למה שימש הטלאי הצהוב?
טלאי צהוב בצורת מגן דוד היה הסימון ששלטונות גרמניה הנאצית חייבו את היהודים לשאת על בגדיהם בשואה.
הטלאי הצהוב, שהפך לאחד הסמלים האיומים של השואה, היה אות קלון שנועד מבחינת הנאצים לסמן ולתייג את היהודים, להשפיל ולהבדיל אותם מהאוכלוסייה הלא יהודית, כאילו היו תת-אדם, בהמות שמסמנים כדי להיזהר מהם.
העונש על יהודים שסרבו, שכחו או התרשלו בענידת הטלאי הצהוב היה מהטלת קנס, דרך מאסר ועד להוצאה להורג מיידית וללא משפט.
עוד הייתה על הטלאי הצהוב חובה שיופיע הכיתוב "יהודי", בשפה המקומית של כל גלות ומדינה כבושה. על יהודי גרמניה הייתה חובה של המילה Jude על הטלאי הצהוב שלהם. יהודי הולנד חויבו בטלאי עם המילה Jood בהולנדית ובצרפתית הופיעה המילה Juif על הטלאי הצהוב.
וכך הלאה. את המילה שעל הטלאי, אגב, נהגו לכתוב בגופן עתיק. מי יודע אם זה לא ניסה לפנות לאשמה ההיסטורית שמטילים הנוצרים על היהודים במהלך כל תקופת הגלות - האשמה שיהודה איש קריות הסגיר את ישו.
במאה ה-13 חייבו את היהודים לענוד טלאי צהוב גם כמה מלכים באירופה, בראשם לואי התשיעי מלך צרפת ואדוארד הראשון מלך אנגליה.
חובת עטיה של טלאי צהוב הונהגה גם במאה ה-16, על ידי שליטי האימפריה המוסלמית שיעית, ששלטה אז במה שהיום מוכר בתור איראן.
במאה ה-20 "אימצו" הנאצים את הטלאי הצהוב והביאו עליו קלון. היה זה קצין נאצי גבוה בשם ריינהרד היידריך, שהיה הראשון להציע שיושם אות היכר שיזהה ויבחין בין היהודים לכל השאר. את הרעיון הגזעני הוא העלה ב-1938, במהלך אחד הדיונים שהתקיימו לאחר הפרעות שעשו הנאצים ותומכיהם ביהודים ב"ליל הבדולח", הזכור לדיראון עולם.
וההצעה יושמה שנה לאחר מכן, בפולין שאך נכבשה בידי הנאצים. בהמשך שנות המלחמה ניסה השלטון הגרמני ליישם את חובת הטלאי הצהוב בכל הארצות שכבש. הוא נתקל בהתנגדויות לעשות זאת רק בחלק מהארצות הכבושות, ביניהן בולגריה, צרפת ודנמרק.
באחרונות, צרפת ודנמרק, הנאצים לא ממש כפו לבסוף את הטלאי הצהוב. בשאר הכבושות הוא הונהג גם הונהג, השפיל את היהודים וגם חשף אותם לעונשים, במקרים בהם סרבו או שכחו לענוד אותו ומנגד - להטרדות ופגיעות בנפש שכן ענדו אותו, במיוחד בידי חיילים ותומכי הנאצים.
טלאי צהוב בצורת מגן דוד היה הסימון ששלטונות גרמניה הנאצית חייבו את היהודים לשאת על בגדיהם בשואה.
הטלאי הצהוב, שהפך לאחד הסמלים האיומים של השואה, היה אות קלון שנועד מבחינת הנאצים לסמן ולתייג את היהודים, להשפיל ולהבדיל אותם מהאוכלוסייה הלא יהודית, כאילו היו תת-אדם, בהמות שמסמנים כדי להיזהר מהם.
העונש על יהודים שסרבו, שכחו או התרשלו בענידת הטלאי הצהוב היה מהטלת קנס, דרך מאסר ועד להוצאה להורג מיידית וללא משפט.
תקנות הטלאי הצהוב
את הטלאי הצהוב חייבו הנאצים לענוד על הבגד העליון. חובה עליו להיות לפחות בגודל של 10 סנטימטרים או בגודל של אגרוף.
עוד הייתה על הטלאי הצהוב חובה שיופיע הכיתוב "יהודי", בשפה המקומית של כל גלות ומדינה כבושה. על יהודי גרמניה הייתה חובה של המילה Jude על הטלאי הצהוב שלהם. יהודי הולנד חויבו בטלאי עם המילה Jood בהולנדית ובצרפתית הופיעה המילה Juif על הטלאי הצהוב.
וכך הלאה. את המילה שעל הטלאי, אגב, נהגו לכתוב בגופן עתיק. מי יודע אם זה לא ניסה לפנות לאשמה ההיסטורית שמטילים הנוצרים על היהודים במהלך כל תקופת הגלות - האשמה שיהודה איש קריות הסגיר את ישו.
תולדות הטלאי הצהוב בשואה
הטלאי הצהוב הוא ממש לא המצאה נאצית. ממש כמו צלב הקרס, מדובר בסמל אנטישמי בן יותר מאלף שנים. עוד בימי הביניים, הונהג טלאי צהוב על ידי שלטונות האסלאם, כסימן מזהה ליהודים.
במאה ה-13 חייבו את היהודים לענוד טלאי צהוב גם כמה מלכים באירופה, בראשם לואי התשיעי מלך צרפת ואדוארד הראשון מלך אנגליה.
חובת עטיה של טלאי צהוב הונהגה גם במאה ה-16, על ידי שליטי האימפריה המוסלמית שיעית, ששלטה אז במה שהיום מוכר בתור איראן.
במאה ה-20 "אימצו" הנאצים את הטלאי הצהוב והביאו עליו קלון. היה זה קצין נאצי גבוה בשם ריינהרד היידריך, שהיה הראשון להציע שיושם אות היכר שיזהה ויבחין בין היהודים לכל השאר. את הרעיון הגזעני הוא העלה ב-1938, במהלך אחד הדיונים שהתקיימו לאחר הפרעות שעשו הנאצים ותומכיהם ביהודים ב"ליל הבדולח", הזכור לדיראון עולם.
וההצעה יושמה שנה לאחר מכן, בפולין שאך נכבשה בידי הנאצים. בהמשך שנות המלחמה ניסה השלטון הגרמני ליישם את חובת הטלאי הצהוב בכל הארצות שכבש. הוא נתקל בהתנגדויות לעשות זאת רק בחלק מהארצות הכבושות, ביניהן בולגריה, צרפת ודנמרק.
באחרונות, צרפת ודנמרק, הנאצים לא ממש כפו לבסוף את הטלאי הצהוב. בשאר הכבושות הוא הונהג גם הונהג, השפיל את היהודים וגם חשף אותם לעונשים, במקרים בהם סרבו או שכחו לענוד אותו ומנגד - להטרדות ופגיעות בנפש שכן ענדו אותו, במיוחד בידי חיילים ותומכי הנאצים.
