שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך הפך הצ'ארלסטון לריקוד של שנות ה-20?
רגליים נשלחות לצדדים, מתעוותות בסגנון ומתכופפות בשלל כיוונים - הוא היה להיט בשנות ה-20 הסוערות, של המאה הקודמת. ריקוד הצ'ארלסטון (Charleston), אחד מהמוצלחים שבקבוצת "ריקודי הסווינג", היה ממש הסמל של הדור הצעיר בתקופה זו, שאנו מכירים כ"תקופת הג'אז" או "עידן הסווינג".
הריקוד הסוער תפס במהירות את כל אירופה והתאים היטב לזמנים. הכיצד? - הוא פשוט לא התאים לשמלות ארוכות, שכן חייב את הרוקדים בתנועות רגליים ואגן מהירות ואנרגטיות. לכן התפתחו, כאילו לכבודו, שמלות קצרות יותר, לימים יקראו להן "מידי", שיאפשרו לנשים לרקוד צ'רלסטון בחופשיות.
התקופה התאימה גם היא ככפפה לצ'ארלסטון. אנו מכירים את "שנות העשרים הסוערות" בתור העידן שבין שתי מלחמות העולם, אבל בני התקופה לא ידעו על המלחמה הבאה וראו את התקופה כזו שאחרי המלחמה הגדולה והאיומה, שלימים תיקרא מלחמת העולם הראשונה.
העידן כולו היה של שבירת המוסכמות ופריצת הגבולות, שכן העולם ובמיוחד הנשים שבו, הלכו והשתחררו מכבליה הנוקשים של התקופה הויקטוריאנית. המאבק לשחרור האישה כבר החל והנשים גילו במלחמה את כשלונו של הסדר העולמי הגברי, המבוסס על כוח, הרג ואכזריות בלתי נתפסת. העניין היה לחיות את החיים עד תום!
וכך רקדו הנשים את הריקוד החדש והמשוחרר, בתחילה אגב, כריקוד נשי בלעדי ורק בהמשך כריקוד זוגי. עם גבר... הבגדים והלבוש נעשו קלילים וכמוהם גם כללי ההתנהגות בחברה וחוקי הנימוס, שהלכו והשתחררו במהירות. נוצרו לו מגוון של גרסאות וביצועים אבל הוא עדיין היה סוער, אפילו וירטואוזי ומהיר מאד, בסביבות 350 פעימות בדקה!
לצ'ארלסטון התאימו המקצבים הסוערים של סגנון הג'אז והוא נוגן ובוצע על ידי מיטב תזמורות הג'אז ולהקות הריקודים של התקופה. הצ'ארלסטון היה אמנם ריקוד לבן, אבל המקצב הגיע ככל הנראה ממוסיקה שחורה או קובנית . כך או כך, הריקודים לצלילי ה-Big Band, שנתנו אז את הטון, היו פשוט מושלמים לנשים המשוחררות ולגברים הרוקדים איתן בקצב.
מקור שמו של הריקוד הוא בשיר The Charleston מאת ג'יימס פ. ג'ונסון, שהושפע מביקורו בעיר צ'ארלסטון בקרוליינה הדרומית. השיר התפרסם בברודוויי, במחזה Runnin' Wild, שהוצג בשנים 1923-1924.
הנה ריקוד הצ'ארלסטון:
https://youtu.be/ZRsan_COiD0
המיומנות והווירטואוזיות:
https://youtu.be/psch9N4PmO4
ריקודים בסגנון הטוונטיז:
https://youtu.be/XBJXSwJtx9o
אוסף מרהיב של תנועות הצ'רלסטון:
https://youtu.be/DHzE4mBQTqs
צ'ארלסטון אותנטי בסגנון שנות העשרים:
https://youtu.be/pUpAcPAipDA
וברחובות רקדו כך את הצ'רלסטון, כדי לבדר את העוברים והשבים:
https://youtu.be/KZrEaGGIfiU
מה קרה לרפובליקת ויימאר הדמוקרטית?
זו הייתה תקופה משברית ומשונה, כשגרמניה הלכה ושקעה בה במשברים פוליטיים, כלכליים וחברתיים ובו בעת היא ממש פרחה, באחת מהתקופות הפוריות, התרבותיות והיצירתיות ביותר בתולדותיה.
כן, רגע אחרי התבוסה המשפילה במלחמת העולם הראשונה ולפני שבאה הסערה הנאצית, שתשטוף את העולם ברוע ואכזריות חסרי תקדים, פרחה גרמניה המובסת והפכה לחממה של אמנות, תרבות, חדשנות, חוכמה, מודרניות והמצאה.
זו הייתה תקופה שבה פרץ כל מה שחדש ומדהים בתרבות דווקא בבירת גרמניה ברלין. פרחו בה האדריכלות והעיצוב של הבאוהאוס, לצד האמנות של הדאדא, רעיונות חדשניים, סובלנות להומוסקסואלים, עם מבחר של ברים לקהילה הזו ומסעדות משובחות.
אותה תקופה מצמיחה את הקולנוע האקספרסיבי המזוהה כל כך עם גרמניה והקולנוע הגרמני בכלל יוצר אז סרטים מעולים ופורצי דרך, תוצרים של אולפנים מצוינים וחדשנים במיוחד. באמנות פורצים הפוטוריזם והקוביזם, כשהמציאות שבה הכל מרגיש מבולבל ולא פעם הפוך להגיון תוליד בהמשך גם את הסוריאליזם.
גם התיאטרון והמופעים בעיר גדלו והפכו לפצצות של כישרון, כשבעיר צומחים מופעי הקברט ששינו את עולם הבידור ויולדים בו סאטירה ורעיונות חדשים ויצירתיים ועוד שלל המצאות שיצרו התפוצצות של יצירה תרבותית, שאירופה אולי לא ידעה כמותה עד אז.
כל זה קרה ברפובליקת ויימאר, בדגש על הבירה ברלין. היא הפכה לעיר שלא נחה לרגע והייתה שטופה אז בתאוות חיים, בילויים, שמחה וחופש מכל הסוגים.
אבל נחזור רגע אחורה, כשהכל החל בתבוסה. רפובליקת ויימאר (Weimar Republic), שהתקיימה תקופה קצרה, 5 שנים בלבד, הייתה ההתנסות הראשונה של גרמניה בדמוקרטיה. מי שכוננו אותה מאסו בסדר הקיסרי הישן של הרייך השני, זה שהביא את גרמניה לעידן של מלחמות קשות כנגד כל שכנותיה. הם ניסו להפנות את גרמניה לדרך חדשה - דמוקרטית וליברלית, דרך של שלום, במקום מלחמות בלתי פוסקות, דרך שתביא אותה לשגשוג שלא יופנה לייצור של כלי נשק ומלחמה נוספת.
עידן ויימאר החל בהכרזה בחוקה שלה, ש"הרייך הגרמני הוא רפובליקה". מי שקיבל את השלטון שנלקח מהקיסר הגרמני העוזב, היה מנהיג השמאל הסוציאליסטי-קומוניסטי, פרידריך אברט. הבחירה בו נועדה להפיס את דרישתו של השמאל הסוציאליסטי לרפורמות משמעותיות בשלטון הגרמני. אבל אברט התקשה לשלוט והיה לא החלטי. במקום להנהיג ברוח הסוציאליזם, הוא בחר להתבסס על האליטות הישנות של העידן הקיסרי ולדכא ביד קשה את הקומוניסטים עצמם ואת מנהיגיהם, קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג.
גם חתימתו של אברט ב-1919, על הסכמי ורסאי המשפילים, שחייבו את גרמניה בתשלומי פיצויים עצומים למדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, הפכו את שלטונו לפגיע וממש מגונה, בעיני גרמנים רבים אז. הכלכלה המתמוטטת שהפכה רבים מהם לעניים והעובדה שכל התוצר הופנה בתקופת ויימאר לאותם פיצויים עצומים של מעל 130 מיליארדים של מארקים, הפכה את אברט והשלטון שלו לאשמים...
יתר על כן, נראה היה שהעם הגרמני, שהתרגל לחיות תחת שלטון קיסרי במשך עידנים, התקשה להסתגל לחירויות הדמוקרטיות שלפתע קיבל ולחיות על פיהן. המעבר לחוקתה הדמוקרטית כל כך של רפובליקת ויימאר היה ככל הנראה קיצוני מדי ובנסיבות קשות מדי, מכדי לתת לרפובליקה הצעירה סיכוי של ממש, להתקיים ביציבות.
שרשרת לא נגמרת של איומים ואירועים פגעו בה באותה תקופה. זה החל בהפגנות שהפכו במהירות להתנגשויות אלימות ברחובות, המשיך ברציחות פוליטיות, ניסיונות הפיכה מימין ומשמאל ובערעור מתמיד על מנהיגותה של הממשלה הדמוקרטית.
בתחילת שנות ה-20 באה ההיפר-אינפלציה, תוצר של הדפסת הכספים המטורפת, ללא בסיס כלכלי של ממש, שבעקבותיה איבד המטבע הגרמני כל ערך ממשי והכלכלה התמוטטה. כל החסכונות של הגרמני הפשוט ירדו לטמיון והמשכורות בגרמניה לא הספיקו אפילו לקנייה של מוצרי מזון בסיסיים. תוכלו לקרוא על אותם ימים קשים בתגית "היפר אינפלציה".
למרבה הצער, גם כשהצליחה ממשלת ויימאר לאושש את הכלכלה איכשהו ולצאת מההיפר-אינפלציה הזו, אז הגיע המשבר הכלכלי העולמי של ראשית שנות השלושים, זה שהחל באמריקה בכלל, אך התפשט במהירות לעולם כולו. המשבר הזה הביא לעלייה דרסטית באבטלה ובעוני בגרמניה וגרם לקריסה של מוסדות הסעד במדינה. הוא גם חיזק את ההקצנה הפוליטית בחברה הגרמנית, כשמצד אחד מתנגדי הדמוקרטיה, הנאציונל-סוציאליסטים, ומנגד הקומוניסטים - שני אלה מושכים כל אחד להפיכה לצידו והופכים את רחובות גרמניה לאלימים וקיצוניים מתמיד.
בסופו של דבר, סופה הטראגי של רפובליקת ויימאר הגיע בעלייתם לשלטון של הנאצים. זה קרה כתוצאה ממעשה טפשי של מנהיגי ויימאר, שחשבו לייצב את השלטון בעזרת הפופולאריות של היטלר, תוך שהם שולטים בו, כבשליט בובה. הם לא ידעו שלהיטלר עצמו, היו תכניות אחרות. מהר מאוד הוא השתלט על גרמניה והפך לרודן אכזרי, שימיט אסון על העולם כולו.
הנה רפובליקת ויימאר:
https://youtu.be/GonYIEjVVWk
על חולשת הדמוקרטיה של ויימאר (עברית):
https://youtu.be/SonnjGMR3Wc
תרבות הקברטים של רפובליקת ויימאר:
https://youtu.be/lmr9LEe-5Y8
על הומוסקסואליות בתקופה הסובלנית הזו כלפיהם (עברית):
https://youtu.be/BdiyP0m2TcM
האינפלציה והיטלר שמביאים את סופה של ויימאר:
https://youtu.be/iK_SCLJ7Guc
מה היו תזמורות הביג בנד הגדולות בג'אז?
בשנות ה-20 של המאה הקודמת פרצה מוסיקת הסווינג לעולם והפכה לדבר הכי אופנתי שיש. ביצעו אותה ה"ביג בנדס", התזמורות הגדולות של הג'אז, בנות 20 נגנים ויותר.
אבל הסווינג הייתה רק חלק מתופעת הביג בנד ג'אז (Big Band). זה עתיד להפוך לסגנון של ג'אז נוצץ ומהוקצע, מוסיקה בידורית מעובדת ומתוזמרת היטב, שבוצעה בידי תזמורות גדולות, בעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים.
את העיבודים והקומפוזיציות לתזמורות הגדולות כתבו להן הכותבים הטובים של התקופה. חלק גדול מהם היו המנצחים של התזמורות הללו - מי שגם היו כוכבי התקופה. לא מעט מהם עתידים להיחשב מגדולי הג'אז. ביניהם מפורסמים במיוחד כדיוק אלינגטון, קאונט בייסי, פלטשר הנדרסון, בני גודמן, וודי הרמן וצ'יק ווב. עוד רבים אחרים מכוכבי הג'אז בעתיד עתידים לבוא מקרב הנגנים של התזמורות הגדולות.
