כיצד ורוד הפך לצבע של בנות?
רובנו גדלנו והתרגלנו לראות את הצבע הוורוד (Pink) כצבע של בנות. אבל מאיפה הקשר הזה שבין צבע למגדר? האם תמיד היה ורוד צבע של בנות וכחול של בנים?
ככה זה לא היה תמיד ואם נרצה להפתיע רגע אז נספר שבציורים עתיקים תוכלו לראות דווקא את המין הגברי בוורוד, כנראה בשל הקרבה שלו לאדום, צבע שהתקשר תמיד עם אומץ וגבורה.
הנשים בעבר התאפיינו בימים ההם דווקא בלבוש כחול, שכן הכחול, על האסוציאציות השמיימיות שלו, נחשב אז צבע תמים ועדין.
באמצע המאה ה-19 החלו להלביש גם ילדים בצבעי ורוד וכחול. עד אז לבשו ילדים את הצבע הלבן, הקל לכביסה. אבל בגדי הילדים הצבעוניים השונים, כולל צבעי פסטל שונים, לא כיוונו לבנות או לבנים. החלוקה הייתה אז יותר לפי צבע העיניים או השיער של הילד. תינוקות עם עיניים כחולות או שיער בלונדיני זכו בבגדים כחולים, בעוד ששחורי שיער ועיניים חומות הולבשו בצבע ורוד.
אבל החלוקה המגדרית הלכה והשתנתה ובתחילת המאה העשרים תעשיית בגדי הילדים נהגה כבר לשייך בנים לצבע ה... ורוד והבנות לכחול. החוקרת פרופסור ג'ו פלוטי מצאה שבאמריקה ייעצו כך להורים באופן ברור.
המהפך חל לאחר מלחמת העולם השנייה, כשההורים לתינוקות הבייבי בום שנולדו אחרי המלחמה, הלבישו אותם כמוהם. הבנים הולבשו כמו האבות, שמדיהם היו אז בדרך כלל כחולים. הצבע הזה היה זול יותר לייצור והתאים לייצור המוני של בגדי עבודה. אגב, מצבע המדים הזולים הללו נולד כינויו של מעמד העובדים "הצווארון הכחול".
הבנות, שהולבשו אז כמו אמהותיהן, זכו בצבע השני - הוורוד. מי שהביא לכך הייתה התעשייה, שנתנה להן את הצבע ההפוך. זה היה שרירותי אבל עבד והתאים לגוון הסמוק של לחיי הבנות החמדמדות של המשפחה האידיאלית מהפרסומות באמריקה ולמעשה בכל העולם המערבי.
במהלך שנות השישים החלו נשים וגברים צעירים להתלבש אותו דבר. ג'ינסים וחולצות טריקו החליפו את הלבוש בסטייל של אבא ואימא ומראה היוניסקס הפך למראה הטרנדי והנכון. היה בזה קצת היגיון של נשות התנועה הפמיניסטית של 1940, שראו בלבוש הגברי דבר שיקדם את הבנות שלהן לשוויון מול הבנים. הייתה גם התנועה ההיפית, עם ערכי השוויון והמרד בהורים.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 זה השתנה שוב, כשאימהות החלו להתגעגע למראה הנשי של ורוד לילדותיהן וקצת התנערו מהמחשבה שהלבוש יגביל אותן בבגרותן. הטבעה מחודשת של הבדלי הצבעים לא איימה עליהן יותר.
חברת החיתולים החד-פעמיים פמפרס זיהתה זאת והייתה הראשונה שהוציאה מוצר שזיהה בנות עם ורוד. ליין חיתולים בצבע ורוד לבנות וכחול לבנים פתח גל מחודש של זיהוי צבעוני בין מין לצבע ואיש לא ראה בו קיפוח, אלא בחירה אסתטית בוטחת ומודעת של חברה מודרנית, גם אם מעט נשלטת על ידי מנגנוני שיווק ופרסום מתוחכמים ובעלי עניין.
אז בימינו שולטים בבגדי הבנות גווני הוורוד והסגול הקרוב אליו. גם מי שרואות בעצמן פמיניסטיות, לא חוששות להלביש את בנותיהן בגוונים ה"נכונים" לתקופה ובלבד שלא יחזרו לבגדי היוניסקס, הזהים לבנים ולבנות.
