להיכן שטו יאסון והארגונאוטים האגדיים?
לפי הספר העתיק "מטמורפוזות" מאת אובידיוס, יאסון הגיבור הוא שהנהיג את מסע הארגונאוטים המיתולוגי לקוֹלֶכִיס שבקצה הים השחור. נאמן להבטחת המלך שיוותר על המלוכה לטובתו אם יצליח, יאסון הגיבור יצא להביא את גיזת הזהב לארצו והארגונאוטים שאיתו היו חייליו.
בצעירותו יאסון בין השאר חונך בידי כירון, מי שהיה קנטאור בן תרבות, מלומד וחכם ומצטיין בתורת הרפואה. הקנטאורים היו בעצם יצורים בעלי גוף של סוס וחזה, ידיים וראש של אדם. אבל כירון הספיק כבר לחנך גם את הרקולס ועוד רבים מגיבורי המיתולוגיה.
בכל מקרה, סיפורם של יאסון והארגונאוטים הוא סיפור גיזת הזהב האגדית. גיזת הזהב מהמיתולוגיה היוונית הייתה למעשה שרידי הצמר של האַיִל האגדי כריסומאלוס, הידוע כאייל המעופף. זה היה איל מופלא שצמרו היה עשוי זהב. הוא ידע לעוף ולדבר בשפת בני-אדם. לפני שנים רבות האיל הזה הטיס באוויר אל קולכיס שבמזרח, את הנסיכים הבורחים פריקסוס והלה, מגורלם. כשמת האיל נתלה צמרו הזהוב על עץ בחורש הקדוש וכונה "גיזת הזהב". האגדה סיפרה שהוצבה עליו שמירה של דרקון אימתני.
כמו כל אימפריה או תרבות עשירה, היוונים בתקופה הקלאסית רצו בזהב וכמה שיותר ממנו. היה זה המלך פליאס, הדוד של יאסון, ששלח אותו להביא את גיזת הזהב, אם הוא רוצה שיוותר לו על המלכות. טענתו הייתה שמי שחפץ למלוך ביולקוס חייב להשיב את גיזת הזהב בחזרה אל המולדת. הוא גם גרס שנשמתו של פריקסוס תנוח בשלום רק כאשר תשוב גיזת הזהב למולדת.
פליאס קיווה שיאסון לא ישוב ממסעו, אבל הסיפור של השבת גיזת הזהב מתחיל באוניה אַרְגוֹ. הספינה הזו עתידה לתת לאנשיו של יאסון את הכינוי "אַרְגונָאוּטים". על סיפונה יוצאים לדרכם יָאסוֹן ואנשיו. הם עתידים להפליג רחוק כדי להביא את הזהב הזה מקולכיס שבקווקז, הממלכה המערבית שממזרח לים השחור. היום נמצאת קולכיס בגיאורגיה.
המלך המקומי סרב למסור את גיזת הזהב. הוא הטיל על יאסון ואנשיו משימות קשות. יאסון עצמו עבר הרבה עלילות באפוס הזה, אבל לא שכח שמטרתם היא להביא את גיזת הזהב מהחורשה שבה הוצבה. הוא מצליח להחזיר את גיזת הזהב, כשבדרך הוא גם מתגבר על דרקון ענקי שמשגיח עליה.
יאסון ואנשיו עמדו בכל הדברים בהצלחה וזאת לא מעט גם בזכות הכשפים של בת המלך, מֶדֵיאָה, שהתאהבה ביאסון. אותה מֶדֵיאָה, אגב, עשתה בהמשך חייהם המון צרות ליאסון. היא הביאה לו שלל אסונות, בגידות ורציחות, אבל זה כבר סיפור אחר.
לפי הספר העתיק "מטמורפוזות" מאת אובידיוס, יאסון הגיבור הוא שהנהיג את מסע הארגונאוטים המיתולוגי לקוֹלֶכִיס שבקצה הים השחור. נאמן להבטחת המלך שיוותר על המלוכה לטובתו אם יצליח, יאסון הגיבור יצא להביא את גיזת הזהב לארצו והארגונאוטים שאיתו היו חייליו.
בצעירותו יאסון בין השאר חונך בידי כירון, מי שהיה קנטאור בן תרבות, מלומד וחכם ומצטיין בתורת הרפואה. הקנטאורים היו בעצם יצורים בעלי גוף של סוס וחזה, ידיים וראש של אדם. אבל כירון הספיק כבר לחנך גם את הרקולס ועוד רבים מגיבורי המיתולוגיה.
בכל מקרה, סיפורם של יאסון והארגונאוטים הוא סיפור גיזת הזהב האגדית. גיזת הזהב מהמיתולוגיה היוונית הייתה למעשה שרידי הצמר של האַיִל האגדי כריסומאלוס, הידוע כאייל המעופף. זה היה איל מופלא שצמרו היה עשוי זהב. הוא ידע לעוף ולדבר בשפת בני-אדם. לפני שנים רבות האיל הזה הטיס באוויר אל קולכיס שבמזרח, את הנסיכים הבורחים פריקסוס והלה, מגורלם. כשמת האיל נתלה צמרו הזהוב על עץ בחורש הקדוש וכונה "גיזת הזהב". האגדה סיפרה שהוצבה עליו שמירה של דרקון אימתני.
כמו כל אימפריה או תרבות עשירה, היוונים בתקופה הקלאסית רצו בזהב וכמה שיותר ממנו. היה זה המלך פליאס, הדוד של יאסון, ששלח אותו להביא את גיזת הזהב, אם הוא רוצה שיוותר לו על המלכות. טענתו הייתה שמי שחפץ למלוך ביולקוס חייב להשיב את גיזת הזהב בחזרה אל המולדת. הוא גם גרס שנשמתו של פריקסוס תנוח בשלום רק כאשר תשוב גיזת הזהב למולדת.
פליאס קיווה שיאסון לא ישוב ממסעו, אבל הסיפור של השבת גיזת הזהב מתחיל באוניה אַרְגוֹ. הספינה הזו עתידה לתת לאנשיו של יאסון את הכינוי "אַרְגונָאוּטים". על סיפונה יוצאים לדרכם יָאסוֹן ואנשיו. הם עתידים להפליג רחוק כדי להביא את הזהב הזה מקולכיס שבקווקז, הממלכה המערבית שממזרח לים השחור. היום נמצאת קולכיס בגיאורגיה.
המלך המקומי סרב למסור את גיזת הזהב. הוא הטיל על יאסון ואנשיו משימות קשות. יאסון עצמו עבר הרבה עלילות באפוס הזה, אבל לא שכח שמטרתם היא להביא את גיזת הזהב מהחורשה שבה הוצבה. הוא מצליח להחזיר את גיזת הזהב, כשבדרך הוא גם מתגבר על דרקון ענקי שמשגיח עליה.
יאסון ואנשיו עמדו בכל הדברים בהצלחה וזאת לא מעט גם בזכות הכשפים של בת המלך, מֶדֵיאָה, שהתאהבה ביאסון. אותה מֶדֵיאָה, אגב, עשתה בהמשך חייהם המון צרות ליאסון. היא הביאה לו שלל אסונות, בגידות ורציחות, אבל זה כבר סיפור אחר.