תקופת הפריחה של ה"ביג בנדס" הייתה משנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-50. עם הזמן הלכו הביג בנדס וירדו, כשמחליפים אותן הקומבוז (Combo), הרכבים קטנים ומצליחים שיהיו להקות הג'אז המצליחות החדשות.
הנה תולדות מוסיקת הסווינג והתזמורות הגדולות:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
אחד מהלהיטים הגדולים של גלן מילר ותזמורתו, "In the Mood":
https://youtu.be/IebackS9RPc
הנה ביצוע של תזמורתו של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/qDQpZT3GhDg
וריקודי הסווינג שאותם ליוו התזמורות הגדולות, הביג בנדס:
https://youtu.be/mHANNkKBSNU?t=4s
מה זה דאדא ורעיון האנטי-אמנות?
כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.
היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".
דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.
הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.
ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.
אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.
אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".
אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..
מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.
פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.
הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.
הנה הדאדא בקצרה:
http://youtu.be/cx_ilOM_n9A
כל סגנון הדאדא:
https://youtu.be/ABNwtDyx7T4
סקירה מקיפה יותר על הדאדא:
http://youtu.be/8yxBLrEhdHk
הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:
http://youtu.be/oB2e9CNsId4
מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):
https://youtu.be/uErkTGL8_p0
ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):
https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes
מהו מטרופוליס, סרט העתיד הפסימי הראשון?
סרטים בדיוניים נעשו כבר בשנים הראשונות של הראינוע. אבל סרטים בדיוניים פסימיים, שהציגו תחזית אכזרית ורעה לעתיד, הגיעו רק מאוחר יותר. מטרופוליס, הראשון שבהם, יצירתו של פריץ לאנג, יצא בשנת 1926. "מטרופוליס", עיר תחתית ביוונית עתיקה, היה סרט קודר ומדכא, שאפילו שביב התקווה שבו, לאהבה אנושית וזכה, נרמס בידי אנשים חזקים וציניים, עד הסוף המפתיע.
הסרט סיפר על עיר עתידנית בשנת 2026. הוא ניבא עולם תעשייתי מנוכר ואכזרי שבו יחיו מייסדי העיר העשירים בתפנוקים ובחיים טובים, כשמתחתיהם, בעיר התחתית האפילה, עובדים אנשים אומללים, חסרי חיים וחסרי חופש. הסיפור מתפתח למרד של פועלים אומללים ומנוצלים בקפיטליסטים הנצלנים. במרכזו סיפור האהבה בין בנו של מייסד העיר למנהיגת הפועלים מריה, בת המעמד העובד, שדורשת עתיד טוב יותר למסכנים שבעיר התחתית.
מבחינה אסתטית הסרט היה אחד הסרטים המשפיעים בתולדות הקולנוע המוקדם והושפע מהפוטוריזם האיטלקי, זרם שתאר את החיים המודרניים, על האדריכלות, התעשייה והמכונות שבהם.
באמצעות צילומי מראה של דגמי בניינים זעירים, נברא בסרט עולם עתידני, עיר ענק מודרנית וגבוהה. מטוסים קטנים טסים בין בנייני הענק, כמו המכוניות המעטות שנסעו ברחובות הערים בתקופה שבה נעשה הסרט. עבודת תאורה ומשחקי אור וצל אקספרסיוניסטיים יצרו אווירה מדכאת ומתאימה לסיפור ולניגוד בין עניים שחיים באפילה ועשירים, המבלים את זמנם בגנים מלאי אור ושמש.
בדיעבד, השפיע הסרט "מטרופוליס" על עולם האדריכלות שאחריו.
הנה הסרט הבדיוני הפסימי הראשון "מטרופוליס":
https://youtu.be/vLxe92EgT9Y
קדימון הסרט "מטרופוליס":
http://youtu.be/vHPCXuTP0DY?t=8s
ההליכה למפעל של העובדים השחורים:
http://youtu.be/4x_37i79QGg
יש ערים בימינו שנראות כמו העיר העתידנית של מטרופוליס:
https://youtu.be/BLlBehsauR4
רמיקס של קליפ מלהקת קווין משנות ה-80 שהשתמש במראות של מטרופוליס:
http://youtu.be/txd03YZz65s
והיו עוד רעיונות בקשר לעיר העתיד, למשל בשנות ה-50:
https://youtu.be/Yf0yy3gVXnc
מהו שיזוף ומי החלה את המנהג להשתזף?
שיזוף (Tanning) הוא מהמנהגים התרבותיים הנפוצים כיום בעולם המערבי. אחד החידושים המעניינים שתרמה המאה ה-20 למודל היופי המערבי הוא ללא ספק אופנת השיזוף.
מראה הגברים והנשים ששבים מחופשתם כשעורם בגוון כהה מהרגיל מאפיין תרבות שפע וזמן פנוי. רובנו רואים אותו כמראה יפה ואופנתי, מחשב ומעורר אפילו קנאה, אך לא תמיד זה היה כך.
במאות הקודמות נחשב עור שזוף לסימן של עובדי אדמה, חקלאים ועובדי כפיים - בטח לא המראה המועדף של בעלי המעמד הגבוה בחברה.
לא רבים יודעים שכמו חידושי אופנה ויופי שונים במאה ה-20, גם את השיזוף אנו חייבים לאישה הנחשבת לכוהנת הגדולה של המראה החדש, בעיקר הנשי, במאה העשרים. כן, אופנת השיזוף, אם לא ניחשתם, נזקפת לזכותה של כוהנת האופנה והקוסמטיקה האגדית קוקו שאנל.
זה קרה בשנת 1923, כששבה שאנל מהפלגה אל העיירה קאן ביאכטה של הדוכס מוולינגטון. שאנל, שהפליגה מפאריס אל קאן שבריביירה הצרפתית, מצאה את עצמה עם לא מעט שעות פנויות ביאכטה. בכל יום היא נהגה להשתרע בבגד ים על הסיפון, אל מול השמש הקופחת.
כשהופיעה בעור שזוף, בימים שלאחר מכן, גם לאירועים חברתיים של האליטה הפריזאית, היה המראה שלה מאד לא שגרתי. אנשים מכובדים לא נראו כך באותה תקופה. דווקא "מראה הפורצלן" עם העור הבהיר הוא מודל היופי בצרפתי אז, זה שכולם אהבו.
אבל כששאנל, אחת היפות, המצליחות והמשפיעות בפאריס של אותה תקופה, משתזפת כך, הדברים נראים אחרת. היא גרמה לרבים "להידלק" על המראה הכהה שלה ועשתה, אולי מבלי להתכוון, עוד מהפכה.
ההערצה הרבה לה זכתה קוקו שאנל, עם ההצלחה והיופי שלה, בשילוב עם מראה ה"חזרתי מחופשה" של העשירים והמצליחים, גרמו לכך שהופעתה השזופה בפומבי הפכה לטירוף שרבים בסביבתה החלו לחקות. כך נולדה אופנת השיזוף, שנזקפת מאז, כמו לא מעט חידושי אופנה, לקוקו שאנל.
מאז הפך השיזוף לסמל מעמדי. אין כמוהו להעיד על השזופים, שהם חזרו מחופשה, במהלכה הרשו לעצמם להיחשף לשעות ארוכות בשמש.
אמנם בשל הסכנות הבריאותיות שלו, בעיקר כגורם לסרטן העור, הולך בשנים האחרונות ויורד מעמדו של השיזוף האמיתי, אבל הוא לא נעלם, אלא הוחלף בשיזוף מזויף.
רבים העדיפו בתחילה לפנות למכון שיזוף מבוקר, שאגב הוכח שהוא מסוכן אפילו יותר מקרינת השמש. אחרים מעדיפים היום לקנות מראה שזוף בשיטה של צביעה בהתזה על הגוף, שנראית כמו שיזוף של ממש אבל למעשה היא צבע גוף פשוט. הבעיה בו היא חוסר האחידות, במיוחד באזור שמסביב לעיניים, ראה מראה דונלד טראמפ.
הנה סיפורו של השיזוף וכיצד הפך כל כך אופנתי ובישר על הקטנת בגדי הים:
https://youtu.be/D_3DXGvgzFU
בלוגרית מספרת:
https://youtu.be/0U176bdAioA
כמה מסכנות השיזוף ללא מילים:
https://youtu.be/N9DemySf1kk
שיזוף מלאכותי במיטות שיזוף הוא לא פחות מסוכן (עברית):
https://youtu.be/RsQFNe3GjnA
ואולי צביעת שיזוף (Spray tans) היא אחד הפתרונות לסכנות:
https://youtu.be/vEBQoFehsa8
מה היה הקברט של רפובליקת ויימאר?
כמעט כל אחד שמע פעם ודאי את המילה "קברט" (Cabaret). רבים זוכרים את הסרט המפורסם בכיכובה של לייזה מינלי המרטיטה, סרט שהכניס באומץ אץ עניין השואה אל עולם הבידור, אבל דברי הימים יודעים לספר שבמקור הקברט היה הרבה יותר מעניין.
כשמדברים על קברט מדברים על מופע בידור שכולל שירים, קטעי קומדיה, ריקוד ותיאטרון. בגרסאות הקלאסיות שלו הוא גם כולל ריקודי עמוד, אבל נעזוב את זה עכשיו...
מקורו של המושג "קברט" בקברטים של רפובליקת ויימאר, אותה תקופה דמוקרטית, מקסימה ובמידת מה גם אומללה, בהיסטוריה של גרמניה. היא הייתה ממש רגע לפני שהנחשול ההיטלראי שטף את המדינה והפך את הגרמנים מעם של תרבות, אמנות, הדר ופילוסופיה, למפלצות רצחניות וגזעניות.
באותם ימים סוערים של רפובליקת ויימאר, פרחו התרבות הגרמנית והאמנות, באופן חסר תקדים. זה קרה בעוד הגרמנים מתמודדים עם אבטלה, אינפלציה מטורפת וחובות ענק, למדינות שניצחו אותם במלחמת העולם הראשונה.
בברלין הוויימארית של אותם ימים פרחו מועדוני הקברט - ברים, מסעדות או מועדוני לילה שהאמנים הופיעו בהם על במה קטנה, כשהצופים ישובים לשולחנות, אוכלים, שותים וצופים במופעי שירה ובידור, הכורכים בין לבין גם סאטירה פוליטית.
היה במופעים הללו שילוב של הומור קודר, עם מוסיקה וטקסטים מצוינים, לא מעט מיניות ובידור, זול בחלקו, שנתנו מעט נחת לגרמנים המתוסכלים. עם שמות כמו ברכט וקורט וויל, או קורט טוכולסקי ויורה זויפר, אמנים צעירים, פחות או יותר ידועים, אך מוכשרים להפליא - כולם כתבו אז שירים ופזמונים למופעי הקברטים וחלקם נשארו נוצצים עד היום.
היו מי שתיארו את תרבות הקברט של השנים ההן כ"ריקוד על לוע הר געש". יותר ממופעי בידור זול ואסקפיסטי, הסצנה הלילית, הדחוסה והמעושנת של מועדוני ברלין נותרה מזכרת מעיקה לימים ההם, כשהברלינאים העדיפו לשתות את עצמם לדעת ולשמוע את הקולות המעושנים של זמרות הקברט הסקסיות, במקום לעשות משהו עם הדמוקרטיה המתמוטטת שלהם.
אגב, גם בארץ ניסו ליצור הצגות ברוח הקברט, כשהידועה שבהן היא ההצגה "את ואני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין.
מקור המילה הוא בכלל מצרפתית, בה "קברט" הוא שמה של כוס-קערית של קפה שהוגשה באותם ברים שבהם צמח הז'אנר.
