איך הפך שמו של אחד הפילוסופים החשובים בהיסטוריה למילת גנאי?
מה דעתכם על פילוסוף שמייעץ לשליט לנהוג באופן לא מוסרי? לא להיות נדיב או משוחרר מדי עם החוקים, אלא להיות נחוש ותקיף? להשתמש בהונאה ובמניפולציות כדי להשיג את מטרותיו ולא לתת לעצמו לעולם להיות פגיע אל מול אויביו?
אז כן, היה אחד כזה בהיסטוריה. קראו לו ניקולו מקיאוולי והוא היה הוגה מדיני ומדינאי איטלקי מהמאה ה-16.
הדעות שהשמיע לא היו קלות לעיכול. טענתו הייתה שכדי להשיג איחוד באיטליה, על העם האיטלקי ללמוד כיצד להשתמש בזכויות הטבעיות - פוליטיות שלו, מה שנקרא "וירטו". מכיוון שהאיטלקים לא יודעים להשתמש בזכויות הללו, צריך קודם לקחת אותם מהם ולהעניק אותם מחדש רק כשילמדו את זכויות ה”וירטו". הנסיך יושיע את איטליה ויקדם אותה לדבריו, גם אם יהיה עריץ, עדיף שיהיה גם עריץ ואכזר אך גם רחמן. במקרה של סתירה, הוא מרגיע את הנסיך, אז עדיף שיהיה עריץ אכזר.
זה כמובן עורר הרבה זעם כלפי מקיאבלי. "המטרה מקדשת את האמצעים" הוא גורס. בינתיים, עד שיוחזר ה" וירטו", גרס מקיאבלי, ייקח נסיך את הזכויות וישלוט באיטליה ביד קשה, עד שיווכח שאפשר להחזיר את הזכויות וישליט משטר דמוקרטי. מקיאוולי גורס שהעם יסכים לקבל כל סוג של שליט (אפילו מה שבעתיד יזכה לכינוי "פשיזם"), בתנאי שהממלכה תשגשג. הנסיך לדעתו יעשה כל מה שצריך על מנת שאיטליה תצליח.
דמות הנסיך של מקיאוולי היא אכזרית כדי שהעם יישמע לו, יירא מפניו ויכבד אותו. הנסיך יטיל אימה במעשים אכזריים ובשלטון טוטליטרי ולצד המלחמות שיקנו לו ולעם שם טוב, הוא יעסיק את העם בחגיגות ובשעשועים.
רק לאחר שהודח מתפקידיו הפוליטיים על ידי בני מדיצ'י והורחק לבל יעסוק בפוליטיקה, הוא עבר לאנגליה והחל לכתוב מאמרים וספרים.
לפי מקיאוולי מוסר ופוליטיקה לא הולכים ביחד. הוא תאר בספריו את הפוליטיקה של זמנו באופן מציאותי ורצה לשפר את הממשל כך שיתבסס על הגיון ולא על מוסר. מקיאבלי גרס שכל האמצעים כשרים בידי השליט במאבקו על השלטון ושמירתו. על אף שבספריו הוא לא התנגד למוסר, הוא לא ראה בו תועלת רבה בפוליטיקה.
ספרו המפורסם והידוע ביותר לשמצה הוא הספר "הנסיך", שהתפרסם אחרי מותו. זהו מעין מדריך לשליט, שבו מלמד הוגה הדעות, ממש כמו בספר לימוד, כיצד לנהל על פי צורכי המציאות הפוליטית ולא לפי עקרונות דת או מוסר. הכנסיה הקתולית אסרה להדפיס ולהפיץ את הספר ואפילו קריאתו נחשבה לעבירה דתית. אין ספק שהרבה דיקטטורים למדו מהספר הזה כמה דברים על ניהול נוקשה על פי "טובת המדינה".
אבל בדיעבד מקיאוולי נחשב לאבי התורה המדינית המודרנית, מה שהיום קרוי "מדע המדינה". חסידי המוסר והכנסייה הנוצרית גינו את דעותיו המדיניות. הראשונים שנאו את העובדה שהוא מנתח את ההנהגה בצורה קרה ולא מוטרד מהצד המוסרי של מעשי המנהיג שעליהם המליץ. הכנסייה זעמה על גישתו החילונית של מקיאבלי והמונח "מקיאווליזם" נחשב עד היום לשם גנאי שפירושו מדיניות צינית ותככנית, שאין בה עקרונות ואידיאלים, אלא שליטה, כוח וניצחון. מצד שני, הוא היה גאון, בעל יכולת לנמק כל טיעון בצורה מדויקת ולפרוש משנה מסודרת ובעלת הגיון רב.
