מה יש בסיביר?
סיביר (Siberia) שברוסיה היא אחד המקומות הקרים בעולם והקשים למחייה בו. ובגיהנום הקפוא הזה חיה אחת מהקבוצות הנודדות האחרונות בעולם. אלו בני הניניץ (Nenets), שהם מאחרוני הנוודים בעולם. הניניץ הם רועי איילים ובעקבותיהם הם נודדים בנתיבי האיילים, בין מרעה הקיץ הצפון סיבירי ומחסה החורף שבדרום סיביר. הם כנראה הקבוצה האותנטית ביותר מבין הילידים הארקטיים, שבטי חוג הקוטב הצפוני.
באקלים הקשה של סיביר ממשיכים בני הניניץ, כמו לפני אלפי שנים, לרעות את האיילים שלהם ולנדוד ממקום למקום. על גבי מזחלות עמוסות בחפצים שלהם, הם מהגרים, אחת לחצי שנה, ממקום למקום. במסע שלא היה מבייש את יציאת מצרים, הם מגיעים לקראת החורף, על גבי המזחלות הרתומות לאיילים, לדרום סיביר. שם הם מקימים את הצ'ום, אוהלי הפרוות שלהם, וחיים באזור עד לבוא הקיץ. מה שקובע היכן כדאי להתיישב בכל עונה הם אזורי המרעה של האיילים. בסוף החורף נודדים בני הניניץ בעקבות העדרים, למרעה הקיץ שבצפון.
המרחקים של מסלולי הנדידה העונתיים שלהם יכולים להגיע למרחקים של 1,000 קילומטרים בקלות. בני הניניץ שומרים על מסורות ומנהגים שמקביליהם מחוג הקוטב, אלו שחיים בארצות המפותחות, כמו הסאמים והאינואיטים, כבר זנחו מזמן. המרחק מרוסיה השלטונית, תנאי החיים הקשים והקשר המועט עם העולם החיצון - כל אלה שימרו הרבה מאורח החיים המסורתי והאותנטי שלהם.
הצ'ום הוא אוהל המגורים והבית הפרטי של משפחת הניניץ. במרכזו תנור מתכת מחמם, שהחליף את המדורה שפעם בערה כאן, בראש האוהל פתח עשן, שמאפשר איוורור של העשן מהאש. לקראת הארוחה מציבה האישה שולחן נמוך ומביאה את הבשר שהופשר, לאחר שהיה בהקפאה בחוץ...
כללית וכמו בהרבה חברות שבטיות ומסורתיות, הנשים של הניניץ הן נחותות לגברים. אם הגבר והילדים ישנים בעומק האוהל, במקום החם ביותר, הן ישנות ליד הפתח, במקום הקר ביותר בצ'ום. גם את נעליהן הן אינן מחממות ליד האש, כמו אלה של הגברים...
סיביר (Siberia) שברוסיה היא אחד המקומות הקרים בעולם והקשים למחייה בו. ובגיהנום הקפוא הזה חיה אחת מהקבוצות הנודדות האחרונות בעולם. אלו בני הניניץ (Nenets), שהם מאחרוני הנוודים בעולם. הניניץ הם רועי איילים ובעקבותיהם הם נודדים בנתיבי האיילים, בין מרעה הקיץ הצפון סיבירי ומחסה החורף שבדרום סיביר. הם כנראה הקבוצה האותנטית ביותר מבין הילידים הארקטיים, שבטי חוג הקוטב הצפוני.
באקלים הקשה של סיביר ממשיכים בני הניניץ, כמו לפני אלפי שנים, לרעות את האיילים שלהם ולנדוד ממקום למקום. על גבי מזחלות עמוסות בחפצים שלהם, הם מהגרים, אחת לחצי שנה, ממקום למקום. במסע שלא היה מבייש את יציאת מצרים, הם מגיעים לקראת החורף, על גבי המזחלות הרתומות לאיילים, לדרום סיביר. שם הם מקימים את הצ'ום, אוהלי הפרוות שלהם, וחיים באזור עד לבוא הקיץ. מה שקובע היכן כדאי להתיישב בכל עונה הם אזורי המרעה של האיילים. בסוף החורף נודדים בני הניניץ בעקבות העדרים, למרעה הקיץ שבצפון.
המרחקים של מסלולי הנדידה העונתיים שלהם יכולים להגיע למרחקים של 1,000 קילומטרים בקלות. בני הניניץ שומרים על מסורות ומנהגים שמקביליהם מחוג הקוטב, אלו שחיים בארצות המפותחות, כמו הסאמים והאינואיטים, כבר זנחו מזמן. המרחק מרוסיה השלטונית, תנאי החיים הקשים והקשר המועט עם העולם החיצון - כל אלה שימרו הרבה מאורח החיים המסורתי והאותנטי שלהם.
הצ'ום הוא אוהל המגורים והבית הפרטי של משפחת הניניץ. במרכזו תנור מתכת מחמם, שהחליף את המדורה שפעם בערה כאן, בראש האוהל פתח עשן, שמאפשר איוורור של העשן מהאש. לקראת הארוחה מציבה האישה שולחן נמוך ומביאה את הבשר שהופשר, לאחר שהיה בהקפאה בחוץ...
כללית וכמו בהרבה חברות שבטיות ומסורתיות, הנשים של הניניץ הן נחותות לגברים. אם הגבר והילדים ישנים בעומק האוהל, במקום החם ביותר, הן ישנות ליד הפתח, במקום הקר ביותר בצ'ום. גם את נעליהן הן אינן מחממות ליד האש, כמו אלה של הגברים...
