מיהם ברק וויליס שחקרו את הלא נודע באוסטרליה?
ברק וויליס (Burke and Wills), או ויליס וברק, הם שני אוסטרלים שהיו הראשונים לצאת ולחצות את האאוטבק, המדבר האוסטרלי הענקי והעוין.
מסעם נולד לאחר שבשנת 1859 הציעה ממשלת דרום אוסטרליה פרס למי שיחצה ראשון את היבשת מדרום לצפון. כך נולדה ויצאה לדרכה בשנה שאחרי "משלחת המחקר הוויקטוריאנית", המשלחת האירופית הראשונה שתחצה את כל אוסטרליה, מהחוף הדרומי לחוף הצפוני של היבשת.
באוגוסט 1860 יצאה המשלחת ממלבורן. עם 18 גברים ו-25 גמלים זו המשלחת הגדולה ביותר שידעה עד אז אוסטרליה. בראשה עמד האירי רוברט ברק (Burke).
ביחד עם עמיתו והמלווה שלו וויליאם ווילס (Wills), מתעתד ברק להיות האדם הראשון שיגיע אל החוף הצפוני של היבשת.
אבל נחזור רגע להתחלה. כדי להצליח לחצות את המדבר המאיים, בנו ברק וווילס את המשלחת הגדולה ביותר שיצאה לחקור את אוסטרליה עד אז. לצורך זה הם הביאו מהודו במיוחד 23 גמלים. מעטים אז סברו שרוברט ברק, אדם ללא ניסיון בחקר יבשות או של אזורים נידחים באוסטרליה, הוא האיש המתאים, לעמוד בראש משלחת שכזו.
מכל מקום, מהרגע שהמשלחת יוצאת לדרך מתחיל הסגן וויליאם ווילס לכתוב יומן המפרט את מסע המשלחת.
באוקטובר של אותה שנה המשלחת מגיעה למוטווינגי (Mootwingee) שבאאוטבק, מקום קדוש לאבוריגי'ינים, המקומיים המקוריים של אוסטרליה והיחידים שחיים אז באאוטבק.
למרות החום הלוהט והמנבא רעות של הקיץ, ברק מחליט להמשיך ולנוע צפונה, עם אחדים ממלוויו, עד לקופר קריק, נקודה בעלת שפע של מים ומזון.
בתסכולו מקצב ההתקדמות האיטי של הקבוצה, משאיר ברק בניו סאות' וויילס חלק מהגברים ומהאספקה וממשיך צפונה, עם קבוצה קטנה יותר. ביחד עם ג'ון קינג וצ'רלס גריי מתקדמים ברק ווילס צפונה וב-10 לפברואר 1861 הם מגיעים לבסוף אל חוף הים הצפוני של היבשת, הרחק מקופר קריק.
ברק ווילס ביצעו את המשימה. הם חצו את כל אוסטרליה. האמת היא שהם לא מגיעים ממש עד חוף הים. הסיבה היא יערות עצי מנגרובים (Mangrove), עצים שגדלים במים וגם בתוך מי ים. המנגרובים הללו גדלים בהמוניהם בביצות ענק על החוף הזה ולא מאפשרים להם להגיע אל האוקיינוס עצמו.
אז המטרה עכשיו היא לשוב הביתה בשלום. אבל במהלך המסע בחזרה לקופר קריק, ימות לרוע המזל גריי, אחד מחברי המשלחת.
אותו מזל רע ירדוף אותם גם בהגעה למחנה בקופר קריק, שם יגלו השבים שברהה כבר עזב ולא המתין להם. מה שהם לא ידעו הוא שברהה נטש את המקום שעות ספורות בלבד, לפני שהם הגיעו.
על גזע עץ הוא חרט להם הוראות, שהנחו אותם היכן לחפור והם אכן עשו זאת. בבור הם מצאו את מצרכי האספקה שהוא הטמין בשבילם לחודש ימים ומכתב קצר.
וכאן, במקום לרדוף אחרי ברהה, ברק מחליט דווקא לפנות למאונט הופלס (Mount Hopeless), נקודת משטרה, במרחק של 240 קילומטרים מקופר קריק.
הטרגדיה היא שהאספקה שעמדה לרשותם לא הייתה מספקת והאוכל נגמר. גם לאחר שהמזון שלהם אזל, חברי המשלחת הנותרים לא מתייאשים. הם ניזונים מצמחי מדבר, כמו הקרנר (nardoo). אבל הרעב הולך בהדרגה ומחליש אותם.
ברק ווילס הולכים ונחלשים, מאבדים את שארית כוחם ולא מצליחים לשרוד. ביוני 1861 הם הולכים לעולמם, במדבר שהצליחו לצלוח, אך לא עמדו בשיבה דרכו הביתה.
לבחור השלישי, קינג, יש יותר מזל. תודות לאבוריג'ינים הידידותיים, אנשי המדבר של אוסטרליה, הוא שורד ונותר בחיים. הם מאכילים אותו בחולדות מבושלות, הוא מתחזק וניצל.
משלחת חילוץ, שיצאה כמה חדשים אחר כך לחפשם, איתרה את קינג ומצאה את מקום מותם של וויליס וברק. היומן שניהל ווילס מאפשר להבין את אירועי המסע וכיצד סיימו את חייהם השניים.
כך בא אל סופו סיפורם של השניים, שהובילו את צליחת היבשת הראשונה בתולדות האומה האוסטרלית, אך לא שרדו את השיבה הביתה.
