחי באך שמת וקם לתחייה.
הנה תולדות חייו של באך בהיפ הופ:
http://youtu.be/TWwT_taX8N4
מה סוד הגדולה של מי שרבים רואים בו את הגדול מכולם?
https://youtu.be/OUNTARNg_3s
מי בא לנגן באך לפילה עיוורת?
https://youtu.be/VOr2O0FfpT8
פרטיטות של באך בביצוע הפסנתרן גלן גולד:
https://youtu.be/51dXnVmnrgU?long=yes
ומה קורה כשמנסים לג'נרט מוסיקה של באך בבינה מלאכותית:
https://youtu.be/HS0MXynfstA?long=yes
מהי בדיוק החצוצרה?
אחד הכלים העתיקים היא החֲצוֹצְרָה (Trumpet), הכלי הגבוה או כלי הסופרן הגבוה מתוך כלי הנשיפה ממתכת, הכוללת גם את הטובה, הטרומבון וקרן היער. בתנ"ך מרבים להזכיר אותה.
כלי נגינה כמו החצוצרה נוצרו גם בעת העתיקה במצרים העתיקה, כמו גם בממלכות המזרח דוגמת פרס, ביזנטיון, טיבט ומונגוליה. במדבר הצטווה משה מנהיג עם ישראל להכין חצוצרות כסף לצורך עבודת המשכן.
ובכלל, בימי קדם האמינו בכוח המאגי שיש לחצוצרה: קוסמים היו מדברים לתוכן וקולם הוסווה ונשמע כקול האלים. צבאות תקעו בחצוצרות כשיצאו למלחמה ואף עטפו את החצוצרה בבד אדום (מנהג שבאופן סמלי נוהגות לפיו תזמורות צבאיות עד היום).
לנגן החצוצרה קוראים חצוצרן או מחצצר. בטכסים וחגיגות נהוגות מאז ועד היום תרועות בנוסחים שונים. בניגוד לחצוצרה של היום, המעוקלת ובעלת שסתומים, החצוצרה הקדומה היתה ישרה והפקת הצלילים השונים התבצעה רק בשינוי בשפתי הנגן.
עד לזמנו של בטהובן, היה תפקיד החצוצרות במוסיקה הסימפונית מצומצם. בתקופת הבארוק של באך והנדל התפתחה החצוצרה מאוד, לחצוצרת הבארוק. בסוף המאה ה-18 התפתחה מהחצוצרה הארוכה הגרסה המצוידת בשסתומים, החצוצרה הקצרה של ימינו.
זאת בגלל היותן חד-סולמיות מה שלא איפשר לנגן בהן תפקידים כרומטיים. אך מאז הומצאו השסתומים והחצוצרות הפכו לבעלות אפשרויות נגינה מגוונות.
באך כלל בקונצ'רטו הברנדנבורגי מספר 2 קטע סולו וירטואוזי לחצוצרה ופרסל כתב סונטה לחצוצרה. ויואלדי כתב קונצ'רטו ל-2 חצוצרות וידוע גם הקונצ'רטו לחצוצרה מאת היידן.
אך הקטע המפורסם ביותר לחצוצרה הוא מארש הניצחון מתוך האופרה "אאידה" מאת ורדי.
בתזמורת המודרנית יש בדרך כלל שתיים או שלוש חצוצרות. בנוסף למוסיקה קלאסית, החצוצרה היא מהכלים הנפוצים גם בג'אז, בסגנון ה-Fאנק, הבלוז, תזמורות הצעידה, תזמורות כלי הנשיפה ובמוסיקת הפופ.
הנה החצוצרה הקלאסית:
https://youtu.be/ZdqjcMmjeaA
חצוצרה ארוכה ועתיקה:
https://youtu.be/Wa2vzx-aNrw
רונדו של הומל בחצוצרה:
https://youtu.be/B1eyZAedhY4
מיילס דיוויס, החצוצרן הג'אז הנודע ולהקתו ב"Human Nature":
https://youtu.be/xZ5E4Jo3lpU
החצוצרה הקלאסית בתזמורת:
https://youtu.be/NEFjjGUXKxM
ורוי הרגרוב מנגן את "אני זוכר את קליפורד" בקורנט, קרוב משפחה של החצוצרה:
https://youtu.be/S9zQzAAWgd4
איך יצר באך את המנחה המוסיקלית?
זה קרה בשנת 1747 כשבארמונו של פרידריך השני, מלך פרוסיה, ביקר "המלחין המאלתר" יוהן סבסטיאן באך. באך היה ידוע בחייו פחות כמלחין ויותר כנגן מצוין וכמאלתר בחסד, מי שיכול להמציא על הרגע, כלומר ממש במקום, מנגינות נעימות לאוזן ומתוחכמות ביותר.
המלך המארח החליט להשתעשע מעט וביקש מאורחו לנגן אילתורים על מנגינה שניגן לו. באך החל מיד לאלתר פוגה על המנגינה שניגן המלך. האילתור היה מוצלח ובאך קיבל הרבה מחיאות כפיים וכבוד מהמלך הנלהב.
מעט אחרי שחזר באך לביתו, הוא החליט להלחין על בסיס הנושא של המלך מספר פוגות וקנונים. הוא גם החל ליצור פוגה ב-6 קולות. כל הקטעים שיצר היו לחלק מיצירה חדשה שלו, יצירה מונומנטלית שזכתה לשם "המנחה המוסיקלית" (The Musical Offering).
הנה קטע מהמנחה המוסיקלית:
https://youtu.be/z4STsIzfBNI
עוד מ"המנחה המוזיקלית" בגיטרה:
https://youtu.be/WTdsBQhoCWk
וביצוע ארוך של חלקים מהמנחה המוסיקלית:
https://youtu.be/23yNGer9Wqs?long=yes
מהי המנגינה ששיגעה דורות?
קוראים לה "לה פוליה" (La Follia), או בעברית "השגעון".
לא ברור איפה נולדה המנגינה הספרדית-פורטוגזית הזו מימי הביניים. ההשערה היא שהיא פרצה לפני כ-700 שנה. נראה שהיא הייתה מנגינה שליוותה מחול, שהרוקדים אותו נראו כמוכי שיגעון ומכאן שמה. מאז היא צצה שוב ושוב ביצירותיהם של גדולי המלחינים בתקופת הרנסאנס, בעידן הבארוק, בתקופה הרומנטית ואפילו במאה ה-20.
זה התחיל עם ריקוד העם הפורטוגזי היפה של ימי הביניים. עם הזמן הפך הניגון של La Folia למנגינה לחליל. בהדרגה היא נפוצה אל כל אירופה. כך החלה המנגינה המהפנטת, עם ההרמוניה הכובשת, לצוץ במוסיקה האמנותית שוב ושוב. ראשית בסונטה מספר 12 של ארקנג'לו קורלי משנת 1700, שהתבססה על הפולייה. היא הייתה כה יפה עד שה"לה פולייה" הפכה מזוהה עם קורלי ורבים זיהו מאז את הפוליה בטעות כיצירה שנכתבה על ידו.
אחרי קוראלי כתבו שוב ושוב מלחיני תקופות הרנסאנס והבארוק וריאציות על ה"פולייה". גדולי המוסיקה כסקרלטי, ויואלדי, לולי, באך ורבים אחרים שילבו את המנגינה הכובשת ביצירותיהם. רבים שינו את המקצב שלה למקצב הסרבנד האופנתי. אחר כך בתקופה הרומנטית השתמשו בה מלחינים כמו ליסט ליצירת וריאציות וגם כנרים מפורסמים נהגו לנגן אותה בתור הדרן.
ובמאה ה-20, כמו אחרים לפניו, המלחין רחמנינוב היה כל כך משוכנע שקורלי הוא שחיבר אותה, שכתב את הווריאציות שלו על לה פוליה בשנת 1931 וקרא ליצירה "וריאציות על נושא של קורלי".
הנה ריקוד ספרדי על הפוליה, ברוח ריקוד המקורי:
https://youtu.be/vFxLNa5vgxM
ה"פוליה" בסונטה לכינור ולקונטיניואו מספר 12 אופוס 5 של קורלי:
https://youtu.be/4YMq9NEMhMA
ריקוד על המוסיקה של קורלי:
https://youtu.be/lzltjVJl_xU
כאן בפסנתר "לה פולייה" של סקרלטי שנכתב לצ'מבלו:
http://youtu.be/zmytKKO9f9g
הקנון ברה מז'ור של פחלבל הוא בעצם שאקון שהבאס בו מתבסס על ההרמוניה של הפוליה:
http://youtu.be/OFfYGoVstgc
באך שילב את הפולייה ב"קנטטת האיכרים" שלו, הקנטטה מספר 212 - כאן באווירה ספרדית:
http://youtu.be/sHK1Xhrh_sY
והנה 15 וריאציות על 'לה פולייה' מאת ויואלדי (שלמד אצל קורלי):
http://youtu.be/iGQWHafmIFo
גאון הפסנתר פרנץ ליסט כלל את ה"פוליה" שלו ביצירה ארוכה בשם "רפסודיה ספרדית":
http://youtu.be/MqlLSHPGeWw
ריקוד רוסי על היצירה:
https://youtu.be/Uiv-vQvxPbY
וריאציות על "לה פוליה" מאת סרגיי רחמנינוב שקרא ליצירתו "וריאציות על נושא של קורלי":
http://youtu.be/sX0Gg3lmh5E
ומוסיקאי הפופ-רוק ונגליס שילב את הרמוניית הפוליה בקטע מרהיב שכתב למקהלה ותזמורת:
http://youtu.be/RvvhRwnYfBM
איך פועל העוגב?
העוּגָב (Organ או Pipe organ) או האורגן הוא ככל הנראה כלי הנגינה הגדול ביותר והכי מסובך במנגנוני הפקת הצליל שלו.
ממש כמו על הפסנתר, נגן העוגב פורט על קלידיו של הכלי. אבל בניגוד לפסנתר, העוגב נחשב כלי נשיפה. הסיבה היא שהצלילים מופקים בצינורות הרבים שלו, בהם עובר האוויר, ממש כמו בחליל וכלי נשיפה אחרים.
הצינורות של העוגב רבים. כל צינור מנפיק צליל בגובה אחר. ככל שהצינור המחובר לקליד הינו ארוך יותר - הצליל שמופק מהקליד הוא יותר נמוך.
כל קבוצת חלילים או צינורות בנויה באופן אחר ולפיכך מפיקה צליל מסוג אחר. קוראים לצלילים הללו בעוגב רֶגִיסְטֶרים. יש רגיסטרים המפיקים צלילים דמויי קלרינט, יש המדמים חצוצרה וכדומה. מגופים מיוחדים, מעין כפתורים ליד המקלדת, מאפשרים לנגן העוגב להחליף רגיסטרים וכך להעשיר ולגוון את הנגינה בצלילים מסוגים שונים.
עוגב כנסייתי אחד יכול להכיל 5,000 צינורות ויותר. האוויר לחלילים מופק בימינו בעזרת חשמל אך בעבר היו אנשים מפעילים בשריריהם מפוחים שיצרו את זרם האוויר הדרוש להפקת הצלילים.
העוגבים, או האורגנים, היו נפוצים בעיקר בכנסיות הגדולות. זאת משום שמחיר בניית עוגב כזה היה גבוה ביותר ודרושה הייתה אחזקה שוטפת ויקרה לכלי.
אגב, שמו העברי של האורגן, העוגב, מוזכר אמנם בתנ"ך, אך אין המדובר באותו הכלי אלא ב"מגרפה" המקראית שהיא סוג של חליל פאן, קודמו של העוגב.