הנה צילומים אמיתיים של סצנת הקברטים בברלין של רפובליקת ויימאר:
https://youtu.be/lmr9LEe-5Y8
קטע מהסרט "קברט" בהשתתפות ליזה מינלי:
https://youtu.be/moOamKxW844
האווירה ברפובליקת ויימאר שבתוכה התפתח הקברט הבימתי:
https://youtu.be/SonnjGMR3Wc
שיר בגרמנית באווירת הקברט:
https://youtu.be/hBlB8RAJEEc
והשחקנית לייזה מינלי שזכתה באוסקר על הסרט "קברט":
https://youtu.be/lxmz3RcNNBE
מהי השמלה השחורה הקטנה?
מבין המהפכות של קוקו שאנל בתחום האופנה הנשית, אחת המשמעותיות והמפתיעות שבהן, בדיעבד לפחות, היא "השמלה השחורה הקטנה" (Little Black Dress או בקיצור LBD), מוצר אופנה שהיה למושג.
"השמלה השחורה הקטנה" הייתה הצלחה כל כך גדולה ושינוי קונספט כה משמעותי, עד שמגזין האופנה "ווג" כינה את השמלה הזו "הפורד של שאנל" (Channel's Ford), בהתייחסות לדגם ה-T של פורד שהפך את המכונית למוצר נפוץ ומצליח בכל המעמדות.
עד שנות ה-20 של המאה הקודמת היה הבד השחור מזוהה עם אבל, אלמנות, שכול ואובדן. אבל קוקו שאנל, מגדולות מעצבי האופנה ואולי הגדולה שבהם, אימצה בשנת 1926 את הצבע השחור בשביל שמלות הערב שעיצבה.
לעומת מהפכות אחרות שלה, זו הייתה מהפכה חברתית קטנה, אבל לא פשוטה. במיוחד בשביל גברים רבים באותה תקופה שמצאו את עצמם חסרים את הסגנון המהודר של שמלות הערב שלבשו הנשים עד אז.
הנשים, לעומת זאת, התלהבו מהפשטות המיוחדת וקימורי הגוף שלפתע יצאו לאור. נשות החברה הגבוהה של פאריס אימצו את השמלה האלגנטית שהציעה להם כוהנת האופנה ובזמן השפל הכלכלי של שנות ה-30 היא התפשטה לכל העולם. הזמרת הצרפתית האגדית אדית פיאף לבשה רק אותה והפכה אותה לחלק מהדמות הנערצת שלה. המוני נשים אהבו את השמלה הזו מאד, גם בזכותה.
כך התממשה הנבואה של "ווג" שניבא בדייקנות ש"השחורה הקטנה", ה-LBD, תהפוך למדים הלא רשמיים של הנשים כולן, בכל סגנון שהוא.
אפילו הכותבים בווג לא ידעו עד כמה... מה שהיה בתחילה יקר ויוקרתי הפך במהירות למוצר נפוץ, לכל גיל ולכל כיס. ההצלחה הייתה כה גדולה ,עד שפריט האופנה הזה הפך למושג נשי, כמו חזייה או תיק יד.
עד היום נחשבת "השמלה השחורה הקטנה" לאחד מפריטי החובה של האישה המודרנית ולא נראה שהיא הולכת להיעלם. במלתחה הנשית הממוצעת של כל אישה, מצעירה ועוד בוגרת, יש אחת או יותר כאלה. יתרונה הגדול הוא שבשילוב אביזרי אופנה מתאימים, השמלה השחורה הזו יכולה להתאים לכל אירוע ולכל שעה ביממה, מה שמתאים לאמירה המפורסמת של קוקו שאנל "האופנה חולפת. הסגנון נשאר."
הנה סיפורה של השמלה השחורה הקטנה:
https://youtu.be/cs-3fUbUz2g
רגעי השיא של השמלה הקטנה השחורה:
https://youtu.be/XC8tDMyh8Hw
השמלות השחורות הקטנות של היום:
https://youtu.be/M1Ag0Bg2l54
אקססוריז, תוספות שניתן להוסיף לה ולהפוך אותה למגוונת ורבת-צדדים:
https://youtu.be/Z9VydQLFdeg
ושיר של דנה ברגר (עברית):
https://youtu.be/_n8lP7vgZS8
כיצד נסלל כביש 66 כדי לסייע למובטלים?
כביש 66 (Route 66), או דרך 66 המפורסמת, הם שמותיה של דרך סלולה הנמתחת בין שיקגו לוס-אנג'לס וזכתה לשלל כינויים. מיד עם תום סלילתה, הדרך הזו הוגדרה כ"מיין סטריט אוף אמריקה", שזה משהו כמו "הרחוב הראשי של אמריקה".
למעשה, Route 66 ההיסטורית היא האוטוסטרדה הראשונה באמריקה. בסוף שנות העשרים במאה שעברה, החלו לסלול בארצות הברית דרכים ראשיות כאלו. עם תחילתו של המשבר הכלכלי ב-1929 ובשל הצורך לספק תעסוקה למיליוני המצטרפים לשורת המובטלים, נוצרה תכנית "הניו-דיל", תכנית כלכלית שנועדה לתת תנופה עצומה לכלכלה האמריקאית. במסגרת היו-דיל מימן הממשל האמריקאי פרויקטים ענקיים, ביניהם את סלילתם של כבישים פדרליים ענקיים. אז נסללה ומיד הפכה הדרך הידועה כ"כביש 66" לדרך המלך.
דרך 66 איבדה זה מכבר את חשיבותה הגיאוגרפית. היא הוחלפה על ידי הכביש המודרני "אינטרסטייט 40" ונותרה בעיקר כביש שירותים איטי ורומנטי משהו. הכביש הדו-מסלולי הזה חוצה היום את אמריקה האחרת, הנידחת. בנהיגה אינסופית בו הוא מתפתל בין שטחים חקלאיים למישורים אינסופיים, פוגש תיבות דואר בודדות, הניצבות בצמתים קטנות ושייכות לחוות רחוקות מהכביש. בדרכו משיקאגו אל האוקינוס השקט, חוצה רוט 66 לא פחות מ-8 מדינות שונות, כולל את מדינות מיזורי, קנזס, אוקלהומה, טקסס, ניו-מקסיקו ואריזונה.
נסיעה בכביש הזה היא כמו טיסה במכונת זמן לאמריקה של פעם, זו של סרטי הקולנוע הישנים מהוליווד. את הדרך מעטרים מדי פעם עיירות וכפרים ציוריים, תחנות דלק שנראות נטושות ומוסכים אקראיים. לצד בתים מאבן חול, דיינרים משפחתיים ונדיבים ושלטים בגופנים של פעם, תגלו שגעגוע יתעורר בכם, לאמריקה של פעם, אפילו אם לא הייתם בה מעולם.
ב-1946 נכנס הכביש לתרבות האמריקאית והפך לאייקון אמריקאי רשמי. זה קרה כשהזמר בובי טרופס כתב את הלהיט "Getting kicks from Route 66", המתנגן גם היום. אחר כך באה גם סדרת טלוויזיה מצליחה בשם הדרך, שרוב ההתרחשויות בה היו בתחנת דלק אופיינית לכביש. רוט 66 אמנם כבר לא מלאה במכוניות ענק אמריקאיות, אבל היא עדיין הדבר האמיתי.
הנה סיפורה של דרך 66:
https://youtu.be/qy_EFQfylw8
נסיעה בדרך:
https://youtu.be/QgkmiGHJau8
פינות קסם ובילויים שפוגשים בטיול על הדרך:
https://youtu.be/pCb1U2z0Bxo
קפיצות זמן בדרך 66:
https://youtu.be/ufx-_98fmCU
תמונות מהדרך המפורסמת:
https://youtu.be/x-JW0x4W9sw
חוויות של משפחה ישראלית על הכביש:
https://youtu.be/yh8f5LIs5EU
להיט הענק של ה"רולינג סטונס" שהוקדש לכביש 66:
https://youtu.be/BE36QIwwkOc
סטנדרט ג'אז מפורסם שהוקדש לו:
https://youtu.be/9nuDE1SJlPo
וסרט ארוך של שבועיים נסיעה ב"רחוב הראשי של אמריקה":
https://youtu.be/H0bA72fjHMQ?long=yes
רגליים נשלחות לצדדים, מתעוותות בסגנון ומתכופפות בשלל כיוונים - הוא היה להיט בשנות ה-20 הסוערות, של המאה הקודמת. ריקוד הצ'ארלסטון (Charleston), אחד מהמוצלחים שבקבוצת "ריקודי הסווינג", היה ממש הסמל של הדור הצעיר בתקופה זו, שאנו מכירים כ"תקופת הג'אז" או "עידן הסווינג".
הריקוד הסוער תפס במהירות את כל אירופה והתאים היטב לזמנים. הכיצד? - הוא פשוט לא התאים לשמלות ארוכות, שכן חייב את הרוקדים בתנועות רגליים ואגן מהירות ואנרגטיות. לכן התפתחו, כאילו לכבודו, שמלות קצרות יותר, לימים יקראו להן "מידי", שיאפשרו לנשים לרקוד צ'רלסטון בחופשיות.
התקופה התאימה גם היא ככפפה לצ'ארלסטון. אנו מכירים את "שנות העשרים הסוערות" בתור העידן שבין שתי מלחמות העולם, אבל בני התקופה לא ידעו על המלחמה הבאה וראו את התקופה כזו שאחרי המלחמה הגדולה והאיומה, שלימים תיקרא מלחמת העולם הראשונה.
העידן כולו היה של שבירת המוסכמות ופריצת הגבולות, שכן העולם ובמיוחד הנשים שבו, הלכו והשתחררו מכבליה הנוקשים של התקופה הויקטוריאנית. המאבק לשחרור האישה כבר החל והנשים גילו במלחמה את כשלונו של הסדר העולמי הגברי, המבוסס על כוח, הרג ואכזריות בלתי נתפסת. העניין היה לחיות את החיים עד תום!
וכך רקדו הנשים את הריקוד החדש והמשוחרר, בתחילה אגב, כריקוד נשי בלעדי ורק בהמשך כריקוד זוגי. עם גבר... הבגדים והלבוש נעשו קלילים וכמוהם גם כללי ההתנהגות בחברה וחוקי הנימוס, שהלכו והשתחררו במהירות. נוצרו לו מגוון של גרסאות וביצועים אבל הוא עדיין היה סוער, אפילו וירטואוזי ומהיר מאד, בסביבות 350 פעימות בדקה!
לצ'ארלסטון התאימו המקצבים הסוערים של סגנון הג'אז והוא נוגן ובוצע על ידי מיטב תזמורות הג'אז ולהקות הריקודים של התקופה. הצ'ארלסטון היה אמנם ריקוד לבן, אבל המקצב הגיע ככל הנראה ממוסיקה שחורה או קובנית . כך או כך, הריקודים לצלילי ה-Big Band, שנתנו אז את הטון, היו פשוט מושלמים לנשים המשוחררות ולגברים הרוקדים איתן בקצב.
מקור שמו של הריקוד הוא בשיר The Charleston מאת ג'יימס פ. ג'ונסון, שהושפע מביקורו בעיר צ'ארלסטון בקרוליינה הדרומית. השיר התפרסם בברודוויי, במחזה Runnin' Wild, שהוצג בשנים 1923-1924.
הנה ריקוד הצ'ארלסטון:
https://youtu.be/ZRsan_COiD0
המיומנות והווירטואוזיות:
https://youtu.be/psch9N4PmO4
ריקודים בסגנון הטוונטיז:
https://youtu.be/XBJXSwJtx9o
אוסף מרהיב של תנועות הצ'רלסטון:
https://youtu.be/DHzE4mBQTqs
צ'ארלסטון אותנטי בסגנון שנות העשרים:
https://youtu.be/pUpAcPAipDA
וברחובות רקדו כך את הצ'רלסטון, כדי לבדר את העוברים והשבים:
https://youtu.be/KZrEaGGIfiU
זו הייתה תקופה משברית ומשונה, כשגרמניה הלכה ושקעה בה במשברים פוליטיים, כלכליים וחברתיים ובו בעת היא ממש פרחה, באחת מהתקופות הפוריות, התרבותיות והיצירתיות ביותר בתולדותיה.
כן, רגע אחרי התבוסה המשפילה במלחמת העולם הראשונה ולפני שבאה הסערה הנאצית, שתשטוף את העולם ברוע ואכזריות חסרי תקדים, פרחה גרמניה המובסת והפכה לחממה של אמנות, תרבות, חדשנות, חוכמה, מודרניות והמצאה.
זו הייתה תקופה שבה פרץ כל מה שחדש ומדהים בתרבות דווקא בבירת גרמניה ברלין. פרחו בה האדריכלות והעיצוב של הבאוהאוס, לצד האמנות של הדאדא, רעיונות חדשניים, סובלנות להומוסקסואלים, עם מבחר של ברים לקהילה הזו ומסעדות משובחות.
אותה תקופה מצמיחה את הקולנוע האקספרסיבי המזוהה כל כך עם גרמניה והקולנוע הגרמני בכלל יוצר אז סרטים מעולים ופורצי דרך, תוצרים של אולפנים מצוינים וחדשנים במיוחד. באמנות פורצים הפוטוריזם והקוביזם, כשהמציאות שבה הכל מרגיש מבולבל ולא פעם הפוך להגיון תוליד בהמשך גם את הסוריאליזם.
גם התיאטרון והמופעים בעיר גדלו והפכו לפצצות של כישרון, כשבעיר צומחים מופעי הקברט ששינו את עולם הבידור ויולדים בו סאטירה ורעיונות חדשים ויצירתיים ועוד שלל המצאות שיצרו התפוצצות של יצירה תרבותית, שאירופה אולי לא ידעה כמותה עד אז.
כל זה קרה ברפובליקת ויימאר, בדגש על הבירה ברלין. היא הפכה לעיר שלא נחה לרגע והייתה שטופה אז בתאוות חיים, בילויים, שמחה וחופש מכל הסוגים.
אבל נחזור רגע אחורה, כשהכל החל בתבוסה. רפובליקת ויימאר (Weimar Republic), שהתקיימה תקופה קצרה, 5 שנים בלבד, הייתה ההתנסות הראשונה של גרמניה בדמוקרטיה. מי שכוננו אותה מאסו בסדר הקיסרי הישן של הרייך השני, זה שהביא את גרמניה לעידן של מלחמות קשות כנגד כל שכנותיה. הם ניסו להפנות את גרמניה לדרך חדשה - דמוקרטית וליברלית, דרך של שלום, במקום מלחמות בלתי פוסקות, דרך שתביא אותה לשגשוג שלא יופנה לייצור של כלי נשק ומלחמה נוספת.
עידן ויימאר החל בהכרזה בחוקה שלה, ש"הרייך הגרמני הוא רפובליקה". מי שקיבל את השלטון שנלקח מהקיסר הגרמני העוזב, היה מנהיג השמאל הסוציאליסטי-קומוניסטי, פרידריך אברט. הבחירה בו נועדה להפיס את דרישתו של השמאל הסוציאליסטי לרפורמות משמעותיות בשלטון הגרמני. אבל אברט התקשה לשלוט והיה לא החלטי. במקום להנהיג ברוח הסוציאליזם, הוא בחר להתבסס על האליטות הישנות של העידן הקיסרי ולדכא ביד קשה את הקומוניסטים עצמם ואת מנהיגיהם, קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג.
גם חתימתו של אברט ב-1919, על הסכמי ורסאי המשפילים, שחייבו את גרמניה בתשלומי פיצויים עצומים למדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, הפכו את שלטונו לפגיע וממש מגונה, בעיני גרמנים רבים אז. הכלכלה המתמוטטת שהפכה רבים מהם לעניים והעובדה שכל התוצר הופנה בתקופת ויימאר לאותם פיצויים עצומים של מעל 130 מיליארדים של מארקים, הפכה את אברט והשלטון שלו לאשמים...
יתר על כן, נראה היה שהעם הגרמני, שהתרגל לחיות תחת שלטון קיסרי במשך עידנים, התקשה להסתגל לחירויות הדמוקרטיות שלפתע קיבל ולחיות על פיהן. המעבר לחוקתה הדמוקרטית כל כך של רפובליקת ויימאר היה ככל הנראה קיצוני מדי ובנסיבות קשות מדי, מכדי לתת לרפובליקה הצעירה סיכוי של ממש, להתקיים ביציבות.
שרשרת לא נגמרת של איומים ואירועים פגעו בה באותה תקופה. זה החל בהפגנות שהפכו במהירות להתנגשויות אלימות ברחובות, המשיך ברציחות פוליטיות, ניסיונות הפיכה מימין ומשמאל ובערעור מתמיד על מנהיגותה של הממשלה הדמוקרטית.
בתחילת שנות ה-20 באה ההיפר-אינפלציה, תוצר של הדפסת הכספים המטורפת, ללא בסיס כלכלי של ממש, שבעקבותיה איבד המטבע הגרמני כל ערך ממשי והכלכלה התמוטטה. כל החסכונות של הגרמני הפשוט ירדו לטמיון והמשכורות בגרמניה לא הספיקו אפילו לקנייה של מוצרי מזון בסיסיים. תוכלו לקרוא על אותם ימים קשים בתגית "היפר אינפלציה".
למרבה הצער, גם כשהצליחה ממשלת ויימאר לאושש את הכלכלה איכשהו ולצאת מההיפר-אינפלציה הזו, אז הגיע המשבר הכלכלי העולמי של ראשית שנות השלושים, זה שהחל באמריקה בכלל, אך התפשט במהירות לעולם כולו. המשבר הזה הביא לעלייה דרסטית באבטלה ובעוני בגרמניה וגרם לקריסה של מוסדות הסעד במדינה. הוא גם חיזק את ההקצנה הפוליטית בחברה הגרמנית, כשמצד אחד מתנגדי הדמוקרטיה, הנאציונל-סוציאליסטים, ומנגד הקומוניסטים - שני אלה מושכים כל אחד להפיכה לצידו והופכים את רחובות גרמניה לאלימים וקיצוניים מתמיד.
בסופו של דבר, סופה הטראגי של רפובליקת ויימאר הגיע בעלייתם לשלטון של הנאצים. זה קרה כתוצאה ממעשה טפשי של מנהיגי ויימאר, שחשבו לייצב את השלטון בעזרת הפופולאריות של היטלר, תוך שהם שולטים בו, כבשליט בובה. הם לא ידעו שלהיטלר עצמו, היו תכניות אחרות. מהר מאוד הוא השתלט על גרמניה והפך לרודן אכזרי, שימיט אסון על העולם כולו.
הנה רפובליקת ויימאר:
https://youtu.be/GonYIEjVVWk
על חולשת הדמוקרטיה של ויימאר (עברית):
https://youtu.be/SonnjGMR3Wc
תרבות הקברטים של רפובליקת ויימאר:
https://youtu.be/lmr9LEe-5Y8
על הומוסקסואליות בתקופה הסובלנית הזו כלפיהם (עברית):
https://youtu.be/BdiyP0m2TcM
האינפלציה והיטלר שמביאים את סופה של ויימאר:
https://youtu.be/iK_SCLJ7Guc
בשנות ה-20 של המאה הקודמת פרצה מוסיקת הסווינג לעולם והפכה לדבר הכי אופנתי שיש. ביצעו אותה ה"ביג בנדס", התזמורות הגדולות של הג'אז, בנות 20 נגנים ויותר.
אבל הסווינג הייתה רק חלק מתופעת הביג בנד ג'אז (Big Band). זה עתיד להפוך לסגנון של ג'אז נוצץ ומהוקצע, מוסיקה בידורית מעובדת ומתוזמרת היטב, שבוצעה בידי תזמורות גדולות, בעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים.
את העיבודים והקומפוזיציות לתזמורות הגדולות כתבו להן הכותבים הטובים של התקופה. חלק גדול מהם היו המנצחים של התזמורות הללו - מי שגם היו כוכבי התקופה. לא מעט מהם עתידים להיחשב מגדולי הג'אז. ביניהם מפורסמים במיוחד כדיוק אלינגטון, קאונט בייסי, פלטשר הנדרסון, בני גודמן, וודי הרמן וצ'יק ווב. עוד רבים אחרים מכוכבי הג'אז בעתיד עתידים לבוא מקרב הנגנים של התזמורות הגדולות.
תקופת הפריחה של ה"ביג בנדס" הייתה משנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-50. עם הזמן הלכו הביג בנדס וירדו, כשמחליפים אותן הקומבוז (Combo), הרכבים קטנים ומצליחים שיהיו להקות הג'אז המצליחות החדשות.
הנה תולדות מוסיקת הסווינג והתזמורות הגדולות:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
אחד מהלהיטים הגדולים של גלן מילר ותזמורתו, "In the Mood":
https://youtu.be/IebackS9RPc
הנה ביצוע של תזמורתו של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/qDQpZT3GhDg
וריקודי הסווינג שאותם ליוו התזמורות הגדולות, הביג בנדס:
https://youtu.be/mHANNkKBSNU?t=4s
כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.
היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".
דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.
הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.
ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.
אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.
אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".
אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..
מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.
פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.
הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.
הנה הדאדא בקצרה:
http://youtu.be/cx_ilOM_n9A
כל סגנון הדאדא:
https://youtu.be/ABNwtDyx7T4
סקירה מקיפה יותר על הדאדא:
http://youtu.be/8yxBLrEhdHk
הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:
http://youtu.be/oB2e9CNsId4
מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):
https://youtu.be/uErkTGL8_p0
ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):
https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes
שנות ה-20
סרטים בדיוניים נעשו כבר בשנים הראשונות של הראינוע. אבל סרטים בדיוניים פסימיים, שהציגו תחזית אכזרית ורעה לעתיד, הגיעו רק מאוחר יותר. מטרופוליס, הראשון שבהם, יצירתו של פריץ לאנג, יצא בשנת 1926. "מטרופוליס", עיר תחתית ביוונית עתיקה, היה סרט קודר ומדכא, שאפילו שביב התקווה שבו, לאהבה אנושית וזכה, נרמס בידי אנשים חזקים וציניים, עד הסוף המפתיע.
הסרט סיפר על עיר עתידנית בשנת 2026. הוא ניבא עולם תעשייתי מנוכר ואכזרי שבו יחיו מייסדי העיר העשירים בתפנוקים ובחיים טובים, כשמתחתיהם, בעיר התחתית האפילה, עובדים אנשים אומללים, חסרי חיים וחסרי חופש. הסיפור מתפתח למרד של פועלים אומללים ומנוצלים בקפיטליסטים הנצלנים. במרכזו סיפור האהבה בין בנו של מייסד העיר למנהיגת הפועלים מריה, בת המעמד העובד, שדורשת עתיד טוב יותר למסכנים שבעיר התחתית.
מבחינה אסתטית הסרט היה אחד הסרטים המשפיעים בתולדות הקולנוע המוקדם והושפע מהפוטוריזם האיטלקי, זרם שתאר את החיים המודרניים, על האדריכלות, התעשייה והמכונות שבהם.
באמצעות צילומי מראה של דגמי בניינים זעירים, נברא בסרט עולם עתידני, עיר ענק מודרנית וגבוהה. מטוסים קטנים טסים בין בנייני הענק, כמו המכוניות המעטות שנסעו ברחובות הערים בתקופה שבה נעשה הסרט. עבודת תאורה ומשחקי אור וצל אקספרסיוניסטיים יצרו אווירה מדכאת ומתאימה לסיפור ולניגוד בין עניים שחיים באפילה ועשירים, המבלים את זמנם בגנים מלאי אור ושמש.
בדיעבד, השפיע הסרט "מטרופוליס" על עולם האדריכלות שאחריו.
הנה הסרט הבדיוני הפסימי הראשון "מטרופוליס":
https://youtu.be/vLxe92EgT9Y
קדימון הסרט "מטרופוליס":
http://youtu.be/vHPCXuTP0DY?t=8s
ההליכה למפעל של העובדים השחורים:
http://youtu.be/4x_37i79QGg
יש ערים בימינו שנראות כמו העיר העתידנית של מטרופוליס:
https://youtu.be/BLlBehsauR4
רמיקס של קליפ מלהקת קווין משנות ה-80 שהשתמש במראות של מטרופוליס:
http://youtu.be/txd03YZz65s
והיו עוד רעיונות בקשר לעיר העתיד, למשל בשנות ה-50:
https://youtu.be/Yf0yy3gVXnc
שיזוף (Tanning) הוא מהמנהגים התרבותיים הנפוצים כיום בעולם המערבי. אחד החידושים המעניינים שתרמה המאה ה-20 למודל היופי המערבי הוא ללא ספק אופנת השיזוף.
