מתי החלו בני האדם להתאגרף?
ספורט האיגרוף (Boxing) הוא ענף ספורט עתיק יומין. כבר בימי קדם נהגו אנשים להתמודד ביניהם על הניצחון בקרב אגרופים. הפיכתם לספורטאים מהשורה הייתה רק עניין של זמן.
העדות הראשונה לאיגרוף מופיעה בתחריט שׁוּמֵרי מהאלף ה-3 לפני הספירה. עדויות של ממש לקיומן של תחרויות איגרוף ספורטיבי נרשמו מהאלף ה-2 לפני הספירה. תולדות האיגרוף כספורט מתועד מתחילים באמצע האלף ה-1 ביוון העתיקה.
אבל היה זה באולימפיאדה ה-23, בשנת 668 לפני הספירה, כשהפך ספורט האיגרוף לחלק בלתי נפרד מהמשחקים האולימפיים של יוון העתיקה.
בתקופת ימי הביניים, עידן החושך והשקיעה של התרבות, היה האיגרוף ספורט של עניים ושל בני המעמד הנמוך. בתור שכזה, לא היה לו משקל ספורטיבי או תרבותי של ממש.
לאחר עידן ארוך של שקיעה, זכה האיגרוף במאה ה-18 לתחייה של ממש. מרכז העניינים הוא עתה באנגליה, בה מונהגות אליפויות איגרוף מסודרות, שגם זוכות לפופולאריות בקרב הציבור.
בשנת 1865-7 הוגדרו באנגליה חוקי האיגרוף המודרניים. הם קיבלו את השם "חוקי קווינסברי", על שם המרקיז האנגלי שנתן חסות לעניין. בין השאר הם קבעו את דקת ההפסקה בין הסיבובים בני 3 הדקות. כמו כן נקבע אז שהקרב בין המתמודדים יוכרע בכך שאחד מהם יצליח להכות את יריבו עד עילפון, או בשפה מקצועית "נוק-אאוט".
אז הוכרזו 12 עד 15 הסיבובים המקובלים בתחרויות איגרוף מקצועני והצורך בהכרעה בין המתאגרפים. הוגדרו גם קטגוריות משקל שהלכו והתחדדו במהלך השנים. הקטגוריות שונות בין האיגרוף החובבני ואיגרוף מקצועי. במשחקים האולימפיים למשל, שבהם התחרויות הן של איגרוף חובבני, הוגדרו 10 קטגוריות משקל, מ"זבוב קל" ועד "סופר כבד".
כך גם הוכרזה זירת האיגרוף, עם הפינות, הפינה הכחולה והפינה האדומה - כל אחת מיועדת למתאגרף מהשניים. עם השנים הובדל האיגרוף החובבני מהמקצועני. החובבים עוטים עליהם קסדה ולובשים גופיות, בעוד המתאגרפים המקצוענים מתחרים בפלג גוף עליון חשוף וללא קסדות.
האיגרוף זכה לכינוי "המדע המתוק", The Sweet science, שם שדייק את היותו ספורט אלים אך לא פעם יפה והוא במידה רבה גם אמנות.
בארצות הברית הפך האיגרוף לאחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר. היו בו אלופים מעוררי השראה. מג'ו לואיס, שהיה לאלוף העולם השחור בתקופת השפל הגדול באמריקה, דרך רוקי מרציאנו, דמפסי, שוגר ריי רובינסון הרוקד בזירה, ליסטון וכמובן מוחמד עלי, הפה הגדול והשחצני של הענף ומי שנחשב עד היום לגדול הספורטאים בכל הזמנים.
אפילו המפיונרים, שזיהמו את האיגרוף בשנות ה-50, קנו תחרויות והיטו את הקרבות למען ההימורים, אפילו הם לא הצליחו להשמיד את האהבה לאיגרוף באמריקה.
ספורט האיגרוף (Boxing) הוא ענף ספורט עתיק יומין. כבר בימי קדם נהגו אנשים להתמודד ביניהם על הניצחון בקרב אגרופים. הפיכתם לספורטאים מהשורה הייתה רק עניין של זמן.
העדות הראשונה לאיגרוף מופיעה בתחריט שׁוּמֵרי מהאלף ה-3 לפני הספירה. עדויות של ממש לקיומן של תחרויות איגרוף ספורטיבי נרשמו מהאלף ה-2 לפני הספירה. תולדות האיגרוף כספורט מתועד מתחילים באמצע האלף ה-1 ביוון העתיקה.
אבל היה זה באולימפיאדה ה-23, בשנת 668 לפני הספירה, כשהפך ספורט האיגרוף לחלק בלתי נפרד מהמשחקים האולימפיים של יוון העתיקה.
בתקופת ימי הביניים, עידן החושך והשקיעה של התרבות, היה האיגרוף ספורט של עניים ושל בני המעמד הנמוך. בתור שכזה, לא היה לו משקל ספורטיבי או תרבותי של ממש.
לאחר עידן ארוך של שקיעה, זכה האיגרוף במאה ה-18 לתחייה של ממש. מרכז העניינים הוא עתה באנגליה, בה מונהגות אליפויות איגרוף מסודרות, שגם זוכות לפופולאריות בקרב הציבור.
בשנת 1865-7 הוגדרו באנגליה חוקי האיגרוף המודרניים. הם קיבלו את השם "חוקי קווינסברי", על שם המרקיז האנגלי שנתן חסות לעניין. בין השאר הם קבעו את דקת ההפסקה בין הסיבובים בני 3 הדקות. כמו כן נקבע אז שהקרב בין המתמודדים יוכרע בכך שאחד מהם יצליח להכות את יריבו עד עילפון, או בשפה מקצועית "נוק-אאוט".
אז הוכרזו 12 עד 15 הסיבובים המקובלים בתחרויות איגרוף מקצועני והצורך בהכרעה בין המתאגרפים. הוגדרו גם קטגוריות משקל שהלכו והתחדדו במהלך השנים. הקטגוריות שונות בין האיגרוף החובבני ואיגרוף מקצועי. במשחקים האולימפיים למשל, שבהם התחרויות הן של איגרוף חובבני, הוגדרו 10 קטגוריות משקל, מ"זבוב קל" ועד "סופר כבד".
כך גם הוכרזה זירת האיגרוף, עם הפינות, הפינה הכחולה והפינה האדומה - כל אחת מיועדת למתאגרף מהשניים. עם השנים הובדל האיגרוף החובבני מהמקצועני. החובבים עוטים עליהם קסדה ולובשים גופיות, בעוד המתאגרפים המקצוענים מתחרים בפלג גוף עליון חשוף וללא קסדות.
האיגרוף זכה לכינוי "המדע המתוק", The Sweet science, שם שדייק את היותו ספורט אלים אך לא פעם יפה והוא במידה רבה גם אמנות.
בארצות הברית הפך האיגרוף לאחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר. היו בו אלופים מעוררי השראה. מג'ו לואיס, שהיה לאלוף העולם השחור בתקופת השפל הגדול באמריקה, דרך רוקי מרציאנו, דמפסי, שוגר ריי רובינסון הרוקד בזירה, ליסטון וכמובן מוחמד עלי, הפה הגדול והשחצני של הענף ומי שנחשב עד היום לגדול הספורטאים בכל הזמנים.
אפילו המפיונרים, שזיהמו את האיגרוף בשנות ה-50, קנו תחרויות והיטו את הקרבות למען ההימורים, אפילו הם לא הצליחו להשמיד את האהבה לאיגרוף באמריקה.