ברק וויליס (Burke and Wills), או ויליס וברק, הם שני אוסטרלים שהיו הראשונים לצאת ולחצות את האאוטבק, המדבר האוסטרלי הענקי והעוין.
מסעם נולד לאחר שבשנת 1859 הציעה ממשלת דרום אוסטרליה פרס למי שיחצה ראשון את היבשת מדרום לצפון. כך נולדה ויצאה לדרכה בשנה שאחרי "משלחת המחקר הוויקטוריאנית", המשלחת האירופית הראשונה שתחצה את כל אוסטרליה, מהחוף הדרומי לחוף הצפוני של היבשת.
באוגוסט 1860 יצאה המשלחת ממלבורן. עם 18 גברים ו-25 גמלים זו המשלחת הגדולה ביותר שידעה עד אז אוסטרליה. בראשה עמד האירי רוברט ברק (Burke).
ביחד עם עמיתו והמלווה שלו וויליאם ווילס (Wills), מתעתד ברק להיות האדם הראשון שיגיע אל החוף הצפוני של היבשת.
אבל נחזור רגע להתחלה. כדי להצליח לחצות את המדבר המאיים, בנו ברק וווילס את המשלחת הגדולה ביותר שיצאה לחקור את אוסטרליה עד אז. לצורך זה הם הביאו מהודו במיוחד 23 גמלים. מעטים אז סברו שרוברט ברק, אדם ללא ניסיון בחקר יבשות או של אזורים נידחים באוסטרליה, הוא האיש המתאים, לעמוד בראש משלחת שכזו.
מכל מקום, מהרגע שהמשלחת יוצאת לדרך מתחיל הסגן וויליאם ווילס לכתוב יומן המפרט את מסע המשלחת.
באוקטובר של אותה שנה המשלחת מגיעה למוטווינגי (Mootwingee) שבאאוטבק, מקום קדוש לאבוריגי'ינים, המקומיים המקוריים של אוסטרליה והיחידים שחיים אז באאוטבק.
למרות החום הלוהט והמנבא רעות של הקיץ, ברק מחליט להמשיך ולנוע צפונה, עם אחדים ממלוויו, עד לקופר קריק, נקודה בעלת שפע של מים ומזון.
בתסכולו מקצב ההתקדמות האיטי של הקבוצה, משאיר ברק בניו סאות' וויילס חלק מהגברים ומהאספקה וממשיך צפונה, עם קבוצה קטנה יותר. ביחד עם ג'ון קינג וצ'רלס גריי מתקדמים ברק ווילס צפונה וב-10 לפברואר 1861 הם מגיעים לבסוף אל חוף הים הצפוני של היבשת, הרחק מקופר קריק.
ברק ווילס ביצעו את המשימה. הם חצו את כל אוסטרליה. האמת היא שהם לא מגיעים ממש עד חוף הים. הסיבה היא יערות עצי מנגרובים (Mangrove), עצים שגדלים במים וגם בתוך מי ים. המנגרובים הללו גדלים בהמוניהם בביצות ענק על החוף הזה ולא מאפשרים להם להגיע אל האוקיינוס עצמו.
אז המטרה עכשיו היא לשוב הביתה בשלום. אבל במהלך המסע בחזרה לקופר קריק, ימות לרוע המזל גריי, אחד מחברי המשלחת.
אותו מזל רע ירדוף אותם גם בהגעה למחנה בקופר קריק, שם יגלו השבים שברהה כבר עזב ולא המתין להם. מה שהם לא ידעו הוא שברהה נטש את המקום שעות ספורות בלבד, לפני שהם הגיעו.
על גזע עץ הוא חרט להם הוראות, שהנחו אותם היכן לחפור והם אכן עשו זאת. בבור הם מצאו את מצרכי האספקה שהוא הטמין בשבילם לחודש ימים ומכתב קצר.
וכאן, במקום לרדוף אחרי ברהה, ברק מחליט דווקא לפנות למאונט הופלס (Mount Hopeless), נקודת משטרה, במרחק של 240 קילומטרים מקופר קריק.
הטרגדיה היא שהאספקה שעמדה לרשותם לא הייתה מספקת והאוכל נגמר. גם לאחר שהמזון שלהם אזל, חברי המשלחת הנותרים לא מתייאשים. הם ניזונים מצמחי מדבר, כמו הקרנר (nardoo). אבל הרעב הולך בהדרגה ומחליש אותם.
ברק ווילס הולכים ונחלשים, מאבדים את שארית כוחם ולא מצליחים לשרוד. ביוני 1861 הם הולכים לעולמם, במדבר שהצליחו לצלוח, אך לא עמדו בשיבה דרכו הביתה.
לבחור השלישי, קינג, יש יותר מזל. תודות לאבוריג'ינים הידידותיים, אנשי המדבר של אוסטרליה, הוא שורד ונותר בחיים. הם מאכילים אותו בחולדות מבושלות, הוא מתחזק וניצל.
משלחת חילוץ, שיצאה כמה חדשים אחר כך לחפשם, איתרה את קינג ומצאה את מקום מותם של וויליס וברק. היומן שניהל ווילס מאפשר להבין את אירועי המסע וכיצד סיימו את חייהם השניים.
כך בא אל סופו סיפורם של השניים, שהובילו את צליחת היבשת הראשונה בתולדות האומה האוסטרלית, אך לא שרדו את השיבה הביתה.
