מהו מטוס הקרב הארייר?
מטוס הקרב הבריטי הארייר (Harrier) יכול לנחות בצורה אנכית ללא תנופה, בדומה למסוקים. הוא גם יכול להמריא אנכית, או על מסלול קצר במיוחד. התכונות הללו הפכו אותו למטוס קרב יחודי ובעל שימושיות רבה במצבים צבאיים שונים.
ההארייר הוא מטוס תקיפה שפותח במקביל למדינות נוספות, שניסו לפתח אז מטוסי תקיפה וסיור בעלי יכולת המראה ונחיתה אנכית. מכל אלה היה ההרייר הפיתוח היחיד שהצליח והפך למטוס מבצעי. המהנדסים פיתחו בו מתקן שמסוגל להטות למטה את זרם הגזים שנפלט מהמנוע. כך הם אפשרו לו להמריא אנכית. הטיית הגזים בשיטה הזו אפשרה גם להטות את הגזים קדימה ובכך לעצור באוויר, או אפילו לטוס אחורה!
ההארייר פותח בשיא המלחמה הקרה, בשנות ה-60 של המאה ה-20. מרבית מטוסי ההרייר של חיל האוויר הבריטי הוצבו במערב גרמניה, להגנה במקרה של מתקפה צבאית מצד ברית המועצות. היתרון הגדול של ההרייר היה ביכולות ההמראה והנחיתה שלו, שאפשרו להציבו בבסיסים קטנים ופחות בולטים. יש בכך חשיבות עצומה, שכן ברור היה שבמקרה של מתקפה סובייטית, הבסיסים הגדולים יותקפו מיד. כך התאפשר לברית נאטו לשמור את המטוסים הללו כעתודה תמידית למטוסי הקרב האמריקנים שבבסיסים הגדולים וארוכי המסלולים.
הארייר כה הצליח עד שנרכש אפילו על ידי חיל הנחתים האמריקני, בשירותו כונה AV-8A. שם הוצבו כמטוסי חיל הנחתים על אוניות סער אמפיביות (שיכולות לצאת ולנסוע על היבשה), כך שבמהלך הקרב יוכלו לספק לכוחות המסתערים סיוע אווירי קרוב.
בשנות ה-70 פותח דגם חדש של ההרייר, הארייר ימי (Sea Harrier). הם הוצבו על גבי נושאות המטוסים החדשות של הצי המלכותי הבריטי ואף הצטיינו במלחמת פוקלנד ב-1982, כנגד ארגנטינה.
הוא היה מטוס מוצלח למדי, אך להארייר יצא גם שם של "יוצר האלמנות" (Widow maker). זאת בשל מספר תאונות טיסה שהתרחשו במטוסי הארייר מהדגמים הראשונים. עם כל זאת, המומחים טוענים שהוא לא מסוכן יותר ממטוס קרב רגיל.
מטוס הקרב הבריטי הארייר (Harrier) יכול לנחות בצורה אנכית ללא תנופה, בדומה למסוקים. הוא גם יכול להמריא אנכית, או על מסלול קצר במיוחד. התכונות הללו הפכו אותו למטוס קרב יחודי ובעל שימושיות רבה במצבים צבאיים שונים.
ההארייר הוא מטוס תקיפה שפותח במקביל למדינות נוספות, שניסו לפתח אז מטוסי תקיפה וסיור בעלי יכולת המראה ונחיתה אנכית. מכל אלה היה ההרייר הפיתוח היחיד שהצליח והפך למטוס מבצעי. המהנדסים פיתחו בו מתקן שמסוגל להטות למטה את זרם הגזים שנפלט מהמנוע. כך הם אפשרו לו להמריא אנכית. הטיית הגזים בשיטה הזו אפשרה גם להטות את הגזים קדימה ובכך לעצור באוויר, או אפילו לטוס אחורה!
ההארייר פותח בשיא המלחמה הקרה, בשנות ה-60 של המאה ה-20. מרבית מטוסי ההרייר של חיל האוויר הבריטי הוצבו במערב גרמניה, להגנה במקרה של מתקפה צבאית מצד ברית המועצות. היתרון הגדול של ההרייר היה ביכולות ההמראה והנחיתה שלו, שאפשרו להציבו בבסיסים קטנים ופחות בולטים. יש בכך חשיבות עצומה, שכן ברור היה שבמקרה של מתקפה סובייטית, הבסיסים הגדולים יותקפו מיד. כך התאפשר לברית נאטו לשמור את המטוסים הללו כעתודה תמידית למטוסי הקרב האמריקנים שבבסיסים הגדולים וארוכי המסלולים.
הארייר כה הצליח עד שנרכש אפילו על ידי חיל הנחתים האמריקני, בשירותו כונה AV-8A. שם הוצבו כמטוסי חיל הנחתים על אוניות סער אמפיביות (שיכולות לצאת ולנסוע על היבשה), כך שבמהלך הקרב יוכלו לספק לכוחות המסתערים סיוע אווירי קרוב.
בשנות ה-70 פותח דגם חדש של ההרייר, הארייר ימי (Sea Harrier). הם הוצבו על גבי נושאות המטוסים החדשות של הצי המלכותי הבריטי ואף הצטיינו במלחמת פוקלנד ב-1982, כנגד ארגנטינה.
הוא היה מטוס מוצלח למדי, אך להארייר יצא גם שם של "יוצר האלמנות" (Widow maker). זאת בשל מספר תאונות טיסה שהתרחשו במטוסי הארייר מהדגמים הראשונים. עם כל זאת, המומחים טוענים שהוא לא מסוכן יותר ממטוס קרב רגיל.
קישורים מצורפים:
