מהי מכונית המירוץ שזכתה לשם החץ הכסוף?
מבין כל הפספוסים המגלומניים של המשטר הנאצי, ה"מרצדס T80" משנת 1939 (Mercedes T80) הייתה אולי הפספוס המוטורי הצורב מכולם.
המרצדס טי 80 תוכננה על-ידי פרדיננד פורשה והייתה אמורה להיות הרכב היבשתי המהיר ביותר אי-פעם. מכיוון שהייתה הוכחה לעליונות של ההנדסה הגרמנית, זכתה המכונית הזו לעידודו הנמרץ של הפיהרר הגרמני אדולף היטלר.
שנות ה-30 היו עידן של פיתוח מואץ בפיתוח המכונית. מרוצי המכוניות והספורט המוטורי בכלל, יצרו בגרמניה מפלצות מוטוריות שעברו את מהירות ה-400 קילומטרים לשעה. אבל באותה. תקופה מי שהובילו בשיאי המהירות היו דווקא נהגים בריטיים שונים, כמו מלקולם קמפבל, ג'ורג' אייסטון וג'והן קוב. השיאים הללו נקבעו בארצות הברית. הנהגים הבריטיים הללו שברו אותם בדייטונה-ביץ' ובהמשך גם באגם המלח בונוויל שבמדינת יוטה.
היטלר, שרצה להפגין את העליונות הארית גם בתחום המוטורי עודד את החברות לפתח מכוניות מהירות במיוחד. בהמשך העשור הוא אף הנהיג ''שבוע מהירות'', שבו ניסו נהגי מרוצים לשבור את שיאי המהירות העולמיים, על האוטוסטרדות הגרמניות, שנסגרו לשם כך.
ככל שהפרויקט נמשך עלה יעד המהירות שלה, עד למהירות של 750 קמ''ש. המרכב שתוכנן עבורה על ידי מומחה לכלי טיס בשם יוזף מיקל, היה סופר-אוירודינמי. כדי שתהיה יציבה גם במהירויות אולטרא-גבוהות, הוא תכנן עבורה כנפיים משני הצדדים.
גם המנוע שנבחר להניע את 2.7 הטונות של ה-T80 היה עצום. הוא היה בעל נפח ענק של 44.5 ליטרים ולמעשה היה הגדלה של מנוע ה-V12 של מטוס-הקרב הגרמני, המסרשמידט 109.
ב-1939 הייתה המכונית המכונפת של מרצדס מוכנה. הגרמנים תכננו לערוך את אירוע שבירת השיא העולמי בשבוע המהירות של 1940 וכהרגלם להפוך את האירוע לחגיגה של תעמולה נאצית נלהבת. אבל פריצת המלחמה ב-1939 הובילה לכך שהאירוע מעולם לא התקיים מעולם.
היחידה הבודדת של ה-T80 שנבנתה אי פעם, הצליחה לשרוד את המלחמה, אך מעולם לא נבחנה יכולתה להגיע למהירות שעליה חלמו פרדיננד פורשה והצמרת הנאצית. כיום היא ניצבת במוזיאון מרצדס שבעיר שטוטגרט ונראית, כמו אז, יותר כחללית חוצנים מאשר כמכונית היסטורית שכמעט וזכתה בבכורה העולמית.
מבין כל הפספוסים המגלומניים של המשטר הנאצי, ה"מרצדס T80" משנת 1939 (Mercedes T80) הייתה אולי הפספוס המוטורי הצורב מכולם.
המרצדס טי 80 תוכננה על-ידי פרדיננד פורשה והייתה אמורה להיות הרכב היבשתי המהיר ביותר אי-פעם. מכיוון שהייתה הוכחה לעליונות של ההנדסה הגרמנית, זכתה המכונית הזו לעידודו הנמרץ של הפיהרר הגרמני אדולף היטלר.
שנות ה-30 היו עידן של פיתוח מואץ בפיתוח המכונית. מרוצי המכוניות והספורט המוטורי בכלל, יצרו בגרמניה מפלצות מוטוריות שעברו את מהירות ה-400 קילומטרים לשעה. אבל באותה. תקופה מי שהובילו בשיאי המהירות היו דווקא נהגים בריטיים שונים, כמו מלקולם קמפבל, ג'ורג' אייסטון וג'והן קוב. השיאים הללו נקבעו בארצות הברית. הנהגים הבריטיים הללו שברו אותם בדייטונה-ביץ' ובהמשך גם באגם המלח בונוויל שבמדינת יוטה.
היטלר, שרצה להפגין את העליונות הארית גם בתחום המוטורי עודד את החברות לפתח מכוניות מהירות במיוחד. בהמשך העשור הוא אף הנהיג ''שבוע מהירות'', שבו ניסו נהגי מרוצים לשבור את שיאי המהירות העולמיים, על האוטוסטרדות הגרמניות, שנסגרו לשם כך.
ככל שהפרויקט נמשך עלה יעד המהירות שלה, עד למהירות של 750 קמ''ש. המרכב שתוכנן עבורה על ידי מומחה לכלי טיס בשם יוזף מיקל, היה סופר-אוירודינמי. כדי שתהיה יציבה גם במהירויות אולטרא-גבוהות, הוא תכנן עבורה כנפיים משני הצדדים.
גם המנוע שנבחר להניע את 2.7 הטונות של ה-T80 היה עצום. הוא היה בעל נפח ענק של 44.5 ליטרים ולמעשה היה הגדלה של מנוע ה-V12 של מטוס-הקרב הגרמני, המסרשמידט 109.
ב-1939 הייתה המכונית המכונפת של מרצדס מוכנה. הגרמנים תכננו לערוך את אירוע שבירת השיא העולמי בשבוע המהירות של 1940 וכהרגלם להפוך את האירוע לחגיגה של תעמולה נאצית נלהבת. אבל פריצת המלחמה ב-1939 הובילה לכך שהאירוע מעולם לא התקיים מעולם.
היחידה הבודדת של ה-T80 שנבנתה אי פעם, הצליחה לשרוד את המלחמה, אך מעולם לא נבחנה יכולתה להגיע למהירות שעליה חלמו פרדיננד פורשה והצמרת הנאצית. כיום היא ניצבת במוזיאון מרצדס שבעיר שטוטגרט ונראית, כמו אז, יותר כחללית חוצנים מאשר כמכונית היסטורית שכמעט וזכתה בבכורה העולמית.
