איך התפתחו החרבות?
החרב (Sword) נולדה ככל הנראה בתקופת הברונזה, כשלראשונה פיתח המין האנושי טכנולוגיה ליצירה של להבים חדים, שניתן היה ליצור בכל אורך - מפגיונות קצרים ועד חרבות ארוכות.
ואכן, החרבות הראשונות התאפיינו בלהב קשה אך שביר. יצרו אותן מברונזה או נחושת. הן נוצרו ביציקת נחושת נוזלית אל תוך תבנית, לאחר מכן קירור, ליטוש וחידוד באמצעות פתירות ואבני ליטוש.
אבל לכלי נשק חשוב הפכו החרבות רק כשהאדם למד לעבד את מתכת הברזל. הנפחים של התקופה למדו אז שעל ידי הוספה של מעט פחמן, דרך הפחם שכולל אותו, מייצרים את סגסוגת הפלדה, החזקה ויעילה הרבה יותר.
בעת העתיקה הרבו חיילי הליגיון הרומי להשתמש בחרבות קצרות וקלות שנועדו בדרך כלל לדקירה ומעת לעת גם לשיסוף האויב. המפורסמת שבהן הייתה החרב התקנית של החייל הרומי, זו שנקראה גלאדיוס.
כשהצבא הרומי הלך והתדרדר ועימו גם המשמעת של הלוחמים, החליפה חרב אחרת את הגלאדיוס הרומית. זו הייתה הספאתה - החרב הארוכה יותר בה השתמשו אויבי האימפריה הרומית - הברברים של אותם ימים. גם אחרי נפילת האימפריה הרומית המשיכו להשתמש בחרבות, אך פחות טובות ומושקעות.
תקופת השיא של החרבות הייתה בימי הביניים, בעיקר באירופה, יפן והמזרח התיכון. נפחים וחרשי חרבות היו אז בשיאם והם ייצרו חרבות באיכות מעולה, בעיקר בדמשק, ספרד ויפן. הסוד תייצור של פלדת דמשק באותם ימים נשכח מזמן ולא ידוע כיום, אבל ההיסטוריה מראה שחרבות מפלדה בטכניקה זו היו מהטובות ביותר בהיסטוריה.
צריך לזכור שהחרב הייתה אז כלי נשק מאוד יקר. הכנה של חרב איכותית לקחה חודשים ולא פעם גם יותר משנה שלמה. בתנאים כאלו ברור שמעט מאוד אנשים יכולים היו להרשות לעצמם לרכוש חרב משלהם. בניגוד לכלי נשק אחרים, כמו פטיש, גרזן, קשתות וחניתות, בחרב השתמשו באותם ימים רק למלחמה. רק אצילים, אבירים (ביפן סמוראים) ובני המעמד הגבוה יכולים היו אז להרשות לעצמם חרב משלהם.
החרבות אז היו מגוונות, הן בגודלן והן בעיצוב שלהן. היו בהן חרבות רחבות לשימוש צבאי, חרבות כבדות באורך של יותר ממטר וחצי וכלה בחרבות קלות ודקות, דוגמת החרב הקטנה שנועדה בעיקר לסיף ולשימוש אזרחי. באירופה של אותם ימים כבר היו בתי ספר לסיוף והלוחמים התאמנו רבות בסיף עם חרבות.
חרבות הוויקינגים, מי שיהיו לכוח משמעותי בהמשך ימי הביניים, לא היו מאוזנות והיו בדרך כלל כבדות. רבים מהוויקינגים נשאו גם ספק חרב קצרה וספק פגיון ארוך, שנקרא סיקס (seax). היא שימשה לצד החרבות הגדולות, החניתות וגרזני המלחמה.
לא רק באירופה של ימי הביניים והרנסאנס החרב שימשה כסמל מעמד, אלא גם ביפן הפאודלית. מצב זה נמשך עד המאה ה-19, בה נכנס הנשק החם, שהתבסס על אבק שרפה. בבת אחת איבדה החרב את מקומה בשדה הקרב, לטובת הרובים והתותחים.
מכאן הלך השימוש בחרבות ודעך והשימוש העיקרי בחרבות עבר להיות למטרות טקסיות והחרב הפכה די מהר לפריט אספנים.
אך חרבות שימשו גם לספורט הסיף. מאז סוף המאה ה-19, עם חידוש המשחקים האולימפיים המודרניים, הפך הסיף לספורט קבוע באולימפיאדה. זאת על אף שבאולימפיאדה העתיקה ביוון הוא לא היה אחד מהענפים הספורטיביים שבהם התחרו.
מבחינה צבאית, מי שעוד השתמשו בחרבות אל תוך המאה העשרים, היו הקצינים בצבא היפני. עד תום מלחמת העולם השנייה הם המשיכו לשאת את חרב הקטאנה המסורתית, לקרב פנים אל פנים ולמטרות טקסיות.