מה דעתכם על פילוסוף שמייעץ לשליט לנהוג באופן לא מוסרי? לא להיות נדיב או משוחרר מדי עם החוקים, אלא להיות נחוש ותקיף? להשתמש בהונאה ובמניפולציות כדי להשיג את מטרותיו ולא לתת לעצמו לעולם להיות פגיע אל מול אויביו?
אז כן, היה אחד כזה בהיסטוריה. קראו לו ניקולו מקיאוולי והוא היה הוגה מדיני ומדינאי איטלקי מהמאה ה-16.
הדעות שהשמיע לא היו קלות לעיכול. טענתו הייתה שכדי להשיג איחוד באיטליה, על העם האיטלקי ללמוד כיצד להשתמש בזכויות הטבעיות - פוליטיות שלו, מה שנקרא "וירטו". מכיוון שהאיטלקים לא יודעים להשתמש בזכויות הללו, צריך קודם לקחת אותם מהם ולהעניק אותם מחדש רק כשילמדו את זכויות ה”וירטו". הנסיך יושיע את איטליה ויקדם אותה לדבריו, גם אם יהיה עריץ, עדיף שיהיה גם עריץ ואכזר אך גם רחמן. במקרה של סתירה, הוא מרגיע את הנסיך, אז עדיף שיהיה עריץ אכזר.
זה כמובן עורר הרבה זעם כלפי מקיאבלי. "המטרה מקדשת את האמצעים" הוא גורס. בינתיים, עד שיוחזר ה" וירטו", גרס מקיאבלי, ייקח נסיך את הזכויות וישלוט באיטליה ביד קשה, עד שיווכח שאפשר להחזיר את הזכויות וישליט משטר דמוקרטי. מקיאוולי גורס שהעם יסכים לקבל כל סוג של שליט (אפילו מה שבעתיד יזכה לכינוי "פשיזם"), בתנאי שהממלכה תשגשג. הנסיך לדעתו יעשה כל מה שצריך על מנת שאיטליה תצליח.
דמות הנסיך של מקיאוולי היא אכזרית כדי שהעם יישמע לו, יירא מפניו ויכבד אותו. הנסיך יטיל אימה במעשים אכזריים ובשלטון טוטליטרי ולצד המלחמות שיקנו לו ולעם שם טוב, הוא יעסיק את העם בחגיגות ובשעשועים.
רק לאחר שהודח מתפקידיו הפוליטיים על ידי בני מדיצ'י והורחק לבל יעסוק בפוליטיקה, הוא עבר לאנגליה והחל לכתוב מאמרים וספרים.
לפי מקיאוולי מוסר ופוליטיקה לא הולכים ביחד. הוא תאר בספריו את הפוליטיקה של זמנו באופן מציאותי ורצה לשפר את הממשל כך שיתבסס על הגיון ולא על מוסר. מקיאבלי גרס שכל האמצעים כשרים בידי השליט במאבקו על השלטון ושמירתו. על אף שבספריו הוא לא התנגד למוסר, הוא לא ראה בו תועלת רבה בפוליטיקה.
ספרו המפורסם והידוע ביותר לשמצה הוא הספר "הנסיך", שהתפרסם אחרי מותו. זהו מעין מדריך לשליט, שבו מלמד הוגה הדעות, ממש כמו בספר לימוד, כיצד לנהל על פי צורכי המציאות הפוליטית ולא לפי עקרונות דת או מוסר. הכנסיה הקתולית אסרה להדפיס ולהפיץ את הספר ואפילו קריאתו נחשבה לעבירה דתית. אין ספק שהרבה דיקטטורים למדו מהספר הזה כמה דברים על ניהול נוקשה על פי "טובת המדינה".
אבל בדיעבד מקיאוולי נחשב לאבי התורה המדינית המודרנית, מה שהיום קרוי "מדע המדינה". חסידי המוסר והכנסייה הנוצרית גינו את דעותיו המדיניות. הראשונים שנאו את העובדה שהוא מנתח את ההנהגה בצורה קרה ולא מוטרד מהצד המוסרי של מעשי המנהיג שעליהם המליץ. הכנסייה זעמה על גישתו החילונית של מקיאבלי והמונח "מקיאווליזם" נחשב עד היום לשם גנאי שפירושו מדיניות צינית ותככנית, שאין בה עקרונות ואידיאלים, אלא שליטה, כוח וניצחון. מצד שני, הוא היה גאון, בעל יכולת לנמק כל טיעון בצורה מדויקת ולפרוש משנה מסודרת ובעלת הגיון רב.