רובנו גדלנו והתרגלנו לראות את הצבע הוורוד (Pink) כצבע של בנות. אבל מאיפה הקשר הזה שבין צבע למגדר? האם תמיד היה ורוד צבע של בנות וכחול של בנים?
ככה זה לא היה תמיד ואם נרצה להפתיע רגע אז נספר שבציורים עתיקים תוכלו לראות דווקא את המין הגברי בוורוד, כנראה בשל הקרבה שלו לאדום, צבע שהתקשר תמיד עם אומץ וגבורה.
הנשים בעבר התאפיינו בימים ההם דווקא בלבוש כחול, שכן הכחול, על האסוציאציות השמיימיות שלו, נחשב אז צבע תמים ועדין.
באמצע המאה ה-19 החלו להלביש גם ילדים בצבעי ורוד וכחול. עד אז לבשו ילדים את הצבע הלבן, הקל לכביסה. אבל בגדי הילדים הצבעוניים השונים, כולל צבעי פסטל שונים, לא כיוונו לבנות או לבנים. החלוקה הייתה אז יותר לפי צבע העיניים או השיער של הילד. תינוקות עם עיניים כחולות או שיער בלונדיני זכו בבגדים כחולים, בעוד ששחורי שיער ועיניים חומות הולבשו בצבע ורוד.
אבל החלוקה המגדרית הלכה והשתנתה ובתחילת המאה העשרים תעשיית בגדי הילדים נהגה כבר לשייך בנים לצבע ה... ורוד והבנות לכחול. החוקרת פרופסור ג'ו פלוטי מצאה שבאמריקה ייעצו כך להורים באופן ברור.
המהפך חל לאחר מלחמת העולם השנייה, כשההורים לתינוקות הבייבי בום שנולדו אחרי המלחמה, הלבישו אותם כמוהם. הבנים הולבשו כמו האבות, שמדיהם היו אז בדרך כלל כחולים. הצבע הזה היה זול יותר לייצור והתאים לייצור המוני של בגדי עבודה. אגב, מצבע המדים הזולים הללו נולד כינויו של מעמד העובדים "הצווארון הכחול".
הבנות, שהולבשו אז כמו אמהותיהן, זכו בצבע השני - הוורוד. מי שהביא לכך הייתה התעשייה, שנתנה להן את הצבע ההפוך. זה היה שרירותי אבל עבד והתאים לגוון הסמוק של לחיי הבנות החמדמדות של המשפחה האידיאלית מהפרסומות באמריקה ולמעשה בכל העולם המערבי.
במהלך שנות השישים החלו נשים וגברים צעירים להתלבש אותו דבר. ג'ינסים וחולצות טריקו החליפו את הלבוש בסטייל של אבא ואימא ומראה היוניסקס הפך למראה הטרנדי והנכון. היה בזה קצת היגיון של נשות התנועה הפמיניסטית של 1940, שראו בלבוש הגברי דבר שיקדם את הבנות שלהן לשוויון מול הבנים. הייתה גם התנועה ההיפית, עם ערכי השוויון והמרד בהורים.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 זה השתנה שוב, כשאימהות החלו להתגעגע למראה הנשי של ורוד לילדותיהן וקצת התנערו מהמחשבה שהלבוש יגביל אותן בבגרותן. הטבעה מחודשת של הבדלי הצבעים לא איימה עליהן יותר.
חברת החיתולים החד-פעמיים פמפרס זיהתה זאת והייתה הראשונה שהוציאה מוצר שזיהה בנות עם ורוד. ליין חיתולים בצבע ורוד לבנות וכחול לבנים פתח גל מחודש של זיהוי צבעוני בין מין לצבע ואיש לא ראה בו קיפוח, אלא בחירה אסתטית בוטחת ומודעת של חברה מודרנית, גם אם מעט נשלטת על ידי מנגנוני שיווק ופרסום מתוחכמים ובעלי עניין.
אז בימינו שולטים בבגדי הבנות גווני הוורוד והסגול הקרוב אליו. גם מי שרואות בעצמן פמיניסטיות, לא חוששות להלביש את בנותיהן בגוונים ה"נכונים" לתקופה ובלבד שלא יחזרו לבגדי היוניסקס, הזהים לבנים ולבנות.