החרב (Sword) נולדה ככל הנראה בתקופת הברונזה, כשלראשונה פיתח המין האנושי טכנולוגיה ליצירה של להבים חדים, שניתן היה ליצור בכל אורך - מפגיונות קצרים ועד חרבות ארוכות.
ואכן, החרבות הראשונות התאפיינו בלהב קשה אך שביר. יצרו אותן מברונזה או נחושת. הן נוצרו ביציקת נחושת נוזלית אל תוך תבנית, לאחר מכן קירור, ליטוש וחידוד באמצעות פתירות ואבני ליטוש.
אבל לכלי נשק חשוב הפכו החרבות רק כשהאדם למד לעבד את מתכת הברזל. הנפחים של התקופה למדו אז שעל ידי הוספה של מעט פחמן, דרך הפחם שכולל אותו, מייצרים את סגסוגת הפלדה, החזקה ויעילה הרבה יותר.
בעת העתיקה הרבו חיילי הליגיון הרומי להשתמש בחרבות קצרות וקלות שנועדו בדרך כלל לדקירה ומעת לעת גם לשיסוף האויב. המפורסמת שבהן הייתה החרב התקנית של החייל הרומי, זו שנקראה גלאדיוס.
כשהצבא הרומי הלך והתדרדר ועימו גם המשמעת של הלוחמים, החליפה חרב אחרת את הגלאדיוס הרומית. זו הייתה הספאתה - החרב הארוכה יותר בה השתמשו אויבי האימפריה הרומית - הברברים של אותם ימים. גם אחרי נפילת האימפריה הרומית המשיכו להשתמש בחרבות, אך פחות טובות ומושקעות.
תקופת השיא של החרבות הייתה בימי הביניים, בעיקר באירופה, יפן והמזרח התיכון. נפחים וחרשי חרבות היו אז בשיאם והם ייצרו חרבות באיכות מעולה, בעיקר בדמשק, ספרד ויפן. הסוד תייצור של פלדת דמשק באותם ימים נשכח מזמן ולא ידוע כיום, אבל ההיסטוריה מראה שחרבות מפלדה בטכניקה זו היו מהטובות ביותר בהיסטוריה.
צריך לזכור שהחרב הייתה אז כלי נשק מאוד יקר. הכנה של חרב איכותית לקחה חודשים ולא פעם גם יותר משנה שלמה. בתנאים כאלו ברור שמעט מאוד אנשים יכולים היו להרשות לעצמם לרכוש חרב משלהם. בניגוד לכלי נשק אחרים, כמו פטיש, גרזן, קשתות וחניתות, בחרב השתמשו באותם ימים רק למלחמה. רק אצילים, אבירים (ביפן סמוראים) ובני המעמד הגבוה יכולים היו אז להרשות לעצמם חרב משלהם.
החרבות אז היו מגוונות, הן בגודלן והן בעיצוב שלהן. היו בהן חרבות רחבות לשימוש צבאי, חרבות כבדות באורך של יותר ממטר וחצי וכלה בחרבות קלות ודקות, דוגמת החרב הקטנה שנועדה בעיקר לסיף ולשימוש אזרחי. באירופה של אותם ימים כבר היו בתי ספר לסיוף והלוחמים התאמנו רבות בסיף עם חרבות.
חרבות הוויקינגים, מי שיהיו לכוח משמעותי בהמשך ימי הביניים, לא היו מאוזנות והיו בדרך כלל כבדות. רבים מהוויקינגים נשאו גם ספק חרב קצרה וספק פגיון ארוך, שנקרא סיקס (seax). היא שימשה לצד החרבות הגדולות, החניתות וגרזני המלחמה.
לא רק באירופה של ימי הביניים והרנסאנס החרב שימשה כסמל מעמד, אלא גם ביפן הפאודלית. מצב זה נמשך עד המאה ה-19, בה נכנס הנשק החם, שהתבסס על אבק שרפה. בבת אחת איבדה החרב את מקומה בשדה הקרב, לטובת הרובים והתותחים.
מכאן הלך השימוש בחרבות ודעך והשימוש העיקרי בחרבות עבר להיות למטרות טקסיות והחרב הפכה די מהר לפריט אספנים.
אך חרבות שימשו גם לספורט הסיף. מאז סוף המאה ה-19, עם חידוש המשחקים האולימפיים המודרניים, הפך הסיף לספורט קבוע באולימפיאדה. זאת על אף שבאולימפיאדה העתיקה ביוון הוא לא היה אחד מהענפים הספורטיביים שבהם התחרו.
מבחינה צבאית, מי שעוד השתמשו בחרבות אל תוך המאה העשרים, היו הקצינים בצבא היפני. עד תום מלחמת העולם השנייה הם המשיכו לשאת את חרב הקטאנה המסורתית, לקרב פנים אל פנים ולמטרות טקסיות.