לשונית, נוטים כיום להבדיל בין העוגב לאורגן, בכך שהעוגב הוא הכלי הגדול עם מערכת הצינורות, בעוד השם "אורגן" נשמר לכלי המקלדת החשמלי, המחקה את צליליו. אנו נשמור על המסורת הנכונה ונראה בשמות עוגב ואורגן דבר זהה, בעוד שמו המדויק של הכלי החשמלי הוא למעשה אורגן חשמלי.
כך פועל העוגב:
https://youtu.be/iM3ejYnlBVY
אורגן שאיננו חשמלי ומחייב את הנגן לפדל עם הפדלים כדי לייצר לחץ אוויר בצינורות (עברית):
https://youtu.be/0xynb1uAEC0
כך בנוי העוגב:
https://youtu.be/cfFWiWbXGuY
אלו הם צליליו המגוונים:
https://youtu.be/4S6BErQs-HE
הנה נגן העוגב:
https://youtu.be/ZEgXDlc2dHc
עוד נגן כנסייתי:
https://youtu.be/ey_8VSD7fgc
הטוקטה ופוגה ברה מינור של באך:
https://youtu.be/ho9rZjlsyYY?long=yes
והיכרות לעומק עם העוגב:
https://youtu.be/JeB3JnKp8To?long=yes
4 העונות (The Four Seasons), היצירה הידועה כל כך של אנטוניו ויואלדי היא אחת היצירות הקלאסיות המוכרות, המבוצעות, המוקלטות והפופולריות ביותר בעולם.
ויוואלדי כתב 500 קונצ'רטי (קונצ'רטו בלשון רבים). בגיל 40, לאחר שהיה לגדול הכותבים למנדולינה, הוא הפך למאסטרו די קונצ'רטו. כל מלחיני התקופה נדהמו מהווירטואוזיות של הכתיבה שלו ומהאופן שבו הוא למד לנצל את הפוטנציאל של הכינור המודרני של תקופתו, כלי ששופר על ידי משפחת אמאטי והיה לכלי מדויק ואיכותי מאי-פעם.
הגאונות של המלחין הוונציאני עוררה קנאה בכל אירופה. אחד אחרי השני, ישבו רבים מהמלחינים ולמדו את הטכניקות, המהלכים, המרקמים והפראזות שכתב בקונצ'רטי שלו לכינור. הוא היה אשף והם למדו ממי שרבים מהם ראו כגדול מביניהם.
הקריירה שלו בכלל החלה כילד מוכשר מאוד למוסיקה, שלמד בכנסייה, כמו כל בני תקופתו שרצו השכלה במאה ה-18. בתקופתו בוחרים רבים בקריירה במסגרת הכנסייה ובגיל 20 הוא הפך לכומר. אבל 5 שנים אחר כך הוא פרש מהכנסייה ומצא עבודה כמורה למוסיקה בבית מחסה ליתומות בעיר ונציה.
בבית המחסה הוא לימד את הבנות התלמידות לנגן במנדולינה. הוא נהג לכתוב להן סונטות ששילבו מוסיקה נהדרת עם סוג של אימון בנגינת הכלי. כך הוא גרם לתלמידותיו להתאמן, מבלי לסבול את תרגילי הנגינה המשעממים, שכל נגן ותלמיד נגינה יספרו לכם שהם אולי הגורם העיקרי לפרישה מלימודי הנגינה. הם פשוט משעממים. מאוד משעממים. אז הוא כתב להם קונצ'רטו אחרי קונצ'רטו למנדולינה ועודד אותן להצטיין כדי לקבל את הסולואים. כן, כבר אז רבים ומתחרים על סולואים...
ואז הוא מגלה את הכינור והופך לאשף בכתיבת קונצ'רטי לכלי הזה וזוכה לתהילה בחוג המוסיקאים של אירופה. אבל הצלחתו המוסיקלית של ויואלדי לא הועילה להצלחתו האישית. הציבור לא כל כך מכיר אותו והמוסיקאי הגאון נכשל שוב ושוב בקבלת תפקידים שיהלמו את יכולותיו. ברומא למשל, מקום אליו שאף להתקבל, בדקו בכנסייה הקתולית למה הוא לא נשוי ומצאו שהוא חי בחטא עם זמרת, ללא נישואין. אז הוא נדחה בבושת פנים.
כך הוא נדחה שוב ושוב בקבלת משרה מכבדת שתאפשר לו להתפרנס, כמו באך או היידן, מהלחנה של מוסיקה גדולה. אבל זה לא עבד והוא לא התקבל וממש לא מסיבות מוסיקליות. ויואלדי נותר תקוע וכמה שנים אחר-כך הוא מת עני ושבור לב, בבית חברים.
ממש כמו מוצרט, מת הקומפוזיטור הגאון מוונציה מות עניים וממש כמוהו, הוא נקבר בקבר אחים. את מוצרט שכרו והיללו אחרי מותו, אבל ויואלדי נשכח למשך 200 שנה. כמו ששכחו את באך, שתודות למנדלסון התגלה שוב לעולם והפך לאחד משלושת ה-Bים של המוסיקה הקלאסית, השלישיה שלו ושל בטהובן וברהמס שהוכרה כגדולי המוסיקה.
רק במאה ה-20, בזמן השלטון הפשיסטי של מוסוליני, ישב מוסיקולוג בשם ג'אזטו וחוקר את מוסיקת הבארוק. לצד גאונים כמו אלבינוני, שג'אזטו חקר והתעמק בעבודותיהם (תוך שהוא מחולל את הפלא של האדאג'יו, אבל זה בערך אחר) הוא גילה את האוצר של ויואלדי. במחקריו גילה ג'אזטו קטעים ביצירות של באך, שברור היה לו שאינם של המלחין הגרמני. כשהמשיך לחקור הוא גילה את סיפורו של המורה האלמוני והנשכח מבית היתומות בוונציה. הסתבר לו שבאך הגדול, גאון הבארוק שכולם משתחווים בפניו, העתיק מיצירות ויואלדי בלי חשבון (אל תיכנסו להיסטריה - באותה תקופה זה היה מקובל).
וכך חזר שמו של גאון הקונצ'רטו הבארוקי לשיח המוסיקלי בגאון. כולם החלו לבצע את יצירותיו המעטות שזוהו ונמצאו. מכירות הביצועים המוקלטים של יצירותיו נמכרים ומבוצעים היום בלי הפסקה והוא מחזיק בשיאי מכירות קלאסיות ובשיאי ביצועים. הוא הפך לקונצנזוס - מורה. מלחין. גאון.
הנה סיפורו של ויואלדי:
https://youtu.be/xfuUhjvbF24
על היצירה הכי מצליחה שלו - 4 העונות של ויואלדי (מתורגם):
https://youtu.be/Xcpc8VDsv3c
"הקיץ" מתוך העונות בביצוע הכנרת הילארי האן:
https://youtu.be/kaoqCARilbA?t=52
"החורף" בליווי של אנימציית חול:
https://youtu.be/Ucoxm41gumo
וכל היצירה כולה בסולו של ג'וליה פישר:
https://youtu.be/kS-W3lfcVvY?long=yes
הוא היה אמן מהפכני, מהציירים המוכשרים בהיסטוריה, גאון בעל תפיסה אמנותית חדשנית ופורצת דרך. והוא היה גם... רוצח.
כן, הצייר המפורסם קאראווג'ו (Caravaggio) היה אדם רב-צדדים וניגודים. מצד אחד הוא היה טיפוס אלים, שתיין כרוני ושיכור מועד ואדם שהסתבך ברציחות של אנשים. מצד שני, הוא היה אחד מגדולי האמנות. צייר ראליסטי שהדמויות שלו היו מזעזעות באמינותן, יחסית לתקופה. אדם בעל אמונה דתית חזקה, שציוריו מבטאים רגש בצורה חסרת-תקדים, צייר של פרטים קטנים ומדויקים להפליא, גאון של שימוש באור ובניגודי אור וצל שיצרו דרמה.
קאראווג'ו היה גם אמן פורץ דרך שנהג לצייר סצנות תנ"כיות וסיפורי קדושים נוצרים שצוירו בדמות של אנשים רגילים, עם שילוב חסר תקדים בין העכשווי למיתולוגי ובין קודש לחול.
הוא צייר את הציורים שלו על קאנווסים גדולים ומרשימים. הכנסייה לא ממש אהבה בחייו את הציורים שלו, כולל ובמיוחד לא את הציורים הדתיים. אבל איטלקים עשירים אהבו ורכשו את ציוריו העוצמתיים והמלוטשים, שניכרה בהם המון תשוקה.
בציוריו "הקריאה למתי" ו"צליבת פטרוס הקדוש" ניתן לראות את מאפייניו הבולטים: ריאליזם חריף, משחקי וניגודי אור וצל, כמו גם גאונות של שימוש בצבע והעמדת דמויות ועצמים בחלל. קאראווג'ו בחר בקפידה אילו פרטים להדגיש באור בציוריו ובחר מודלים יחודיים.
למרות שמת בשנת 1610 והוא בן 39 בלבד, השפעתו על תולדות האמנות היא אדירה. לא רבים הציירים שהשפיעו כמוהו למשך תקופה כה ארוכה על אמנות הציור. אמנים רבים הושפעו ממנו, מציירים קתולים מאוטרכט שבהולנד שנסעו במאה ה-17 ללמוד ברומא וזכו לכינוי "הקרוואג'יסטים של אוטרכט", ועד לגדולי הציור, דוגמת רובנס, ורמיר, ולסקז ורמברנדט.
אבל בשנת 1606, בשיא הקריירה שלו ברומא, הוא היה מעורב בקטטה והרג אדם. הוא ברח במהירות, כדי למצוא לו פטרון חדש בנאפולי ובהמשך במלטה. שנתיים אחר כך הוא נזרק גם משם, אחרי שהסתבך גם שם בקטטות נוספות. ממלטה עבר לסיציליה ובהדרגה נעשו ציוריו, כמו חייו, כהים ומוצללים יותר ויותר. מצבי הרוח שלו החמירו, הוא נהג לקרוע בחרבו ציורים שעליהם קיבל ביקורת שלילית.
החוקרים מעריכים שכשחזר לנאפולי הוא היה ככל הנראה קורבן לתקיפה, שפצעה אותו וגרמה לזיהומים קשים. ככל הנראה הוא ניסה לשוב לטוסקנה, על מנת לזכות במחילה על הפשעים שעשה ברומא. לא ברור איפה בדיוק נגדע פתיל חייו.
אבל לא רק חייו של "הצייר הרוצח" היו סערה גדולה, כי גם מותו לוט בערפל ומסתורין. אופיו הסוער, שניכר היטב בציוריו, סיבך אותו לא אחת בקטטות, ובסופו של דבר אולי גם הביא למותו.
מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו שנקרא על שם עיר הולדתו באיטליה נחשב לחלוץ סגנון הבארוק, שעומד להתפתח באירופה בתקופה שלאחר מותו. מי שמכנים לא פעם "הילד הרע של עולם האמנות" היה גאון שהקדים את זמנו. מאות שנים אחרי מותו הוא ממשיך להשפיע על ציירים דגולים, גם אם בתוך תוכו הסתתר אדם רדוף, אלים, פסיכוטי, סוטה ומסובך, שהרג ורצח אחרים, יתכן שלא פעם אחת.
הנה סיפורו של קאראווג'ו בקצרה (עברית):
https://youtu.be/LVo87dtPZfg
באנגלית:
https://youtu.be/9whgBqmELIk
קדימון של סרט על חייו:
https://youtu.be/-Pzw4dUkz7I
הנה ממשיכיו - אמנים שהושפעו ממנו לאורך ההיסטוריה של האמנות:
https://youtu.be/AG6cm3T1-q8
כך מציגים את האמנות שלו היום:
https://youtu.be/ZOIo2arwCOc
תכנית חינוכית על קאראווג'יו (עברית):
https://youtu.be/EZrqTnFwu3o?long=yes
והרצאה על הצייר האלים והמשפיע של תולדות האמנות:
https://youtu.be/1KcdgFxmnb4?long=yes
פוּגָה (Fugue) היא שיטת הלחנה פוליפונית לכמה קולות, שנולדה בתקופת הרנסאנס והגיעה לשיא בתקופת הבארוק. גם אחרי תקופת הבארוק ממשיכה הפוגה להופיע, מפוגות בתקופה הקלאסית ועד לפוגות מהתקופה הרומנטית ובמאה ה-20.
