מה החשיבות של האוניה מייפלאואר לאמריקאים?
מסעה של האוניה "מייפלאואר" (Mayflower), מאירופה אל חופי צפון אמריקה, הוא אחד המסעות המפורסמים ביותר של המאה ה-17 ומהמיתוסים החשובים בהיסטוריה של ארצות הברית.
האוניה יצאה מאנגליה בספטמבר 1620, כשעל סיפונה 102 נוסעים ו-30 אנשי צוות. המסלול שלה מוביל מפלימות' שבאנגליה אל מקום במסצ'וסטס, שיקבל את אותו השם, פלימות'.
הנוסעים, נקרא להם "צליינים" (Pilgrims), חיפשו חופש דתי ושאיפתם היא להקים קהילה חדשה באמריקה. שווה לדעת שאותם חלוצים שהפליגו לאמריקה על גבי האוניה מייפלאואר היו חבורה של נרדפי דת, שרצו בחופש פולחן.
האניה שטה במסע שארך 66 ימים, כשבמהלכו סובלים הנוסעים מסערות ומתנאים קשים מאוד. כשיגיעו לאמריקה, תכננו הצליינים להתיישב ביבשת החדשה, להקים את ביתם ולהיות למתיישבי פלימות' החדשה באמריקה.
עוד לפני כן, הם חתמו על "הסכם מייפלאואר", מסמך חברתי שהסדיר את הארגון הפוליטי והחברתי של הקהילה החדשה, עם שלטון עצמי, בסיס דמוקרטי ושיתוף פעולה בין החברים כולם.
עד היום הם מכונים באמריקה "האבות הצליינים" של ארצות הברית, להבדיל כמובן מ"האבות המייסדים", המנהיגים שהקימו את ארצות הברית של אמריקה. המיתוס מספר שכבר בעודם בהפלגה הארוכה לעבר אמריקה השתנה המבטא האנגלי שלהם למבטא האמריקאי שמאפיין אותם עד היום.
חודש שלם עבר מאז שהגיעה המייפלאואר לחופי מפרץ קייפ קוד ורק אז ירדו המתיישבים אל החוף והחלו להקים את המושבה שלהם. במהלך אותו חודש ירדו אל היבשה רק מעט מהגברים. קצת כמו המרגלים מהתנ"ך, הם בעיקר בדקו האם טובה הארץ שלפניהם, סרקו את האזור, חפשו מזון ולמדו עד כמה זה מקום מוצלח להתיישבות.
השליחים הללו גם השכילו להתיידד עם בני שבט אינדיאני מקומי, שבט הווַאמפָּנוֹאֶג (Wampanoag). ידידות אמיצה במיוחד קשר אחד מבכירי המושבה, אדוארד ווינסלו, עם ראש השבט מאסאסויט (Massasoit).
כשירדו מהאוניה, הצליינים הקימו מושבה חקלאית בשם פלימות' רוק, על שם עיר מולדתם פלימוּת'. אבל הצלחה גדולה זו לא הייתה. החורף הראשון היה מאוד קשה להם, כשכמעט מחצית מהקבוצה מתה מקור, מחלות ותנאים קשים. הם הגיעו די מהר לסף רעב ולמזלם הרב, היו אלה האינדיאנים המקומיים שבאו לעזרתם ולימדו אותם כיצד לנהל חקלאות, ללקט מזון בטבע ואף לצוד. מכאן ובסיוע של האינדיאנים, הצליחו הצליינים הרבה יותר.
לאחר החורף הראשון והקשה שלהם, קצרו המתיישבים את מעט התירס שהצליחו לגדל והחליטו להודות לאל על מזונם. בכך הם החלו את מנהג ארוחת חג ההודיה של האמריקאים.
על פי יומנים של אנשי המושבה, סעד ראש השבט מאסאסויט עם אנשי המייפלאואר בסעודת ההודיה שהם ערכו לאלוהים, בתודה על שזכו להגיע לחוף מבטחים, כשרובם בריאים ושלמים.
המחסור החמור בידיים עובדות, הביא עוד מתיישבים חדשים, שהגיעו בשנה שאחרי, להתקבל במושבה בדרך כלל בברכה. המתיישבים שמחו בהם כי חסרו להם ידיים עובדות בחקלאות. הם ראו צורך אמיתי לשפר את מצב המושבה, בכדי שלא להישאר שוב ללא מזון מספיק, בחורף המתקרב.
