מה תרם ג'ורג' גרשווין לשילוב הסגנונות שבין סגנון הג'אז למוסיקה הקלאסית?
לא רבים יודעים שג'ורג' גרשווין (George Gershwin), המלחין היהודי האמריקני הגדול, נזרק מבית הספר. הוא התקשה בלימודים ולא היה טעם בכך. תחושת הכישלון אולי תלווה אותו שנים רבות בהמשך, אבל בגיל הזה הוא גם התיישב על הפסנתר שקנו לאחיו, התלמיד המצטיין איירה, האחד שמצטיין בלימודים.
וגרשווין התמכר די מהר והצטיין בנגינה על כלי הנגינה הזה. הוא כל כך הבריק בנגינת הפסנתר ובלחנים שהוא המציא שכבר בגיל 16 הוא כתב להיט ענקי בשם "סוואני" (Swanee), שהפך אותו למיליונר הצעיר ביותר של ברודווי.
גרשווין המוכשר לא נח לרגע והחל לכתוב, ביחד עם איירה גרשווין, אחיו המצטיין בכתיבת מילים לפזמונים, מאות להיטי ברודווי מעולים. הם הפכו לצמד החם של ברודווי - שני יצרני שירים שתפקדו כמו מפעל משוכלל לכתיבת שירים.
אבל הוא רצה יותר. הנוסחה של מחזות הזמר של ברודווי, הקומדיות הקלילות ודי מטופשות, שבה שלט כל כך טוב, עייפה אותו. נמאס לו קצת מהשירים הקלילים, העלילה המטופשת, ההומור העממי, הריקודים, הדמויות השטוחות והסוף הטוב. הוא רצה לעשות אמנות של ממש.
לכן הוא מנסה ללמוד אצל מלחינים גדולים. כשהוא מבקר בפאריס ומבקש ללמוד אצל מוריס ראוול, עונה לו המלחין הצרפתי הנודע שמתפעל ממנו "למה לך להיות ראוול השני, אם אתה יכול להיות גרשווין הראשון?"
כשהוא פונה, לאחר סירובו של ראוול, לאיגור סטרווינסקי כדי ללמוד אצלו כמה שיעורים, שואל אותו המלחין הרוסי כמה כסף הוא הרוויח בשנה שעברה. כשג'ורג מספר לו שהרוויח 200 אלף דולר, עונה לו סטרווינקי "אם כך אולי זה אני שצריך ללמוד אצלך..."
אז גרשווין כותב את האופרה "פורגי ובס", יצירה שהייתה ההיפך הגמור ממחזות הזמר, המיוזיקלס של בברודווי. זו יצירה עמוקה, כואבת, מוסיקלית להפליא ורצינית בנושאים שבהם עסקה, על דמויות שוליים בחברה, עברייניות ומלאות רגש וכאב.
זו גם הפעם הראשונה ששחקנים וזמרים שחורים מופיעים על הבמה בברודווי. עד אז הופיעו בתפקידי שחורים שחקנים לבנים שפניהם נצבעו בשחור...
אז גם כאן גרשווין הצטיין. המוסיקה שלו שילבה קלאסיקה אופראית לכל דבר, קלאסיקה מהעולם הסימפוני שמעולם לא למד באופן מסודר, עם מרכיבים של ג'אז, שבהם שלט היטב, אולי טוב מכל יוצר לבן אחר באותה תקופה.
המוסיקליות המדהימה שלו שילבה בקלות מפתיעה ובאופן זורם ומוצלח, שני סגנונות שנראה היה שהם רחוקים כמרחק מזרח ממערב.
את המוסיקה שלו הוא לא כתב כדי שתצליח ולא מיסחר אותה למען ההצלחה. להיפך, הוא כתב מוסיקה שהאמין בה ואז השקיע הרבה מכספו הפרטי כדי להפיק אותה ולהצליח.
הצלחת המוסיקה הזו הפתיעה גם אותו. היא לא באה מיד כי בברודווי היו הרבה יותר מצליחות ממנה. כדי לא להרתיע את הקהל, אפילו לא פרסמו מראש שמדובר באופרה...
אבל די מהר כך הצליחה פורגי ובס. מהאופרה הזו ועד לשירי האהבה, עם הכשרון המוסיקלי שלו וכתיבת המילים השנונה של איירה אחיו, השניים יצרו כמה מהשירים היפים והטובים בתולדות הג'אז.
ובסופו של דבר הפך גרשווין עצמו, זה שנזרק מבית הספר וכשל בלימודים, לאחד מגדולי המלודיסטים של המאה ה-20 וגם ליוצר רציני של אופרה, זו שלדעת רבים היא האופרה הטובה ביותר שנכתבה במאה ה-20.
לא רבים יודעים שג'ורג' גרשווין (George Gershwin), המלחין היהודי האמריקני הגדול, נזרק מבית הספר. הוא התקשה בלימודים ולא היה טעם בכך. תחושת הכישלון אולי תלווה אותו שנים רבות בהמשך, אבל בגיל הזה הוא גם התיישב על הפסנתר שקנו לאחיו, התלמיד המצטיין איירה, האחד שמצטיין בלימודים.
וגרשווין התמכר די מהר והצטיין בנגינה על כלי הנגינה הזה. הוא כל כך הבריק בנגינת הפסנתר ובלחנים שהוא המציא שכבר בגיל 16 הוא כתב להיט ענקי בשם "סוואני" (Swanee), שהפך אותו למיליונר הצעיר ביותר של ברודווי.
גרשווין המוכשר לא נח לרגע והחל לכתוב, ביחד עם איירה גרשווין, אחיו המצטיין בכתיבת מילים לפזמונים, מאות להיטי ברודווי מעולים. הם הפכו לצמד החם של ברודווי - שני יצרני שירים שתפקדו כמו מפעל משוכלל לכתיבת שירים.
אבל הוא רצה יותר. הנוסחה של מחזות הזמר של ברודווי, הקומדיות הקלילות ודי מטופשות, שבה שלט כל כך טוב, עייפה אותו. נמאס לו קצת מהשירים הקלילים, העלילה המטופשת, ההומור העממי, הריקודים, הדמויות השטוחות והסוף הטוב. הוא רצה לעשות אמנות של ממש.
לכן הוא מנסה ללמוד אצל מלחינים גדולים. כשהוא מבקר בפאריס ומבקש ללמוד אצל מוריס ראוול, עונה לו המלחין הצרפתי הנודע שמתפעל ממנו "למה לך להיות ראוול השני, אם אתה יכול להיות גרשווין הראשון?"
כשהוא פונה, לאחר סירובו של ראוול, לאיגור סטרווינסקי כדי ללמוד אצלו כמה שיעורים, שואל אותו המלחין הרוסי כמה כסף הוא הרוויח בשנה שעברה. כשג'ורג מספר לו שהרוויח 200 אלף דולר, עונה לו סטרווינקי "אם כך אולי זה אני שצריך ללמוד אצלך..."
אז גרשווין כותב את האופרה "פורגי ובס", יצירה שהייתה ההיפך הגמור ממחזות הזמר, המיוזיקלס של בברודווי. זו יצירה עמוקה, כואבת, מוסיקלית להפליא ורצינית בנושאים שבהם עסקה, על דמויות שוליים בחברה, עברייניות ומלאות רגש וכאב.
זו גם הפעם הראשונה ששחקנים וזמרים שחורים מופיעים על הבמה בברודווי. עד אז הופיעו בתפקידי שחורים שחקנים לבנים שפניהם נצבעו בשחור...
אז גם כאן גרשווין הצטיין. המוסיקה שלו שילבה קלאסיקה אופראית לכל דבר, קלאסיקה מהעולם הסימפוני שמעולם לא למד באופן מסודר, עם מרכיבים של ג'אז, שבהם שלט היטב, אולי טוב מכל יוצר לבן אחר באותה תקופה.
המוסיקליות המדהימה שלו שילבה בקלות מפתיעה ובאופן זורם ומוצלח, שני סגנונות שנראה היה שהם רחוקים כמרחק מזרח ממערב.
את המוסיקה שלו הוא לא כתב כדי שתצליח ולא מיסחר אותה למען ההצלחה. להיפך, הוא כתב מוסיקה שהאמין בה ואז השקיע הרבה מכספו הפרטי כדי להפיק אותה ולהצליח.
הצלחת המוסיקה הזו הפתיעה גם אותו. היא לא באה מיד כי בברודווי היו הרבה יותר מצליחות ממנה. כדי לא להרתיע את הקהל, אפילו לא פרסמו מראש שמדובר באופרה...
אבל די מהר כך הצליחה פורגי ובס. מהאופרה הזו ועד לשירי האהבה, עם הכשרון המוסיקלי שלו וכתיבת המילים השנונה של איירה אחיו, השניים יצרו כמה מהשירים היפים והטובים בתולדות הג'אז.
ובסופו של דבר הפך גרשווין עצמו, זה שנזרק מבית הספר וכשל בלימודים, לאחד מגדולי המלודיסטים של המאה ה-20 וגם ליוצר רציני של אופרה, זו שלדעת רבים היא האופרה הטובה ביותר שנכתבה במאה ה-20.