מהי החמסה?
חַמְסָה (Hamsa) היא אחד המוטיבים והחפצים הנפוצים בתרבות העממית הים-תיכונית ובתרבויות רבות. זהו אביזר עתיק מאד, שהפך לקמע ותיק. בתור שכזה הוא יועד לשמירה והגנה מפני עין הרע, להקניית תחושת ביטחון והגנה.
חוקרים שונים טוענים שהחמסה, שפירושה בערבית "חמש", נולדה כבר בזמנים הפרהיסטוריים, כשהאדם הקדמון ראה ביד דבר משמעותי וצייר ידיים או הטביע את כפות הידיים על קירות מערות. אבל גם אם המקורות שלה כה עתיקים, שתי דתות - היהדות והאסלאם, טוענות כל אחת שהיא היא המקור האמיתי של החמסה, או לפחות המקור הדתי-תרבותי של השימוש בה.
כשמדובר בקמעות, כל דת ותרבות בעולם מצאה לה סממנים מיסטיים שנועדו להקנות למאמינים תחושת בטחון ושליטה בחייהם. הפחד האנושי, המלווה את האדם מאז ימי קדם, הוא מ"עין הרע", אותו מבט של אנשים אחוזי קנאה או רוע. אלו עלולים, לפי האמונה העממית, להטיל "עין רעה" באדם, שעלולה לסכל את הברכה שבביתו או במעשה ידיו. את האימה והחשש, שמשהו שיקרה לאדם או ליקיריו, נועדה החמסה להוריד. היא הכוח הנגדי שיניא את הרע מלפעול.
אמנם כיום יש מגוון גדול של חמסות, ברמות שונות של דיוק אנטומי, אבל כסמל גרפי עתיק, החמסה הייתה לרוב סימטרית, כשהבוהן והזרת זהות ומקבילות זו לזו.
לשתי הדתות הללו, היהדות והאיסלאם, חמסות מעט שונות. בעוד אצבעותיה של החמסה היהודית מופנות כלפי מעלה, החמסה המוסלמית מפנה את אצבעותיה כלפי מטה דווקא - בכוונה להביא מזל - אל מול כוחות השאול.
סמל כף היד עם האצבעות כלפי מטה, שימש קמע להגנה על תושבי אגן הים התיכון, הרבה לפני הופעת הדתות המונותאיסטיות. יש חוקרים שקשרו את הסמל אל "טנית" - אלת הירח מתרבות קרתגו, אותה מושבה פיניקית שישבה בצפון אפריקה, באזור טוניס של ימינו. בכל מקרה, באיסלאם של המאה ה-7 החמסה הזו הופכת ל"ידה של פטימה".
מיהי פטימה? - לפי האגדה שרפה פטימה את ידה בתוך תבשיל רותח, כשראתה אישה אחרת שבעלה מביא אל ביתם. דרך סדק בקיר נשרו דמעותיה ופגעו בכתפו של בעלה. בכך נמנע ממנו לממש את נישואיו לאישה האחרת. מכאן מאמינים המוסלמים ב"יד פטימה", שהעין המצוירת בה היא עינה הדומעת של פטימה. אצל הערבים מסמל סמל היד, 5 האצבעות והעין שבו, את הביטוי "חמש אצבעות בעיניך", שמשמעותו שעיניך הרעות לא ישיגו את זממן.
המוסלמים נהגו לסמן את דלת ביתם, בטביעת כף היד שנטבלה בצבע, לרוב כחול. האמונה הייתה שהסימן מרחיק עין רעה ושדים או רוחות מכניסה לבית.
היד של פטימה מקבילה באופן מסוים לתפקיד המזוזה ביהדות. אבל יחסי הגומלין שבין התרבויות של המקומיים והיהודים יצרו השפעות הדדיות, מה שגרר השפעות במנהגים כנגד עין הרע.