מראה הגברים והנשים ששבים מחופשתם כשעורם בגוון כהה מהרגיל מאפיין תרבות שפע וזמן פנוי. רובנו רואים אותו כמראה יפה ואופנתי, מחשב ומעורר אפילו קנאה, אך לא תמיד זה היה כך.
במאות הקודמות נחשב עור שזוף לסימן של עובדי אדמה, חקלאים ועובדי כפיים - בטח לא המראה המועדף של בעלי המעמד הגבוה בחברה.
לא רבים יודעים שכמו חידושי אופנה ויופי שונים במאה ה-20, גם את השיזוף אנו חייבים לאישה הנחשבת לכוהנת הגדולה של המראה החדש, בעיקר הנשי, במאה העשרים. כן, אופנת השיזוף, אם לא ניחשתם, נזקפת לזכותה של כוהנת האופנה והקוסמטיקה האגדית קוקו שאנל.
זה קרה בשנת 1923, כששבה שאנל מהפלגה אל העיירה קאן ביאכטה של הדוכס מוולינגטון. שאנל, שהפליגה מפאריס אל קאן שבריביירה הצרפתית, מצאה את עצמה עם לא מעט שעות פנויות ביאכטה. בכל יום היא נהגה להשתרע בבגד ים על הסיפון, אל מול השמש הקופחת.
כשהופיעה בעור שזוף, בימים שלאחר מכן, גם לאירועים חברתיים של האליטה הפריזאית, היה המראה שלה מאד לא שגרתי. אנשים מכובדים לא נראו כך באותה תקופה. דווקא "מראה הפורצלן" עם העור הבהיר הוא מודל היופי בצרפתי אז, זה שכולם אהבו.
אבל כששאנל, אחת היפות, המצליחות והמשפיעות בפאריס של אותה תקופה, משתזפת כך, הדברים נראים אחרת. היא גרמה לרבים "להידלק" על המראה הכהה שלה ועשתה, אולי מבלי להתכוון, עוד מהפכה.
ההערצה הרבה לה זכתה קוקו שאנל, עם ההצלחה והיופי שלה, בשילוב עם מראה ה"חזרתי מחופשה" של העשירים והמצליחים, גרמו לכך שהופעתה השזופה בפומבי הפכה לטירוף שרבים בסביבתה החלו לחקות. כך נולדה אופנת השיזוף, שנזקפת מאז, כמו לא מעט חידושי אופנה, לקוקו שאנל.
מאז הפך השיזוף לסמל מעמדי. אין כמוהו להעיד על השזופים, שהם חזרו מחופשה, במהלכה הרשו לעצמם להיחשף לשעות ארוכות בשמש.
אמנם בשל הסכנות הבריאותיות שלו, בעיקר כגורם לסרטן העור, הולך בשנים האחרונות ויורד מעמדו של השיזוף האמיתי, אבל הוא לא נעלם, אלא הוחלף בשיזוף מזויף.
רבים העדיפו בתחילה לפנות למכון שיזוף מבוקר, שאגב הוכח שהוא מסוכן אפילו יותר מקרינת השמש. אחרים מעדיפים היום לקנות מראה שזוף בשיטה של צביעה בהתזה על הגוף, שנראית כמו שיזוף של ממש אבל למעשה היא צבע גוף פשוט. הבעיה בו היא חוסר האחידות, במיוחד באזור שמסביב לעיניים, ראה מראה דונלד טראמפ.
הנה סיפורו של השיזוף וכיצד הפך כל כך אופנתי ובישר על הקטנת בגדי הים:
https://youtu.be/D_3DXGvgzFU
בלוגרית מספרת:
https://youtu.be/0U176bdAioA
כמה מסכנות השיזוף ללא מילים:
https://youtu.be/N9DemySf1kk
שיזוף מלאכותי במיטות שיזוף הוא לא פחות מסוכן (עברית):
https://youtu.be/RsQFNe3GjnA
ואולי צביעת שיזוף (Spray tans) היא אחד הפתרונות לסכנות:
https://youtu.be/vEBQoFehsa8
כמעט כל אחד שמע פעם ודאי את המילה "קברט" (Cabaret). רבים זוכרים את הסרט המפורסם בכיכובה של לייזה מינלי המרטיטה, סרט שהכניס באומץ אץ עניין השואה אל עולם הבידור, אבל דברי הימים יודעים לספר שבמקור הקברט היה הרבה יותר מעניין.
כשמדברים על קברט מדברים על מופע בידור שכולל שירים, קטעי קומדיה, ריקוד ותיאטרון. בגרסאות הקלאסיות שלו הוא גם כולל ריקודי עמוד, אבל נעזוב את זה עכשיו...
מקורו של המושג "קברט" בקברטים של רפובליקת ויימאר, אותה תקופה דמוקרטית, מקסימה ובמידת מה גם אומללה, בהיסטוריה של גרמניה. היא הייתה ממש רגע לפני שהנחשול ההיטלראי שטף את המדינה והפך את הגרמנים מעם של תרבות, אמנות, הדר ופילוסופיה, למפלצות רצחניות וגזעניות.
באותם ימים סוערים של רפובליקת ויימאר, פרחו התרבות הגרמנית והאמנות, באופן חסר תקדים. זה קרה בעוד הגרמנים מתמודדים עם אבטלה, אינפלציה מטורפת וחובות ענק, למדינות שניצחו אותם במלחמת העולם הראשונה.
בברלין הוויימארית של אותם ימים פרחו מועדוני הקברט - ברים, מסעדות או מועדוני לילה שהאמנים הופיעו בהם על במה קטנה, כשהצופים ישובים לשולחנות, אוכלים, שותים וצופים במופעי שירה ובידור, הכורכים בין לבין גם סאטירה פוליטית.
היה במופעים הללו שילוב של הומור קודר, עם מוסיקה וטקסטים מצוינים, לא מעט מיניות ובידור, זול בחלקו, שנתנו מעט נחת לגרמנים המתוסכלים. עם שמות כמו ברכט וקורט וויל, או קורט טוכולסקי ויורה זויפר, אמנים צעירים, פחות או יותר ידועים, אך מוכשרים להפליא - כולם כתבו אז שירים ופזמונים למופעי הקברטים וחלקם נשארו נוצצים עד היום.
היו מי שתיארו את תרבות הקברט של השנים ההן כ"ריקוד על לוע הר געש". יותר ממופעי בידור זול ואסקפיסטי, הסצנה הלילית, הדחוסה והמעושנת של מועדוני ברלין נותרה מזכרת מעיקה לימים ההם, כשהברלינאים העדיפו לשתות את עצמם לדעת ולשמוע את הקולות המעושנים של זמרות הקברט הסקסיות, במקום לעשות משהו עם הדמוקרטיה המתמוטטת שלהם.
אגב, גם בארץ ניסו ליצור הצגות ברוח הקברט, כשהידועה שבהן היא ההצגה "את ואני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין.
מקור המילה הוא בכלל מצרפתית, בה "קברט" הוא שמה של כוס-קערית של קפה שהוגשה באותם ברים שבהם צמח הז'אנר.
הנה צילומים אמיתיים של סצנת הקברטים בברלין של רפובליקת ויימאר:
https://youtu.be/lmr9LEe-5Y8
קטע מהסרט "קברט" בהשתתפות ליזה מינלי:
https://youtu.be/moOamKxW844
האווירה ברפובליקת ויימאר שבתוכה התפתח הקברט הבימתי:
https://youtu.be/SonnjGMR3Wc
שיר בגרמנית באווירת הקברט:
https://youtu.be/hBlB8RAJEEc
והשחקנית לייזה מינלי שזכתה באוסקר על הסרט "קברט":
https://youtu.be/lxmz3RcNNBE
מבין המהפכות של קוקו שאנל בתחום האופנה הנשית, אחת המשמעותיות והמפתיעות שבהן, בדיעבד לפחות, היא "השמלה השחורה הקטנה" (Little Black Dress או בקיצור LBD), מוצר אופנה שהיה למושג.
"השמלה השחורה הקטנה" הייתה הצלחה כל כך גדולה ושינוי קונספט כה משמעותי, עד שמגזין האופנה "ווג" כינה את השמלה הזו "הפורד של שאנל" (Channel's Ford), בהתייחסות לדגם ה-T של פורד שהפך את המכונית למוצר נפוץ ומצליח בכל המעמדות.
עד שנות ה-20 של המאה הקודמת היה הבד השחור מזוהה עם אבל, אלמנות, שכול ואובדן. אבל קוקו שאנל, מגדולות מעצבי האופנה ואולי הגדולה שבהם, אימצה בשנת 1926 את הצבע השחור בשביל שמלות הערב שעיצבה.
לעומת מהפכות אחרות שלה, זו הייתה מהפכה חברתית קטנה, אבל לא פשוטה. במיוחד בשביל גברים רבים באותה תקופה שמצאו את עצמם חסרים את הסגנון המהודר של שמלות הערב שלבשו הנשים עד אז.
הנשים, לעומת זאת, התלהבו מהפשטות המיוחדת וקימורי הגוף שלפתע יצאו לאור. נשות החברה הגבוהה של פאריס אימצו את השמלה האלגנטית שהציעה להם כוהנת האופנה ובזמן השפל הכלכלי של שנות ה-30 היא התפשטה לכל העולם. הזמרת הצרפתית האגדית אדית פיאף לבשה רק אותה והפכה אותה לחלק מהדמות הנערצת שלה. המוני נשים אהבו את השמלה הזו מאד, גם בזכותה.
כך התממשה הנבואה של "ווג" שניבא בדייקנות ש"השחורה הקטנה", ה-LBD, תהפוך למדים הלא רשמיים של הנשים כולן, בכל סגנון שהוא.
אפילו הכותבים בווג לא ידעו עד כמה... מה שהיה בתחילה יקר ויוקרתי הפך במהירות למוצר נפוץ, לכל גיל ולכל כיס. ההצלחה הייתה כה גדולה ,עד שפריט האופנה הזה הפך למושג נשי, כמו חזייה או תיק יד.
עד היום נחשבת "השמלה השחורה הקטנה" לאחד מפריטי החובה של האישה המודרנית ולא נראה שהיא הולכת להיעלם. במלתחה הנשית הממוצעת של כל אישה, מצעירה ועוד בוגרת, יש אחת או יותר כאלה. יתרונה הגדול הוא שבשילוב אביזרי אופנה מתאימים, השמלה השחורה הזו יכולה להתאים לכל אירוע ולכל שעה ביממה, מה שמתאים לאמירה המפורסמת של קוקו שאנל "האופנה חולפת. הסגנון נשאר."
הנה סיפורה של השמלה השחורה הקטנה:
https://youtu.be/cs-3fUbUz2g
רגעי השיא של השמלה הקטנה השחורה:
https://youtu.be/XC8tDMyh8Hw
השמלות השחורות הקטנות של היום:
https://youtu.be/M1Ag0Bg2l54
אקססוריז, תוספות שניתן להוסיף לה ולהפוך אותה למגוונת ורבת-צדדים:
https://youtu.be/Z9VydQLFdeg
ושיר של דנה ברגר (עברית):
https://youtu.be/_n8lP7vgZS8
כביש 66 (Route 66), או דרך 66 המפורסמת, הם שמותיה של דרך סלולה הנמתחת בין שיקגו לוס-אנג'לס וזכתה לשלל כינויים. מיד עם תום סלילתה, הדרך הזו הוגדרה כ"מיין סטריט אוף אמריקה", שזה משהו כמו "הרחוב הראשי של אמריקה".
למעשה, Route 66 ההיסטורית היא האוטוסטרדה הראשונה באמריקה. בסוף שנות העשרים במאה שעברה, החלו לסלול בארצות הברית דרכים ראשיות כאלו. עם תחילתו של המשבר הכלכלי ב-1929 ובשל הצורך לספק תעסוקה למיליוני המצטרפים לשורת המובטלים, נוצרה תכנית "הניו-דיל", תכנית כלכלית שנועדה לתת תנופה עצומה לכלכלה האמריקאית. במסגרת היו-דיל מימן הממשל האמריקאי פרויקטים ענקיים, ביניהם את סלילתם של כבישים פדרליים ענקיים. אז נסללה ומיד הפכה הדרך הידועה כ"כביש 66" לדרך המלך.
דרך 66 איבדה זה מכבר את חשיבותה הגיאוגרפית. היא הוחלפה על ידי הכביש המודרני "אינטרסטייט 40" ונותרה בעיקר כביש שירותים איטי ורומנטי משהו. הכביש הדו-מסלולי הזה חוצה היום את אמריקה האחרת, הנידחת. בנהיגה אינסופית בו הוא מתפתל בין שטחים חקלאיים למישורים אינסופיים, פוגש תיבות דואר בודדות, הניצבות בצמתים קטנות ושייכות לחוות רחוקות מהכביש. בדרכו משיקאגו אל האוקינוס השקט, חוצה רוט 66 לא פחות מ-8 מדינות שונות, כולל את מדינות מיזורי, קנזס, אוקלהומה, טקסס, ניו-מקסיקו ואריזונה.
נסיעה בכביש הזה היא כמו טיסה במכונת זמן לאמריקה של פעם, זו של סרטי הקולנוע הישנים מהוליווד. את הדרך מעטרים מדי פעם עיירות וכפרים ציוריים, תחנות דלק שנראות נטושות ומוסכים אקראיים. לצד בתים מאבן חול, דיינרים משפחתיים ונדיבים ושלטים בגופנים של פעם, תגלו שגעגוע יתעורר בכם, לאמריקה של פעם, אפילו אם לא הייתם בה מעולם.
ב-1946 נכנס הכביש לתרבות האמריקאית והפך לאייקון אמריקאי רשמי. זה קרה כשהזמר בובי טרופס כתב את הלהיט "Getting kicks from Route 66", המתנגן גם היום. אחר כך באה גם סדרת טלוויזיה מצליחה בשם הדרך, שרוב ההתרחשויות בה היו בתחנת דלק אופיינית לכביש. רוט 66 אמנם כבר לא מלאה במכוניות ענק אמריקאיות, אבל היא עדיין הדבר האמיתי.
הנה סיפורה של דרך 66:
https://youtu.be/qy_EFQfylw8
נסיעה בדרך:
https://youtu.be/QgkmiGHJau8
פינות קסם ובילויים שפוגשים בטיול על הדרך:
https://youtu.be/pCb1U2z0Bxo
קפיצות זמן בדרך 66:
https://youtu.be/ufx-_98fmCU
תמונות מהדרך המפורסמת:
https://youtu.be/x-JW0x4W9sw
חוויות של משפחה ישראלית על הכביש:
https://youtu.be/yh8f5LIs5EU
להיט הענק של ה"רולינג סטונס" שהוקדש לכביש 66:
https://youtu.be/BE36QIwwkOc
סטנדרט ג'אז מפורסם שהוקדש לו:
https://youtu.be/9nuDE1SJlPo
וסרט ארוך של שבועיים נסיעה ב"רחוב הראשי של אמריקה":
https://youtu.be/H0bA72fjHMQ?long=yes
איך הרסה היפר-אינפלציה את הדמוקרטיה הגרמנית?
רפובליקת ויימאר (Weimar Republic), או הרפובליקה של ויימאר, הייתה גרמניה הדמוקרטית של אחרי מלחמת העולם הראשונה. היא התקיימה תקופה קצרה, שבה התנסו הגרמנים בדמוקרטיה. מי שכוננו אותה מאסו בסדר הקיסרי הישן של הרייך השני, שהביא את גרמניה לעידן של מלחמות קשות כנגד כל שכנותיה. הם ניסו להפנות אותה לדרך חדשה - דמוקרטית וליברלית, דרך שתביא את גרמניה לשגשוג במאה העשרים.
אבל מרגע שחתמה על הסכמי ורסאי המשפילים, שהלכו ורוששו את גרמניה, משום שהתחייבה לשלם תשלומי פיצויים עצומים למדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, הלכה הכלכלה הגרמנית והתמוטטה במהירות. חובותיה היו 132 מארקים גרמניים. במצב החדש הזה, הפכו רבים מהגרמנים לעניים במהירות, נולדה מחאה עצומה, הפגנות, התפרעויות ומחאות של הקומוניסטים מצד אחד והפשיסטים מנגד.
הממשלה נאלצה להדפיס כסף במהירות ומכיוון שהדפסת הכספים הללו הייתה ללא כל בסיס כלכלי, באו בעקבותיה אינפלציה, מצב שבו ערך הכסף צונח במהירות. מהר מאד היא הגיעה למצב של היפר־אינפלציה, מצב שבו איבד המטבע הגרמני לחלוטין את ערכו. הכלכלה הגרמנית התמוטטה במהירות. כל החסכונות של הגרמנים הפשוטים ירדו לטמיון והמשכורות בגרמניה לא הצליחו לקיים את האוכלוסייה, אפילו לא לרכישה של מוצרי המזון הבסיסיים.
האינפלציה העצומה הייתה בלתי נסבלת. בסוף שנת 1923 הגיע מחירה של כיכר לחם אחת בגרמניה ל-75 מיליארד מארקים גרמניים ובהמשך גם ל-200 מיליארד מארקים! - לא הבנתם כמה גבוה הסכום? - ובכן, קחו את שווי כל נכסיו של האיש העשיר בעולם בימינו וזה בערך היה מחירה של כיכר לחם אחת, בגרמניה של שנות ה-20...
המצב ההיפר אינפלציוני הכריח חברות וחנויות להעביר את הכסף שלהן מהבנק ואליו בעגלות רבות, כשכל עגלה נושאת מיליוני שטרות ששווים כמו שוויו של שטר אחד, שנתיים לפני כן. האמון בכסף הגרמני כל כך ירד, עד שהרבה מהכלכלה והמסחר הגרמני של אותם זמנים חזרו לסחר חליפין - אנשים העדיפו לקבל סחורה עבור שירותיהם או בעד הסחורה שלהם, על פני שטרות וכסף. עובדים ניהלו משא ומתן יומיומי עם המעסיקים שלהם על השכר, כי בכל יום הכסף איבד עוד מערכו. לעיתים מחיר הארוחה במסעדה, עלה תוך כדי ההמתנה להגשת המנה לשולחן. משפחות גרמניות עניות מצאו את עצמן שורפות בתנורים החימום בחורף שטרות כסף, כי הפחם והעץ להסקה היו יקרים יותר...
האינפלציה הזו הביאה את גרמניה לכאוס של ממש. ההתמוטטות הייתה מוחלטת ופגעה לא רק בכלכלה, אלא בחברה הגרמנית ובפוליטיקה שלה, באופן אנוש. ב-30 לינואר 1933 מונה היטלר לקנצלר גרמניה. זה היה סופה של רפובליקת וויימר ושירת הברבור של החופש והדמוקרטיה הגרמניים. מכאן יתחיל הגיהנום של גרמניה והעולם כולו.
הנה סיפורה העצוב של כלכלת רפובליקת וויימאר (מתורגם):
https://youtu.be/iK_SCLJ7Guc
תקציר האירועים שהביאו למצב הכלכלי הזה:
https://youtu.be/o5b618iV3tM
המצב הכלכלי ברפובליקת ויימאר ידוע בתור היפר-אינפלציה:
https://youtu.be/o-PNlhhVhZ8
כך התרחשה ההיפר-אינפלציה של הכלכלה הגרמנית, שהביאה לעליית הנאצים:
https://youtu.be/z4KsREg_IU8
והרצאת וידאו על המקרה של רפובליקת ויימאר הגרמנית וההיפר אינפלציה שלתוכה היא נפלה:
https://youtu.be/vO-_HXO7HwY?long=yes
רפובליקת ויימאר (Weimar Republic), או הרפובליקה של ויימאר, הייתה גרמניה הדמוקרטית של אחרי מלחמת העולם הראשונה. היא התקיימה תקופה קצרה, שבה התנסו הגרמנים בדמוקרטיה. מי שכוננו אותה מאסו בסדר הקיסרי הישן של הרייך השני, שהביא את גרמניה לעידן של מלחמות קשות כנגד כל שכנותיה. הם ניסו להפנות אותה לדרך חדשה - דמוקרטית וליברלית, דרך שתביא את גרמניה לשגשוג במאה העשרים.
אבל מרגע שחתמה על הסכמי ורסאי המשפילים, שהלכו ורוששו את גרמניה, משום שהתחייבה לשלם תשלומי פיצויים עצומים למדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, הלכה הכלכלה הגרמנית והתמוטטה במהירות. חובותיה היו 132 מארקים גרמניים. במצב החדש הזה, הפכו רבים מהגרמנים לעניים במהירות, נולדה מחאה עצומה, הפגנות, התפרעויות ומחאות של הקומוניסטים מצד אחד והפשיסטים מנגד.
הממשלה נאלצה להדפיס כסף במהירות ומכיוון שהדפסת הכספים הללו הייתה ללא כל בסיס כלכלי, באו בעקבותיה אינפלציה, מצב שבו ערך הכסף צונח במהירות. מהר מאד היא הגיעה למצב של היפר־אינפלציה, מצב שבו איבד המטבע הגרמני לחלוטין את ערכו. הכלכלה הגרמנית התמוטטה במהירות. כל החסכונות של הגרמנים הפשוטים ירדו לטמיון והמשכורות בגרמניה לא הצליחו לקיים את האוכלוסייה, אפילו לא לרכישה של מוצרי המזון הבסיסיים.
האינפלציה העצומה הייתה בלתי נסבלת. בסוף שנת 1923 הגיע מחירה של כיכר לחם אחת בגרמניה ל-75 מיליארד מארקים גרמניים ובהמשך גם ל-200 מיליארד מארקים! - לא הבנתם כמה גבוה הסכום? - ובכן, קחו את שווי כל נכסיו של האיש העשיר בעולם בימינו וזה בערך היה מחירה של כיכר לחם אחת, בגרמניה של שנות ה-20...
המצב ההיפר אינפלציוני הכריח חברות וחנויות להעביר את הכסף שלהן מהבנק ואליו בעגלות רבות, כשכל עגלה נושאת מיליוני שטרות ששווים כמו שוויו של שטר אחד, שנתיים לפני כן. האמון בכסף הגרמני כל כך ירד, עד שהרבה מהכלכלה והמסחר הגרמני של אותם זמנים חזרו לסחר חליפין - אנשים העדיפו לקבל סחורה עבור שירותיהם או בעד הסחורה שלהם, על פני שטרות וכסף. עובדים ניהלו משא ומתן יומיומי עם המעסיקים שלהם על השכר, כי בכל יום הכסף איבד עוד מערכו. לעיתים מחיר הארוחה במסעדה, עלה תוך כדי ההמתנה להגשת המנה לשולחן. משפחות גרמניות עניות מצאו את עצמן שורפות בתנורים החימום בחורף שטרות כסף, כי הפחם והעץ להסקה היו יקרים יותר...
האינפלציה הזו הביאה את גרמניה לכאוס של ממש. ההתמוטטות הייתה מוחלטת ופגעה לא רק בכלכלה, אלא בחברה הגרמנית ובפוליטיקה שלה, באופן אנוש. ב-30 לינואר 1933 מונה היטלר לקנצלר גרמניה. זה היה סופה של רפובליקת וויימר ושירת הברבור של החופש והדמוקרטיה הגרמניים. מכאן יתחיל הגיהנום של גרמניה והעולם כולו.
הנה סיפורה העצוב של כלכלת רפובליקת וויימאר (מתורגם):
https://youtu.be/iK_SCLJ7Guc
תקציר האירועים שהביאו למצב הכלכלי הזה:
https://youtu.be/o5b618iV3tM
המצב הכלכלי ברפובליקת ויימאר ידוע בתור היפר-אינפלציה:
https://youtu.be/o-PNlhhVhZ8
כך התרחשה ההיפר-אינפלציה של הכלכלה הגרמנית, שהביאה לעליית הנאצים:
https://youtu.be/z4KsREg_IU8
והרצאת וידאו על המקרה של רפובליקת ויימאר הגרמנית וההיפר אינפלציה שלתוכה היא נפלה:
https://youtu.be/vO-_HXO7HwY?long=yes
מהו סגנון אר דקו עם האמנות העיטורית?
סגנון ה'אר-דקו' (Art Deco), או "אמנות עיטורית", הוא סגנון אמנותי שפרץ בשנות העשרים של המאה הקודמת ומאופיין בעיטורים גאומטריים, כמו זיגזגים או משולשים ובאמנות קישוטית, ראוותנית ולא צנועה.
לרוב הסגנון ניכר בצבעיו העזים ובשימוש בחומרים יקרים ואף חדישים לזמנם.
האר, או ארט דקו, הושפע מזרמים אוונגרדיים באמנות כמו קוביזם, קונסטרוקטיביזם ופוטוריזם. באדריכלות הוא הציג מבנים גדולים ושאפתניים, עם זוויות, קשתות ועיקולים.
חלקם היו בקווים גיאומטרים נקיים, בעוד אחרים השתמשו בדימויים מעולם החי והצומח, דוגמת פרחים, נוצות של טווסים וכדומה.
אבל ה'אר-דקו' הושפע גם מטכנולוגיה, אופנה, אמנות מצרית ואפילו מסגנון הג'אז. באמנות הוא שאב השראה רבה מסגנונות אמנותיים, אך גם מהסגנונות האדריכליים כמו באוהאוס והסגנון הבינלאומי שהתפתח ממנו.
האדריכל השווייצרי לה קורבוזייה הוא שהשיק את הסגנון הזה בתערוכה בפריז ב-1925, בה הציג לראשונה את הסגנון ורעיונותיו. כך יצא שבשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 הוא הפך להברקה החדשנית של הארכיטקטורה והעיצוב.
עם מילות מפתח כמו שאפתנות, עושר וסגנון, האר-דקו התאים בדיוק לשגשוג הכלכלי שבין שתי מלחמות העולם ועד למיתון של שנות ה-30.
בניין קרייזלר בניו יורק הוא דוגמה אדריכלית נהדרת של ארט דקו. גם בניין האמפייר סטייט בילדינג שנבנה אחריו, מככב בסגנון זה וכך גם גשר הזהב בסן פרנסיסקו. רובע 'אר-דקו' במיאמי הוא אולי בירת הסגנון, עם 800 בניינים בצבעי פסטל, שנבנו בשנות ה-20, ומדגימים את ה'אר-דקו' בשיאו.
משם התפשט הסגנון לאמנות, עיצוב ואופנה. כך השפיע ה'אר-דקו' על כל תחומי העיצוב, כולל עיצוב תכשיטים, ריהוט עיצוב גרפי, חפצי חן וחפצים שימושיים ועוד מהאמנויות שהפכו בזכותו דקורטיביות יותר.
היו בו צורות שנשאבו מתרבויות קדומות כמו דגמי פירמידה, לוטוס, פפירוס ועוד. העיטור היווה חלק מהחפץ שאי אפשר לוותר עליו. כך יופיעו לפתע מראות עם קרניים, או מכשירי רדיו עם דוגמת מעויינים.
מוצרי הריהוט והאופנה שעוצבו באר-דקו המוקדם, היו יקרים ויועדו לצרכני עילית עשירים. היוקרה ניכרה בחומר, בצבעוניות, בגימור המלוטש שלהם ובהקפדה על הפרטים הקטנים.
עם הנטייה של הצרכנים הללו למוצרים דקורטיביים, פונקציונליים (שימושיים), מודרניים ובעלי מראה תעשייתי וקווים זורמים, דחו רבים ממעצבי ה"אר דקו" את החומרים המוכרים אז והשתמשו בחומרים יוקרתיים, כמו פלדה, שיש ועצים יקרים.
הנה האר דקו:
https://youtu.be/amVvYPU4Gw8
באמנות:
https://youtu.be/THjB9r2McHA
בקולנוע - מבנה המועדון מהסרט "קסנדו":
https://youtu.be/7lqffg8JAuQ
באדריכלות (עברית):
https://youtu.be/HY2SnuBAZaY?t=2m27s&end=8m36s
בעיצוב:
https://youtu.be/GqFaJBn2ybE
ומגוון עצום של דוגמאות:
https://youtu.be/vndL5tTTReE
סגנון ה'אר-דקו' (Art Deco), או "אמנות עיטורית", הוא סגנון אמנותי שפרץ בשנות העשרים של המאה הקודמת ומאופיין בעיטורים גאומטריים, כמו זיגזגים או משולשים ובאמנות קישוטית, ראוותנית ולא צנועה.
לרוב הסגנון ניכר בצבעיו העזים ובשימוש בחומרים יקרים ואף חדישים לזמנם.
האר, או ארט דקו, הושפע מזרמים אוונגרדיים באמנות כמו קוביזם, קונסטרוקטיביזם ופוטוריזם. באדריכלות הוא הציג מבנים גדולים ושאפתניים, עם זוויות, קשתות ועיקולים.
חלקם היו בקווים גיאומטרים נקיים, בעוד אחרים השתמשו בדימויים מעולם החי והצומח, דוגמת פרחים, נוצות של טווסים וכדומה.
אבל ה'אר-דקו' הושפע גם מטכנולוגיה, אופנה, אמנות מצרית ואפילו מסגנון הג'אז. באמנות הוא שאב השראה רבה מסגנונות אמנותיים, אך גם מהסגנונות האדריכליים כמו באוהאוס והסגנון הבינלאומי שהתפתח ממנו.
האדריכל השווייצרי לה קורבוזייה הוא שהשיק את הסגנון הזה בתערוכה בפריז ב-1925, בה הציג לראשונה את הסגנון ורעיונותיו. כך יצא שבשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 הוא הפך להברקה החדשנית של הארכיטקטורה והעיצוב.
עם מילות מפתח כמו שאפתנות, עושר וסגנון, האר-דקו התאים בדיוק לשגשוג הכלכלי שבין שתי מלחמות העולם ועד למיתון של שנות ה-30.
בניין קרייזלר בניו יורק הוא דוגמה אדריכלית נהדרת של ארט דקו. גם בניין האמפייר סטייט בילדינג שנבנה אחריו, מככב בסגנון זה וכך גם גשר הזהב בסן פרנסיסקו. רובע 'אר-דקו' במיאמי הוא אולי בירת הסגנון, עם 800 בניינים בצבעי פסטל, שנבנו בשנות ה-20, ומדגימים את ה'אר-דקו' בשיאו.
משם התפשט הסגנון לאמנות, עיצוב ואופנה. כך השפיע ה'אר-דקו' על כל תחומי העיצוב, כולל עיצוב תכשיטים, ריהוט עיצוב גרפי, חפצי חן וחפצים שימושיים ועוד מהאמנויות שהפכו בזכותו דקורטיביות יותר.
היו בו צורות שנשאבו מתרבויות קדומות כמו דגמי פירמידה, לוטוס, פפירוס ועוד. העיטור היווה חלק מהחפץ שאי אפשר לוותר עליו. כך יופיעו לפתע מראות עם קרניים, או מכשירי רדיו עם דוגמת מעויינים.
מוצרי הריהוט והאופנה שעוצבו באר-דקו המוקדם, היו יקרים ויועדו לצרכני עילית עשירים. היוקרה ניכרה בחומר, בצבעוניות, בגימור המלוטש שלהם ובהקפדה על הפרטים הקטנים.
עם הנטייה של הצרכנים הללו למוצרים דקורטיביים, פונקציונליים (שימושיים), מודרניים ובעלי מראה תעשייתי וקווים זורמים, דחו רבים ממעצבי ה"אר דקו" את החומרים המוכרים אז והשתמשו בחומרים יוקרתיים, כמו פלדה, שיש ועצים יקרים.
הנה האר דקו:
https://youtu.be/amVvYPU4Gw8
באמנות:
https://youtu.be/THjB9r2McHA
בקולנוע - מבנה המועדון מהסרט "קסנדו":
https://youtu.be/7lqffg8JAuQ
באדריכלות (עברית):
https://youtu.be/HY2SnuBAZaY?t=2m27s&end=8m36s
בעיצוב:
https://youtu.be/GqFaJBn2ybE
ומגוון עצום של דוגמאות:
https://youtu.be/vndL5tTTReE
מהו סגנון הבאוהאוס?
סגנון הבאוהאוס (Bauhaus) הוא סגנון באדריכלות, סגנון מודרני ראשון, שבא בניגוד לסגנונות הקלאסיים והניאו-קלאסיים - אלו ששלטו לפני כן בעולם.
הבאוהאוס נולד בשנת 1919, עם לידתו של בית הספר בשם זה בגרמניה. בית הספר הזה התקיים רק 14 שנים, עד שהנאצים סגרו אותו, אבל השפיע מאד על האדריכלות המודרנית.
סגנון הבאוהאוס נולד ממצוקה. בשנת 1919, עם התבוסה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה, הייתה כלכלתה של גרמניה במשבר חמור מאד.
לאומה המובסת, שסבלה מהרס רב מהמלחמה, לא היה די כסף בכדי לבנות מבנים מפוארים בסגנונות היוקרתיים שלהם התרגלה בעבר. במקומם היא נדרשת לבנות בנייה יעילה, מהירה וחסכונית. נולד הצורך בסגנון בנייה שמתאים למגבלות ולצרכים החדשים של גרמניה.
כך נולד בית הספר "באוהאוס" בגרמניה, מוסד שהתקיים שנים מועטות, אך שינה את פני האדריכלות והעיצוב של המאה ה-20. הוא פיתח שיטות וסגנון בנייה, שהתאימו לצרכים ולקשיים החדשים של גרמניה.
"סגנון הבאוהאוס" הוא סגנון שימושי פשוט, שדגל בביטול כל הקישוטים שהיו נהוגים עד אז בעיצוב ובאדריכלות. במקום קישוטים מיותרים, הוא היה מואר, נקי מקישוטים ומאופיין בקווים ישרים ונקיים או מעוגלים. האדריכלות שלו הביאה חלונות אופקיים, בתים מטויחים בטיח חלק ולבן, ושילוב בבניה של מתכת וזכוכית.
את הבנייה הראשונית בסגנון הבאוהאוס ניתן לראות בבניין הבאוהאוס שבעיר דסאו בגרמניה.
אגב, הבאוהאוס בולט במגוון בניינים בעיר תל אביב דווקא, עיר שהתפתחה באותם הימים והפכה לעיר הבולטת ביותר בעולם בבנייה בסגנון הבינלאומי, תת-סגנון של הבאוהאוס, שהתאים אותו לצרכים של הסביבה הים-תיכונית, שאינה גרמניה של הבאוהאוס.
הרעיון שיצא מהבאוהאוס הוא של התחדשות מתמדת ושינוי ללא הפסקה, סגנון שמתאים את עצמו לרוח השינוי האנושי. מוטיב נוסף היה הדאגה לשיפור חייו של האדם הפשוט, באמצעות התכנון הנכון וללא אפקטים שהוגה האדריכל או המעצב ונועדו בדרך כלל להוסיף ליוקרתו, בלי קשר לשימושיות שלהם.
המטרה של סגנון הבאוהאוס היתה לדאוג שהאדם לא יאבד בעולם התעשייתי, המנוכר והקר שהלך והתפתח אז באירופה. את הניכור המאיים הזה ניתן לראות בסרטים מאותה תקופה, כמו "מטרופוליס" של פריץ לאנג ו"זמנים מודרניים" של צ'ארלי צ'פלין.
שווה לדעת שסגנון באוהאוס לא עסק רק באדריכלות, אלא גם בעיצוב פנים, עיצוב רהיטים וכלי בית. ראו דוגמאות לכך באאוריקה בתגית "באוהאוס".
אגב, בגרמנית פירוש המילה "באוהאוס" הוא "בית הבנייה". זהו אותו צריף או בית זמני שנבנה באתר בנייה ובו נפגשים בעלי המקצוע ועובדים ומפקחים על תהליך הבנייה מקרוב.
הנה הסיפור של הבאוהאוס בסרטון אנימציה:
http://youtu.be/ZQa0BajKB4Q
תקציר תולדות הבאוהאוס (עברית):
https://youtu.be/HY2SnuBAZaY?t=9m36s
אוסף דוגמאות לעיצובי באוהאוס מכל הסוגים:
http://youtu.be/yv-OwS67OHM
מעט על סגנון הבאוהאוס בתל אביב:
https://youtu.be/VVtNHXZdEgc
והסגנון הבינלאומי שנולד ממנו ומככב בתל אביב (עברית):
http://youtu.be/O38n6Y_x7ZA
סגנון הבאוהאוס (Bauhaus) הוא סגנון באדריכלות, סגנון מודרני ראשון, שבא בניגוד לסגנונות הקלאסיים והניאו-קלאסיים - אלו ששלטו לפני כן בעולם.
הבאוהאוס נולד בשנת 1919, עם לידתו של בית הספר בשם זה בגרמניה. בית הספר הזה התקיים רק 14 שנים, עד שהנאצים סגרו אותו, אבל השפיע מאד על האדריכלות המודרנית.
סגנון הבאוהאוס נולד ממצוקה. בשנת 1919, עם התבוסה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה, הייתה כלכלתה של גרמניה במשבר חמור מאד.
לאומה המובסת, שסבלה מהרס רב מהמלחמה, לא היה די כסף בכדי לבנות מבנים מפוארים בסגנונות היוקרתיים שלהם התרגלה בעבר. במקומם היא נדרשת לבנות בנייה יעילה, מהירה וחסכונית. נולד הצורך בסגנון בנייה שמתאים למגבלות ולצרכים החדשים של גרמניה.
כך נולד בית הספר "באוהאוס" בגרמניה, מוסד שהתקיים שנים מועטות, אך שינה את פני האדריכלות והעיצוב של המאה ה-20. הוא פיתח שיטות וסגנון בנייה, שהתאימו לצרכים ולקשיים החדשים של גרמניה.
"סגנון הבאוהאוס" הוא סגנון שימושי פשוט, שדגל בביטול כל הקישוטים שהיו נהוגים עד אז בעיצוב ובאדריכלות. במקום קישוטים מיותרים, הוא היה מואר, נקי מקישוטים ומאופיין בקווים ישרים ונקיים או מעוגלים. האדריכלות שלו הביאה חלונות אופקיים, בתים מטויחים בטיח חלק ולבן, ושילוב בבניה של מתכת וזכוכית.
את הבנייה הראשונית בסגנון הבאוהאוס ניתן לראות בבניין הבאוהאוס שבעיר דסאו בגרמניה.
אגב, הבאוהאוס בולט במגוון בניינים בעיר תל אביב דווקא, עיר שהתפתחה באותם הימים והפכה לעיר הבולטת ביותר בעולם בבנייה בסגנון הבינלאומי, תת-סגנון של הבאוהאוס, שהתאים אותו לצרכים של הסביבה הים-תיכונית, שאינה גרמניה של הבאוהאוס.
הרעיון שיצא מהבאוהאוס הוא של התחדשות מתמדת ושינוי ללא הפסקה, סגנון שמתאים את עצמו לרוח השינוי האנושי. מוטיב נוסף היה הדאגה לשיפור חייו של האדם הפשוט, באמצעות התכנון הנכון וללא אפקטים שהוגה האדריכל או המעצב ונועדו בדרך כלל להוסיף ליוקרתו, בלי קשר לשימושיות שלהם.
המטרה של סגנון הבאוהאוס היתה לדאוג שהאדם לא יאבד בעולם התעשייתי, המנוכר והקר שהלך והתפתח אז באירופה. את הניכור המאיים הזה ניתן לראות בסרטים מאותה תקופה, כמו "מטרופוליס" של פריץ לאנג ו"זמנים מודרניים" של צ'ארלי צ'פלין.
שווה לדעת שסגנון באוהאוס לא עסק רק באדריכלות, אלא גם בעיצוב פנים, עיצוב רהיטים וכלי בית. ראו דוגמאות לכך באאוריקה בתגית "באוהאוס".
אגב, בגרמנית פירוש המילה "באוהאוס" הוא "בית הבנייה". זהו אותו צריף או בית זמני שנבנה באתר בנייה ובו נפגשים בעלי המקצוע ועובדים ומפקחים על תהליך הבנייה מקרוב.
הנה הסיפור של הבאוהאוס בסרטון אנימציה:
http://youtu.be/ZQa0BajKB4Q
תקציר תולדות הבאוהאוס (עברית):
https://youtu.be/HY2SnuBAZaY?t=9m36s
אוסף דוגמאות לעיצובי באוהאוס מכל הסוגים:
http://youtu.be/yv-OwS67OHM
מעט על סגנון הבאוהאוס בתל אביב:
https://youtu.be/VVtNHXZdEgc
והסגנון הבינלאומי שנולד ממנו ומככב בתל אביב (עברית):
http://youtu.be/O38n6Y_x7ZA
מהו אקספרסיוניזם ומה זה אקספרסיוניזם גרמני?
אקספרסיוניזם (Expressionism) הוא סגנון באמנות שמתמחה בהבעה של רגשות האמן ומצבים נפשיים.
אמנים בסגנון זה, בעיקר ציירים, מדגישים את הביטוי העצמי והפיוט האמנותי, לעתים אפילו בצורה מוגזמת, במקום את המציאותי. במילים אחרות - במקום לתאר את מה שקיים בטבע, אקספרסיוניסט מתאר את הלכי רוחו ותחושותיו של האמן, לנוכח הדברים.
כי אקספרסיוניזם, בהבעת רגשות האמן, הוא ההיפך מהריאליזם, שמתאר את המציאותי בהקפדה על דיוק וכמעט משכפל את המציאות והוא גם שונה מהאימפרסיוניזם שמתרשם מהמציאות.
גם בצורה יש שוני. האקספרסיוניזם, עם קווי היצירה הגסים, הכמעט אלימים, זועקים יותר מכל סגנון שהיה לפניו, גם הפוך מהעדינות והקווים המעודנים של האימפרסיוניזם.
כי הסגנון הזה לרוב מבליט את רגשותיו השליליים של האמן, עם כאביו, יאושו, זעקתו ודכאונו. בסגנון האקספריוניסטי מערב האמן את הצופה ברגשותיו ותחושותיו הפנימיים ביותר, דרך הדמויות והנושאים המתוארים ביצירה.
הזרם הזה לא התיימר להיות משקיף על העולם אלא לתאר את רגשותיו ואף להבליטן באמנות שלו.
מאפייני הזרם האקספרסיוניסטי בציור הם צבעים מנוגדים (כמו אדום מול כחול, צהוב מול שחור וכדומה) ועכורים ומשיכות מכחול מהירות ודרמטיות.
האקספרסיוניזם כזרם נולד בתחילת המאה ה-20, במיוחד בגרמניה והארצות דוברות הגרמנית שמסביבה, כמו אוסטריה, שווייץ ואחרות.
בציור היו אמנים כמו ואן-גוך וגוגן ממבשרי הזרם. רבים רואים בצייר ואן גוֹך את אבי האקספרסיוניזם, אבל גוסטאב קלימט, אוסקר קוקושקה ובמיוחד אדוורד מונק, עם היצירה האקספרסיוניסטית החשובה "הצעקה", היו מהבולטים שבאקספרסיוניזם עצמו.
בקולנוע היו המאפיינים של האקספרסיוניזם תחושות של חרדה ומועקה, משחקי אור וצל רבים, דמויות הזויות או פליליות, תפאורה מעוותת ומוזרה ונקודת המבט האישית שממנה יוצא הסרט. דוגמה מצוינת היא הסרט "מטרופוליס" של פריץ לאנג משנת 1926 והסרט "הקבינט של ד"ר קליגרי" משנת 1919.
הנה מאמר וידאו על האקספרסיוניזם הגרמני:
https://youtu.be/ecuQdkBx1ic
הצייר אדוורד מונק ידוע בציוריו האקספרסיוניסטיים (עברית):
https://youtu.be/QgQDwLNGQOY
עבודות אקספריוניסטיות מגרמניה של שנות ה-20 במאה הקודמת:
http://youtu.be/fsyqEX-DlaA
ציור אקספרסיוניסטי מהשנים האחרונות:
https://youtu.be/fDxYS8GGR3E
בקולנוע נחשב הסרט האקספרסיוניסטי החשוב ביותר "הקבינט של ד"ר קליגרי":
https://youtu.be/IAtpxqajFak
מעט מתוך קדימון הסרט הזה:
https://youtu.be/gkPdvRontMc
וסרט תיעודי על המורשת של האקספרסיוניזם הגרמני:
https://youtu.be/EHGla_N7LDE?long=yes
אקספרסיוניזם (Expressionism) הוא סגנון באמנות שמתמחה בהבעה של רגשות האמן ומצבים נפשיים.
אמנים בסגנון זה, בעיקר ציירים, מדגישים את הביטוי העצמי והפיוט האמנותי, לעתים אפילו בצורה מוגזמת, במקום את המציאותי. במילים אחרות - במקום לתאר את מה שקיים בטבע, אקספרסיוניסט מתאר את הלכי רוחו ותחושותיו של האמן, לנוכח הדברים.
כי אקספרסיוניזם, בהבעת רגשות האמן, הוא ההיפך מהריאליזם, שמתאר את המציאותי בהקפדה על דיוק וכמעט משכפל את המציאות והוא גם שונה מהאימפרסיוניזם שמתרשם מהמציאות.
גם בצורה יש שוני. האקספרסיוניזם, עם קווי היצירה הגסים, הכמעט אלימים, זועקים יותר מכל סגנון שהיה לפניו, גם הפוך מהעדינות והקווים המעודנים של האימפרסיוניזם.
כי הסגנון הזה לרוב מבליט את רגשותיו השליליים של האמן, עם כאביו, יאושו, זעקתו ודכאונו. בסגנון האקספריוניסטי מערב האמן את הצופה ברגשותיו ותחושותיו הפנימיים ביותר, דרך הדמויות והנושאים המתוארים ביצירה.
הזרם הזה לא התיימר להיות משקיף על העולם אלא לתאר את רגשותיו ואף להבליטן באמנות שלו.
מאפייני הזרם האקספרסיוניסטי בציור הם צבעים מנוגדים (כמו אדום מול כחול, צהוב מול שחור וכדומה) ועכורים ומשיכות מכחול מהירות ודרמטיות.
האקספרסיוניזם כזרם נולד בתחילת המאה ה-20, במיוחד בגרמניה והארצות דוברות הגרמנית שמסביבה, כמו אוסטריה, שווייץ ואחרות.
בציור היו אמנים כמו ואן-גוך וגוגן ממבשרי הזרם. רבים רואים בצייר ואן גוֹך את אבי האקספרסיוניזם, אבל גוסטאב קלימט, אוסקר קוקושקה ובמיוחד אדוורד מונק, עם היצירה האקספרסיוניסטית החשובה "הצעקה", היו מהבולטים שבאקספרסיוניזם עצמו.
בקולנוע היו המאפיינים של האקספרסיוניזם תחושות של חרדה ומועקה, משחקי אור וצל רבים, דמויות הזויות או פליליות, תפאורה מעוותת ומוזרה ונקודת המבט האישית שממנה יוצא הסרט. דוגמה מצוינת היא הסרט "מטרופוליס" של פריץ לאנג משנת 1926 והסרט "הקבינט של ד"ר קליגרי" משנת 1919.
הנה מאמר וידאו על האקספרסיוניזם הגרמני:
https://youtu.be/ecuQdkBx1ic
הצייר אדוורד מונק ידוע בציוריו האקספרסיוניסטיים (עברית):
https://youtu.be/QgQDwLNGQOY
עבודות אקספריוניסטיות מגרמניה של שנות ה-20 במאה הקודמת:
http://youtu.be/fsyqEX-DlaA
ציור אקספרסיוניסטי מהשנים האחרונות:
https://youtu.be/fDxYS8GGR3E
בקולנוע נחשב הסרט האקספרסיוניסטי החשוב ביותר "הקבינט של ד"ר קליגרי":
https://youtu.be/IAtpxqajFak
מעט מתוך קדימון הסרט הזה:
https://youtu.be/gkPdvRontMc
וסרט תיעודי על המורשת של האקספרסיוניזם הגרמני:
https://youtu.be/EHGla_N7LDE?long=yes
