מדוע חוגגים את ט"ו בשבט באילת פירות יבשים?
אם לוקחים בחשבון את הפירות הרבים שהוא אמור להביא אל שולחננו, הרי שט"ו בשבט הוא אולי החג המתוק ביותר.
אבל מהם שורשיו של מנהג אכילת הפירות בחג ובמיוחד אלו הקשורים בפירות היבשים שנהוג לאכול בחג זה?
אז הכל מתחיל מתקופה קדומה של היהדות. בהרבה תרבויות בימי קדם נהגו אז לציין חגים חקלאיים שונים. החקלאות, חשוב לזכור, הייתה באותם ימים המקור החשוב ביותר ואולי הבלעדי למזון ובעצם לחיים.
בארץ נהגו אז לחגוג פעמיים בשנה את החגיגות החקלאיות. האחת נחוגה בט"ו באב - ימי סוף הקיץ ולקראת בוא הסתיו. את השניה חגגו בט"ו בשבט - לקראת בואו של האביב.
באופן טבעי הייתה אכילת פירות בחגים הללו אחד המרכיבים המקובלים. הם טעימים, זמינים ומתאימים לרוח החגיגות.
מנהג הפירות מקבל שדרוג מסוים בצפת של המאה ה-16. חכמי ישראל שחיו אז בעיר מצהירים על מצווה - לאכול פירות מגוונים בראש השנה לאילנות, שבאותם ימים נחשב יום השנה של האילנות, ממנו החלו למנות שנה חדשה במניין השנים של העץ.
באותה תקופה החלה להתפתח גם מסורת של אכילת פירות יבשים. הסיבה מובנת: ייבוש הפירות שימר רבים מהם למשך חודשים ארוכים. מנגד, חודש שבט הוא חודש חורפי ודל יחסית בפירות. הפירות היבשים, אם כן, אפשרו לחוגגים לאכול בחג הזה מגוון גדול של פירות, מעונות השנה השונות.
אך מה קורה בגולה?
יהודי הגולה של אותם ימים לא זכו למאפיינים הייחודיים של החקלאות והלכות החג שהיו נהוגות בארץ ישראל. אף על פי כן, מרכזיותה של ארץ ישראל באמונה היהודית והחשיבות שנתנו לה באמונה, ברגש היהודי ובסגידה והגעגוע לאל ולמולדת, היו כרוכים בקיום מצוות הקשורות בה. כך חזרו והתחדשו אחדים ממנהגי החג גם בגולה.
בהמשך לכך, היו שנהגו אז לאכול פירות שגדלו אמנם בגולה, אך הזכירו את פירות הארץ. בעלי האמצעים שבהם אף זכו אז לאכול פירות משומרים שהובאו מהארץ. באותה תקופה הבאת פירות ממרחק כה גדול היא נדירה וקופסאות השימורים נולדו רק במאה ה-19. מכאן שבמרכז פירות ארץ הקודש שהיו אז זמינים לגבירים שביהודים, היו הפירות היבשים.
המנהג של הפירות היבשים המשיך עם היהדות הגלותית עוד שנים רבות. הציונות המשיכה בו והעלייה לארץ לא הפסיקה אותו. גם בימינו, כשפירות הארץ הם בשפע, עדיין רבים ממשיכים באכילת הפירות היבשים בט"ו בשבט. צלחות הפירות המיובשים, גם אם אלו מגיעים לא פעם מטורקיה, הן מרכזיות גם בסדר ט"ו בשבט המתקיים גם בימינו בקרב הדתיים. חג שמח ומתוק!
אם לוקחים בחשבון את הפירות הרבים שהוא אמור להביא אל שולחננו, הרי שט"ו בשבט הוא אולי החג המתוק ביותר.
אבל מהם שורשיו של מנהג אכילת הפירות בחג ובמיוחד אלו הקשורים בפירות היבשים שנהוג לאכול בחג זה?
אז הכל מתחיל מתקופה קדומה של היהדות. בהרבה תרבויות בימי קדם נהגו אז לציין חגים חקלאיים שונים. החקלאות, חשוב לזכור, הייתה באותם ימים המקור החשוב ביותר ואולי הבלעדי למזון ובעצם לחיים.
בארץ נהגו אז לחגוג פעמיים בשנה את החגיגות החקלאיות. האחת נחוגה בט"ו באב - ימי סוף הקיץ ולקראת בוא הסתיו. את השניה חגגו בט"ו בשבט - לקראת בואו של האביב.
באופן טבעי הייתה אכילת פירות בחגים הללו אחד המרכיבים המקובלים. הם טעימים, זמינים ומתאימים לרוח החגיגות.
מנהג הפירות מקבל שדרוג מסוים בצפת של המאה ה-16. חכמי ישראל שחיו אז בעיר מצהירים על מצווה - לאכול פירות מגוונים בראש השנה לאילנות, שבאותם ימים נחשב יום השנה של האילנות, ממנו החלו למנות שנה חדשה במניין השנים של העץ.
באותה תקופה החלה להתפתח גם מסורת של אכילת פירות יבשים. הסיבה מובנת: ייבוש הפירות שימר רבים מהם למשך חודשים ארוכים. מנגד, חודש שבט הוא חודש חורפי ודל יחסית בפירות. הפירות היבשים, אם כן, אפשרו לחוגגים לאכול בחג הזה מגוון גדול של פירות, מעונות השנה השונות.
אך מה קורה בגולה?
יהודי הגולה של אותם ימים לא זכו למאפיינים הייחודיים של החקלאות והלכות החג שהיו נהוגות בארץ ישראל. אף על פי כן, מרכזיותה של ארץ ישראל באמונה היהודית והחשיבות שנתנו לה באמונה, ברגש היהודי ובסגידה והגעגוע לאל ולמולדת, היו כרוכים בקיום מצוות הקשורות בה. כך חזרו והתחדשו אחדים ממנהגי החג גם בגולה.
בהמשך לכך, היו שנהגו אז לאכול פירות שגדלו אמנם בגולה, אך הזכירו את פירות הארץ. בעלי האמצעים שבהם אף זכו אז לאכול פירות משומרים שהובאו מהארץ. באותה תקופה הבאת פירות ממרחק כה גדול היא נדירה וקופסאות השימורים נולדו רק במאה ה-19. מכאן שבמרכז פירות ארץ הקודש שהיו אז זמינים לגבירים שביהודים, היו הפירות היבשים.
המנהג של הפירות היבשים המשיך עם היהדות הגלותית עוד שנים רבות. הציונות המשיכה בו והעלייה לארץ לא הפסיקה אותו. גם בימינו, כשפירות הארץ הם בשפע, עדיין רבים ממשיכים באכילת הפירות היבשים בט"ו בשבט. צלחות הפירות המיובשים, גם אם אלו מגיעים לא פעם מטורקיה, הן מרכזיות גם בסדר ט"ו בשבט המתקיים גם בימינו בקרב הדתיים. חג שמח ומתוק!
