מהו ריקוד הצ'ארלסטון?
רגליים נשלחות לצדדים, מתעוותות בסגנון ומתכופפות בשלל כיוונים - הוא היה להיט בשנות ה-20 הסוערות, של המאה הקודמת. ריקוד הצ'ארלסטון (Charleston), אחד מהמוצלחים שבקבוצת "ריקודי הסווינג", היה ממש הסמל של הדור הצעיר בתקופה זו, שאנו מכירים כ"תקופת הג'אז" או "עידן הסווינג".
הריקוד הסוער תפס במהירות את כל אירופה והתאים היטב לזמנים. הכיצד? - הוא פשוט לא התאים לשמלות ארוכות, שכן חייב את הרוקדים בתנועות רגליים ואגן מהירות ואנרגטיות. לכן התפתחו, כאילו לכבודו, שמלות קצרות יותר, לימים יקראו להן "מידי", שיאפשרו לנשים לרקוד צ'רלסטון בחופשיות.
התקופה התאימה גם היא ככפפה לצ'ארלסטון. אנו מכירים את "שנות העשרים הסוערות" בתור העידן שבין שתי מלחמות העולם, אבל בני התקופה לא ידעו על המלחמה הבאה וראו את התקופה כזו שאחרי המלחמה הגדולה והאיומה, שלימים תיקרא מלחמת העולם הראשונה.
העידן כולו היה של שבירת המוסכמות ופריצת הגבולות, שכן העולם ובמיוחד הנשים שבו, הלכו והשתחררו מכבליה הנוקשים של התקופה הויקטוריאנית. המאבק לשחרור האישה כבר החל והנשים גילו במלחמה את כשלונו של הסדר העולמי הגברי, המבוסס על כוח, הרג ואכזריות בלתי נתפסת. העניין היה לחיות את החיים עד תום!
וכך רקדו הנשים את הריקוד החדש והמשוחרר, בתחילה אגב, כריקוד נשי בלעדי ורק בהמשך כריקוד זוגי. עם גבר... הבגדים והלבוש נעשו קלילים וכמוהם גם כללי ההתנהגות בחברה וחוקי הנימוס, שהלכו והשתחררו במהירות. נוצרו לו מגוון של גרסאות וביצועים אבל הוא עדיין היה סוער, אפילו וירטואוזי ומהיר מאד, בסביבות 350 פעימות בדקה!
לצ'ארלסטון התאימו המקצבים הסוערים של סגנון הג'אז והוא נוגן ובוצע על ידי מיטב תזמורות הג'אז ולהקות הריקודים של התקופה. הצ'ארלסטון היה אמנם ריקוד לבן, אבל המקצב הגיע ככל הנראה ממוסיקה שחורה או קובנית . כך או כך, הריקודים לצלילי ה-Big Band, שנתנו אז את הטון, היו פשוט מושלמים לנשים המשוחררות ולגברים הרוקדים איתן בקצב.
מקור שמו של הריקוד הוא בשיר The Charleston מאת ג'יימס פ. ג'ונסון, שהושפע מביקורו בעיר צ'ארלסטון בקרוליינה הדרומית. השיר התפרסם בברודוויי, במחזה Runnin' Wild, שהוצג בשנים 1923-1924.
רגליים נשלחות לצדדים, מתעוותות בסגנון ומתכופפות בשלל כיוונים - הוא היה להיט בשנות ה-20 הסוערות, של המאה הקודמת. ריקוד הצ'ארלסטון (Charleston), אחד מהמוצלחים שבקבוצת "ריקודי הסווינג", היה ממש הסמל של הדור הצעיר בתקופה זו, שאנו מכירים כ"תקופת הג'אז" או "עידן הסווינג".
הריקוד הסוער תפס במהירות את כל אירופה והתאים היטב לזמנים. הכיצד? - הוא פשוט לא התאים לשמלות ארוכות, שכן חייב את הרוקדים בתנועות רגליים ואגן מהירות ואנרגטיות. לכן התפתחו, כאילו לכבודו, שמלות קצרות יותר, לימים יקראו להן "מידי", שיאפשרו לנשים לרקוד צ'רלסטון בחופשיות.
התקופה התאימה גם היא ככפפה לצ'ארלסטון. אנו מכירים את "שנות העשרים הסוערות" בתור העידן שבין שתי מלחמות העולם, אבל בני התקופה לא ידעו על המלחמה הבאה וראו את התקופה כזו שאחרי המלחמה הגדולה והאיומה, שלימים תיקרא מלחמת העולם הראשונה.
העידן כולו היה של שבירת המוסכמות ופריצת הגבולות, שכן העולם ובמיוחד הנשים שבו, הלכו והשתחררו מכבליה הנוקשים של התקופה הויקטוריאנית. המאבק לשחרור האישה כבר החל והנשים גילו במלחמה את כשלונו של הסדר העולמי הגברי, המבוסס על כוח, הרג ואכזריות בלתי נתפסת. העניין היה לחיות את החיים עד תום!
וכך רקדו הנשים את הריקוד החדש והמשוחרר, בתחילה אגב, כריקוד נשי בלעדי ורק בהמשך כריקוד זוגי. עם גבר... הבגדים והלבוש נעשו קלילים וכמוהם גם כללי ההתנהגות בחברה וחוקי הנימוס, שהלכו והשתחררו במהירות. נוצרו לו מגוון של גרסאות וביצועים אבל הוא עדיין היה סוער, אפילו וירטואוזי ומהיר מאד, בסביבות 350 פעימות בדקה!
לצ'ארלסטון התאימו המקצבים הסוערים של סגנון הג'אז והוא נוגן ובוצע על ידי מיטב תזמורות הג'אז ולהקות הריקודים של התקופה. הצ'ארלסטון היה אמנם ריקוד לבן, אבל המקצב הגיע ככל הנראה ממוסיקה שחורה או קובנית . כך או כך, הריקודים לצלילי ה-Big Band, שנתנו אז את הטון, היו פשוט מושלמים לנשים המשוחררות ולגברים הרוקדים איתן בקצב.
מקור שמו של הריקוד הוא בשיר The Charleston מאת ג'יימס פ. ג'ונסון, שהושפע מביקורו בעיר צ'ארלסטון בקרוליינה הדרומית. השיר התפרסם בברודוויי, במחזה Runnin' Wild, שהוצג בשנים 1923-1924.