מסעה של האוניה "מייפלאואר" (Mayflower), מאירופה אל חופי צפון אמריקה, הוא אחד המסעות המפורסמים ביותר של המאה ה-17 ומהמיתוסים החשובים בהיסטוריה של ארצות הברית.
האוניה יצאה מאנגליה בספטמבר 1620, כשעל סיפונה 102 נוסעים ו-30 אנשי צוות. המסלול שלה מוביל מפלימות' שבאנגליה אל מקום במסצ'וסטס, שיקבל את אותו השם, פלימות'.
הנוסעים, נקרא להם "צליינים" (Pilgrims), חיפשו חופש דתי ושאיפתם היא להקים קהילה חדשה באמריקה. שווה לדעת שאותם חלוצים שהפליגו לאמריקה על גבי האוניה מייפלאואר היו חבורה של נרדפי דת, שרצו בחופש פולחן.
האניה שטה במסע שארך 66 ימים, כשבמהלכו סובלים הנוסעים מסערות ומתנאים קשים מאוד. כשיגיעו לאמריקה, תכננו הצליינים להתיישב ביבשת החדשה, להקים את ביתם ולהיות למתיישבי פלימות' החדשה באמריקה.
עוד לפני כן, הם חתמו על "הסכם מייפלאואר", מסמך חברתי שהסדיר את הארגון הפוליטי והחברתי של הקהילה החדשה, עם שלטון עצמי, בסיס דמוקרטי ושיתוף פעולה בין החברים כולם.
עד היום הם מכונים באמריקה "האבות הצליינים" של ארצות הברית, להבדיל כמובן מ"האבות המייסדים", המנהיגים שהקימו את ארצות הברית של אמריקה. המיתוס מספר שכבר בעודם בהפלגה הארוכה לעבר אמריקה השתנה המבטא האנגלי שלהם למבטא האמריקאי שמאפיין אותם עד היום.
חודש שלם עבר מאז שהגיעה המייפלאואר לחופי מפרץ קייפ קוד ורק אז ירדו המתיישבים אל החוף והחלו להקים את המושבה שלהם. במהלך אותו חודש ירדו אל היבשה רק מעט מהגברים. קצת כמו המרגלים מהתנ"ך, הם בעיקר בדקו האם טובה הארץ שלפניהם, סרקו את האזור, חפשו מזון ולמדו עד כמה זה מקום מוצלח להתיישבות.
השליחים הללו גם השכילו להתיידד עם בני שבט אינדיאני מקומי, שבט הווַאמפָּנוֹאֶג (Wampanoag). ידידות אמיצה במיוחד קשר אחד מבכירי המושבה, אדוארד ווינסלו, עם ראש השבט מאסאסויט (Massasoit).
כשירדו מהאוניה, הצליינים הקימו מושבה חקלאית בשם פלימות' רוק, על שם עיר מולדתם פלימוּת'. אבל הצלחה גדולה זו לא הייתה. החורף הראשון היה מאוד קשה להם, כשכמעט מחצית מהקבוצה מתה מקור, מחלות ותנאים קשים. הם הגיעו די מהר לסף רעב ולמזלם הרב, היו אלה האינדיאנים המקומיים שבאו לעזרתם ולימדו אותם כיצד לנהל חקלאות, ללקט מזון בטבע ואף לצוד. מכאן ובסיוע של האינדיאנים, הצליחו הצליינים הרבה יותר.
לאחר החורף הראשון והקשה שלהם, קצרו המתיישבים את מעט התירס שהצליחו לגדל והחליטו להודות לאל על מזונם. בכך הם החלו את מנהג ארוחת חג ההודיה של האמריקאים.
על פי יומנים של אנשי המושבה, סעד ראש השבט מאסאסויט עם אנשי המייפלאואר בסעודת ההודיה שהם ערכו לאלוהים, בתודה על שזכו להגיע לחוף מבטחים, כשרובם בריאים ושלמים.
המחסור החמור בידיים עובדות, הביא עוד מתיישבים חדשים, שהגיעו בשנה שאחרי, להתקבל במושבה בדרך כלל בברכה. המתיישבים שמחו בהם כי חסרו להם ידיים עובדות בחקלאות. הם ראו צורך אמיתי לשפר את מצב המושבה, בכדי שלא להישאר שוב ללא מזון מספיק, בחורף המתקרב.