בתחילת הפוגה מנוגן הנושא הראשי ובהמשך הוא מושמע שוב ושוב, כשבכל פעם הוא "עובר" לקול אחר, בין הקולות השונים. אך בכל קול הוא מנוגן בשינויים מסוימים. לעתים השינוי מלודי, כלומר במנגינה שלו, ולעתים הוא ריתמי, בקצב שלו. כך הוא מתאים לקולות האחרים ולסולמות השונים.
חוץ מהנושא הראשי, יש בפוגה גם נושאים משניים וקטעי מעבר, שמושמעים כל הזמן למולו, כנושאים נגדיים או מקבילים. קצת כמו שיחה שבה ניתן להבין את דברי כולם, על אף שהם מדברים ביחד וממש בו-זמנית - כך הקולות בפוגה עצמאיים ועדיין יש ביניהם שילוב הרמוני המשתלב היטב לכדי שלמות אחת. בכך הפוגה שונה מצורות מוסיקליות אחרות שלא מבוססות על קונטרפונקט.
יצירות שנכתבו בטכניקת הפוגה נקראות במרבית המקרים גם הן "פוגה". פוגות כאלה יכולות להיכתב לכלי יחיד, לרוב כלי מקלדת כמו פסנתר, להרכבים כליים וקוליים, דוגמת רביעיית מיתרים, תזמורת מלאה או מקהלה.
פוגות מפורסמות ניתן למצוא בסימפוניה השלישית של בטהובן, בקטע ה"אמן" מתוך הרקוויאם של מוצרט, וברבות מיצירותיו של יוהאן סבסטיאן באך.
כך נראית פוגה:
https://youtu.be/95gLT7NzHAM
הנה הפוגה הגדולה בסול מינור של באך קכל 542:
https://youtu.be/4WhPUqpaRp4
פוגת "אמן" מתוך הרקוויאם של מוצרט:
https://youtu.be/-IfB7VmGaNQ
הפוגה מפרק רביעי בסימפוניה השלישית של בטהובן:
https://youtu.be/ZkP3XVkLxL4
סרט תיעודי שמסביר את הפוגה:
https://youtu.be/vAFETgpt9PA?long=yes
הסבר נוסף ומעמיק על הפוגה והצד המתמטי שלה:
https://youtu.be/ZG4SKgCpppE?long=yes
ו"אמנות הפוגה" של באך בביצוע הפסנתרן גלן גולד:
https://youtu.be/exD8bhJP1eo?long=yes
קנון הוא צורה של שיר או מנגינה מרובי-קולות, שכל הקולות בהם הם בעלי אותה המנגינה. מדובר בצורה פוליפונית (רבקולית) ששורשיה עתיקים מאד ושהלחן בכל קולותיה זהה.
מנגינת הקנון מתחילה בקול הראשון ואחרי זמן מה (זמן מוסיקלי, כמו תיבה מוסיקלית או רבע, שלוש שמיניות וכדומה) מתחיל להישמע הקול השני ואז, אחרי זמן זהה מתחיל עוד קול וכך הלאה - לפי מספר הקולות בשיר. יש קנונים מורכבים יותר אבל זו צורתו הבסיסית של הקנון.
הנה הסבר על צורת הקנון (עברית) והקנון הכי ידוע בזמר העברי:
https://youtu.be/BV9M86jVloo
קנון עם הטקסט העתיק "על נהרות בבל":
https://youtu.be/n1B7xBQMAJA
קנון מפורסם לחנוכה "מי ימלל":
https://youtu.be/fmiGBOqlK18
קנון ההד של אורלנדו די לאסו:
https://youtu.be/pYppBzPaEOI
קנון בן 4 קולות, כשכל קול מנגן את אותה המנגינה של הראשון אבל בזמנו ובגובה אחר. זה מתחיל בהשמעת המנגינה לבדה ואז מתחיל הקנון:
http://youtu.be/YC9bKfzXC18
הנה קנון באנגלית עתיקה - Sumer Is Icumen In:
http://youtu.be/EHFxxZmyxDg?t=30s
הקנון הכי מפורסם בעולם - frère jacques, בעברית "אחינו יעקב":
https://youtu.be/ypwUqsD6qCw
תלמידות מבצעות קנון ידוע "Row, Row Your Boat":
http://youtu.be/ITvyJniLMGY
וקאנון עברי ידוע "כל על פני ארץ" שמוכר גם במילים "הימים חולפים שנה עוברת":
http://youtu.be/6PjTZtw2b4w
הנה שיר רוק שפותח בקנון עתיק:
https://youtu.be/8VisxHApl8Y?long=yes
תקופת הבארוק
אין הרבה מוסיקאים כמו יוהן סבסטיאן באך, אנשי מקצוע מעולים בחייהם. מי שהחל את דרכו כנער מקהלה, החל לנגן בכינור, הפך לעילוי בנגינת עוגב וצ'מבלו וזכה להיחשב בחייו כאחד מגדולי נגני המקלדת.
באך הירבה לחבר יצירות סולו לכינור, חליל ומקלדת ובתור מועסק אצל אציל עשיר, הוא אפילו יצר יצירות קלילות כמו "קנטטת הקפה", מעין פרסומת למשקה האופנתי שפרץ בתקופתו והפך לטרנד מטורף.
בגיל 38, זוכה באך לקבל את המינוי כמלחין והמוסיקאי הראשי בבית הספר של קתדרלת לייפציג. מכאן ועד מותו בגיל 65 הוא עתיד לספק בקביעות יצירות דתיות לכנסיות העיר וללימודי מקהלת הנערים המקומית. כך מחבר באך במהלך השנים יצירות מוסיקליות לפרקים מ"הברית החדשה", ביניהם קנטטות לתפילות יום ראשון ו"פסיונים", העוסקים בסיפורו של ישו.
הוא היה חדשן ונועז לתקופתו, בזמן שמסביב לא הבין איש איזו עבודה מצוינת הוא עושה. הוא נהג לפרוץ את גבולות הנכון והמקובל של טכניקות ההלחנה של זמנו. הן היו מאוד שמרניות והתבססו על גישה של יופי מגביל לצירופי צלילים נעימים, קונסוננטים בשפת המוסיקה. באך הלך על דיסוננס בלי לפחד וידע לצאת ממנו נהדר. זו רק אחת מפיסות הגאונות שלו.
האגדה מספרת שבמותו הוריש באך את תווי יצירותיו הגדולות לשני בניו. כל אחד מהבנים קיבל לידיו חצי מיצירות האב. אחד הבנים היה רשלן, מוזנח ולא רציני. הוא השתמש בדפי התווים הללו, היום כל אחד מהם יכול היה להיות שווה מיליוני דולרים, כדי לעטוף דגים וחפצים. מורשת אביו הייתה מבחינתו לא יותר מנייר אריזה...
הבן השני שמר באדיקות את כל התווים שקיבל ואחרי מותו הם נתרמו לארכיון. כך נשארה לעולם רק מחצית מהמורשת של גאון המוסיקה, לדעת רבים המלחין החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית.
והכל מפני שהמלחין יוהאן סבסטיאן באך, בקיצור באך, לא התפרסם בחייו בתור מלחין חשוב. הוא היה מלחין מקומי פורה וידוע, אך שמעו יצא ברחבי גרמניה דווקא כנגן עוגב מעולה, בכנסיות שבהן שרת כמלחין.
המוסיקה שלו, לעומת זאת, נתפסה כמיושנת, כבדה ומתוחכמת מדי לתקופה ולעולם המוסיקה ה"חדש" של אותם ימים.
וכך, עם מותו של יוהאן סבסטיאן באך, המוסיקה שלו נשכחה לחלוטין. לחובבי ואוהבי המוסיקה הקלאסית קשה לדמיין עולם שבו לא נוכחת המוסיקה של הגאון הגרמני הצנוע הזה, אבל זה בדיוק היה המצב. המוסיקה שלו, שגם קודם זכתה רק להצלחה מקומית, הייתה צנועה מאוד ולא מוערכת מספיק, היא נעלמה, לא הושרה, כמעט ולא נוגנה או בוצעה ומעטים ידעו על קיומה.
וגם המעטים הללו הלכו והתמעטו.
מי שעתיד להחזיר את באך לעולם המוסיקה ולמעשה לחשוף אותו לעולם, הוא המלחין הגרמני היהודי פליקס מנדלסון. זה קרה כ-100 שנה אחרי מותו של באך, כשמנדלסון המנצח חיפש יצירות לביצוע עם התזמורת שבראשה הוא עמד.
זוכרים את תווי יצירותיו של באך ששמר והוריש אחד מבניו של באך לארכיון בלייפציג? - אלה אותם תווים שבהם נתקל אז מנדלסון. הוא התפעל מהמוסיקה הנפלאה שאיש לא הכיר ובמרץ 1829 הוא עתיד לבצע באולם הקונצרטים את המתיאוס פסיון, מהיצירות הגדולות והמרשימות של באך, המתארת את סיפורו של ישו בגרסת מתי, שנקרא בלטינית מתיאוס.
לראשונה זוכה קהל חילוני לשמוע את המוסיקה הליטורגית, כלומר הדתית, של באך. הדי הקונצרט ההוא הדהדו בכל אירופה והביצוע למוסיקה של אותו באך יצר גל של עניין במוזיקה שלו, שלפתע דומה היה שהיא מעניינת את כולם.
כשהחלו לבצע אותה ולפרסמה ברבים, החל העולם להבין את גאוניותו של המלחין הכמעט אלמוני, ש"פוספס" בחייו ועוד יותר במותו.
מאז ידוע י. ס. באך כאחד מגאוני המוסיקה וכאחד המלחינים החשובים בכל הזמנים אם לא החשוב שבהם.
היום, כמעט 300 שנה אחרי מותו, שמו של באך נמנה על שורת המלחינים הגדולים בהיסטוריה וכראשון בן שווים במלחיני ה-B, ביחד עם בטהובן, ברהמס ויש המצרפים אליהם גם את הביטלס.
מאז הוא גם המלחין הקלאסי שזוכה להכי הרבה ביצועים, בהכי הרבה סגנונות ודומה שהוא תמיד רלוונטי ומצליח. מבאך בג'ינס ובסינתסייזר ועד באך של "בהיר יותר מחיוורון" בסיקסטיז, של ריפים מהסולואים של ריצ'י בלקמור מ"דיפ פרפל" בסוונטיז וכמובן באך שכל הרכב ג'אז מתכבד בעיבודים ליצירותיו ואפילו באך שאמני היפ הופ ומפיקי אלקטרו סוגדים למהלכים ההרמוניים המטורפים שלו. יחי באך שמת וקם לתחייה.
הנה תולדות חייו של באך בהיפ הופ:
http://youtu.be/TWwT_taX8N4
מה סוד הגדולה של מי שרבים רואים בו את הגדול מכולם?
https://youtu.be/OUNTARNg_3s
מי בא לנגן באך לפילה עיוורת?
https://youtu.be/VOr2O0FfpT8
פרטיטות של באך בביצוע הפסנתרן גלן גולד:
https://youtu.be/51dXnVmnrgU?long=yes
ומה קורה כשמנסים לג'נרט מוסיקה של באך בבינה מלאכותית:
https://youtu.be/HS0MXynfstA?long=yes
אחד הכלים העתיקים היא החֲצוֹצְרָה (Trumpet), הכלי הגבוה או כלי הסופרן הגבוה מתוך כלי הנשיפה ממתכת, הכוללת גם את הטובה, הטרומבון וקרן היער. בתנ"ך מרבים להזכיר אותה.
כלי נגינה כמו החצוצרה נוצרו גם בעת העתיקה במצרים העתיקה, כמו גם בממלכות המזרח דוגמת פרס, ביזנטיון, טיבט ומונגוליה. במדבר הצטווה משה מנהיג עם ישראל להכין חצוצרות כסף לצורך עבודת המשכן.
ובכלל, בימי קדם האמינו בכוח המאגי שיש לחצוצרה: קוסמים היו מדברים לתוכן וקולם הוסווה ונשמע כקול האלים. צבאות תקעו בחצוצרות כשיצאו למלחמה ואף עטפו את החצוצרה בבד אדום (מנהג שבאופן סמלי נוהגות לפיו תזמורות צבאיות עד היום).
לנגן החצוצרה קוראים חצוצרן או מחצצר. בטכסים וחגיגות נהוגות מאז ועד היום תרועות בנוסחים שונים. בניגוד לחצוצרה של היום, המעוקלת ובעלת שסתומים, החצוצרה הקדומה היתה ישרה והפקת הצלילים השונים התבצעה רק בשינוי בשפתי הנגן.
עד לזמנו של בטהובן, היה תפקיד החצוצרות במוסיקה הסימפונית מצומצם. בתקופת הבארוק של באך והנדל התפתחה החצוצרה מאוד, לחצוצרת הבארוק. בסוף המאה ה-18 התפתחה מהחצוצרה הארוכה הגרסה המצוידת בשסתומים, החצוצרה הקצרה של ימינו.
זאת בגלל היותן חד-סולמיות מה שלא איפשר לנגן בהן תפקידים כרומטיים. אך מאז הומצאו השסתומים והחצוצרות הפכו לבעלות אפשרויות נגינה מגוונות.
באך כלל בקונצ'רטו הברנדנבורגי מספר 2 קטע סולו וירטואוזי לחצוצרה ופרסל כתב סונטה לחצוצרה. ויואלדי כתב קונצ'רטו ל-2 חצוצרות וידוע גם הקונצ'רטו לחצוצרה מאת היידן.
אך הקטע המפורסם ביותר לחצוצרה הוא מארש הניצחון מתוך האופרה "אאידה" מאת ורדי.
בתזמורת המודרנית יש בדרך כלל שתיים או שלוש חצוצרות. בנוסף למוסיקה קלאסית, החצוצרה היא מהכלים הנפוצים גם בג'אז, בסגנון ה-Fאנק, הבלוז, תזמורות הצעידה, תזמורות כלי הנשיפה ובמוסיקת הפופ.
הנה החצוצרה הקלאסית:
https://youtu.be/ZdqjcMmjeaA
חצוצרה ארוכה ועתיקה:
https://youtu.be/Wa2vzx-aNrw
רונדו של הומל בחצוצרה:
https://youtu.be/B1eyZAedhY4
מיילס דיוויס, החצוצרן הג'אז הנודע ולהקתו ב"Human Nature":
https://youtu.be/xZ5E4Jo3lpU
החצוצרה הקלאסית בתזמורת:
https://youtu.be/NEFjjGUXKxM
ורוי הרגרוב מנגן את "אני זוכר את קליפורד" בקורנט, קרוב משפחה של החצוצרה:
https://youtu.be/S9zQzAAWgd4
זה קרה בשנת 1747 כשבארמונו של פרידריך השני, מלך פרוסיה, ביקר "המלחין המאלתר" יוהן סבסטיאן באך. באך היה ידוע בחייו פחות כמלחין ויותר כנגן מצוין וכמאלתר בחסד, מי שיכול להמציא על הרגע, כלומר ממש במקום, מנגינות נעימות לאוזן ומתוחכמות ביותר.
המלך המארח החליט להשתעשע מעט וביקש מאורחו לנגן אילתורים על מנגינה שניגן לו. באך החל מיד לאלתר פוגה על המנגינה שניגן המלך. האילתור היה מוצלח ובאך קיבל הרבה מחיאות כפיים וכבוד מהמלך הנלהב.
מעט אחרי שחזר באך לביתו, הוא החליט להלחין על בסיס הנושא של המלך מספר פוגות וקנונים. הוא גם החל ליצור פוגה ב-6 קולות. כל הקטעים שיצר היו לחלק מיצירה חדשה שלו, יצירה מונומנטלית שזכתה לשם "המנחה המוסיקלית" (The Musical Offering).
הנה קטע מהמנחה המוסיקלית:
https://youtu.be/z4STsIzfBNI
עוד מ"המנחה המוזיקלית" בגיטרה:
https://youtu.be/WTdsBQhoCWk
וביצוע ארוך של חלקים מהמנחה המוסיקלית:
https://youtu.be/23yNGer9Wqs?long=yes
קוראים לה "לה פוליה" (La Follia), או בעברית "השגעון".
לא ברור איפה נולדה המנגינה הספרדית-פורטוגזית הזו מימי הביניים. ההשערה היא שהיא פרצה לפני כ-700 שנה. נראה שהיא הייתה מנגינה שליוותה מחול, שהרוקדים אותו נראו כמוכי שיגעון ומכאן שמה. מאז היא צצה שוב ושוב ביצירותיהם של גדולי המלחינים בתקופת הרנסאנס, בעידן הבארוק, בתקופה הרומנטית ואפילו במאה ה-20.
זה התחיל עם ריקוד העם הפורטוגזי היפה של ימי הביניים. עם הזמן הפך הניגון של La Folia למנגינה לחליל. בהדרגה היא נפוצה אל כל אירופה. כך החלה המנגינה המהפנטת, עם ההרמוניה הכובשת, לצוץ במוסיקה האמנותית שוב ושוב. ראשית בסונטה מספר 12 של ארקנג'לו קורלי משנת 1700, שהתבססה על הפולייה. היא הייתה כה יפה עד שה"לה פולייה" הפכה מזוהה עם קורלי ורבים זיהו מאז את הפוליה בטעות כיצירה שנכתבה על ידו.
אחרי קוראלי כתבו שוב ושוב מלחיני תקופות הרנסאנס והבארוק וריאציות על ה"פולייה". גדולי המוסיקה כסקרלטי, ויואלדי, לולי, באך ורבים אחרים שילבו את המנגינה הכובשת ביצירותיהם. רבים שינו את המקצב שלה למקצב הסרבנד האופנתי. אחר כך בתקופה הרומנטית השתמשו בה מלחינים כמו ליסט ליצירת וריאציות וגם כנרים מפורסמים נהגו לנגן אותה בתור הדרן.
ובמאה ה-20, כמו אחרים לפניו, המלחין רחמנינוב היה כל כך משוכנע שקורלי הוא שחיבר אותה, שכתב את הווריאציות שלו על לה פוליה בשנת 1931 וקרא ליצירה "וריאציות על נושא של קורלי".
הנה ריקוד ספרדי על הפוליה, ברוח ריקוד המקורי:
https://youtu.be/vFxLNa5vgxM
ה"פוליה" בסונטה לכינור ולקונטיניואו מספר 12 אופוס 5 של קורלי:
https://youtu.be/4YMq9NEMhMA
ריקוד על המוסיקה של קורלי:
https://youtu.be/lzltjVJl_xU
כאן בפסנתר "לה פולייה" של סקרלטי שנכתב לצ'מבלו:
http://youtu.be/zmytKKO9f9g
הקנון ברה מז'ור של פחלבל הוא בעצם שאקון שהבאס בו מתבסס על ההרמוניה של הפוליה:
http://youtu.be/OFfYGoVstgc
באך שילב את הפולייה ב"קנטטת האיכרים" שלו, הקנטטה מספר 212 - כאן באווירה ספרדית:
http://youtu.be/sHK1Xhrh_sY
והנה 15 וריאציות על 'לה פולייה' מאת ויואלדי (שלמד אצל קורלי):
http://youtu.be/iGQWHafmIFo
גאון הפסנתר פרנץ ליסט כלל את ה"פוליה" שלו ביצירה ארוכה בשם "רפסודיה ספרדית":
http://youtu.be/MqlLSHPGeWw
ריקוד רוסי על היצירה:
https://youtu.be/Uiv-vQvxPbY
וריאציות על "לה פוליה" מאת סרגיי רחמנינוב שקרא ליצירתו "וריאציות על נושא של קורלי":
http://youtu.be/sX0Gg3lmh5E
ומוסיקאי הפופ-רוק ונגליס שילב את הרמוניית הפוליה בקטע מרהיב שכתב למקהלה ותזמורת:
http://youtu.be/RvvhRwnYfBM
העוּגָב (Organ או Pipe organ) או האורגן הוא ככל הנראה כלי הנגינה הגדול ביותר והכי מסובך במנגנוני הפקת הצליל שלו.
ממש כמו על הפסנתר, נגן העוגב פורט על קלידיו של הכלי. אבל בניגוד לפסנתר, העוגב נחשב כלי נשיפה. הסיבה היא שהצלילים מופקים בצינורות הרבים שלו, בהם עובר האוויר, ממש כמו בחליל וכלי נשיפה אחרים.
הצינורות של העוגב רבים. כל צינור מנפיק צליל בגובה אחר. ככל שהצינור המחובר לקליד הינו ארוך יותר - הצליל שמופק מהקליד הוא יותר נמוך.
כל קבוצת חלילים או צינורות בנויה באופן אחר ולפיכך מפיקה צליל מסוג אחר. קוראים לצלילים הללו בעוגב רֶגִיסְטֶרים. יש רגיסטרים המפיקים צלילים דמויי קלרינט, יש המדמים חצוצרה וכדומה. מגופים מיוחדים, מעין כפתורים ליד המקלדת, מאפשרים לנגן העוגב להחליף רגיסטרים וכך להעשיר ולגוון את הנגינה בצלילים מסוגים שונים.
עוגב כנסייתי אחד יכול להכיל 5,000 צינורות ויותר. האוויר לחלילים מופק בימינו בעזרת חשמל אך בעבר היו אנשים מפעילים בשריריהם מפוחים שיצרו את זרם האוויר הדרוש להפקת הצלילים.
העוגבים, או האורגנים, היו נפוצים בעיקר בכנסיות הגדולות. זאת משום שמחיר בניית עוגב כזה היה גבוה ביותר ודרושה הייתה אחזקה שוטפת ויקרה לכלי.
אגב, שמו העברי של האורגן, העוגב, מוזכר אמנם בתנ"ך, אך אין המדובר באותו הכלי אלא ב"מגרפה" המקראית שהיא סוג של חליל פאן, קודמו של העוגב.
לשונית, נוטים כיום להבדיל בין העוגב לאורגן, בכך שהעוגב הוא הכלי הגדול עם מערכת הצינורות, בעוד השם "אורגן" נשמר לכלי המקלדת החשמלי, המחקה את צליליו. אנו נשמור על המסורת הנכונה ונראה בשמות עוגב ואורגן דבר זהה, בעוד שמו המדויק של הכלי החשמלי הוא למעשה אורגן חשמלי.
כך פועל העוגב:
https://youtu.be/iM3ejYnlBVY
אורגן שאיננו חשמלי ומחייב את הנגן לפדל עם הפדלים כדי לייצר לחץ אוויר בצינורות (עברית):
https://youtu.be/0xynb1uAEC0
כך בנוי העוגב:
https://youtu.be/cfFWiWbXGuY
אלו הם צליליו המגוונים:
https://youtu.be/4S6BErQs-HE
הנה נגן העוגב:
https://youtu.be/ZEgXDlc2dHc
עוד נגן כנסייתי:
https://youtu.be/ey_8VSD7fgc
הטוקטה ופוגה ברה מינור של באך:
https://youtu.be/ho9rZjlsyYY?long=yes
והיכרות לעומק עם העוגב:
https://youtu.be/JeB3JnKp8To?long=yes
כיצד שימש האור את רמברנדט?
