איך אנחנו כל כך נהנים מהפחד?
הפחד (Fear) הוא דבר מוזר. הוא ודאי חלק ממנגנוני הההישרדות שלנו, כי הפחד גורם לנו להיזהר מסכנות ולברוח מטורף ואויב או להילחם כשצריך.
אבל מעניין שרבים מאיתנו ובעצם כולם שואבים לא מעט הנאה מהפחד, כשהוא משולב או חלק מהחוויה של סביבה מבוקרת, שהיא סביבה בה הפחד גדול, אבל הסכנה עצמה קטנה ביותר.
דוגמאות? - מעלייה על רכבת הרים בפארק שעשועים, דרך צפייה בסרט אימה שמעוררת אצלנו לא מעט פחד ואימה (ומכאן גם השם "סרטי אימה"), בצניחה חופשית או בביקור בבתים רדופי רוחות שרבים כל כך אוהבים לחוות בהם את הפחד והמסתורין הכמעט משתקים שאנחנו חווים בהם.
חוויות כאלה מספקות לרבים את תחושת הריגוש, האופוריה ואת פרצי האדרנלין הזמניים, אך כה מענגים שכולנו מכירים בהן. עובדה שכשאנחנו נהנים מפחד, רובנו יכולים גם לצעוק מחרדה רגעית וגם לצחוק ואם זה עם חברים או בני משפחה אהובים אז עוד יותר.
כי זה פחד משותף שהוא אמנם בטוח אבל מרגיש כפחד אמיתי, שאנו חווים ביחד עם אדם אחר, בדרך כלל אדם אהוב, מה שמזרים את הורמון האוקסיטוצין הידוע כ"הורמון האהבה" ומספק לגוף גם אנרגיה, שבאופן טבעי נחוצה כדי לברוח או להילחם. אלא שכאן במקום לשתק מפחד או לגרום לנו לברוח, כדי לשמור על עצמנו, ה"ברח או הילחם" פשוט מעצים את החוויה שאנו עוברים.
בסיום החוויה המצמררת ההרגשה היא של הישג, כאילו ניצחנו מצב אמיתי של סכנה. כי כשהפחד מרגיש אמיתי גם תחושת ההישג של ההתגברות והניצחון עליו מרגישים כך. המוח יודע שהסכנה הייתה ללא כאב אבל האינסטינקט הקדמוני גורם עדיין לפרץ האנרגיה של אפקט ה"ברח או הילחם" שאנו מצוידים בו להישרדות.
כמובן שאת ההנאה מהפחד שבסביבות מבוקרות שכאלה, מאפשרים מנגנוני הבטיחות המפוקחים היטב. כשאנו עולים על רכבת הרים, או על מתקני ספינת הפירטים או על הממבה השחורה בלונה פארק, אנו מניחים שהמערכות מאובטחות לחלוטין ולפיכך בטוחות עבורנו.
זה ורק זה הוא מה שמאפשר לנו לשחרר את הפחד ולהתחיל ליהנות ממנו, לצחוק עד בלי גבול ולצרוח מאימה מאובטחת ומלאת אנרגיה.
הפחד (Fear) הוא דבר מוזר. הוא ודאי חלק ממנגנוני הההישרדות שלנו, כי הפחד גורם לנו להיזהר מסכנות ולברוח מטורף ואויב או להילחם כשצריך.
אבל מעניין שרבים מאיתנו ובעצם כולם שואבים לא מעט הנאה מהפחד, כשהוא משולב או חלק מהחוויה של סביבה מבוקרת, שהיא סביבה בה הפחד גדול, אבל הסכנה עצמה קטנה ביותר.
דוגמאות? - מעלייה על רכבת הרים בפארק שעשועים, דרך צפייה בסרט אימה שמעוררת אצלנו לא מעט פחד ואימה (ומכאן גם השם "סרטי אימה"), בצניחה חופשית או בביקור בבתים רדופי רוחות שרבים כל כך אוהבים לחוות בהם את הפחד והמסתורין הכמעט משתקים שאנחנו חווים בהם.
חוויות כאלה מספקות לרבים את תחושת הריגוש, האופוריה ואת פרצי האדרנלין הזמניים, אך כה מענגים שכולנו מכירים בהן. עובדה שכשאנחנו נהנים מפחד, רובנו יכולים גם לצעוק מחרדה רגעית וגם לצחוק ואם זה עם חברים או בני משפחה אהובים אז עוד יותר.
כי זה פחד משותף שהוא אמנם בטוח אבל מרגיש כפחד אמיתי, שאנו חווים ביחד עם אדם אחר, בדרך כלל אדם אהוב, מה שמזרים את הורמון האוקסיטוצין הידוע כ"הורמון האהבה" ומספק לגוף גם אנרגיה, שבאופן טבעי נחוצה כדי לברוח או להילחם. אלא שכאן במקום לשתק מפחד או לגרום לנו לברוח, כדי לשמור על עצמנו, ה"ברח או הילחם" פשוט מעצים את החוויה שאנו עוברים.
בסיום החוויה המצמררת ההרגשה היא של הישג, כאילו ניצחנו מצב אמיתי של סכנה. כי כשהפחד מרגיש אמיתי גם תחושת ההישג של ההתגברות והניצחון עליו מרגישים כך. המוח יודע שהסכנה הייתה ללא כאב אבל האינסטינקט הקדמוני גורם עדיין לפרץ האנרגיה של אפקט ה"ברח או הילחם" שאנו מצוידים בו להישרדות.
כמובן שאת ההנאה מהפחד שבסביבות מבוקרות שכאלה, מאפשרים מנגנוני הבטיחות המפוקחים היטב. כשאנו עולים על רכבת הרים, או על מתקני ספינת הפירטים או על הממבה השחורה בלונה פארק, אנו מניחים שהמערכות מאובטחות לחלוטין ולפיכך בטוחות עבורנו.
זה ורק זה הוא מה שמאפשר לנו לשחרר את הפחד ולהתחיל ליהנות ממנו, לצחוק עד בלי גבול ולצרוח מאימה מאובטחת ומלאת אנרגיה.