היהודים, לפחות בצפון אפריקה, לא הסתפקו במזוזה וגם אצלם הפכה החמסה במהלך השנים, מחפץ מסורתי בעל תפקיד מאגי בתרבות המוסלמית, לבעלת תפקיד של קמע בקהילה היהודית.
הסברים וסימנים לא חסרו. היו שקשרו אותה לכף ידה של מרים, אחות משה ואהרון. אחרים דיברו עליה כעל מה שסימן את משקוף הבית היהודי במכת בכורות.
פרשנים ראו את החמסה במסורת היהודית כמייצגת את האות ה', סימן לאלוהים. יש שראו בה את חמשת חומשי תורה, את חמשת החושים השומרים על האדם המאמין ואפילו את צורת עלי התאנה משבעת המינים.
כך או כך, איש לא שיער שהחמסה עתידה להפוך לחפץ אייקוני המייצג, גם במאה ה-21, תרבות ואמונה המשולבים באמנות עממית.
עם השנים ולאחר התקבצות היהודים במדינת ישראל, עברה החמסה אבולוציה תרבותית של ממש. בעידן המודרני היא זכתה לייצור מסחרי המוני, שהחדיר אותה לשלל שימושים ומגוון של תחומי חיים.
מבתים פרטיים ובתי עסק ועד למוסדות ציבור, תולים היום רבים את החמסה "למזל" על הכתלים. פרסומות וכרזות, מחזיקי מפתחות ותליונים למכוניות - רבים באוכלוסייה משתמשים בחמסה בהתלהבות ובשימושים חדשים. יש גם שלל סגולות שרבים לא מודעים שמייחסים לחמסה. אם מופיעים עליה עופות למשל, הסגולה המיוחסת לה תהיה נאמנות ואהבת הבריות. אם החמסה מעוטרת בדג - היא טובה לפי האמונה לפוריות. תרנגול על החמסה, לעומת זאת, יבריח מהבית שדים ומזיקים.
באופן מסוים ניתן לראות בסמל הזה היום אייקון ישראלי וחלק בלתי נפרד מהזהות והתרבות העממית הישראלית.
חַמְסָה (Hamsa) היא אחד המוטיבים והחפצים הנפוצים בתרבות העממית הים-תיכונית ובתרבויות רבות. זהו אביזר עתיק מאד, שהפך לקמע ותיק. בתור שכזה הוא יועד לשמירה והגנה מפני עין הרע, להקניית תחושת ביטחון והגנה.
חוקרים שונים טוענים שהחמסה, שפירושה בערבית "חמש", נולדה כבר בזמנים הפרהיסטוריים, כשהאדם הקדמון ראה ביד דבר משמעותי וצייר ידיים או הטביע את כפות הידיים על קירות מערות. אבל גם אם המקורות שלה כה עתיקים, שתי דתות - היהדות והאסלאם, טוענות כל אחת שהיא היא המקור האמיתי של החמסה, או לפחות המקור הדתי-תרבותי של השימוש בה.
כשמדובר בקמעות, כל דת ותרבות בעולם מצאה לה סממנים מיסטיים שנועדו להקנות למאמינים תחושת בטחון ושליטה בחייהם. הפחד האנושי, המלווה את האדם מאז ימי קדם, הוא מ"עין הרע", אותו מבט של אנשים אחוזי קנאה או רוע. אלו עלולים, לפי האמונה העממית, להטיל "עין רעה" באדם, שעלולה לסכל את הברכה שבביתו או במעשה ידיו. את האימה והחשש, שמשהו שיקרה לאדם או ליקיריו, נועדה החמסה להוריד. היא הכוח הנגדי שיניא את הרע מלפעול.
אמנם כיום יש מגוון גדול של חמסות, ברמות שונות של דיוק אנטומי, אבל כסמל גרפי עתיק, החמסה הייתה לרוב סימטרית, כשהבוהן והזרת זהות ומקבילות זו לזו.