הצייר ההולנדי בן המאה ה-17 רמברנדט ואן ריין (Rembrandt van Rijn) נחשב לאחד מגאוני הציור במערב.
בניגוד לבני דורו, האמנים ההולנדים, הוא לא התמחה בנושאים מסוימים, מה שנקרא אז "ספציליזאציה". אמנם בתחילת דרכו התמחה רמברנדט בציור דיוקנאות, אך בהמשך הוא צייר כמעט בכל תחום אמנותי והוא הותיר אחריו גם ציורים היסטוריים, עלילות תנ"כיות, ציורים אלגוריים, רישומי נוף מן הטבע ועוד.
על אף שהיה נוצרי, משיכה עזה הייתה לו ליהדות וליהודים. במיוחד הרבה רמברנדט, יליד העיר ההולנדית ליידן, לצייר דמויות של יהודים מהגטו היהודי שלידו התגורר. הוא זכה לתהילה בדיוקנאות המופלאים שצייר, רבים מהם של עצמו. אנשים אמרו עליו שהוא הצליח לתאר בהם את הנפש של האדם ולא רק את המראה החיצוני. אלה לא היו רק הבעות הפנים שאותן כל כך היטיב לתאר. באמצעות האור, שנראה בציוריו לא פעם כנובע מהגוף עצמו ולא רק מבחוץ, רמברנדט הצליח לתת ביטוי לנבכי נפשו של המצויר ולעומק מחשבותיו ורגשותיו.
כי רמברנדט לא היה רק צייר ורשם מחונן ואמן תחריט והדפסים מוכשר. הוא נחשב לאמן האור וידע לעבוד עם אור וצל בצורה מופלאה וגאונית, תוך שהוא מגיע לרמה גבוהה ביותר בשליטתו בצבע. היכרותו העמוקה עם המגוון העצום והדקויות של צורות ההבעה האנושית, כמו גם שליטתו בתיאור תנועה, הפכו אותו לאחד מגדולי הציירים אי-פעם.
בצעירותו הוא עזב, לטובת האמנות, את האוניברסיטה שבה למד. הוא השתלם אצל ציירים שלימדו אותו ברוח האסכולה האיטלקית. כך הפך לאמן השימוש באפקטים דרמטיים וחזקים. בהמשך חייו, כשהוא החל ללמד אחרים, התגלה רמברנדט גם כמורה מוכשר להפליא וכמדריך רב השראה. בין תלמידיו ניתן למנות כמה מהציירים ההולנדים הטובים של התקופה, מתלמידו הראשון, דַאוּ ועד לצייר הנודע באותו זמן, דה חֶלְדֶר.
בתחום האישי, היו חייו מטלטלים ומורכבים. הוא החל כאמן מצליח ועשיר, אך בהמשך הוא איבד רבים מבני משפחתו, כולל בניו ושתי נשותיו. הוא גם צבר חובות כבדים ובזקנתו ירדה אליו ההערכה כאמן. רק שנים אחרי מותו הוא יזכה בהערכה מחודשת וערכן של יצירותיו יעלה בהתמדה. כיום נחשבות יצירותיו של רמברנדט מהיקרות בעולם האמנות.
הנה סיפור חייו של הצייר רמברנדט:
https://youtu.be/AkSymdjj2XU
רמברנדט צייר כל כך הרבה דיוקנאות של עצמו:
https://youtu.be/rFMFH8Nf0Zw
תכנית חינוכית על רמברנדט (עברית):
https://youtu.be/NIJIQStsEvE?long=yes
סרט תיעודי על אמנות האור והצל של רמברנדט ון ריין:
https://youtu.be/RW8i3lyuQjk?long=yes
על חקר האמנות המתמיד שלו:
https://youtu.be/fRwdEBMoGSw?long=yes
ותערוכת וידאו של מאות מציוריו:
https://youtu.be/Le256Xfjvk8?long=yes
הצייר ההולנדי בן המאה ה-17 רמברנדט ואן ריין (Rembrandt van Rijn) נחשב לאחד מגאוני הציור במערב.
בניגוד לבני דורו, האמנים ההולנדים, הוא לא התמחה בנושאים מסוימים, מה שנקרא אז "ספציליזאציה". אמנם בתחילת דרכו התמחה רמברנדט בציור דיוקנאות, אך בהמשך הוא צייר כמעט בכל תחום אמנותי והוא הותיר אחריו גם ציורים היסטוריים, עלילות תנ"כיות, ציורים אלגוריים, רישומי נוף מן הטבע ועוד.
על אף שהיה נוצרי, משיכה עזה הייתה לו ליהדות וליהודים. במיוחד הרבה רמברנדט, יליד העיר ההולנדית ליידן, לצייר דמויות של יהודים מהגטו היהודי שלידו התגורר. הוא זכה לתהילה בדיוקנאות המופלאים שצייר, רבים מהם של עצמו. אנשים אמרו עליו שהוא הצליח לתאר בהם את הנפש של האדם ולא רק את המראה החיצוני. אלה לא היו רק הבעות הפנים שאותן כל כך היטיב לתאר. באמצעות האור, שנראה בציוריו לא פעם כנובע מהגוף עצמו ולא רק מבחוץ, רמברנדט הצליח לתת ביטוי לנבכי נפשו של המצויר ולעומק מחשבותיו ורגשותיו.
כי רמברנדט לא היה רק צייר ורשם מחונן ואמן תחריט והדפסים מוכשר. הוא נחשב לאמן האור וידע לעבוד עם אור וצל בצורה מופלאה וגאונית, תוך שהוא מגיע לרמה גבוהה ביותר בשליטתו בצבע. היכרותו העמוקה עם המגוון העצום והדקויות של צורות ההבעה האנושית, כמו גם שליטתו בתיאור תנועה, הפכו אותו לאחד מגדולי הציירים אי-פעם.
בצעירותו הוא עזב, לטובת האמנות, את האוניברסיטה שבה למד. הוא השתלם אצל ציירים שלימדו אותו ברוח האסכולה האיטלקית. כך הפך לאמן השימוש באפקטים דרמטיים וחזקים. בהמשך חייו, כשהוא החל ללמד אחרים, התגלה רמברנדט גם כמורה מוכשר להפליא וכמדריך רב השראה. בין תלמידיו ניתן למנות כמה מהציירים ההולנדים הטובים של התקופה, מתלמידו הראשון, דַאוּ ועד לצייר הנודע באותו זמן, דה חֶלְדֶר.
בתחום האישי, היו חייו מטלטלים ומורכבים. הוא החל כאמן מצליח ועשיר, אך בהמשך הוא איבד רבים מבני משפחתו, כולל בניו ושתי נשותיו. הוא גם צבר חובות כבדים ובזקנתו ירדה אליו ההערכה כאמן. רק שנים אחרי מותו הוא יזכה בהערכה מחודשת וערכן של יצירותיו יעלה בהתמדה. כיום נחשבות יצירותיו של רמברנדט מהיקרות בעולם האמנות.
הנה סיפור חייו של הצייר רמברנדט:
https://youtu.be/AkSymdjj2XU
רמברנדט צייר כל כך הרבה דיוקנאות של עצמו:
https://youtu.be/rFMFH8Nf0Zw
תכנית חינוכית על רמברנדט (עברית):
https://youtu.be/NIJIQStsEvE?long=yes
סרט תיעודי על אמנות האור והצל של רמברנדט ון ריין:
https://youtu.be/RW8i3lyuQjk?long=yes
על חקר האמנות המתמיד שלו:
https://youtu.be/fRwdEBMoGSw?long=yes
ותערוכת וידאו של מאות מציוריו:
https://youtu.be/Le256Xfjvk8?long=yes
מי מוצגים בציור "משמר הלילה" של רמברנדט?
הציור של רמברנדט שנקרא "משמר הלילה", או "משמרת הלילה" כמו שלפעמים כותבים את שמו, הוא עבודת מופת של הצייר ההולנדי רמברנדט ואן ריין. הציור הזה נחשב לציור המפורסם ביותר של האמן וכנראה עבודת האמנות הכי חשובה של הולנד.
הציור הושלם בשנת 1642 ומתאר את הכוח האזרחי של קפטן קוך (לבוש בשחור ואדום) וסגנו וילם ואן רויטנבורך, בצירוף חיילי המחלקה שלהם.
אגב, השם הזה אינו שמו האמיתי של הציור. מדובר בכינוי קליט שתפס ומאז הפך לשם המוכר שלו. הכינוי "משמר הלילה" ניתן לה על אף שלא מדובר בתמונה לילית, כיוון שהיא צופתה בלכה כהה שמקנה לצופה את התחושה שמדובר בלילה.
ההיסטוריה של האמנות יודעת לספר שהעובדה שלא כל חברי המשמר צוירו עם פניהם בצורה ברורה ולחלקם הוסתרו הפנים, גרמה לכך שהתמונה נדחתה על ידי המזמינים והיא נתלתה בבניין העיריה של אמסטרדם. היא גם נחתכה בשוליה, כדי לתלות אותה על קיר קטן מדי. התמונה המלאה נותרה כיום רק בהעתק מוקטן של התמונה המקורית.
"משמר הלילה" נמצא היום במוזיאון "רייקסמוזיאום" המפורסם באמסטרדם.
הנה סיפורו של "משמר הלילה", שזה כלל אינו שמו:
https://youtu.be/BvkUZlNedC0
הציור הזה פותח וסוגר את הצגת עבודותיו של רמברנדט במוזיאון רייקסמוזיאום:
http://youtu.be/5SBun3S52xA
ניתוח של היצירה:
https://youtu.be/0D_rc92g27w
ומבט מעמיק על חשיבות היצירה הזו:
https://youtu.be/5E8f64yj1Jk?long=yes
הציור של רמברנדט שנקרא "משמר הלילה", או "משמרת הלילה" כמו שלפעמים כותבים את שמו, הוא עבודת מופת של הצייר ההולנדי רמברנדט ואן ריין. הציור הזה נחשב לציור המפורסם ביותר של האמן וכנראה עבודת האמנות הכי חשובה של הולנד.
הציור הושלם בשנת 1642 ומתאר את הכוח האזרחי של קפטן קוך (לבוש בשחור ואדום) וסגנו וילם ואן רויטנבורך, בצירוף חיילי המחלקה שלהם.
אגב, השם הזה אינו שמו האמיתי של הציור. מדובר בכינוי קליט שתפס ומאז הפך לשם המוכר שלו. הכינוי "משמר הלילה" ניתן לה על אף שלא מדובר בתמונה לילית, כיוון שהיא צופתה בלכה כהה שמקנה לצופה את התחושה שמדובר בלילה.
ההיסטוריה של האמנות יודעת לספר שהעובדה שלא כל חברי המשמר צוירו עם פניהם בצורה ברורה ולחלקם הוסתרו הפנים, גרמה לכך שהתמונה נדחתה על ידי המזמינים והיא נתלתה בבניין העיריה של אמסטרדם. היא גם נחתכה בשוליה, כדי לתלות אותה על קיר קטן מדי. התמונה המלאה נותרה כיום רק בהעתק מוקטן של התמונה המקורית.
"משמר הלילה" נמצא היום במוזיאון "רייקסמוזיאום" המפורסם באמסטרדם.
הנה סיפורו של "משמר הלילה", שזה כלל אינו שמו:
https://youtu.be/BvkUZlNedC0
הציור הזה פותח וסוגר את הצגת עבודותיו של רמברנדט במוזיאון רייקסמוזיאום:
http://youtu.be/5SBun3S52xA
ניתוח של היצירה:
https://youtu.be/0D_rc92g27w
ומבט מעמיק על חשיבות היצירה הזו:
https://youtu.be/5E8f64yj1Jk?long=yes
מי כתב את האדאג'ו של אלבינוני?
זה נשמע לא יאומן שאת אחת היצירות המוסיקליות הכי ידועות ומזוהות של תקופת הבארוק, כתב בכלל מוסיקאי מהמאה ה-20.
לא פחות מדהים הוא שהיצירה, הידועה בכל העולם בתור "האדאג'ו בסול מינור של אלבינוני" (Albinoni Adagio in G minor), היא בעצם של מוסיקאי אחר ולא של אלבינוני.
אז יצירה בסגנון הבארוק, שנכתבה במאה ה-20, נחשבת ליצירה של מלחין ברוקי מפורסם, שכלל לא כתב אותה.
מדהים.
הסיפור המוזר הזה מתחיל ברמו ג'אזוטו (Remo Giazotto), פרופסור למוסיקולוגיה באוניברסיטת פירנצה וחוקר מוסיקת בארוק. ג'אזוטו, שהתמחה במחקר יצירותיו של אלבינוני, מלחין איטלקי מתקופת הבארוק, קיבל לבקשתו את תווי סונאטה פרי עטו של המלחין בן תקופת הבארוק, שנמצאה בספריית מדינת סקסוניה בגרמניה.
כשפרסם ג'אזוטו קטע מלודי ויפה להפליא שהועתק לדבריו מתוך אותה סונאטה של אלבינוני, הוא זכה להצלחה רבה. לא הייתה תזמורת שלא ניגנה אותו והוא הפך לפריט חובה בכל רשימת קטעים קלאסיים אהובים שנעשתה בעולם. דומה היה שהיצירה המצודדת שהתפרסמה בתור "אדאג'ו בסול מינור מאת אלבינוני", היא שיא של עידון ויופי בן 300 שנה. האדאג'ו הפך כה מוכר ואהוב בעולם עד שנחשב בעיני רבים למייצג של מוסיקת הבארוק כולה.
אבל הטוויסט בעלילה מגיע כשאותו ג'אזוטו נמלך בדעתו. ביום בהיר אחד הוא הודיע שה"אדאג'ו של אלבינוני" הוא בעצם יצירתו שלו. לטענתו מדובר במוסיקה מקורית שלו, שאמנם התבססה על קו באס שכתב אלבינוני, אבל המלודיה ושאר היצירה הן לגמרי שלו.
העולם המוסיקלי הופתע לשמוע את ההכרזה המסעירה. כשחוקרים ומוסיקולוגים בחנו את הסונטה המקורית של אלבינוני, הם אכן גילו שהאדאג'ו לא נכלל בתוכה. קו הבאס של אלבינוני אכן אותר ביצירה. אך מכיוון שבאס הוא חלק מההרמוניה ועל הרמוניה לא ניתן לרשום זכויות יוצרים, זכה ג'אזוטו, מלחין המנגינה, להירשם בתור מחבר היצירה. למי שחושב שמדובר בעניין טכני או עניין של אגו בלבד, כדאי להזכיר שכשמדובר ביצירה כל כך פופולארית, זכויות היוצרים מניבים כסף רב. מאד.
ואכן, כך נוצר מצב משונה ולא פחות ממדהים, שבו יצירה שנכתבה על ידי מלחין בן המאה ה-20, מקובלת בציבור כאחד הקטעים הפופולאריים והמוכרים של תקופת הבארוק דווקא. לצד הקאנון של פכלבל, עוד "להיט" בארוקי אהוב, נחשב עד היום האדאג'ו בסול מינור לאחד מסמליה העיקריים של מוסיקת הבארוק. גם אם מי שכתב אותו חי 300 שנה אחר-כך...
הנה ה"אדאג'ו בסול מינור" של אלבינוני:
https://youtu.be/_eLU5W1vc8Y
ג'ים מוריסון, סולן להקת הדלתות, מקריא משיריו בהקלטה מ-1968, על רקע האדאג'יו המפורסם בנגינת הלהקה:
https://youtu.be/3qKzjIRtjmI?t=7s
להקת רנסאנס הפכה את הלחן ללהיט ענק בשנות ה-70:
https://youtu.be/FKb2VlcrRn8
בעוגב וכינור:
https://youtu.be/hVgAPrFfvxI
בגיטרה קלאסית:
https://youtu.be/Q1uACEo0D_I
שיר רומנטי על הלחן שלו וקטעי רומיאו ויוליה:
https://youtu.be/8Ay4i7log4U
וגם בארץ עשו שילוב בין תזמורת קלאסית לשירה מרוקאית באדאג'ו:
https://youtu.be/cmS629XoZjU
זה נשמע לא יאומן שאת אחת היצירות המוסיקליות הכי ידועות ומזוהות של תקופת הבארוק, כתב בכלל מוסיקאי מהמאה ה-20.
לא פחות מדהים הוא שהיצירה, הידועה בכל העולם בתור "האדאג'ו בסול מינור של אלבינוני" (Albinoni Adagio in G minor), היא בעצם של מוסיקאי אחר ולא של אלבינוני.
אז יצירה בסגנון הבארוק, שנכתבה במאה ה-20, נחשבת ליצירה של מלחין ברוקי מפורסם, שכלל לא כתב אותה.
מדהים.
הסיפור המוזר הזה מתחיל ברמו ג'אזוטו (Remo Giazotto), פרופסור למוסיקולוגיה באוניברסיטת פירנצה וחוקר מוסיקת בארוק. ג'אזוטו, שהתמחה במחקר יצירותיו של אלבינוני, מלחין איטלקי מתקופת הבארוק, קיבל לבקשתו את תווי סונאטה פרי עטו של המלחין בן תקופת הבארוק, שנמצאה בספריית מדינת סקסוניה בגרמניה.
כשפרסם ג'אזוטו קטע מלודי ויפה להפליא שהועתק לדבריו מתוך אותה סונאטה של אלבינוני, הוא זכה להצלחה רבה. לא הייתה תזמורת שלא ניגנה אותו והוא הפך לפריט חובה בכל רשימת קטעים קלאסיים אהובים שנעשתה בעולם. דומה היה שהיצירה המצודדת שהתפרסמה בתור "אדאג'ו בסול מינור מאת אלבינוני", היא שיא של עידון ויופי בן 300 שנה. האדאג'ו הפך כה מוכר ואהוב בעולם עד שנחשב בעיני רבים למייצג של מוסיקת הבארוק כולה.
אבל הטוויסט בעלילה מגיע כשאותו ג'אזוטו נמלך בדעתו. ביום בהיר אחד הוא הודיע שה"אדאג'ו של אלבינוני" הוא בעצם יצירתו שלו. לטענתו מדובר במוסיקה מקורית שלו, שאמנם התבססה על קו באס שכתב אלבינוני, אבל המלודיה ושאר היצירה הן לגמרי שלו.
העולם המוסיקלי הופתע לשמוע את ההכרזה המסעירה. כשחוקרים ומוסיקולוגים בחנו את הסונטה המקורית של אלבינוני, הם אכן גילו שהאדאג'ו לא נכלל בתוכה. קו הבאס של אלבינוני אכן אותר ביצירה. אך מכיוון שבאס הוא חלק מההרמוניה ועל הרמוניה לא ניתן לרשום זכויות יוצרים, זכה ג'אזוטו, מלחין המנגינה, להירשם בתור מחבר היצירה. למי שחושב שמדובר בעניין טכני או עניין של אגו בלבד, כדאי להזכיר שכשמדובר ביצירה כל כך פופולארית, זכויות היוצרים מניבים כסף רב. מאד.
ואכן, כך נוצר מצב משונה ולא פחות ממדהים, שבו יצירה שנכתבה על ידי מלחין בן המאה ה-20, מקובלת בציבור כאחד הקטעים הפופולאריים והמוכרים של תקופת הבארוק דווקא. לצד הקאנון של פכלבל, עוד "להיט" בארוקי אהוב, נחשב עד היום האדאג'ו בסול מינור לאחד מסמליה העיקריים של מוסיקת הבארוק. גם אם מי שכתב אותו חי 300 שנה אחר-כך...
הנה ה"אדאג'ו בסול מינור" של אלבינוני:
https://youtu.be/_eLU5W1vc8Y
ג'ים מוריסון, סולן להקת הדלתות, מקריא משיריו בהקלטה מ-1968, על רקע האדאג'יו המפורסם בנגינת הלהקה:
https://youtu.be/3qKzjIRtjmI?t=7s
להקת רנסאנס הפכה את הלחן ללהיט ענק בשנות ה-70:
https://youtu.be/FKb2VlcrRn8
בעוגב וכינור:
https://youtu.be/hVgAPrFfvxI
בגיטרה קלאסית:
https://youtu.be/Q1uACEo0D_I
שיר רומנטי על הלחן שלו וקטעי רומיאו ויוליה:
https://youtu.be/8Ay4i7log4U
וגם בארץ עשו שילוב בין תזמורת קלאסית לשירה מרוקאית באדאג'ו:
https://youtu.be/cmS629XoZjU
מה עושה "יוצקת החלב" שצייר יאן ורמיר?
הציור "יוצקת החלב" (The Milkmaid) מאת הצייר ההולנדי יאן וֵרְמִיר, הוא מיצירותיו הידועות ביותר של האמן מהעיר דלפט. הוא נהג ואהב לצייר אנשים עובדים בחדרים סגורים, כשחלק מהעניין שלו היה עבודת האור המופלאה והייחודית שלו ושילוב מופלא של אור וצל.
לשם כך עשה ורמיר שימוש בטכניקת ה'קמרה אובסקורה' שבה יוצרים בחדר חשוך מעין צילום, העתק של הנוף, במקרה הזה הנערה המצוירת, שאותה צייר, על כל הפרטים הקטנים, כולל היטלי האור החודר מבחוץ.
"יוצקת החלב" של ורמיר צויר בערך בשנת 1658. מדובר בציור ריאליסטי שבו השתמש ורמיר בחלון כדי להכניס לתמונה אור רך וטבעי, כשהאור הוא הגורם המאחד של התמונה. האור נשפך מהחלון בקו אלכסוני, כשהצייר ידע להשתמש בו באופן מדויק למציאות ולהטילו לחלל באופן הדרגתי ורך. הפרדה בין שטחים מוארים למוצלים, השתקפויות והטלת אור כמו במציאות, משחקי אור וצל ללא דרמה מיותרת ועוד - כל הטכניקות הללו משמשות אותו ליצור תמונה נטורליסטית.
ציור "יוצקת החלב" בולט בתיאור המהימן של פריטי היום יום והמרקם שלהם. מהחלון, דרך הרצפה המלוכלכת, הקיר המחורר עם המסמרים שעליו, מגש הלחם וכמובן החלב הנשפך מהכד - כולם מתוארים בצורה טבעית ונאמנה למציאות במיוחד.
ורמיר מקנה לציור שלווה בציור בדרך של קומפוזיציה. למעט הטלת האור האלכסונית מהחלון, אין בו אלכסונים שחותכים את התמונה. מרבית קווי הציור הם מאוזנים ומאונכים, מה שיוצר שלווה ושקט.
הנה בחינה מקרוב של הציור:
https://youtu.be/9xZbQySKobk?t=49s
יוצקת החלב בתלת-ממד:
https://youtu.be/oiQwg2GJhag
והריקסמוזיאום באמסטרדם, שבו היא מוצגת והוא מוזיאון שהוא שיר אהבה לאמנות:
https://youtu.be/AOqdCNjq-x0
הציור "יוצקת החלב" (The Milkmaid) מאת הצייר ההולנדי יאן וֵרְמִיר, הוא מיצירותיו הידועות ביותר של האמן מהעיר דלפט. הוא נהג ואהב לצייר אנשים עובדים בחדרים סגורים, כשחלק מהעניין שלו היה עבודת האור המופלאה והייחודית שלו ושילוב מופלא של אור וצל.
לשם כך עשה ורמיר שימוש בטכניקת ה'קמרה אובסקורה' שבה יוצרים בחדר חשוך מעין צילום, העתק של הנוף, במקרה הזה הנערה המצוירת, שאותה צייר, על כל הפרטים הקטנים, כולל היטלי האור החודר מבחוץ.
"יוצקת החלב" של ורמיר צויר בערך בשנת 1658. מדובר בציור ריאליסטי שבו השתמש ורמיר בחלון כדי להכניס לתמונה אור רך וטבעי, כשהאור הוא הגורם המאחד של התמונה. האור נשפך מהחלון בקו אלכסוני, כשהצייר ידע להשתמש בו באופן מדויק למציאות ולהטילו לחלל באופן הדרגתי ורך. הפרדה בין שטחים מוארים למוצלים, השתקפויות והטלת אור כמו במציאות, משחקי אור וצל ללא דרמה מיותרת ועוד - כל הטכניקות הללו משמשות אותו ליצור תמונה נטורליסטית.
ציור "יוצקת החלב" בולט בתיאור המהימן של פריטי היום יום והמרקם שלהם. מהחלון, דרך הרצפה המלוכלכת, הקיר המחורר עם המסמרים שעליו, מגש הלחם וכמובן החלב הנשפך מהכד - כולם מתוארים בצורה טבעית ונאמנה למציאות במיוחד.
ורמיר מקנה לציור שלווה בציור בדרך של קומפוזיציה. למעט הטלת האור האלכסונית מהחלון, אין בו אלכסונים שחותכים את התמונה. מרבית קווי הציור הם מאוזנים ומאונכים, מה שיוצר שלווה ושקט.
הנה בחינה מקרוב של הציור:
https://youtu.be/9xZbQySKobk?t=49s
יוצקת החלב בתלת-ממד:
https://youtu.be/oiQwg2GJhag
והריקסמוזיאום באמסטרדם, שבו היא מוצגת והוא מוזיאון שהוא שיר אהבה לאמנות:
https://youtu.be/AOqdCNjq-x0
מהו סיפורו העצוב של גשר האנחות?
"גשר האנחות" (Bridge of Sighs) של ונציה, באיטלקית "פונטה די סוספירי", הוא אחד הגשרים עם ההיסטוריה העגמומית בעולם. הגשר נמצא בריו די פלאצו, בסמוך לכיכר סן מרקו שבוונציה. הוא גשר לבן עשוי אבן גיר ונבנה בתחילת המאה ה-17 בסגנון בארוקי.
אבל הדרמה האמיתית של הגשר נעוצה בעובדה שהוא מחבר בין מה שהיה ארמון הדוצ'ה של ונציה לבין מה שהיה פעם בית הכלא לפושעים קטנים ולחשודים באמונה פגומה בנצרות. רבים מאלה שחצו את הגשר הזה עשו זאת רק פעם אחת בחייהם, בדרכם אל המוות. הגשר, שחיבר בין בית הכלא לבין חדר האינקוויזיציה שבארמון הדוצ'ה, הוביל רבים מהם לעינויים איומים, עד מוות, על רקע חשדות שאמונתם הנוצרית אינה שלמה. רבים מהם הומתו בעינויים או הובלו משם אל מוקד השריפה.
כיום, בעידן התיירות הפורחת, הגשר מהווה מקום רומנטי, בשל אמונה שבני זוג שמתנשקים מתחת לו בשעת השקיעה, יזכו לאהבה נצחית.
השם "גשר האנחות" (Ponte dei Sospiri) מקורו בפואמה של המשורר הלורד ביירון, שסיפר על האסירים שהיו חולפים בתוך הגשר בעל החלונות ונאנחים ביאוש, תוך שהם מביטים מבעד לחלונותיו ורואים את ונציה שבחוץ, רגע לפני שהם נשאבים אל הזוועה, בדרכם האחרונה.
הנה גשר האנחות בוונציה:
http://youtu.be/akJ9pcCsftQ
זה מה שרואים מחלונותיו:
http://youtu.be/xc20XZewb6o
הבה נשוט אליו:
http://youtu.be/D1oBri4qGq8
גונדולה עוברת מתחתיו:
http://youtu.be/-QBQQ1dSj0M
"גשר האנחות" (Bridge of Sighs) של ונציה, באיטלקית "פונטה די סוספירי", הוא אחד הגשרים עם ההיסטוריה העגמומית בעולם. הגשר נמצא בריו די פלאצו, בסמוך לכיכר סן מרקו שבוונציה. הוא גשר לבן עשוי אבן גיר ונבנה בתחילת המאה ה-17 בסגנון בארוקי.
אבל הדרמה האמיתית של הגשר נעוצה בעובדה שהוא מחבר בין מה שהיה ארמון הדוצ'ה של ונציה לבין מה שהיה פעם בית הכלא לפושעים קטנים ולחשודים באמונה פגומה בנצרות. רבים מאלה שחצו את הגשר הזה עשו זאת רק פעם אחת בחייהם, בדרכם אל המוות. הגשר, שחיבר בין בית הכלא לבין חדר האינקוויזיציה שבארמון הדוצ'ה, הוביל רבים מהם לעינויים איומים, עד מוות, על רקע חשדות שאמונתם הנוצרית אינה שלמה. רבים מהם הומתו בעינויים או הובלו משם אל מוקד השריפה.
כיום, בעידן התיירות הפורחת, הגשר מהווה מקום רומנטי, בשל אמונה שבני זוג שמתנשקים מתחת לו בשעת השקיעה, יזכו לאהבה נצחית.
השם "גשר האנחות" (Ponte dei Sospiri) מקורו בפואמה של המשורר הלורד ביירון, שסיפר על האסירים שהיו חולפים בתוך הגשר בעל החלונות ונאנחים ביאוש, תוך שהם מביטים מבעד לחלונותיו ורואים את ונציה שבחוץ, רגע לפני שהם נשאבים אל הזוועה, בדרכם האחרונה.
הנה גשר האנחות בוונציה:
http://youtu.be/akJ9pcCsftQ
זה מה שרואים מחלונותיו:
http://youtu.be/xc20XZewb6o
הבה נשוט אליו:
http://youtu.be/D1oBri4qGq8
גונדולה עוברת מתחתיו:
http://youtu.be/-QBQQ1dSj0M
מהו מרווח השטן שאסרו פעם בהלחנה?
מרווח הטריטון (Tritone, שלושה טונים) הוא מרווח מוסיקלי בן שלושה טונים, שבמשך מאות שנים ראו בו מרווח איום, שמזמין צרות למי שמשתמש בו. בניגוד למרווחים מוסיקליים אחרים, הצליל שלו הוא מעט משונה ונותן תחושה לא יציבה באוזנו של המאזין.
זו הסיבה שלקראת סוף ימי הביניים ובתקופת הרנסאנס נחשב הטריטון ל"מרווח השטן". כינו אותו אז בלטינית "השטן במוזיקה" (diabolus in musica). ואכן, ההתייחסות אליו כאל מרווח שטני גרמה לכך שאסרו על הלחנה שכוללת מנגינות עם המרווח הזה, של טריטון המנוגן בין שני תווים שבאים אחד אחרי השני.
מבחינת מוסיקלית, הטריטון הוא מרווח דיסוננטי. כלומר הוא כזה שנתפש כצורם ו"בלתי יציב". כמו כל מרווח דיסוננטי לא ניתן לסיים בו משפט מוסיקלי ואחריו תמיד יבוא המשך, או "פתרון מוסיקלי".
להמונים הנבערים של עידן החושך של ימי הביניים היה קל למכור את הטריטון כשטני. הפחד והבורות התערבבו עם תחושת האי-נוחות שגרם המרווח למאזין וגרמו לו להאמין שהמרווח הזה מטופל אישית על ידי השטן.
את שמו קיבל מרווח השטן מטריטון, שליח המצולות במיתולוגיה היוונית. על פי המיתולוגיה הוא היה בנו של פוסידון, אל הימים והאוקיינוסים. אגב, טריטון המיתולוגי הזה היה בחלקו העליון אדם, בעוד פלג גופו התחתון היה של דג.. משונה ממש כמו המרווח שקיבל את שמו, לא?
הנה המחשה תיאטרלית של הטריטון וההתנגדות הדתית והתרבותית אליו בימי הביניים:
https://youtu.be/9hUfI0uQbS0
המשמעות המתמטית של מרווח הטריטון:
http://youtu.be/oDweyxD2FtA
"עיר הלוונדר" ממשחק הפוקימון, קטע שבו שימש המרווח ליצירת המוסיקה הכי מרגיזה בתולדות משחקי הוידאו:
http://youtu.be/de3cONeaR_8
ומצגת וידאו נהדרת על טריטון בתיאוריה של המוזיקה:
https://youtu.be/JJIO-Jr0E8o
מרווח הטריטון (Tritone, שלושה טונים) הוא מרווח מוסיקלי בן שלושה טונים, שבמשך מאות שנים ראו בו מרווח איום, שמזמין צרות למי שמשתמש בו. בניגוד למרווחים מוסיקליים אחרים, הצליל שלו הוא מעט משונה ונותן תחושה לא יציבה באוזנו של המאזין.
זו הסיבה שלקראת סוף ימי הביניים ובתקופת הרנסאנס נחשב הטריטון ל"מרווח השטן". כינו אותו אז בלטינית "השטן במוזיקה" (diabolus in musica). ואכן, ההתייחסות אליו כאל מרווח שטני גרמה לכך שאסרו על הלחנה שכוללת מנגינות עם המרווח הזה, של טריטון המנוגן בין שני תווים שבאים אחד אחרי השני.
מבחינת מוסיקלית, הטריטון הוא מרווח דיסוננטי. כלומר הוא כזה שנתפש כצורם ו"בלתי יציב". כמו כל מרווח דיסוננטי לא ניתן לסיים בו משפט מוסיקלי ואחריו תמיד יבוא המשך, או "פתרון מוסיקלי".
להמונים הנבערים של עידן החושך של ימי הביניים היה קל למכור את הטריטון כשטני. הפחד והבורות התערבבו עם תחושת האי-נוחות שגרם המרווח למאזין וגרמו לו להאמין שהמרווח הזה מטופל אישית על ידי השטן.
את שמו קיבל מרווח השטן מטריטון, שליח המצולות במיתולוגיה היוונית. על פי המיתולוגיה הוא היה בנו של פוסידון, אל הימים והאוקיינוסים. אגב, טריטון המיתולוגי הזה היה בחלקו העליון אדם, בעוד פלג גופו התחתון היה של דג.. משונה ממש כמו המרווח שקיבל את שמו, לא?
הנה המחשה תיאטרלית של הטריטון וההתנגדות הדתית והתרבותית אליו בימי הביניים:
https://youtu.be/9hUfI0uQbS0
המשמעות המתמטית של מרווח הטריטון:
http://youtu.be/oDweyxD2FtA
"עיר הלוונדר" ממשחק הפוקימון, קטע שבו שימש המרווח ליצירת המוסיקה הכי מרגיזה בתולדות משחקי הוידאו:
http://youtu.be/de3cONeaR_8
ומצגת וידאו נהדרת על טריטון בתיאוריה של המוזיקה:
https://youtu.be/JJIO-Jr0E8o
מהי הלאוטה שממנה התפתחה הגיטרה?
לאוּטַה (Lute) היא כלי נגינה שקדם לגיטרה הקלאסית (Classical Guitar). זהו כלי פריטה, שהגיע בימי הביניים אל אירופה והפך בתקופת הרנסאנס פופולארי מאד, הן ככלי סולו והן ככלי ליווי לזמרים ולהרכבים קוליים.
הלאוטה מנוגנת בדרך כלל בעזרת האצבעות. היא הובאה לספרד בעת הכיבוש המוּרי ומשם היא התפזרה לכל רחבי אירופה. ביבשת הזו הפכה הלאוטה בסוף ימי הביניים ועד למאה ה-18, לכלי מרכזי שממנו אף התפתחה במאות שאחרי גם הגיטרה.
הלאוטה התפתחה מהעוּד הערבי. למעשה, השם 'לאוטה' הוא שיבוש של המילים בערבית 'אל-עוּד'. אבל מנגנים בה באצבעות, מה שמאפשר נגינה בקולות ובהרמוניה, כלומר בנגינה של אקורדים. בעוד ונגינה בעוד היא הרי באמצעות מפרט ובנגינה חד-קולית בלבד. הלאוטה גם בנויה מעץ שונה מזה של העוד ומנוגנת בסגנון שונה ממנו, מה שהופך את צליליה לשונים משלו.
במהלך תקופת הבארוק התפתחה "לאוטת בארוק", שנקראת גם ארכילאוטה. היא התווספה לתֵיאוֹרבּוֹ, כלי מרובה מיתרים, שהתפתח בתקופת הרנסאנס. הוא הכיל יותר ויותר מיתרים, הלך וגדל עם השנים והציע מנעד שהלך והתרחב, מה שאפשר לו להשתלב בהרכבים מוסיקליים גדולים ומשמעותיים יותר. הגדול שבהם היה התֵיאוֹרבּוֹ-לאוטה שבו הוארך חלק מצוואר הכלי ונוספו לו מיתרים לצורך ליווי הבאס בו.
הנה "לקרימה" של ג'ון דאולנד בן המאה ה-16:
https://youtu.be/fZYzuIGDYGs
הלאוטה האירופית:
https://youtu.be/7goe9JYZJS8
קטע של באך בתֵיאוֹרבּוֹ-לאוטה:
https://youtu.be/FnpaMm_2QYc
ולאוטה מהרנסאנס:
https://youtu.be/L-YjXBylIUI
לאוּטַה (Lute) היא כלי נגינה שקדם לגיטרה הקלאסית (Classical Guitar). זהו כלי פריטה, שהגיע בימי הביניים אל אירופה והפך בתקופת הרנסאנס פופולארי מאד, הן ככלי סולו והן ככלי ליווי לזמרים ולהרכבים קוליים.
הלאוטה מנוגנת בדרך כלל בעזרת האצבעות. היא הובאה לספרד בעת הכיבוש המוּרי ומשם היא התפזרה לכל רחבי אירופה. ביבשת הזו הפכה הלאוטה בסוף ימי הביניים ועד למאה ה-18, לכלי מרכזי שממנו אף התפתחה במאות שאחרי גם הגיטרה.
הלאוטה התפתחה מהעוּד הערבי. למעשה, השם 'לאוטה' הוא שיבוש של המילים בערבית 'אל-עוּד'. אבל מנגנים בה באצבעות, מה שמאפשר נגינה בקולות ובהרמוניה, כלומר בנגינה של אקורדים. בעוד ונגינה בעוד היא הרי באמצעות מפרט ובנגינה חד-קולית בלבד. הלאוטה גם בנויה מעץ שונה מזה של העוד ומנוגנת בסגנון שונה ממנו, מה שהופך את צליליה לשונים משלו.
במהלך תקופת הבארוק התפתחה "לאוטת בארוק", שנקראת גם ארכילאוטה. היא התווספה לתֵיאוֹרבּוֹ, כלי מרובה מיתרים, שהתפתח בתקופת הרנסאנס. הוא הכיל יותר ויותר מיתרים, הלך וגדל עם השנים והציע מנעד שהלך והתרחב, מה שאפשר לו להשתלב בהרכבים מוסיקליים גדולים ומשמעותיים יותר. הגדול שבהם היה התֵיאוֹרבּוֹ-לאוטה שבו הוארך חלק מצוואר הכלי ונוספו לו מיתרים לצורך ליווי הבאס בו.
הנה "לקרימה" של ג'ון דאולנד בן המאה ה-16:
https://youtu.be/fZYzuIGDYGs
הלאוטה האירופית:
https://youtu.be/7goe9JYZJS8
קטע של באך בתֵיאוֹרבּוֹ-לאוטה:
https://youtu.be/FnpaMm_2QYc
ולאוטה מהרנסאנס:
https://youtu.be/L-YjXBylIUI
מהן האותיות העבריות שבציור משתה בלשאצר?
כמו ציירים רבים בתקופתו, גם הצייר ההולנדי רמברנדט צייר לא פעם עלילות תנ"כיות. הציור "משתה בלשאצר" (Belshazzar's Feast) מתאר משתה שעורך בלשצר, מלך בבל. במהלכו שותים בלשאצר ומקורביו יין מתוך גביעי זהב וכסף קדושים שנבזזו מבית המקדש. המלך גם מוסיף חטא על פשע כשהוא משתמש בגביעים הקדושים להרמת כוס לכבוד אליליו. כשזה קרה הופיעו אצבעות שרשמו על הקיר מסר לא ברור, מסר אלוהי.
הציור המפורסם של רמברנדט "משתה בלשאצר" מציג את הכתוב כשהוא נכתב על הקיר באותיות זהב. בניגוד לאותיות הזהב הקדושות, ניתן לראות החרדה והבהלה של המשתתפים. תווי הפנים הברורים והרגשות שעולים מהם מוצגים באופן מדוייק וברור, בסגנון הריאליזם, שמציג דמויות באופן נאמן למציאות. רמברנדט מדייק בפרטים הקטנים, עד למרקמים והכפלים של בגדי המשתתפים.
אגב, רמברנדט דייק וצייר את המסר האלוהי באותיות עבריות, אבל כדי להדגיש את העובדה שהמסר היה מסר אלוהי ובנוסף גם מסר בלתי מובן למלך ולאנשיו, צייר רמברנדט את הכתובת המופיעה בספר דניאל "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין" - כשהאותיות נכתבות מלמעלה למטה ולא מימין לשמאל, כפי שהעברית באמת נכתבת. וכך נראה כאילו הכתובת היא "ממתוס ננקפי אאלרן".
במשך שנים רבות סברו המומחים שחוסר הידע שלו לגבי העברית הוא שהכשיל אותו בציור העברית. אך במחקר מדוקדק הסתבר שהוא ידע כיצד כותבים את האותיות העבריות. רמברנדט צייר את עלילות התנ"ך בציורים רבים ובציור "שבירת הלוחות" למשל, הוא כתב את עשרת הדברות מימין לשמאל, כפי שנכון לעשות.
יותר מכך, הסתבר שהצייר נהג ללמוד יהדות עם חברו הטוב, רב יהודי בשם מנשה בן ישראל. הידע שצבר בלימוד פרשנות הגמרא שימש אותו בין השאר להכנת ציורי התנ"ך המוקפדים שלו. לפי אחת הדעות המופיעה בגמרא במסכת סנהדרין הכתובת במשתה בלשאצר נכתבה כ"ממתוס ננקפי אאלרן", כך שניתן יהיה לפענח את המסר רק בקריאה מלמעלה למטה, והמעניין הוא שרמברנדט בחר להביע את הכתובת בציורו בהתאם לדעה זו.
מעניין שעוד מימי הביניים, זכה הסיפור על המשתה הבבלי הזה להתייחסות בתולדות האמנות. חוץ מהציור של רמברנדט, הוקדשו לסיפור המשתה גם שני שירים שכתב המשורר ביירון ושתי אורטוריות, שהן דרמות מושרות בסגנון האופרה. הראשונה היא האורטוריה "בלשאצר" של המלחין הנדל והשניה, אורטוריית "משתה בלשאצר" של ויליאם וולטון.
הציור מוצג כיום בנשיונל גאלרי בלונדון.
הנה "המשתה של בלשצר" של הצייר רמברנדט:
https://youtu.be/kvh3uY_d_fc
הצגה מוסיקלית מהמאה ה-12 שמציגה את סיפור העלילה:
http://youtu.be/MBDd77rqxaM
והסיפור התנ"כי על בלשאצר והמשתה שלו:
http://youtu.be/ZDeLVn_a6fM
כמו ציירים רבים בתקופתו, גם הצייר ההולנדי רמברנדט צייר לא פעם עלילות תנ"כיות. הציור "משתה בלשאצר" (Belshazzar's Feast) מתאר משתה שעורך בלשצר, מלך בבל. במהלכו שותים בלשאצר ומקורביו יין מתוך גביעי זהב וכסף קדושים שנבזזו מבית המקדש. המלך גם מוסיף חטא על פשע כשהוא משתמש בגביעים הקדושים להרמת כוס לכבוד אליליו. כשזה קרה הופיעו אצבעות שרשמו על הקיר מסר לא ברור, מסר אלוהי.
הציור המפורסם של רמברנדט "משתה בלשאצר" מציג את הכתוב כשהוא נכתב על הקיר באותיות זהב. בניגוד לאותיות הזהב הקדושות, ניתן לראות החרדה והבהלה של המשתתפים. תווי הפנים הברורים והרגשות שעולים מהם מוצגים באופן מדוייק וברור, בסגנון הריאליזם, שמציג דמויות באופן נאמן למציאות. רמברנדט מדייק בפרטים הקטנים, עד למרקמים והכפלים של בגדי המשתתפים.
אגב, רמברנדט דייק וצייר את המסר האלוהי באותיות עבריות, אבל כדי להדגיש את העובדה שהמסר היה מסר אלוהי ובנוסף גם מסר בלתי מובן למלך ולאנשיו, צייר רמברנדט את הכתובת המופיעה בספר דניאל "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין" - כשהאותיות נכתבות מלמעלה למטה ולא מימין לשמאל, כפי שהעברית באמת נכתבת. וכך נראה כאילו הכתובת היא "ממתוס ננקפי אאלרן".
במשך שנים רבות סברו המומחים שחוסר הידע שלו לגבי העברית הוא שהכשיל אותו בציור העברית. אך במחקר מדוקדק הסתבר שהוא ידע כיצד כותבים את האותיות העבריות. רמברנדט צייר את עלילות התנ"ך בציורים רבים ובציור "שבירת הלוחות" למשל, הוא כתב את עשרת הדברות מימין לשמאל, כפי שנכון לעשות.
יותר מכך, הסתבר שהצייר נהג ללמוד יהדות עם חברו הטוב, רב יהודי בשם מנשה בן ישראל. הידע שצבר בלימוד פרשנות הגמרא שימש אותו בין השאר להכנת ציורי התנ"ך המוקפדים שלו. לפי אחת הדעות המופיעה בגמרא במסכת סנהדרין הכתובת במשתה בלשאצר נכתבה כ"ממתוס ננקפי אאלרן", כך שניתן יהיה לפענח את המסר רק בקריאה מלמעלה למטה, והמעניין הוא שרמברנדט בחר להביע את הכתובת בציורו בהתאם לדעה זו.
מעניין שעוד מימי הביניים, זכה הסיפור על המשתה הבבלי הזה להתייחסות בתולדות האמנות. חוץ מהציור של רמברנדט, הוקדשו לסיפור המשתה גם שני שירים שכתב המשורר ביירון ושתי אורטוריות, שהן דרמות מושרות בסגנון האופרה. הראשונה היא האורטוריה "בלשאצר" של המלחין הנדל והשניה, אורטוריית "משתה בלשאצר" של ויליאם וולטון.
הציור מוצג כיום בנשיונל גאלרי בלונדון.
הנה "המשתה של בלשצר" של הצייר רמברנדט:
https://youtu.be/kvh3uY_d_fc
הצגה מוסיקלית מהמאה ה-12 שמציגה את סיפור העלילה:
http://youtu.be/MBDd77rqxaM
והסיפור התנ"כי על בלשאצר והמשתה שלו:
http://youtu.be/ZDeLVn_a6fM
