האם מקור השם פסיפלורה הוא מהיות הצמח צמח התשוקה?
הפסיפלורה (Passiflora), אותו צמח בעל פרחים בצורת חוגה של שעון ופרי חמצמץ-מתוק, הוא אחד הצמחים עם הפירות הטעימים ביותר.
שמו העברי של הצמח, שעונית נאכלת, בא לו מהפריחה הנהדרת שלו, עם הפרחים הסגולים-לבנים ויפהפיים, המזכירים את לוח השעות של שעון המחוגים.
לגבי השם הלועזי, פסיפלורה, רבים סבורים שהוא בא מהיותו של פרי הצמח הזה פרי תאווה (Passion Fruit) ופירוש שמו הוא בעצם "פרח התשוקה" (Passion flower). בתקופות ומקומות שונים הוא אפילו תואר כמעורר תאווה וייחסו לו תכונות של אפרודיזיאק טבעי.
ובכן, מסתבר שלא תשוקה ולא עוררות יש לצמח התאווה הזה. בעצם, הפרי הזה איננו פרי התאווה או התשוקה, אלא פרי הייסורים. כל שיבוש העניינים הזה מקורו בטעות לשונית היסטורית והפרי הצנוע והטעים הזה מעולם לא התקשר לתאווה מינית או אחרת.
איך זה קרה?
יש טענות שונות לדמיון שמצאו בו הנזירים הנוצריים והמיסיונרים, שגילו אותו בברזיל, לסיפורו של ישוע הנוצרי. אומרים שבתחילה הוא כונה בספרדית “פרח חמשת הפצעים” על שום הצורה הייחודית שלו. רק בהמשך קיבל את השם "פסיון", שמו של מסע הייסורים של ישו אל מותו. טענה אחרת היא שקוציו המיובשים של פרח הפסיפלורה הזכירו להם את כתר הקוצים של הצלוב. ואולי היה זה סידור העלים שלו שעזר להם להמחיש את הצלב שעליו הוא נצלב.
לא ברור מה בדיוק קשר את הפרי לישו.
אז רבים בעולם ובמיוחד אצלנו לא יודעים שמקור המילה "פסיון" הוא במשמעות הדתית שפירושה סבל. רק בהמשך ההיסטוריה ובהשפעת הספרות, התגלגלה המילה פסיון, באנגלית Passion, להקשר של תשוקה ואהבה. אז גם הגיע התרגום השגור והמוטעה לפסיפלורה, פרי הפסיון, בתור פרי התאווה ולא פרי הסבל.
מכאן שהם נתנו לצמח החדש שמולם את השם "פרי הפסיון" (Passion Fruit). אבל המילה "פסיון" באה במקור לא במובן של "תשוקה" אלא דווקא במובן הנוצרי של "סבל". רבים מכירים את הפסיונים שנכתבו על ידי מלחינים רבים לטקסים הקתוליים לזכר ישו, כשהבולטים שבהם הם "מתיאוס פסיון" ו"יוהנס פסיון" של גדול מלחיני תקופת הבארוק יוהן סבסטיאן באך.
כך או כך ויהיה אשר יהיה הדמיון לדרכו האחרונה של ישו אל הצלב, הצמח הזה סייע למיסיונרים להדגים לילידים את הצליבה. לכן, מהיום אימרו "פרי הסבל והייסורים" ולא "פרי התשוקה".
ועדיין, הטעם שלו נפלא. יש להניח שאפילו ישו היה נהנה ממנו ואוכל אותו בתאווה לא מוסתרת.
הפסיפלורה (Passiflora), אותו צמח בעל פרחים בצורת חוגה של שעון ופרי חמצמץ-מתוק, הוא אחד הצמחים עם הפירות הטעימים ביותר.
שמו העברי של הצמח, שעונית נאכלת, בא לו מהפריחה הנהדרת שלו, עם הפרחים הסגולים-לבנים ויפהפיים, המזכירים את לוח השעות של שעון המחוגים.
לגבי השם הלועזי, פסיפלורה, רבים סבורים שהוא בא מהיותו של פרי הצמח הזה פרי תאווה (Passion Fruit) ופירוש שמו הוא בעצם "פרח התשוקה" (Passion flower). בתקופות ומקומות שונים הוא אפילו תואר כמעורר תאווה וייחסו לו תכונות של אפרודיזיאק טבעי.
ובכן, מסתבר שלא תשוקה ולא עוררות יש לצמח התאווה הזה. בעצם, הפרי הזה איננו פרי התאווה או התשוקה, אלא פרי הייסורים. כל שיבוש העניינים הזה מקורו בטעות לשונית היסטורית והפרי הצנוע והטעים הזה מעולם לא התקשר לתאווה מינית או אחרת.
איך זה קרה?
יש טענות שונות לדמיון שמצאו בו הנזירים הנוצריים והמיסיונרים, שגילו אותו בברזיל, לסיפורו של ישוע הנוצרי. אומרים שבתחילה הוא כונה בספרדית “פרח חמשת הפצעים” על שום הצורה הייחודית שלו. רק בהמשך קיבל את השם "פסיון", שמו של מסע הייסורים של ישו אל מותו. טענה אחרת היא שקוציו המיובשים של פרח הפסיפלורה הזכירו להם את כתר הקוצים של הצלוב. ואולי היה זה סידור העלים שלו שעזר להם להמחיש את הצלב שעליו הוא נצלב.
לא ברור מה בדיוק קשר את הפרי לישו.
אז רבים בעולם ובמיוחד אצלנו לא יודעים שמקור המילה "פסיון" הוא במשמעות הדתית שפירושה סבל. רק בהמשך ההיסטוריה ובהשפעת הספרות, התגלגלה המילה פסיון, באנגלית Passion, להקשר של תשוקה ואהבה. אז גם הגיע התרגום השגור והמוטעה לפסיפלורה, פרי הפסיון, בתור פרי התאווה ולא פרי הסבל.
מכאן שהם נתנו לצמח החדש שמולם את השם "פרי הפסיון" (Passion Fruit). אבל המילה "פסיון" באה במקור לא במובן של "תשוקה" אלא דווקא במובן הנוצרי של "סבל". רבים מכירים את הפסיונים שנכתבו על ידי מלחינים רבים לטקסים הקתוליים לזכר ישו, כשהבולטים שבהם הם "מתיאוס פסיון" ו"יוהנס פסיון" של גדול מלחיני תקופת הבארוק יוהן סבסטיאן באך.
כך או כך ויהיה אשר יהיה הדמיון לדרכו האחרונה של ישו אל הצלב, הצמח הזה סייע למיסיונרים להדגים לילידים את הצליבה. לכן, מהיום אימרו "פרי הסבל והייסורים" ולא "פרי התשוקה".
ועדיין, הטעם שלו נפלא. יש להניח שאפילו ישו היה נהנה ממנו ואוכל אותו בתאווה לא מוסתרת.