לשתי הדתות הללו, היהדות והאיסלאם, חמסות מעט שונות. בעוד אצבעותיה של החמסה היהודית מופנות כלפי מעלה, החמסה המוסלמית מפנה את אצבעותיה כלפי מטה דווקא - בכוונה להביא מזל - אל מול כוחות השאול.
סמל כף היד עם האצבעות כלפי מטה, שימש קמע להגנה על תושבי אגן הים התיכון, הרבה לפני הופעת הדתות המונותאיסטיות. יש חוקרים שקשרו את הסמל אל "טנית" - אלת הירח מתרבות קרתגו, אותה מושבה פיניקית שישבה בצפון אפריקה, באזור טוניס של ימינו. בכל מקרה, באיסלאם של המאה ה-7 החמסה הזו הופכת ל"ידה של פטימה".
מיהי פטימה? - לפי האגדה שרפה פטימה את ידה בתוך תבשיל רותח, כשראתה אישה אחרת שבעלה מביא אל ביתם. דרך סדק בקיר נשרו דמעותיה ופגעו בכתפו של בעלה. בכך נמנע ממנו לממש את נישואיו לאישה האחרת. מכאן מאמינים המוסלמים ב"יד פטימה", שהעין המצוירת בה היא עינה הדומעת של פטימה. אצל הערבים מסמל סמל היד, 5 האצבעות והעין שבו, את הביטוי "חמש אצבעות בעיניך", שמשמעותו שעיניך הרעות לא ישיגו את זממן.
המוסלמים נהגו לסמן את דלת ביתם, בטביעת כף היד שנטבלה בצבע, לרוב כחול. האמונה הייתה שהסימן מרחיק עין רעה ושדים או רוחות מכניסה לבית.
היד של פטימה מקבילה באופן מסוים לתפקיד המזוזה ביהדות. אבל יחסי הגומלין שבין התרבויות של המקומיים והיהודים יצרו השפעות הדדיות, מה שגרר השפעות במנהגים כנגד עין הרע.
היהודים, לפחות בצפון אפריקה, לא הסתפקו במזוזה וגם אצלם הפכה החמסה במהלך השנים, מחפץ מסורתי בעל תפקיד מאגי בתרבות המוסלמית, לבעלת תפקיד של קמע בקהילה היהודית.
הסברים וסימנים לא חסרו. היו שקשרו אותה לכף ידה של מרים, אחות משה ואהרון. אחרים דיברו עליה כעל מה שסימן את משקוף הבית היהודי במכת בכורות.
פרשנים ראו את החמסה במסורת היהודית כמייצגת את האות ה', סימן לאלוהים. יש שראו בה את חמשת חומשי תורה, את חמשת החושים השומרים על האדם המאמין ואפילו את צורת עלי התאנה משבעת המינים.
כך או כך, איש לא שיער שהחמסה עתידה להפוך לחפץ אייקוני המייצג, גם במאה ה-21, תרבות ואמונה המשולבים באמנות עממית.
עם השנים ולאחר התקבצות היהודים במדינת ישראל, עברה החמסה אבולוציה תרבותית של ממש. בעידן המודרני היא זכתה לייצור מסחרי המוני, שהחדיר אותה לשלל שימושים ומגוון של תחומי חיים.
מבתים פרטיים ובתי עסק ועד למוסדות ציבור, תולים היום רבים את החמסה "למזל" על הכתלים. פרסומות וכרזות, מחזיקי מפתחות ותליונים למכוניות - רבים באוכלוסייה משתמשים בחמסה בהתלהבות ובשימושים חדשים. יש גם שלל סגולות שרבים לא מודעים שמייחסים לחמסה. אם מופיעים עליה עופות למשל, הסגולה המיוחסת לה תהיה נאמנות ואהבת הבריות. אם החמסה מעוטרת בדג - היא טובה לפי האמונה לפוריות. תרנגול על החמסה, לעומת זאת, יבריח מהבית שדים ומזיקים.
באופן מסוים ניתן לראות בסמל הזה היום אייקון ישראלי וחלק בלתי נפרד מהזהות והתרבות העממית הישראלית.
