מי זה אוֹטוֹ דָה פֶה?
טקסי ה"אוֹטוֹ דָה פֶה" (Auto da fé), בעברית "מעשה האמונה", היו טקסים פומביים שארגנה האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל, במהלך המאות ה-15 עד ה-18. הטקס המצמית הזה היה סיומו של הליך שיפוט שהחל מחקירות, נמשך במשפט, הרשעה ואז ענישה, לרוב בהוצאה לפועל וביצוע גזרי דין של הקורבנות למוות בשריפה.
כל אלה ננקטו כנגד אנשים שהואשמו בכפירה באל או בפשעים דתיים אחרים כנגד הנצרות. כי, בניגוד למאסרם ולעינויים בחשאי של החשודים בכפירה, מטרת טקס ה"אוטו דה פה" היה להפגין את כוחן של הכנסייה והממלכה ולהטיל אימה ופחד על מי שהיו עלולים לערער על סמכותן.
בשבועות שלפני הטקס, נהגו להכריז, מעל לדוכני הכנסיות בסביבה, על המועד בו ייערך. את יום הטקס קבעו בדרך כלל ליום ראשון, או ליום חג. את הנידונים ליוותה תהלוכה גדולה, בה השתתפו גם כמרים, אצילים והקהל הגדול, שבא לצפות בטקס.
במהלך הטקס המשפיל והאכזרי, הוצעדו הנאשמים ברחובות העיר, כשהם כבולים בשלשלאות, לבושים בבגדים מיוחדים, שנהגו להלביש בהם את מי שרצו שהציבור יזהה ככופרים. בהמשך הצעידה בעיר הם הובאו לכיכר המרכזית או לכנסייה המקומית, שם הם נשפטו ונידונו לעונש. חלקם נשאו בעונשים "קלים", כשהם נכלאו, עונו או נאלצו לבצע פעולות תשובה פומביות. אחרים נידונו למוות, לרוב בשריפה על המוקד, כשמי שהיו שכניהם וחבריהם, ולא פעם גם בני משפחה, צופים בהם מוצאים להורג באש האכזרית.
הזוועה בטקסי ה"אוטו דה פה" היא שזה היה אירוע תיאטרלי במיוחד, שמטרתו הייתה להוקיע בציבור את הכפירה ואת הצורך בפעולה נגדה ובזהירות ממנה. הייתה במה קטנה להוצאה להורג והאירוע התקיים במעמד המלך או נציגו וכן האינקוויזיטור הראשי, שניצח על האירוע.
הנידונים נדרשו להתוודות ולעתים וידוייהם הוקראו על ידי מנהלי הטקס. הם גם נדרשו לחזור בתשובה. אם אכן חזר בו נאשם מכפירתו (שלא פעם הוא כלל לא היה כופר), נהגו "לעשות איתו חסד" ולחנוק אותו ורק ורק אז שרפו את גופתו.
מי שסירבו להודות ולחזור בהם, נשרפו חיים.
במהלך השנים, הוצאו כך להורג אלפי אנשים. מבחינת השלטון והכנסייה, היו הטקסים הללו אמצעי לביסוס כוחם של האינקוויזיציה והכנסייה, בצד השמירה על שליטה חברתית - כנגד מחלוקת וחוסר התאמה, של "מורדים ומתנגדים", להתנהגות המצופה מנתינים.
טקסי ה"אוֹטוֹ דָה פֶה" (Auto da fé), בעברית "מעשה האמונה", היו טקסים פומביים שארגנה האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל, במהלך המאות ה-15 עד ה-18. הטקס המצמית הזה היה סיומו של הליך שיפוט שהחל מחקירות, נמשך במשפט, הרשעה ואז ענישה, לרוב בהוצאה לפועל וביצוע גזרי דין של הקורבנות למוות בשריפה.
כל אלה ננקטו כנגד אנשים שהואשמו בכפירה באל או בפשעים דתיים אחרים כנגד הנצרות. כי, בניגוד למאסרם ולעינויים בחשאי של החשודים בכפירה, מטרת טקס ה"אוטו דה פה" היה להפגין את כוחן של הכנסייה והממלכה ולהטיל אימה ופחד על מי שהיו עלולים לערער על סמכותן.
בשבועות שלפני הטקס, נהגו להכריז, מעל לדוכני הכנסיות בסביבה, על המועד בו ייערך. את יום הטקס קבעו בדרך כלל ליום ראשון, או ליום חג. את הנידונים ליוותה תהלוכה גדולה, בה השתתפו גם כמרים, אצילים והקהל הגדול, שבא לצפות בטקס.
במהלך הטקס המשפיל והאכזרי, הוצעדו הנאשמים ברחובות העיר, כשהם כבולים בשלשלאות, לבושים בבגדים מיוחדים, שנהגו להלביש בהם את מי שרצו שהציבור יזהה ככופרים. בהמשך הצעידה בעיר הם הובאו לכיכר המרכזית או לכנסייה המקומית, שם הם נשפטו ונידונו לעונש. חלקם נשאו בעונשים "קלים", כשהם נכלאו, עונו או נאלצו לבצע פעולות תשובה פומביות. אחרים נידונו למוות, לרוב בשריפה על המוקד, כשמי שהיו שכניהם וחבריהם, ולא פעם גם בני משפחה, צופים בהם מוצאים להורג באש האכזרית.
הזוועה בטקסי ה"אוטו דה פה" היא שזה היה אירוע תיאטרלי במיוחד, שמטרתו הייתה להוקיע בציבור את הכפירה ואת הצורך בפעולה נגדה ובזהירות ממנה. הייתה במה קטנה להוצאה להורג והאירוע התקיים במעמד המלך או נציגו וכן האינקוויזיטור הראשי, שניצח על האירוע.
הנידונים נדרשו להתוודות ולעתים וידוייהם הוקראו על ידי מנהלי הטקס. הם גם נדרשו לחזור בתשובה. אם אכן חזר בו נאשם מכפירתו (שלא פעם הוא כלל לא היה כופר), נהגו "לעשות איתו חסד" ולחנוק אותו ורק ורק אז שרפו את גופתו.
מי שסירבו להודות ולחזור בהם, נשרפו חיים.
במהלך השנים, הוצאו כך להורג אלפי אנשים. מבחינת השלטון והכנסייה, היו הטקסים הללו אמצעי לביסוס כוחם של האינקוויזיציה והכנסייה, בצד השמירה על שליטה חברתית - כנגד מחלוקת וחוסר התאמה, של "מורדים ומתנגדים", להתנהגות המצופה מנתינים.
