מהו סגנון הפאדו של המוסיקה הפורטוגלית?
הפאדו (Fado) הוא הבלוז של פורטוגל, מוסיקה נהדרת וייחודית לארץ הזו, שפעם הייתה אימפריה ובהמשך עברה תהפוכות קשות לעיכול.
יש שיאמרו שהפאדו הנהדר הוא מדכא ועצוב, אבל הוא לא שיר עצוב אלא מלנכולי. למעשה, הפאדו הזה הוא הילד המלנכולי של משולש האהבים שבין פורטוגל, ברזיל ואפריקה.
פאדו, שמשמעותו "גורל", הוא סגנון של מוסיקת נשמה, שמדביק את החברה, מתקשר בין הדורות, השבטים והמשפחות. הוא הצליל שהזקנים משאירים לצעירים כדי שיזכרו שהחיים יכולים להיות מורכבים הרבה יותר ממה שנדמה.
הפאדו, גם אם מזוהה עם פורטוגל וייחודי לה, הוא מוסיקה מקבילה לסגנונות דומים בכל העולם. כמו הבלוז האמריקאי, הרֶבֶּֿטִיקוֹ היווני, הטנגו של ארגנטינה, הפלמנקו בספרד והסמבה בברזיל, גם הפאדו הפורטוגלי הוא סגנון ששר את הכאב, הסבל, הגעגוע או המצוקה של האדם הפשוט וקשה היום.
פאדו בפורטוגל הוא לא סתם מוסיקה או אטרקציה לתיירים, אלא מרכיב תרבותי משמעותי במרקם החיים של ליסבון.
ואכן, גם אם כיום יש פה ושם גם שירי פאדו פחות עצובים, לא פעם אפילו שמחים ומשעשעים, המלנכוליה בשירים הללו שולטת.
שירת הפאדו תתרכז בדרך כלל בחיי היום יום הלא פשוטים, בקשיי החיים בעיר, חלומות שלא התגשמו, אהבות טרגיות, באובדן של אנשים אהובים ובשאר סממני הגורל הקשה.
התכנים האופייניים לשירת הפאדו קשורים כמעט תמיד ב“סאודד” (Saudade), הכמיהה לדבר שכבר לא יקרה, תחושת הנוסטלגיה והרגשת הגעגוע העמוק של הפורטוגלים, לעבר שלא ישוב.
בביצוע המסורתי שלה, שירת הפאדו מבוצעת על ידי זמרת אחת, המלווה בשני נגני גיטרה. אחד משני הנגנים מנגן בגיטרה פורטוגלית בעלת 12 מיתרים, הידועה בשירת הפאדו, בעוד השני מנגן בגיטרה קלאסית רגילה.
את מהות הגורל בשירת הפאדו אפשר להרגיש בהשפעה הדרמטית שיוצרת ההשתהות הקלה שמכניסים זמרי ובעיקר זמרות הפאדו בסופי המשפטים. כך מקובל אצלם לשיר וההשתהות האופיינית הזו היא סוף המשפט הכמעט מתחייב בשירה הזו.
בדרך כלל סגנון סגנון הפאדו מזוהה עם נשים מבצעות. בפורטוגל רואים בזמרת אמליה רודריגז את מלכת הפאדו. היא גם זמרת הפאדו הראשונה שזכתה לפרסום עולמי.
הפאדו (Fado) הוא הבלוז של פורטוגל, מוסיקה נהדרת וייחודית לארץ הזו, שפעם הייתה אימפריה ובהמשך עברה תהפוכות קשות לעיכול.
יש שיאמרו שהפאדו הנהדר הוא מדכא ועצוב, אבל הוא לא שיר עצוב אלא מלנכולי. למעשה, הפאדו הזה הוא הילד המלנכולי של משולש האהבים שבין פורטוגל, ברזיל ואפריקה.
פאדו, שמשמעותו "גורל", הוא סגנון של מוסיקת נשמה, שמדביק את החברה, מתקשר בין הדורות, השבטים והמשפחות. הוא הצליל שהזקנים משאירים לצעירים כדי שיזכרו שהחיים יכולים להיות מורכבים הרבה יותר ממה שנדמה.
הפאדו, גם אם מזוהה עם פורטוגל וייחודי לה, הוא מוסיקה מקבילה לסגנונות דומים בכל העולם. כמו הבלוז האמריקאי, הרֶבֶּֿטִיקוֹ היווני, הטנגו של ארגנטינה, הפלמנקו בספרד והסמבה בברזיל, גם הפאדו הפורטוגלי הוא סגנון ששר את הכאב, הסבל, הגעגוע או המצוקה של האדם הפשוט וקשה היום.
פאדו בפורטוגל הוא לא סתם מוסיקה או אטרקציה לתיירים, אלא מרכיב תרבותי משמעותי במרקם החיים של ליסבון.
תכנים
אין הרבה סגנונות כמו מוסיקת הפאדו, שמחברים בין גורל, תקווה, חיים ומוות.
ואכן, גם אם כיום יש פה ושם גם שירי פאדו פחות עצובים, לא פעם אפילו שמחים ומשעשעים, המלנכוליה בשירים הללו שולטת.
שירת הפאדו תתרכז בדרך כלל בחיי היום יום הלא פשוטים, בקשיי החיים בעיר, חלומות שלא התגשמו, אהבות טרגיות, באובדן של אנשים אהובים ובשאר סממני הגורל הקשה.
התכנים האופייניים לשירת הפאדו קשורים כמעט תמיד ב“סאודד” (Saudade), הכמיהה לדבר שכבר לא יקרה, תחושת הנוסטלגיה והרגשת הגעגוע העמוק של הפורטוגלים, לעבר שלא ישוב.
המוסיקה
מוסיקת פאדו היא סגנון מוסיקה פורטוגלי ונוגה, המחבר מלודיות פורטוגליות מלנכוליות, למקצבים אפריקאיים איטיים, שעברו דרך ברזיל והגיעו לפורטוגל, ששלטה בברזיל שנים רבות.
בביצוע המסורתי שלה, שירת הפאדו מבוצעת על ידי זמרת אחת, המלווה בשני נגני גיטרה. אחד משני הנגנים מנגן בגיטרה פורטוגלית בעלת 12 מיתרים, הידועה בשירת הפאדו, בעוד השני מנגן בגיטרה קלאסית רגילה.
את מהות הגורל בשירת הפאדו אפשר להרגיש בהשפעה הדרמטית שיוצרת ההשתהות הקלה שמכניסים זמרי ובעיקר זמרות הפאדו בסופי המשפטים. כך מקובל אצלם לשיר וההשתהות האופיינית הזו היא סוף המשפט הכמעט מתחייב בשירה הזו.
בדרך כלל סגנון סגנון הפאדו מזוהה עם נשים מבצעות. בפורטוגל רואים בזמרת אמליה רודריגז את מלכת הפאדו. היא גם זמרת הפאדו הראשונה שזכתה לפרסום עולמי.
קישורים מצורפים:
